קרבן העדה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה ד
מתני' עבד. כנעני:
שנשבה. ופדאוהו ישראלים אחרים:
ישתעבד. בגמ' מפרש טעמא:
אפותיקי. אפה תהא קאי מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר:
ושיחררו. בגמרא מפרש לה לכולה:
גמ' בדין היה שאפי' לשם עבד לא ישתעבד. דמוקי למתני' שפדאוהו לאחר יאוש של בעלים ראשונים לפיכך היה בדין דלא ישתעבד אפי' פדאו לשם עבד:
ה"ג שלא יהא העבד מפקיע עצמו מיד רבו ומבריח עצמו לשבויין כ"ה בבבלי:
מתני' אמרה כן. תניא נמי הכא:
ה"ג רבו נותן את דמיו לא אמר אלא רבו וכו'. וה"פ מדתנא לשום עבד ישתעבד ורבו נותן את דמיו ש"מ שמן הדין לא ישתעבד לכך לא ישתעבד אלא לרבו הראשון שלא יהא מבריח עצמו אבל לא לאחר:
בדין היה אפי' לשם בן חורין ישתעבד. ר' אילא מוקי למתני' בלפני יאוש הלכך אפי' פדאו לשם בן חורין ישתעבד:
שלא להוציא. לעז על שאר עבדים בני חורין שיאמרו אפי' לאחר ששחררו מותר להשתעבד בהם:
א"כ בין לר' אבהו בין לר' אילא קשיא הא דתניא בברייתא רשבג"א וכו':
אהן תנייא קדמייא. מכלל דת"ק סובר מצווין הן לפדות בני חורין ואינן מצווין לפדות עבדים הלכך לשם עבר ישתעבד לרבו ראשון דאיירי בלפני יאוש ולשום בן תורין לא ישתעבד לרבו ראשון דילמא ממנעי מלעשות מצוה ולא פרקיה ועלה קאמר רשב"ג כשם שמצוה וכו' ולא ממנעי ופרקיה הלכך בין כך ובין כך ישתעבד:
המתייאש בעבדו. ומצאו אח"כ:
לא מאשה. שנא' וכתב לה ונאמר להלן או חפשה לא ניתן לה:
אף עבד אינו יוצא משום ייאוש. לפיכך צריך גט שחרור:
עבד. כנעני של ישראל שנשבה וברת מן בית אסורין של עכו"ם אצל רבו הראשון:
וצריך לכתוב לו גט שחרור. להתירו בבת ישראל:
ה"ג ואינו צריך לכתוב לו גט שחרור:
כל עמא אמרין. כל התלמידי' אמרו משמיה דר"י שהוא צריך ולמה אמרת משמיה דאינו צריך:
שמא. הכי שמעת מר' יוחנן שהמפקיר עבדו הערל אינו מעכבו לאכול בפסח ודנת שאף אינו צריך גט שחרור ואינו כן דאכילת פסח היינו טעמא כהא דתני וכל וכו':
בשעה שעובד את רבו. דאיש יתירא הוא למדרש כל זמן שעובד את רבו אני קורא בו עבד איש וכשאינו עובד את רבו כגון שהפקירו אין אני קורא בו עבד איש:
סימא שתי עיניו. של עבדו כנעני כאחת:
יוצא בהן לחירות. ולא אמרי' כיון דיוצא בעין אחת דמי עין יתירא ישלם לו דכל שסימא שתיהן כאחת פטור משתיהן והעבד יוצא בהן לחירות:
זו אחר זו. כיון שכבר יוצא לחירות בראשונה ה"ל ישראל גמור וחייב הרב על השני לשלם לו:
כמאן דאמר. הך ברייתא אתיא כמאן דאמר היוצא בשן ועין אינו צריך גט שחרור וכשסימא את הראשונה כבר יצא מתחת ידו:
ואת אומר משלם לו. השנייה בתמיה הא עדיין עבדו הוא דמעוכב גט שחרור הוא ולמה ישלם לו השנייה:
היוצא בכיפה. שכתב גט שחרור על גבי כיפה והיא כובע של צמר:
ובהרנורק טיאנוס ובתרות של מלכים. הם מיני בגדים שרוקמין אותו במחט ורוקמין עליו אותיות אם ריקם עליהם גט מנין שצריך גט שחרור אחר דהנך לאו כתב בינהו שאינו קבוע אלא מוטל על הבגד ושתי ראשיו תחובין:
מכל מקום. לעולם צריך שישלחנו לחפשי ע"י גט שחרור:
בניו. של זה היוצא בשן ועין או ליוצא ע"י הפקר הנולדים לו עד שלא קיבל גט שחרור מה הן דיניהן כעבד או דלמא כמשוחררים הן מיד או משקיבל אביהן גט שחרור הן נעשין משוחררים למפרע:
ופשיט היוצא בשן ועין בניו עבדים וכו':
לא מסתברא. אלא בהיפך:
היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה. דמפורש בקרא שיוצא בו לחירו' אע"פ שהוא מעוכב גט שחרור בניו בני חורין אבל היוצא משום ייאוש אע"פ שאינו רשאי שעבדו מ"מ איני מפורש בקרא שיוצא לחירות בניו עבדים:
גר שמת. ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר:
יצאו לחירות. שהן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר לפיכך יוצאין לחירות:
ופריך למה. יוצאין לחירות לא יהא אלא הפקר הא אין כאן מי שיתן להם גט שחרור ואנן אמרין המפקיר עבדו צריך גט שחרור:
ומשני שהן יצאו במיתת רבן. דמאי טעמא אמרינן המפקיר עבדו צריך גט שחרור משום דבעינן דומיא דאשה מה אשה אינה יוצאה בהפקר אף עבד כן אבל השתא שמת מה אשה משתלחת בלא גט אף עבדיו כן:
ה"ג מעתה אפי' קטנים כיון שהן יוצאין במיתת רבן אפי' קטנים נמי יצאו לחירות:
ופריך מחלפא שיטתיה דריב"ל. קשיא דריב"ל אדריב"ל:
ה"ג אינו רשאי לשעבד בו וצריך לכתוב לו גט שחרור שמע ר' יוחנן ואמר יפה לימדני ריב"ל והכא אמר הכין אמרין מה דאריב"ל לשעבר דלא יהב לא יהב דלמא הלכה כאבא שאול אמתיה וכו'. וה"פ צריך לכתוב לו גט שחרור דגט שחרור מגט אשה ילפינן וכדלעיל א"כ נילף נמי מאשה מה אשה בין גדולה בין קטנה יוצאת במיתת בעלה אף עבד בין גדול בין קטן יוצא במיתת רבו ומשני אמרין מה דאריב"ל בדיעבד דלא מצי למיהב ליה גט שחרור כגון הכא שמת הוא דאמר הלכה כאבא שאול:
אמתיה דרבה בר זוטרא ערקת וכו'. שפחתו של רבה בר זוטרא ברחת מיניה ואתייאש ממנה:
מהו. שיהא צריך לכתוב לה גט שחרור:
א"ל אם כתבת. אם תכתוב לה גט שחרור יפה אתה עושה דלכתחלה צריך לכתוב לה גט שתרור א"נ כי היכי דתנשא לבן חורין דבלאו גט שחרור אסורה בבן חורין א"כ כיון דהיא מעוכבת גט שחרור אסורה בעבד ובבן חורין:
ה"ג עבד שנשא בת חורין לפני רבו יצא לחירות. דאי לאו דשחרריה לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין:
זכה. וקידושין אלו הן קידושין:
אהן תנייא קדמייא. הך ת"ק דהיינו ר' ישמעאל בר' יוסי כר' ס"ל דאמר זכה הלכך אמר דיוצא בו לחירות:
מי משחרר. הא דתנן במתני' ושחררו מי שחררו רבו הראשון או רבו השני:
בין רבו ראשון. ושורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו השני דשחרור מפקיע מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו השני ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו:
בין רבו השני. דכיון דעשאו לו אפותיקי הרי הוא שלו ומצי לשחררו שורת הדין שאין העבד חייב כלום לרבו הראשון אפי' על העודף מחובו של השני שהרי עשאו אפותיקי לשני אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו הראשון ועושה אותו בן חורין:
אלא רבו הראשון. שגופו קנוי לו אבל רבו השני לא שהרי אין לו עליו אלא שעבוד לחוד:
מתניתא. ברייתא פ' כל שעה קשיא לרב:
ישראל שהלוה עכו"ם על חמצו. ולא אמר מעכשיו יהא קנוי לך מותר בהנאה דלעולם ברשות העכו"ם הוה דאין בעל חוב קונה משכון:
ה"ג אין תימר ברשות ישראל הוא. ואי כרב דאמר כיון שהלוה עליו ברשותו קאי אמאי מותר בהנאה הא חמץ של ישראל הוא:
מה עבד לה. רב במאי מוקי לה:
קל הוא בשחרור. הקילו חכמים בשחרור אע"פ שאינו שלו לגמרי אפ"ה אם. שחררו מהני דהא מתחייב הוא במצות:
כהדא דתני. מהך ברייתא איכא סייעתא דהקילו חכמים בשחרור:
מכרו. רבו הראשון אינו מכור ש"מ דאינו כשלו ואפ"ה אם שחררו משותרר וטעמא משום דהקילו בשחרור:
חייליה דר"י. כחו וראייתו דר"י מהא:
מן הדא. ממשנתינו:
אינו כותב. שטר על דמיו אלא המשחרר כותב שטר על הדמים ואס"ד רבו השני שחררו למאן כותב הלא הוא שהפסיד לעצמו:
אלו המשעבד וכו'. טעמא דרשב"ג מפרש למה כותב רבו הראשון דהיינו המשחרר משום דשחרורו הוא כמכר וחייב לשלם משלו ל"א קושיא היא דפריך הש"ס למה לא יכתוב העבד שטר על דמיו הא שיעבודו של השני עליו ולא יהא אלא שדה המשועבדת לבעל חוב ומכרו שהמלוה טורף מיד הלקוחות:
ה"ג פתח לנו ר"י פתח מאיר כאורה וכ"ה בפסחים. וה"פ פתח לנו ר"י פתח קטן ומאיר כחלון גדול:
לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד. כיון שנאסר איסור שאין לו פדיון לא עדיף בעל חוב שטרף מנתינת דמים והיינו דוקא רבו הראשון אבל לא השני:
ופריך מעתה. שאין העבד משתעבד לאחר שחרורו מרבו הראשון למה קאמר ת"ק שהעבד כותב שטר על דמיו לרבו השני:
א"ר אילא. היינו טעמא טובה היא לעבד שיתן לרבו השני דמי שווי' או כפי חובו שלא יאמר לו רבו השני עבדי אתה ולא יוציא לעז על בניו:
כמה דר"מ קונס בדברים. דקונס במאן שעשה שלא כהוגן דאפי' היתר שיש באותו מעשה מפסיד:
כן רשב"ג קונס בדברים. כיון דעביד איסורא ושחרר העבד מחייב נמי לשלם היזיקו של השני והעבד פטור:
שטר שיש בו רבית. שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה בשכר כך וכך לשנה: