קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי דוד פרנקל
פרק ה · הלכה ד
מתני' כרגלי השואל. שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה ואפי' לא בא ליד השואל אלא ביום טוב כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה והשואל דתנן בדיבורא בעלמא ולא משך:
בי"ט. אם שאל בי"ט משחשיכה:
כרגלי המשאיל. שקנה שביתה אצל בעליו ואפי' רגיל להשאיל בכל י"ט:
תבלין. לקדירתו:
הרי אלו. הקדרה והעיסה כרגלי שתיהן ואין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולין לילך דכיון דבי"ט שאלו קנו התבלין והמים והמלח השביתה אצל בעליהן:
גמ' תחומין. דתנן במתניתין להוליך הכלים למקום שקנו שביתה:
עשו אותו כמידת הדין. דאע"פ שלא משך קני וכדר"י דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמרו נשרפו וכו' הלכך גבי תחומין משאמר לו להשאיל ה"ל כרגלי השואל:
ה"ג תדע לך שכן ממתני'. וה"פ דתנן מעי"ט כרגלי השואל וקשיא פשיטא אלא ודאי בשלא משך וכדפרישית במתני' תמן. בבבל אומרים בשם ר"ח הא דמסיק בסמוך ואפי' עצים דינם כמים:
ולא ידעינן אם מן שמועה. ששמעו כך מר"ח א"נ ששמע ר"ח כך מרבותיו או ברייתא היא:
וסברנן מימר. סברוה למימר דטעמא דר"י בעצים מפני שאין ממש ניכר בהמאכל הסקה איירי:
ה"ג ר"י פוטר במים מפני שאין בהן ממש תני מפני שהן נבלעין בעיסה. כ"מ בבבלי בפ"ב דעירובין:
מה נפק מביניהון. מאי בינייהו בין הטעם שאין בהן ממש או שהן נבלעין בעיסה:
ה"ג המים שבתבשיל. איכא בינייהו וכדמסיק:
ה"ג הרי אין בהן ממש. שסובר המים אין בהן ממש היינו שאינן גושיים לאחזן בידו או לגללן שילכו אינן קונים שביתה:
הרי אינן נבלעים בתבשיל. אלא הציר והרוטב הן בעין וקנו שביתה: