קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי דוד פרנקל
פרק א
הלכה א
מתני' לא תאכל. בו ביום בגמ' מפרש טעמא:
גמ' מוכנת היא. הביצה ע"ג אמה דסובר סתם תרנגולת לאכילה עומדת כדלקמן ולאו מוקצה היא דבעודה בתוך מעיה אם נשחטת האם היתה נאכלת:
נעשית. כדבר מוקצה שאינו ראוי לאכילה מחמת לחותו כגון גרוגרות וצמוקים שנתייבשו בשבת והוא לא ידע בו שיתייבש:
שמא אינו אסור. בתמיה דודאי אסור דהא בכניסת שבת הקצה אותו מדעתו א"כ ה"ה ביצה נמי כיון שלא ידע שיוגמר הביצה היום אסורה:
הרי אלו מותרות. והך ברייתא ודאי ב"ה היא דלב"ש אפי' נולדה מותרת כ"ש בתוכה ואס"ד דטעמא דב"ה דאסרי משום דהויא כמוקצה שיבש אף בנמצאו גמורות בתוכם לאחר שחיטה יאסרו דהא לא ידע שיגמרו במעי אמן:
לא דומה וכו'. א"כ לא דמיין למוקצה שיבש שהרי עדיין אינן גמורות ולזה לא הוויין מוקצה מעולם שהרי היה דעתו על האם ומסתמא חשב נמי שימצא בתוכה ביצים שאינן גמורות ואף זו כאחת מהם שאינם גמורות לכל דבר אע"פ שקליפתן הלבנות עליהן:
וחורנא. ואידך:
שאינה נגמרת לאפרוח. שאין ביצה ראויה שינצר ממנה אפרוח אא"כ נולדה בחיי התרנגולת:
מה הן בחלב. ביצים הנמצאים בתרנגולת שחוטה אימתי מותרין לאכלן עם חלב ולא הוויין כבשר:
מעורות. מחוברות בגידין בשדרה בשלל הקבועין בו כגופם דמיין והן כבשר ואסורות בחלב:
שיצא רובה מעי"ט. וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה מותרות דה"ל כאילו נולדה מאתמול:
מה פליגין. כי פליגי:
בשיצא מיעוטה. כלומר אפי' יצא מיעוטה וכ"ש אם לא יצא כלל:
כשם. שביצה שנולדה בי"ט אסורה באכילה לב"ה כך אסורה בטלטול:
נתערבה. ביצה שנולדה בי"ט במאה או באלף כולן אסורות דה"ל דבר שיש לו מתירין ולא בטיל:
מה כמ"ד וכו'. הניחא למ"ד ספק מוכן כלומר ספק מוקצה אסור בי"ט הלכך כולן אסורות דספיקא נינהו אלא למ"ד ספק מוכן מותר. קשיא הך ברייתא מ"ט נתערבה אסורות ופלוגתא היא לקמן פ"ג:
ומשני מודה הוא דהכא אסור. דלא דמיא לספק מוקצה כגון פירות שספק אם נשרו היום מן האילן או מאתמול דאיכא ספק אם יש כאן איסור כלל אבל הכא בנתערבה שיש כאן ודאי איסור אלא דמספקא לן אם זו היא מודה דכולן אסורין:
תאכל. הביצה שנולדה בי"ט ואמה:
אם היתה אמה מוכנת וכו'. וה"ק תאכל היא אגב אמה:
ופריך ואין כל התרנגולים מוכנים לשחיטה. בתמיה ופשיטא דהיא ואמה שריא ואם בא לומר כב"ש לישמעינן ביצה ואמה ל"ל פשיטא דשריא:
תאכל בהכינה של אמה. לעולם כב"ש וה"ק לכך הביצה מותרת שמוכנת ע"ג אמה וכדאמרינן לעיל אליבא דבית שמאי:
שמתיר עצמו. בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר עצמו בלידתו דמגו דאתקן להא אתקן להא:
מדברית. בהמות הרועות באגם דתנן לקמן סוף מכלתין אין משקין ושוחטין את המדברית משום מוקצה אמאי נימא הואיל ואיתקן לשחיטה דכל זמן שהיתה רועה באפר לא עמדה לשחיטה כלל:
צבייה שבאת לידו בי"ט תהא מותרת ולא תיאסר משום מוקצה לפי שהיא מתרת עצמה לאכילה בשחיטה בתמיה:
חזר ר' זעירא ואמר. דטעמא אחרינא איכא הכא להתיר עגל שנולד ביו"ט ולא דמי לביצה לפי שהעגל מאתמול הוא גומר כלומר שהרי היה יכול להיות נולד יום או יומים קודם י"ט וא"כ לא אקצי דעתיה מיניה ברם הכא בביצה אי אפשר שתלד עד שתהא הביצה נגמרת ובו ביום נגמרה בו ביום נולדה ויש כאן איסור מוקצה:
אמר ר' בא אתייא. האי טעמא דר"ז לחלק בין עגל לבין ביצה כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין דבהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים כדאמר בהאי תלמודא בפרק החולץ בהלכה י"א ופליגי התם אם יולדת נמי לחדשים מקוטעין או לשלימין דוקא ומילתא דר"ז לא אתיא אלא כהאי מ"ד דיולדת ג"כ למקוטעין וכשנכנסת לחדש התשיעי ראויה היא שתלד בכל יום ויום ודעתיה על הולד אבל כמ"ד בהמה יולדת לחדשים מסויימין וט' שלימין בדוקא א"כ הגע עצמך דבכה"ג שסיים לו היום אימתי שעלה עליה הזכר ולא כלו תשעה חדשים שלימין עד בו ביום שנולד העגל והוא יו"ט והשתא איכא איסור מוקצה עליה ודמי לביצה שבו ביום נגמרה ובו ביום נולדה ואנן סתמא אמרי' עגל שנולד בי"ט מותר ומשמע דבכל גווני מותר ושמעינן השתא דלא אתיא מילתיה דר"ז אלא כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין:
גוזל שנולד ביו"ט וכו'. כדלעיל גבי עגל. ופריך לא כן תני בברייתא ביצים שריקמו וכו' ואפי' שחטן אסורין משום שקץ:
תיפתר. דמיירי באלין דנפקין מקליפתן ועם כנפיהון עליהן:
ר' אבהו וכו' שאיל. על האי ברייתא ששנינו כל שתשמישו ביום וכו' כהאי התיבון דלקמיה:
הרי התרנגולת וכו'. והיא יולדת בין ביום ובין בלילה כדאשכחן דלפעמים יולדת בלילה:
שנייא היא. היכא דיולדת בלילה שכן היא יולדת לפעמים בלא זכר אלא בספנא מארעא ודוקא אותה יולדת היא אף בלילה:
עגל שנולד מן הטריפה בי"ט מותר. דאע"ג דלא שייך כאן לומר דמוכן אגב אמו הוא אפ"ה מותר דנעשה כדבר מוכן שטמון בדבר שאינו מוכן וכשיוצא ממנו נשאר הוא מוכן:
תמן תנינן. בפ"ה דעדיות:
ביצת נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק. שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק מותרת כדברי ב"ש וכו'. וגרסי' לסוגיא זו בפ"ב דע"ז בהלכה ז':
גמורה היתה. דמאחר שנמצאת נגמרת אמרינן גמורה היתה עד שלא נעשית נבילה:
מעתה אפילו אין כיוצא בה וכו'. דנימא נמי שנתהווה בה הביצה קודם שנתנבלה:
אם אומר את כן וכו'. כלומר באין כיוצא בה נמכרת אין להקל שמכיון שלא נגמרה הויא כבני מעיה וקשורה בשלל של ביצים ולא נתיר שלל של ביצים של נבילה:
וב"ש כמשנה אחרונה וב"ה כמשנה הראשונה. בתמיה דטפי אית לן לאוקמי ב"ה כמשנה אחרונה דתיהוי הלכתא כוותייהו:
אין מעמידין. חלב:
לא בקיבת הנבילה. כלומר בחלב הקרוש שנמצא בקיבה מחלב שינקה בחייה:
ולא. בחלב שנמצא בקיבת בהמה ששחטה עכו"ם:
חזרו לומר מעמידין בקיבת נבלה. כיון דאינה מחוברת בה בבהמה עצמה מותרת:
בעי. פריך מה כר"א וכי כר"א א"ר יוחנן לשמעתתיה דקאמר אין מעמידין בקיבת עכו"ם משום דקסבר סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם הלכך אע"ג דאינו מחובר בגופה מיתסר דאפילו פירשה של עכו"ם מיתסר דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וכ"ש האי דניחא ליה בניפחי':
ר"י בשם רבי יוחנן. פליג אר"ח בר בא וסובר דאין חילוק בין קיבת נבלה לקיבת עכו"ם דבמשנה הראשונה תרווייהו אסירי דקסברי אפילו דבר שאינה גופה אסור ובמשנה האחרונה תרווייהו שריין דדבר שאינה גופה מותר:
לשון מתניתא. דס"פ כל הבשר דתנן קיבת עכו"ם ושל נבלה אסורה וכו' כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת:
מסייעא לר"ח בר בא. דאמר משמיה דר"י דאף למשנה האחרונה אין מעמידין בקיבת העכו"ם וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. אתיא כמשנה אחרונה קיבת העכו"ם דשריא וקשיא לישמעי' קיבת העכו"ם וכ"ש קיבת טריפה אלא ודאי דקיבת העכו"ם אפי' לאחר תהא אסורא:
ומשני אפי' דיסברון וכו'. לעולם ב"ש וב"ה כמשנה האחרונה לא קשיא אב"ה דאסרי ביצת נבלה דביצה גידולי התרנגולת וה"ל כנבלה עצמה:
קיבה. החלב שבקיבה ממקום אחר באת ממה שינקה מן הכשרה ולכך מותרת אפילו משל נבלה:
שביקעו. שדרסו:
אמרו. אע"פ דקי"ל כב"ה דביצת נבלה אפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה שאני ביצה דמגופה גדלה משא"כ קיבה:
היא המחלוקת. זו היא עיקר מחלוקת דבית הלל סברי דסעודת שבת ויום טוב בעי הזמנה מיום חול מדכתיב והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וליום טוב דכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא ואחשבה רחמנא לסעודת שבת ויום טוב דבעי הזמנה ואין י"ט מכין לשבת ולא שבת לי"ט וב"ש סברי דאף שבת וי"ט לא בעי הכנה:
ר"ח. הורה לאנשי ציפורי בספיחי חרדל שמותרין לקנות בשביעית כר"י דתנן בפ"ט דשביעית רי"א ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה להביאן מן המשומר:
ובביצה כר"י. דנולדה בשבת לא תיאכל בי"ט:
עאל. נכנס רבי יוחנן ודרש להן כרבנן דהכא בביצה נולדה בזה תיאכל בזה:
וכרבנן. דהתם ספיחין אסורין:
מן קומוי. מלפני שני דברים אלו ירד ר"י מן ציפורי לטבריא אמר מה הבאתם לי האי סבא רבי חנינא מה שאני מתיר הוא אוסר ומה שאני אוסר הוא מתיר:
אתא. מעשה לפני רבי יוסי בביצה שנולדה בי"ט לאכלה בשבת שלאחריו ורצה למיעבד כרבי יוחנן כיון ששמע דרב ור"ח תרווייהו פליגי עליה דר"י ואסרי לא פסק כלל הוראה זו:
שרע. השמיט:
דאיתפלגון. דפליגי רב אולי צ"ל ור"י ושמואל:
שירי פתילה שכבו בשבת מהו להדליקם בי"ט. מי דמי להכנה שע"י שכבו בשבת וניתותרו ראוין לי"ט:
ופריך מה אכפן לה פתילה לגבי ביצה. מאי דמיא פתילה לביצה פתילה אסורה משום שהוקצה לשבת ודמיא לנר חנוכה שהוקצה למצותו שאסור בהנאה לאחר שכבה והלכך גם ביו"ט הסמוך לשבת אסורה דקדושה אחת הן אבל ביצה אסורה משום הכנה דכל ביצה דמתיילדה האידנא מאתמול גמרה לה ליכא למשמע מפתילה שי"ל דלית ליה הכנה:
מה אכפן. מה איכפת ובעירובין הגי' מה מכפלה:
מן מה. שאנו רואין דחכמים מדמין פתילה לביצה שמעינן דאף ביצה משום מוקצה אסורה ולא משום הכנה וכיון דהוקצה לשבת אף ביום טוב אסורה וכן שירי פתילה נמי אסורה משום שהוקצה לשבת:
משום ד' זקנים אמרו. י"ט הסמוך לשבת או שבת הסמוך ליום טוב ונאכל עירובו ביום ראשון:
הרי הוא כבני עירו בשני. משום דשתי קדושות הן ובין השמשות דשני שהיה לו לעירובו לחול כבר נאכל אבל אי קדושה אחת הן כבר קנה עירובו מביה"ש דראשון אף לשני:
תמן הוא עביד. התם גבי עירובין עביד ליום טוב ושבת ב' קדושות מדאמר הלכה כד' זקנים:
והכא. גבי שירי פתילה דאסר רב שמעינן דסבירא ליה דקדושה אחת היא וכדפרישית לעיל:
אמר רבי מנא. סיומא דקושיא היא מדקא משוי להדדי:
היא הדא וכו'. כלומר דא ודא אחת היא דביצה ופתילה שוין הן שמע מינה דטעמא משום דקדושה אחת היא וקשיא דרב אדרב:
הכל מודין. בית שמאי ובית הלל:
בנשרין. פירות שנשרו מן הדקל ביום טוב שהן אסורין:
ומשני אילו נשרים. כשהיו הפירות מחוברים לאילן:
שמא אינן אסורין. בתמיה ודאי שהן אסורין הלכך לא מהני להו מה שנפלו בי"ט ומוקצה הם:
אבל ביצים. כשהיו בתוך מעי אמן היה להן היתר על ידי שחיטת אמה דנמצאו בתוכם לכ"ע מותרין הלכך סברי ב"ש דלאו מוקצה היא אפילו יצאה מחיים:
ופריך מעתה. דביצה מותרת שהיא מוכנת אגב אמה א"כ אם נולד בי"ט לא תיאכל בשבת שלאחריו דהרי גם התרנגולת אסורה בשבת נמצא שי"ט הכין לשבת וכן הנולדה בשבת שהאם אסורה בשחיטה לא תיאכל בי"ט שלאחריו שהרי ביומו אסור' ואין מכין לי"ט:
לא דייך וכו'. אין הטעם משום הכנה אלא משום נולד הלכך אינו אסור אלא ביומו ואין לך להרבות באיסורה:
עיטורי סוכה. שעיטרה בקרמין וסדינין ותלה בה אגוזים ושקדים:
מה הן. בשמיני של חג:
הן בטילין ע"ג סוכה. ואסורין:
מכאן ואילך. לאחר ז' הן כמוכנין ליהנות מהן ומותרין:
קדושת י"ט עליהן. כלומר קדושת התחלת י"ט עליהן דמגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא ואסורין בשמיני:
מה אתא מישאול. כי קמיבעיא לי אם חל שמיני בע"ש מותרין בשבת שלאחריו אע"ג דבין השמשות נמי היו אסורין ולא אמרינן תרי מגו או דילמא אפילו תרי מגו אמרינן:
כמ"ד שתי קדושות הן. הוא דקמיבעיא לי דלמ"ד קדושה אחת הן ודאי אסורה:
הלכה ב
מתני' בש"א שאור בכזית וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי ומשום דהנך תלת מילי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה בי"ט תני להו הכא גבי הדדי:
גמ' לא שנו. כי פליגי ב"ש וב"ה לביעורו. דב"ש סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חימוצו קשה שחייב לבער וכ"ש שאור שחימוצו קשה אלא ש"מ שיעורו של זה אינו כשיעורו של זה ולא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי זה וזה בכזית דילפינן ביעור מאכילה:
הא לאכילה. לא פליגי דזה וזה בכזית מדפתח הכ' בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת לומר לך ששיעורן שוה:
ה"ג בין לביעור ובין לאכילה בככותבת קם רבי מנא עם ר"ח. ואמר ר"ח דבאכילה לכ"ע בכזית:
א"ל. ממאן שמע רבי דבר זה:
דילא כן. דאל"כ אלא דב"ש סברי דאף באכילה שאור בכזית וחמץ בככותבת קשיא ליתני במתני' דריש כריתות ל"ז כריתות ונחלק חמץ לשני כריתות לשאור וחמץ דכיון דאין שיעורן שוה אם אכלן בהעלם אחת חייב שתים ומתני' קחשיב כמה קרבנות חייב אם עשה לכריתות כולן בהעלם אחת אלא מדלא קחשיב אלא ל"ו כריתות ש"מ דשיעורן שוה:
הלכה ג
מתני' השוחט חיה ועוף. הבא לישחט חיה ועוף ונמלך בב"ד כיצד יעשה:
בש"א. בית דין מורין לו שישחוט לכתחילה ויחפור בדקר נעוץ:
דקר. יתד שנועצים בארץ:
שאפר כירה מוכן הוא. לא קאי אמלתייהו דב"ש וב"ה אלא מלתא באנפי נפשה היא וה"ק ואפר כירה מוכן הוא וא"צ הזמנה דדעתיה עילויה:
גמ' שהותר מכלל בישול ביום טוב. מתוך שהותר בישול לצורך הותר נמי שלא לצורך:
לוקה. דלא אמרינן מתוך וכו':
שהותר מכלל חרישה בי"ט. אי מזדמני ליה צפור וחיה לשחוט ואם היה מבקש אחר עפר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם אין יכול לקפלו וליטלו מותר לחפור לכסות בו דמן ובברייתא תניא דהחורש בי"ט חייב ובבבלי בפסחים דף מ"ד מביא הברייתא:
לא הותרה חרישה כדרכה. אף כשהתירו לו חרישה לכיסוי ביו"ט לא התירו אלא ע"י שינוי ואינו אלא שבות בעלמא משא"כ בישול כדרכו מותר הלכך אמרינן מתוך:
דר"ש היא. מתני' אתיא כר"ש דאף אם היה לו דקר נעוץ מ"מ גומא קעביד בי"ט אלא ודאי דס"ל כר"ש:
דר' שמעון אמר מלאכה שאין צריך לגופה. כגון הכא שא"צ לחרישה ולא לגומא אלא לעפרה אינו חייב עליה ואע"ג דמדרבנן אוסר ר"ש מ"מ משום שמחת י"ט התירו:
אתה אמרת דבר זה. דמתני' כר"ש:
וזה. השוחט חיה ועוף ביו"ט וכו':
אחד מהם נאמר כ"ג. הן דהא אי ר"מ כר"י ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע חייבין עליה ע"כ לומר דלא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה דלר"י הכל אסור לדבריך שאתה אומר דכחרישה ממש היא חפירת דקר ולא הותרה חרישה מעולם בי"ט:
אלא ר"מ ור"ש אמרו דבר אחד. ע"כ לומר דר"מ ור"ש תרווייהו סברי דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע פטור עליה וב"ש וב"ה בשמחת י"ט פליגי:
לא כן סברנן מימר. לא כן א"ר יוחנן בפ' במה מדליקין (דף י' ע"א) גבי המכבה את הנר דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וא"ר יוחנן רבי יוסי ור"ש אמרו דבר אחד דטעמא דר' יוסי מפני שיש לו צורך בגוף הפתילה ולדבריך הל"ל דשלשתם אמרו דבר אחד:
אלא מילי דצריכין לרבנן וכו'. מאי דמיבעיא לרבנן והיינו ר' יוחנן דמיבעיא ליה הך בעיא דבסמוך בקצירת העשבים פשיטא לכם דהא גם בחופר לכסות פסיק רישיה הוא ואפ"ה מתיר ר' שמי אליבא דר"ש ומאי דפשיטא לרבנן דטעמא דמתני' דביצה משום דחרישה כלאחר יד היא מספקא לכון דה"ל לב"ה להתיר אפי' לחפור:
קצר לצורך עשבים. כלומר פשיטא אם קצר לצורך עשבים שחייב משום קוצר ואינו חייב משום שהוא מיפה את הקרקע כיון דא"צ לגופה שאין כונתו בקצירת העשבים לייפות הקרקע כי אם ליהנות מן העשבים:
לא צורכה. לא מיבעיא לן אלא בקוצר לייפות הקרקע אם הוא חייב משום קוצר דה"ל פסיק רישיה שא"א לייפות הקרקע אם לא בקצירה ומודה ר"ש דחייב ומשום מייפה את הקרקע שהיא תולדה דחורש או לא מחייב אלא משום חורש ולא משום קוצר דאף בפסיק רישיה פליג ר"ש:
ואפילו תימר דר"ש. כלומר הא דקמיבעיא לן לר"ש אם מודה בפסיק רישיה או לא אבל לרבנן דר"ש דסוברים מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ודאי אפי' נתכוון לקצירת עשבים חייב אתרווייהו דהא מ"מ קצר וגם מיפה את הקרקע:
מיליהון דרבנן. הא דר' חייא בשם ר"י:
ה"ג מסייעין לרבי שמי דלעיל דאמר דלר"ש אפילו פסיק רישיה פטור:
לגופו. אם לאכול הדג סחטו ממשקה שצף עליו והנבלע בו מותר לכתחילה דלאו מפרק הוא הואיל ולאו למשקין הוא צריך:
אם להוציא ציר. שהוא צריך למימיו חייב חטאת:
ואפילו תימר דר"ש היא. הא ודאי כר"ש אמר ר"י למילתיה דלרבנן אפי' לגופו חייב דאע"ג דאין צריך למימיו מ"מ הרי סחט והוציא ציר:
זאת אומרת. מדאיצטרך לאשמועינן דמותר לכסות באפר כירה ש"מ דשאר צרכיו לדברי הרשות אסור לעשות באפר כירה דאל"כ לישמעי' בדבר הרשות וכ"ש בכיסוי דמצוה היא:
אבל אם הכינו. מעי"ט לכל צרכיו:
ה"ג מכסין בו צואה ומצוה ואתיא כהאי דאר"ש דדרש ר' אחא וכו' :
צואה. הכניסו לכסות בו צואה:
איתפלגון. פליגי בה:
יש הכן לצואה. מהני הכנה שיהא מותר לכסות בו צואה:
וחורנה. ואידך:
ויכסה בו את הכוי. אם איתא דיש עפר מוכן לכל צרכי אדם צ"ל יכסה לכסות בו הכוי אלמה תנן בביכורים כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו דשמא חיה וצריך כיסוי והוא אינו יכול לכסותו בי"ט משום איסור טלטול עפר:
כוי. ספק חיה ספק בהמה:
א"ל כוי דרך בני אדם לטעות בו. שיאמרו מדהתירו רבנן לטרוח בי"ט לכסות דמו ודאי חיה הוא ויבואו לאכול חלבו א"נ יבואו להתיר לחפור בדקר ולכסות:
א"ל אם אומר את כן. שיאמרו מדהתירו רבנן לטלטל העפר יסברו שהוא ככיסוי הדם ממש א"כ אפי' בכיסוי צואה יבואו לטעות ויאמרו שאם אין לו עפר לכסות בו צואה מותר לחפור בדקר לכסותו כמו כיסוי הדם:
מכסין בו. דם צפור וחיה. ל"א אכוי קאי דמכסין בו:
לשעבר. בשכבר שחט מכסה בעפר זו שהכניס:
בבא לישאל בתחילה. קודם ששחט מה יעשה אם ישחוט או לא אוסרין אותו אע"ג שיש לו עפר זו שהכניס לטוח גגו:
מפני שהוא ספק. ואיכא למילף מק"ו דאין מכסין וכדמסיק:
ומה אם מילה שודאו דוחה שבת. דכתיב ביום השמיני ימול ביום אפי' בשב':
אין ספיקה דוחה י"ט. כדתנן בפר"א דמילה נולד ביה"ש נימול לט' לספק תשיעי בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה חל י"ט להיות אחר אותו שבת שהוא עשירי נימול לי"א משום דמילה שלא בזמנה לא דחיא דנפקא לן מהוא לבדו הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה:
ופריך ומותר לשחוט בשבת. בתמיה א"כ מאי קאמר שאין וודאו דוחה שבת הא ליכא כיסוי כלל בשבת:
אמר לה להא דמשני בשוחט לחולה בסתם ולא אמרה משמיה דר' יוחנן אבל ר"י ברבי בון אמרה משמיה דר"י:
בשוחט לחולה. שיש בו סכנה:
א"ל. לר' יוסי והרי תקיעת שופר בגבולין יוכיח דתנן בר"ה פ"ד במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה:
ופריך מה ספק יש שם. בתקיעת שופר בגבולין ביום טוב דאע"ג דעבדינן שני ימים ר"ה מספק מ"מ בתקיעה ליכא איסורא ממה נפשך דאם חול הוא מותר לתקוע ואם יו"ט הוא מדאורייתא מותר לתקוע:
באנדרוגינס שתוקע. ביו"ט והוא ספק איש ספק אשה ואשה פטורה מתקיעת שופר ואסורה לתקוע:
ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא דאנדרוגינוס תוקע:
מוציא את מינו. אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין ואי בתר נקבות אזלת שניהם פטורים:
טומטום אינו מוציא לא את מינו. טומטום אחר כמותו שאם נקרעו שמא ימצא זה שתקע נקבה חבירו הוא זכר:
בעי. פריך אם תשובת חכמים לר' יוסי היתה מן אנדרוגינס וכי אפירכא זו יהא ר' חייא שונה שאין תשובה לדברי רבי יוסי לדבריך שאנדרוגינס תוקע לכתחלה תשובה מעלייתא היא אלא ודאי דאנדרוגינס אינו תוקע אלא בדיעבד אם תקע יצא א"כ ליכא תשובה לר' יוסי:
שהיה ר"ח הגדול אומר שאין לו שום תשובה. להשיב עליהם וזה דר"י חדא מינייהו:
ה"ג מה אם מילה שאין ספיקה דוחה י"ט שאין ודאו דוחה לילי י"ט. דאפילו מילה שלא בזמנה דוקא ביום:
וקמת וכו'. וקם הדבר כמו דקמיבעיא לר"ח הגדול במה היתה התשובה של החכמים לר' יוסי:
וקשת בידיהון. דלא ידע והתשובה כן מיבעיא לרבנן בתראי דהיינו לר' יוסה וכדמסיק דלר' יוסה אנדרוגינס לאו יוכיח הוא:
ע"ד דרבי אחא. דאמר תשובת חכמים מאנדרוגינס צ"ל דסובר אנדרוגינס תוקע לכתחילה:
ע"ד דר"י. דאמר דלאו תשובה מעלייתא היא צ"ל דסובר דאנדרוגינס אינו מוציא את מינו אלא בדיעבד:
הדא דאת אמר. לא אמרן דמותר לכסות באפר כירה דוקא באפר שהוסק מעי"ט דמאתמול דעתיה עילויה לכל מילי:
אבל באפר שהוסק בי"ט. דליכא למימר דעתיה עילויה מאתמול אסור:
מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט. דאינו אלא איסור מוקצה שהוא מדרבנן:
ואל יחפור בדקר ויכסה. דאית ביה איסורא דאורייתא:
חברייא אמרין. דלכך מותר לחפור בדקר אף ע"ג דמלאכה היא מותר דאתי עשה דכיסוי הדם ודחי לא תעשה די"ט דלא תעשה כל מלאכה:
דו. כמו דהוא:
אע"פ שאינה כתובה בצידה. סמוך לה ניחא דאף ע"ג דאין עשה דכיסוי הדם כתיב אצל ל"ת די"ט דחי אותה:
ע"ד דר' יוסי. אלא לר"י דהוא אמר כל שאין העשה כתובה סמוך לל"ת אינה דוחה אותה מ"ט התירו במלאכה בי"ט לצורך הכיסוי:
ומשני מכיון שהתחיל. במצות שחיטה אומרים לו שיגמור המצוה ויכסה דהא מיהת עשה היא ודחיא הל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה:
קערה שחקקה קוף. בי"ט מהו שיהא מותר להשתמש מי הוי מוקצה או לא: