קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן שו · סעיף ז
ואם שחט בחנם. כתב בש"ג פרק הגוזל (דף ל"ז) ז"ל וראיתי בהגהת מרדכי מי שנסתפק אי הברכה חשיבא שכירות אי לא ונראה מדהביא תלמודא דפטור כי הוי אומן בחנם דלא חשיב לה לברכה בענין זה לשכירות ובודאי דידע תלמודא דאיכ' לברכה ערך ודמים כדאי' פרק החובל ופ' כיסוי הדם ואין לומר דמש"ה לא חשיב הברכה שכירות משום דאין כאן מצוה דשחיטה אינו מצוה אלא כיסוי הוא דקרי לה מצוה דזה אינו דאעפ"כ הרי יש לברכה ערך עשרה זהו' אפי' כשאין שם המצוה רק הברכה וכמ"ש תוס' פרק החובל גם אין לומר דאין כאן שייכות לשכירות הברכה כיון שהברכה אזיל לה כיון שנטרפה דגם זה אינו שהרי הטור חשיב שכירות מה שלוקח הכרכשתא אע"פ שמזאת הטריפה אינו לוקח וה"נ היה לנו לחשוב כאן שכירות הברכה אע"פ שנטרפה וצ"ע עכ"ל. ואא"ז במעד"מ כתב בטעמ' דלא חשיב הברכה לשכירות כיון דניבלה אין לו שכר ברכה ואע"ג דקי"ל דהיכא דנוטל שכר רק על הכשירות נמי הוי ש"ש לא דמי דהתם כשנטרפה אין לו שכר אבל הפסד אין לו וכיון כשניבלה הפסד הוא לו שמוציא שם שמים לבטלה ואף דאנוס הוא לגבי שמים חשבינן ליה כפושע עכ"ל ול"נ דאע"ג דברכה הוא מערך עשרה זהובים אפ"ה לא חשיב שכר לגבי ש"ש ותדע דהא בשומר אבידה פליגי רבה ורב יוסף אי ש"ש או ש"ח וטעמא דרב יוסף משום דמרויח פרוטה לעני ותיפוק ליה דמצוה לחודיה בלא ברכה נמי הוי עשרה זהו' וכמבואר פ' כיסוי הדם וכבר נתקיים מצותו כהוגן בשעה שהגביה האבידה ונטלו תוך ביתו והרי הוא עשרה זהו' אלא ודאי דאין זה שכר לש"ש ומשום דמצות לאו ליהנות ניתנו ומה"ט מכסים בעפר איסור הנאה אע"ג דשכר מצוה שוה עשרה זהו' וזה פשוט: