קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן רעו · סעיף ב
או טובת הנא' בעלמא שאינו ממון. בשל"ה בענין צדק' ומעשר האריך בפסק זה והעל' דמעות מעשר שביד אדם ירא' שיחלוק בחייו לעניי' כי אם מת ונשאר אחריו מעות מעשר אין היורשין יורשין אוחם כיון דטובת הנא' אינו ממון וע"ש שהאריך בראיה מדברי המרדכי פ"ק דמציע' דאפי' חצר נמי לא זכי בטובת הנא' שאינו ממון כיון דליכא דעת אחרת מקנה והא דזכו זקנים בתורת חצר בעובדא דר"ג וזקנים שאני התם דהיה מקנה להם חצירו כמו כן אבל היכא דאינו מקנ' להם משלו אלא מתנות כהונה ולויה ה"ל כמו מציא' דאינו זוכה חצירו. וסיום הפסק ז"ל על כן מבורר פסק זה מי שמת והניח מעות מעשר שאין בהם רק טובת הנאה ליכא שום זכיה ליורשין בה ולא בשום הקנא' שבעולם על כן יחלק בחייו כי אם בניו יחזיקו בטובת הנאה זו שלא כדין הוא ולא שייך למימר דחצירו קונה להם דאין נקנית לאדם דבר שאינו ממון דכמו שאינו יכול להקנות כך אינ' קונה ע"ש. ומדברי הש"ך מבואר דהא דאין אדם יכול להקנות ולהוריש טובת הנאה היינו כשהוא ביד אחרים אבל אם הוא תחת ידם זוכין בה ויכלין לחלוק נמי שירצו עיין שם:
אמנם לדינא נראה לענ"ד עיקר כדברי השל"ה והוא דכיון דדעת התוס' בנדרים (דף פ"ד) דאפי' לבעלים אין להם טובת הנאה במעשר עני אלא בימות הגשמים ולא בימות החמה. והובא בר"ן וברא"ש דברי הספרי דרמי כתיב ונתת וכתיב והנחת ומשני כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים הרי מבואר דאפי' לבעלים אין להם ט"ה אלא משום דכתיב ונתת ונתנ' לו התור' רשות ליתן. ומש"ה אית ליה ממילא ט"ה שבה אבל במקום דלא כחי' ונתת אין לו טובת הנא' ואע"ג דהמעשר ברשותו אין לו זכי' לחלוק לכל מי שירצ' אלא צריך להניחו בשד' דכל מי שירצ' יטול וא"כ כשמתו הבעלים וכן כשזכ' בו אחר דלא כתי' ונתת אלא לבעלים א"כ מאין יבא להם זכות טו"ה וכשזכ' בו אחר ומחלקו למי שירצ' עביד שלא כדין דלא כתי' ונתת אלא לבעלים ואפילו לבעלים אין להם ט"ה במקום דלא כתיב ונתת וא"כ יורשין צריכין ליתן לעני הנמצא ראשון או לבזבז לפניהם מי שירצ' יטול אבל טובת הנא' פקע לגמרי מכי מתו הבעלים דלא שייך שום טובת הנא' אלא לבעלים דכתי' בהו ונתת וזה ברור. אך קשה מהא דכת' הרמ"א בסי' ל"ז אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצ' למ"ד טובת הנא' אינו ממון ומ"ש והיינו דקרובי גזבר כשרין להעיד ומאין יבא לו לגזבר לחלק למי שירצ' כיון שאין טובת הנא' אלא לבעלים דכתי' ונתת. וצריך לומר דכל זמן שהבעלים קיימים ומוסרין לגזבר לחלק למי שירצ' שליחותיה דבעלים עביד כיון דהבעלים יש להם רשות לחלק אבל היכא דמתו הבעלים פקע ט"ה לגמרי. או משום דגזבר שאני דיד עניים הוא וסומכין עליו ואית ליה רשות לחלק למי שירצ' אבל אדם אחר ודאי לא וכמ"ש: