אור ברסלב

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר

סימן רנג · סעיף ו

סעיף ה

דהוי כאלו אמר שני צוואות והוא מתשובת תה"ד סי' ש"ן ז"ל ראובן צוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהם חגורה אחת יפה ונפטר ראובן אח"כ כמו חדש ימים נפטר גם האשה בת בנו קודם שהגיע המעות לידה כו' השיב בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה חגורה עבור אותם ך' ליטרא והנ' נפטרה בזמן מועט אחר פטירתו וע"כ נתבטל מחשבתו וצוואתו והבעל טוען לא נתבטל בשביל כך הדין עם מי. תשובה יראה הדבר צריך דיקדוק כו' נראה לכאורה דשפיר טען וכה"ג אית' במרדכי פ' אע"פ באחד שנדר והקצה מעות לצדקה יתומה להשיאה בהן ונפטרה היתומה קודם שהשיאה ופסק רבינו חיים כהן דלא זכו יורשי היתומה באותן מעות כל עיקר משום דאמדי' לדעתי' שלא הקצה אלא ע"מ לעשות בהם מצוה וכו' אמנם נראה דבנ"ד ליכא אומדנ' דמוכח כלל כי התם דאיכא אומדנ' גדולה שלא כוון לעשות זה במעות הללו אלא חפצי שמים ולא ליתנם במתנה לאינש דעלמא משא"כ בנ"ד דאמרי' פ' י"נ ופ' מי שמת דעתו של אדם קרובה אצל בניו וה"ה מסתמא אצל בת בנו ונוכל לו' דגמיר ויהיב להקנות לה הכ' ליטרא מנכסיו בלי תנאי ומה שצוה שתקנ' בהם חגורה יפה כדי להראות לה חבה יתירה שהיא זכורה על קשוטי' בשעת פטירתו כו'. עוד הי' מראה לזכות הבעל מטעם אחר דגרסי' פ"ב דביצה האי גבר' דאמר הב ד' מאות זוז לפ' ולינסוב ברת' אמר ר"פ ד"ה ת' זוזי שקיל ברת' אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לי' ת' זוזי ולינסוב ברתא אבל אומר לינסוב ברתא והבו לי' ד"מ זוזי אי נסיב קא שקיל אי לא נסיב לא שקיל ומוכח התם מפי' רש"י ותוס' שהטעם הוא משום דאמרי' תפוס לשון ראשון ומיד כשאמר הבו לי' ד' מאות לפ' זכה בהן משום דככתובין ומסורין דמי ומאי דקאמר אח"כ ולינסוב ברתא אי בעי עביד אי בעי לא עביד וה"ה בנ"ד כו'. אמנם כל ימי תמהתי אהאי פסקא דתלמוד' דבשלמא הא דקאמר לעיל מיני' האומר הרי עלי עולה ואצא בו ידי חגיגה אי' למימר בי' תפוס לשון ראשון משום דיצא מפיו הרי עלי תו לא מצי למיהדר אבל שכ"מ מצי לחזור מדבריו לגמרי אי בעי וכ"ש דמצי אח"כ להתנות כמה שירצה היאך נוכל לו' תפוס לשון ראשון. ע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינ' לדמוי' להא מלתא אחריתי. אמנם הסמ"ג במצות מקח וממכר מפרש טעמא דהאי מימר' משום היכ' דקאמר הבו לי' ד"מ זוזי ולינסוב ברתא ר"ל שתי צוואו' דליתבי' לי' ד"מ זוז וליתבי' לי' נמי ברתא לכך אי בעי נמי לקבל רק צוואה קמיית' ולא בתריית' מצ' למיעבד אבל כי קאמר לינסוב ברת' וליתבי' לי' ד' מאות אמרי' דחד צוואה היא ותנאי הוא דקאמר לי' אי נסיב שקיל ואי לא לא ולפ"ז בנ"ד ע"כ חד צווא' היא ולא אזלינן בתר לשון ראשון ורב אלפס מייתי האי עובדא ופיסקא בפ' מי שמת ומפרש נמי כמו בסמ"ג דלעיל ונראה דהרוצה לידחק קצת יתיישב לו דרש"י ותו' נמי ס"ל לפרש הכי עכ"ל. והעתקתי כל דברי התשובה. היות נפלאתי בזה דאיך סתם הרמ"א ע"פ תה"ד דהו"ל שני צוואות כיון דלפנינו התשוב' הנ"ל דמסיק דהכא הוי חד צוואה ולפי שדיבור המתחיל אמנם בסמ"ג במצות מקח וממכר כו' נרשם שם הג"ה. ואפשר דסבור הרמ"א דזה אינו מדברי תה"ד וסיום פסק משום תפוס לשון ראשון. אלא דא"כ לא הי' לרמ"א לכתוב דהוי כאלו אמר שני צוואו' אלא הכי ה"ל למימר דתפוס לשון ראשון. ועוד דכל הדברים שמה מתה"ד הוא וכן בתשובת דברי ריבו' סי' קכ"ט וסי' ק"ל בא' שצוה ליתן לבתו ת"ק לבנים אם תקח בהם מנאטו אחד או שפחה אחת לגידול הבנים ומתה ולא לקחה מנאטו והעל' שם דהצווא' בטילה והביא שם לשון הת"ה שכת' בנ"ד הוה צואה אחת וא"כ השתא התם שלא אמר אם תקח חגור' אלא ותיקח חגורה הוי צוואה אחת כ"ש בזה שאמר אם תקח וע"ש ולכן דברי הרמ"א שכת' דהוי שתי צוואות צ"ע. ואכתי בעיקר הדין נראה לקיים האי פסקא דרמ"א והוא מטעם הראשון שכת' תה"ד משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ונוכל לו' דגמיר ויהיב הכ' ליטרא בנכסיו בלי תנאי ובזה יתכן הא דשינה הרמ"א מלשון התה"ד שבתה"ד כתב המעשה לבת בנו והרמ"א כתב בצוה ליתן לבתו ולפי מ"ש דהכ' הוי חד צווא' אלא דבצוה לבתו ה"ל דעת קרובה אצל בתו וגמר ויהיב בלא תנאי אבל בת בתו לא הוי דעת קרובה אצלה ודלא כתה"ד דס"ל נמי דעת קרובה בבת בנו וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"י דבן בנו כאחר דמי ועמ"ש בסי' ר"י סק"ג דדברי רמ"א סותרין שם ומ"ש בסי' רנ"ז סעיף ב' והתם בתשובת דברי ריבות נמי רצה לו' דזוכה הבת משום דעתו של אדם קרובה כו' אלא משום דשכ"מ לא רצה לצוות כלום לבתו ומשום דהתרעם עליה שגזלה אותו בחייו ועתה רוצה עוד אחר מותו אלא ע"י הפצרת האנשים שהיו שם הוכרח לשמוע אליהם דלא שייך ביה דעתו של אדם קרובה אצל בנו ואין לה אלא כמו שאמר אם תקח מנאטו אחת וע"ש וא"כ ה"נ באומר תנו לבתי ק' זוז ותקנה בהם חגורה מחמת דעת קרובה אמרינן דגמר ויהיב בלי תנאי אבל באומר תנו ק' לאחרים ותקנה בהם חגורה ה"ל חד צוואה וכמבואר בתה"ד ובדברי ריבות) (אלא דאכתי צ"ע כיון דפסק בש"ע סעיף ט"ו באומר לנדוניא דה"ל כמראה מקום ע"ש א"כ ה"ה הכא וע' מ"ש סק"ט:

תוכן העניינים

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה