קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן רנג · סעיף א
רצו כותבין רצו עושין דין. בפ' י"נ (דף קי"ג) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה כו' דלמא דין נחלות קאמרת דתניא והיתה לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין ופי' רשב"ם לענין זה שצריך שלשה לחלוקת נחלה כמו בדין ע"ש ובתוס' הקשה דא"כ ה"ל למימר חלוקת נחלה קאמרת ולא דין נחלות אלא מפרש ר"י אורעה כל הפרשה כולה להיות דין לענין שע"כ של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צוואה ועושים דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול או לפני ב"ד חשוב בעירי ולא מיירי במתנת שכ"מ דהא לא הוי ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן אלא מיירי שנותן בקנין גמור במתנת ברי' מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהוא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר' יוחנן בן ברוקה אתי שפיר אפי' בלא קנין דאמר במתני' אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים מן התורה עכ"ל. וכתב הרא"ש בשם הר"ר יונה דכיון דאמרו רבנן דברי שכ"מ ככתובין ומסורין אף בצוואה שמצוה ליתן לאחרים שאין ראוין ליורשו כך הוא הדין לשלשה העומדים לשם נעשו דיינים דמתנת שכ"מ כירושה שוי' רבנן והרי אינה נחלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתיקון רבנן כעין דאורי' תיקון ורב יהודה סתמא קאמר למילתיה בשלשה שנכנסו לבקר לא שנא במחלק לבניו לא שנא במחלק לאחרים עכ"ל. וכן כ' בטור שלשה שנכנסו לבקר החולה כו' ואין אחד מהם יכול לו' לב"ד הגדול קא אזלינא ל"ש אם חילק נכסיו לבניו ל"ש אם צוה ליתן כל נכסיו לאחרים ע"ש. ונראה דאע"ג דתוס' כתבו דלא מיירי במתנת שכ"מ היינו משום דר' יהודה דאמר אורעה כל הפרשה להיות דין ופרשה ודאי לא מיירי מזה כיון דתקנת שכ"מ אינו אלא מדרבנן אבל תוס' מורי דאחר שתיקנו חכמים תקנת שכ"מ ככתובין ומסורין דרצו עושין דין דמה לי נחלה דאוריי' או נחלה דרבנן והב"י כת' על דברי הטור ז"ל אע"פ שהתוס' כתבו כדברי הרא"ש ודלא כהר"ר יונה דברי רבינו מבוארים כדברי הר"ר יונה וכן בדין שהרי גם הרא"ש לא נחלק עליהם עכ"ל ולפמ"ש גם התוס' לא נחלק בזה אלא דהפרשה לא מיירי מזה וע"ש בטור וז"ל ופי' עוד הרשב"ם דמיירי במתנת שכ"מ במקצת בקנין ולא נהירא דהאי יש לה דין מתנת בריא לכל דבר ואין יכול לעשות דין אלא לא איירי אלא בשכ"מ שמחלק כל נכסיו כדפרישית עכ"ל והיינו דקרא ודאי לא איירי אלא במחלק לבניו וכריב"ב דאם צוה לאחרים אינו אלא מדרבנן ומימרא דרב יהודא בגוף הדין ודאי ה"ה במחלק לאחרים כיון דהוי נחלה דרבנן עכ"פ הוי כמו דאוריי' ורצו עושין דין אבל מתנת בריא בקנין ס"ל להטור דהא אינו נחלה כלל ולא חדית התורה דרצו עושין דין אלא בנחלה אלא דהב"י הקשה לדעת הטור דלא מיירי בקנין מהא דאמרי שם בגמרא קנין מאימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס"ד כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה כלו' לדידי מיירי דסליקו מענינא לענינא ומהכא משמע בהדיא דתלמודא סברא דהא רב יהודה דמיירי במתנה שיש בה קנין וכמ"ש רשב"ם ואלו היה מדקדק בזה לא היה כותב עליו דלא נהירא עכ"ל. והב"ח כתב ליישב דברי הטור דרבינו סובר דבמתנה במקצת בקנין לא מצי מיירי קרא דלא קרי לה נחלה כלל ואין יכולין לעשות דין דלגבי נחלה עשאן תורה דיינים וזו אינה נחלה אלא דין מתנת בריא לכל דבר אלא ודאי מיירי במתנת שכ"מ בכולה במחלק נכסיו ובע"כ צריך לפרש דמיירי נמי באינו יכול לחזור דאם יכול לחזור אין עושין דין אם כן צריך לומר דקרא קאמר במחלק נכסיו ובקנין והיינו דקאמר בפירוש אני מקנה בקנין לכל אחד מעכשיו אם ימות דהשתא לא מצי לחזור בו קודם מותו לא לעצמו ולא לאחרים ואם לא עמד מחליו המתנה קיימת וכיון דלא יכול לחזור בו וכדמפרש התם דמשהה לבתר דסליקו מענינא הלכך עושין דין והא דקרי לה נחלה ועושין דין לפי שאינו קונה למפרע אלא לאחר מיתה אבל אם עמד חוזר בו וכמבואר בתוס' להדיא בד"ה אורעה כל הפרשה ומביאו ב"י ושארי ליה מאריה לב"י שכתב על דברי רבינו שלא היה מדקדק בכאן כי דבריו הם בדקדוק מופלג וכדפרישית עכ"ל. והנה המעיין יראה דלא תיקן הב"י כלום דהא בתוספות כתבו דהוי כעין נחלה כיון שנתן במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחל' לפי שאינו קונ' אלא לאחר מיתה ע"ש א"כ אפי' במתנ' במקצ' שקנו מידו מעכשיו אם ימות ה"ל נחלה ואם מקנה מעכשיו בלי שום תנאי א"כ אפי' מתנת שכ"מ בכולה לא הוי נחלה כיון דקנו מחיים ובטור שהשיג על הרשב"ם וכתב דמיירי בשכ"מ שמחלק כל נכסיו ע"כ ס"ל דאפי' בתנאי אם ימות נמי לא הוי לי' נחלה כיון דקונה מהיום ואם ימות אינו אלא תנאי דאי נימא דתנאי אם ימות הוי לי' נחלה וכמו שכת' תוס' א"כ למה כת' על דברי רשב"ם ולא נהירא דהאי יש לה דין מתנת בריא אלא מיירי במתנת שכ"מ בכולה וכיון דמפרש לה הב"ח בקנין ובתנאי אם ימות א"כ יכול להיות נמי במתנה במקצת ובתנאי אם ימות דמה לי בכולה או במקצת כיון דבשניהן הקנין הוא והתנאי דאם ימות עושה נחלות. אלא ודאי דהטור ס"ל דכל קנין אפי' בתנאי אם ימות נמי אינו קרוי נחלה כיון דאילו אלא תנאי הוי מתנת ברי' לכל דבר ודלא כדברי תוס' ולזה מפרש במתנה בכולה והיינו כריב"ב דמנחיל לכל מי שירצה וכיון דמיירי בלא קנין א"כ קושיות הב"י עצומה על הטור מהא דהוכיחו בש"ס קנין מאימת חוזר. ועוד דנהי דמפרש דברי הטור במתנת שכ"מ בכולהו ובקנין ובתנאי אם ימות מה נעשה בדברי הרא"ש דהו' אינו מפרש לה כלל בקנין ע"ש וז"ל רצו עושין דין כו' ואליבא דריב"ב דאמר על מי שיורשו דבריו קיימין וכו' וכת' הר"ר יונה דמסתבר' דכיון דאמרו רבנן דברי שכ"מ ככתובין ומסורין כו' דנעשו דיינים דמתנת שכ"מ כירוש' שוי' רבנן כו' ורב יהודה סתמא קאמר למילתי' דשלשה שנכנסו לבקר ל"ש במחלק לבניו ול"ש במחלק לאחרים עכ"ל. והרי מבואר דמפרש מלתא דרב יהודה כריב"ב ולא מיירי בקנין ואח"כ כת' דברי הר"ר יונה דמיירי נמי בנחלה דרבנן וא"כ לא מיירי בקנין כלל ומשום דס"ל דלא הוי נחלה כל שנעשה בקנין וכמ"ש וא"כ היכי מפרש לה להאי דקנין מאימתי חוזר כיון דלא מיירי בקנין כלל ובלי ספק דהטור בשטת אביו הרא"ש קאי ומ"ש אלא מיירי במתנת שכ"מ היינו בדין נחלות דריב"ב או בנחלה דרבנן והוא מתנת שכ"מ והב"י יפה דקדק בדברי הטור וכמ"ש. ולכן נראה לענ"ד בישוב קושיות הב"י והוא דהרא"ש והטור סברו דכל שנעשה בקנין לא הוי נחלה וכמ"ש אלא מילתיה דרב יהודה הוא כריב"ב דמנחיל לבניו למי שירצה ואורעת הפרשה אינו אלא בנחלה דאורי' וע"כ כריב"ב ובמחלק לבניו דנהי דתורה אמרה דיכול להנחיל ולעשות יורש לזה רשאי וכח לו לו' פ' בני ירש כך וכך ופ' בני כך וכך וע"פ חלוקת המנחיל עושין דין ואם רוצה אח"כ לחזור ולו' פ' בני לא יירש כך תו אינו רשאי דכיון דהתורה נתן לו כח לעשות אותו יורש בכך וכך וה"ל יורש גמור בסך זה והדר כשאמר שלא יורש כך לאו כל כמיניה כשם שאינו יכול לו' פ' בני לא יירש שאין בדבריו כלום וכמ"ש בטור וש"ע סי' רפ"א והוא מבואר פ' י"נ. ה"ה בריבה לא' ומיעט לא' באופן המועיל דהיינו שאמר פ' בני יירש כך וכך ופ' בני כך וכך ונעשה יורש גמור מן התורה במרובה תו לא מצי חזר אח"כ לו' פ' בני לא יירש סך המרובה כיון דכבר נעשה יורש גמור במרובה וכמ"ש. אם לא שיאמר אח"כ פלוני ובני יירש כך וירבה לאחר וימעט לזה שריבה בלשון יורש כך וכך אבל חזרה מדברי הראשונים דהיינו שיאמר על המרובה לא יירש כך וכך לא מהני חזרה כיון דכבר נעשה יורש וכמ"ש אבל עכ"פ כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור לגמרי מדבריו הראשונים במה שריבה לזה ולו' לא יירש הריבוי דכיון דטעמא דקנין חוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין דאכתי לא עלה הדבר במוסכם אצלו א"כ הך מלתא דפ' בני יירש כך וכך לא עדיף מקנין או ת"כ הנהוג בין הסוחרים וחוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין ומשום דכל דבר שלא נעשה בגוף הדבר כמו משיכה ומסירה נעשה פתאום ויכול לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין ועמ"ש בסי' קצ"ה וא"כ הא דעושין דין ע"פ חלוקת המנחיל ע"כ דסליקו מענינא דאל"כ אכתי יכול לחזור במה שהנחיל וריבה לזה ולמ"ד כל זמן שיושבין א"כ אין עושין דין כיון דיכול לחזור במה שריבה דלא עדיף מקנין כיון דטעמא דקנין משום דאינו נעשה בגוף הדבר הנקנה ונעשה פתאום א"כ ה"ה בזה יכול לחזור במה שריבה וא"כ היאך עושין דין אע"כ מוכח דקנין אינו חוזר כל דסליקו מענינא וא"כ ה"ה בריבה לא' ע"פ דבריו שעשה לזה יורש גדול אינו יכול לחזור. ואע"ג דלפמ"ש אכתי יכול להרבות לזה שמיעט ולהמעיט לזה שריבה בלשון ירושה לו' פ' בני יירש כך ופ' בני כך זה אינו מיקרי חזרה דנהי דה"ל יורש גמור התורה נתנה רשות להנחיל בלשון ירושה ולרבות לזה ולמעט לזה וא"כ שפיר עושין דין ע"פ חלוקת המנחיל שעשה לזה יורש גדול ועושין דין דזה יהי' יורש גדול ואם ינחיל אח"כ להיפך א"ז ביטול לדבריו הראשונים דהא דבריו הראשונים קיימים דהוי יורש במרובה אלא משום דיש לו רשות לרבות לזה ולמעט לזה בלשון ירושה ולא עדיף מבכור דירת פי שנים ואי לאו דאינו יכול למעט חלק בכורה אפי' בלשון ירושה יכול לו' בני בכורי יורש כך וכך וכיון דא"ז ביטול לדבריו הראשונים שפיר עושין דין דהא לפמ"ש תוס' דמיירי בקנין ובתנאי אם ימות ועושין דין אע"ג דלא אתברא אם ימות אלא כיון דע"פ דבריו עושין דין ודבריו ליתיה בחזרה ה"ה בזה דבריו ליתיה בחזרה לו' לא יירש כפי מה שריבה דכבר נעשה יורש בפי שנים אבל א"נ דקנין חוזר א"כ ה"ל חוזר מדבריו הראשונים לו' לא יירש מה שריבה וא"כ כיון דדבריו איתיה בחזרה אין עושין דין ודו"ק. וכן מוכח מדברי הטור שכת' אלא לא איירי אלא בשכ"מ שמחלק נכסיו וכדפרישית ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה לבתר דסליקו מענינא בענין שאין יכול לחזור בו עכ"ל וכיון דהטור לא מיירי בקנין וכמ"ש דאזיל בשטת הרא"ש אביו א"כ מה זה דסליק מענינא בענין שאין יכול לחזור בו ולפמ"ש צריך שהות שלא יוכל לחזור במה שריבה לא' ולו' לא ירש דכל זמן דעסוקין באותו ענין דבריו כמאן דליתיה דנעשה פתאום ויכול לחזור במה שריבה ולו' לא יירש וכמ"ש זה הנראה לענ"ד בישוב דברי הרא"ש והטור אחר העיון ודו"ק. אלא דאכתי איכא למידק בדברי הרא"ש שכת' דרב יהודא סתמא קאמר ל"ש במחלק לבניו ל"ש במחלק לאחרים ובמתנת שכ"מ דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון דהא בגמ' שהוכיחו קנין מאימתי חוזר מהא דאמר רב יהודא רצו עושין דין כו' ליחוש דלמא הדר ביה רשב"ם פי' דלישנא דרב יהודא דאמר רצו עושין דין משמע באותו מעמד ע"ש וא"כ היכי מצי מיירי במחלק לאחרים ובמתנת שכ"מ דהא שכ"מ ודאי חוזר עד שעת מיתה. ונראה דהרא"ש מפרש דלאו מרב יהודה מוכח לן דאית למימר דרב יהודה דאמר רצו עושין דין לאחר מיתה קאמר אלא דמגוף הקרא קא דייק דהרא"ש כתב שם והיה ביום הנחילו את בניו ואליביה דריב"ב דאמר במתני' על מי שראוי לירש דבריו קיימין וכו' והיינו דקאמר ביום נגמרה הנחלה ע"פ העומדין שם ולא בלילה משמע דביום נגמרה באותה שעה ובאותו מעמד אבל מילתא דר' יהודה במתנת שכ"מ מיירי ודאי לאחר מיתה בענין שאין בו חזרה וקרא מיירי בנחלה דאוריי' ואין בו חזרה וכמ"ש והטור נמי שכתב ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה בתר דסליקו מענינא מיירי במחלק לבניו וריבה לא' ומיעט לא' אבל במתנת שכ"מ ודאי לעולם חוזר ודו"ק. ועמ"ש בסק"ב ומתיישב טפי: