קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן רט · סעיף יא
וכן לסלק עצמו וכחו מדשלבל"ע ולברר דין זה צריך להאריך קצת. והנה ר"פ הכותב וכי כת' לה הכי מאי הוי כו' אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחל' הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנ' וכדרב' דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. ושטת הר"ן דבדאורייתא נמי מהני סילוק בדבר שלא בא לעולם והא דאמר כדרב וכו' אי אפשי בתקנת חכמים היינו דלא נימא דסבר רב כהנא ירושת הבעל דאורייתא הוא דמהני סילוק אבל בתקנות חכמים אלים טפי דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ול"מ סילוק מש"ה מסיק כדרבא כו' דאפי' בתקנת חכמים נמי מהני סילוק. ושטת תוס' שם דטעמא דרב כהנא הוא כדרבא דכיון דלטובתו נתקנה יכול לומר אי אפשי ע"ש ונסתפקו בשטת תו' במידי דאורייתא אי מהני סילוק והוא באורך במשנה למלך פרק כ"ג מהל' אישות ע"ש בשם מוהראנ"ח בחידושיו נסתפק בדברי תוס' אי סבירא ליה דוקא במידי דרבנן והוא לטובתו מהני סילוק אבל בדבר שזוכה מן התורה אף על פי שהוא לטובתו ומעשיו גרמו לו ל"מ סילוק כיון שהוא דשלבל"ע ולפ"ז התוס' חולקים על מה שפסק מוהר"מ בתשובה שהאשה יכולה לסלק שעבודה מקרקע שיקנה בעלה אח"כ אע"פ שהם משועבדי' לה מן התורה עוד צידד מוהראנ"ח דשמא אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן אלא בכל נחלה הבאה לו לאדם ע"י מעשיו כגון נחלת אשתו ע"י מעשיו וכן כל כה"ג כגון מזונות ושאר וכסות בכולהו מצי להסתלק כיון דמעשיו גרמו והם לטובתו ואי אפשי בתקנת חכמים לאו דוקא ומתני' נמי הכי דייקא דקאמר רשב"ג אם מתה ירשנה מפני שמתנ' עמ"ש בתורה וכיון דסבר ירושת הבעל דאוריי' תיפוק ליה כיון דמהני מן התורה לא מהני סילוק בדשלבל"ע וכן כי שקלינן וטרינן בגמ' דמאי דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' מה היה הכוונה לימא הלכה כרשב"ג דאם מתה ירשנה ול"מ סילוק בדשלבל"ע אלא ודאי דאפי' בדאורייתא מהני סילוק כל שהוא לטובתו ומעשיו גרמו ולפ"ז לא פליגי התוס' עם מוהר"מ אלא דהכריע מצד הראשון דכל שעתיד לזכות מן התורה ל"מ סילוק וע"ש. והנה שטת תוס' בהא דאמר כדרבא וכדרב כהנא דאינו אלא בתקנת חכמים וא"כ ממילא נשמע דבדבר תורה ל"מ סילוק אלא דאכתי אינו מוכרח לו' דחולקין תוס' על דינו של מוהר"מ ומשום דבכך דמור"מ נמי אינו אלא מידי דרבנן לפמ"ש בסי' ס' סק"ה ובסי' קי"ב דהא דדאקני משתעבד אינו מדין תורה כיון דהוא דשבלבל"ע ואינו אלא תקנת חכמים שלא תנעול דלת בפני לוין וכמ"ש הרשב"ם פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) וכ"כ בנ"י שם: אמנם אחר העיון נראה דהתוס' לדינא נמי ס"ל והוא דהא דמפרשי כדרב כהנא דלא מהני סילוק אלא בדרבנן היינו משום דבדבר תורה ה"ל מתנה עמ"ש בתורה ותנאו בטל ואע"ג דכל מילי דתנאה היינו תנאי בשעת מעשה והסילוק שהוא שלא בשעת מעשה אינו נראה דרך תנאי אפי' כה"ג נמי שייך מתנה עמ"ש בתורה וראיה לזה מהא דתנן פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ו) פלוני בני לא יירש לא אמר כלום ואמרי עלה בגמ' לימא דלא כר' יודא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים ע"ש ומבואר דכל האומר נגד דברי תורה אפי' שלא היה תנאו בשעת מעשה כי האי דירושת בני נמי ה"ל מתנה עמ"ש בתורה ומש"ה מפרשי תוס' בהא דאמרי כדרב כהנא כו'. דהיינו דוקא בדרבנן ומשום דכל האומר אי אפשי כו' שומעין לו אבל בדאורייתא לא מהני סילוק דה"ל מתנה עמ"ש בתורה וכן נראה מבואר מתוס' ר"פ הזורק ד"ה כדרב כהנא ז"ל ומביא שפיר מדרב כהנא דאדם מתנה שלא ירשנה וכ"ת ומ"ש מנחלת אבותיו שאינו יכול להתנות לא דמי שהרי תקנת חכמים הוא וכדרבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וכו' ואע"ג דלרב אית לי' בהכותב דף פ"ג אפי' בדאורייתא יכול להתנות הש"ס דהכא לא סבר הכי ועוד דמסקנא דהתם לא קאי הכי עכ"ל ומבואר דלרב דס"ל דמתנה עמש"ב תנאו קיים ה"ה דמהני סילוק בדאורייתא ומשום דהא בהא תליא ולזה כתבו דהסוגיא אזלא דלא כרב ובזה ניחא מה דקשיא ליה למוהראנ"ח דאמאי צריך רשב"ג למימר משום מתנה עמש"ב תיפוק ליה משום דל"מ סילוק בדאורייתא דהיינו הך הא דל"מ סילוק בדבר תורה היינו משום דסילוק הוא שלא היה לו דין שיש לו בדאוריי' ה"ל מתנה עמש"ב וגם מה דקשיא לי' למוהראנ"ח נימא כוונת רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה אלא משום דל"מ סילוק בדאורייתא דהיינו הך הא דל"מ סילוק בדבר תורה משום מתנה עמש"ב הוא וא"כ לדינא כיון דקי"ל כר' יודא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים אפילו בדבר תורה א"כ ממילא מהני סילוק בדאוריי' דהא כ' תוס' דלרב דס"ל דבדאורייתא יכול להתנות ודאי מהני סילוק כו' אלא דהש"ס דהכ' לא סבר הכי ע"ש ואנן דקי"ל דיכול להתנות אפי' בדין תורה מהני נמי סילוק ואין כאן מחלוקת לדינא אלא משמעות ופי' הסוגיא איכא בינייהו דכיון דאמרו כדרב כהנא וכדרבא ע"כ משמע דאינו אלא בדרבנן מש"ה כ' תוספ' לפר' דסבר דאינו אלא בדרבנן ולא ס"ל כרב והר"ן מפרש דהש"ס נמי סובר דמהני סילוק בדבר תורה אלא דלא נימא דוקא בדאורייתא הוא דאמר כדרבא אבל לדינא גם להתוס' מהני סילוק בדאוריי' כיון דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים והא דל"מ סילוק בנחל' אבותיו היינו משום דראוי ליורשו בכל שעה וכאלו בא לידו וסילוק ל"מ אלא בדבר שעדיין לא בא לידו וכמ"ש הר"ן שם והתו' דכתבו טעמא דלא מהני סילוק בנחלת אבותיו משום דה"ל דאורייתא היינו לפרושי מלתא דאמרו כדרב כהנא וכדרבא לאפוקי נחלת אבותיו דהוא תורה ולדידן טעמא דל"מ סילוק בנחלת אבותיו היינו משום דה"ל כמו בא לידו וכמ"ש הר"ן. אך קשה לפמ"ש הר"ן דל"מ סילוק בנחלת אבותיו לפי שראוי ליירש בכל שעה וה"ל כאלו בא לידו א"כ הא דפריך בפרק י"נ דף קכ"ו בהא דתנן פ' בני לא יירש לא אמר כלום לימא מתני' דלא כר' יודא דאמר דבר שבממון תנאו קיים ומשני התם מחלה הכא לא מחל ותיפוק לי' דנחלת אבותיו חשיב כאלו בא לידו וא"כ אפי' נתרצה הבן ל"מ דהא מחילה ל"ש בדשלבל"ע וסילוק נמי ל"ש בי' וצ"ע כעת ועמ"ש בסי' ער"ח סק"ו: ואכתי איכא למידק בעיקר דין סילוק והוא דכיון דסילוק חשיב מתנה עמש"ב וכמ"ש דשייך מתנה עמש"ב אפי' היכא דלא היה בשעת מעשה וכדמוכח מהאי דפ' בני לא יירש וכמ"ש והא דמהני הסילוק היינו משום דקי"ל כר' יודא דאמר תנאו קיים בדבר שבממון וקשה לי מ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין ובשטה מקובצת פרק אע"פ בטעמא דר' יודא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים היינו משום דס"ל האומר ע"מ שאין לך שאר כסות הכוונה הי' על מה שתמחלי ומחילה ודאי מהני ולר' מאיר ס"ל דהכוונה ע"מ שאין לך עלי דין שאר כסות אבל האומר בפירוש ע"מ שאין לך דין שאר כסות גם לר' יודא תנאו בטל ע"ש וכן משמע בש"ס פרק הזהב בהא דאמר רב לר' יודא התם ידע' ומחלה הכא מי ידע דמחל ע"ש ומשמע טעמא דר' יודא משום מחילה וכן נראה מדברי נימוקי יוסף פ' הזהב שם ז"ל והתם מפרש הוא דידע ומחל אבל בסתם דלא ידע דמחל וכיון דל"מ מטעם מחילה גם מטעם התנאי ל"מ נמי שהוא מתנה עמש"ב ולא כל הימנו עכ"ל ומשמע דתנאה שלא על דרך מחילה ודאי ל"מ וא"כ היכי מהני סילוק בדבר תורה בדשלבל"ע הא למחול אינו יכול בדשלבל"ע וסילוק חשיב אין לי דין עליך וה"ל מתנה עמש"ב דאפילו בממון כה"ג תנאו בטל ולכן נראה לענ"ד לולי דברי הרשב"א והשטה דגבי ממון אפי' באומר ע"מ שאין לך עלי דין נמי מהני וכן משמע להדיא מלשון רש"י ר"פ הכותב גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה ע"מ שאין לך עלי דין אונאה ע"ש. וכן משמע מדברי הרמב"ן בחידושיו פ' י"נ דף קכ"ו ע"ש ז"ל ור' מאיר סבר ע"מ שאין לך עלי לאו כלום הוא אא"כ ימחול לו ולאו כל כמיני' שלא יתחייב לו ור' יהודה סבר בידו לומר לו שלא יתחייב לו שהרי מוחל ובדבר של ממון יכול הוא למחול שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה אבל בדבר שאינו של ממון לא שהרי הן עיקר נישואין של תורה ואינו לחצאין עכ"ל. ונראה מדבריו דאפי' מתנה שלא יתחייב נמי מהני ליה ומשום דהתורה לא חייבו אלא ברצונו של זה ואם אין רצונו בחיובו ליכא חיוב כלל ומש"ה ניחא דסילוק מהני כיון דיכול אדם למחול דין חיוב שלא יתחייב שכנגדו כלל והא דאמרו פ' הזהב התם ידעה ומחלה היינו דמחלה גוף החוב שחייבהו התורה ושלא יהי' עליו דין חיוב והיכא דלא ידע ה"ל מחילה בטעות ואע"ג דמוחל דין חיובו שלא יתחייב כלל כל שהוא בטעות אינו דברים כלל ולא פקע חיובו אלא דע"מ שאין בו אונאה תנאו בטל משום דאומר ע"מ שאין לך עלי דין אונאה יכול הוא לומר כן כיון דברצונו תליא וכמ"ש אבל ע"מ שאין בו אונאה משמע דאין בו דין אונאה ועיקר דין תורה לגמרי ודוקא עלי הוא דמהני דהיינו ברצונו שלא יתחייב לו וע"מ שאין בו עוקר דין תורה ממש וכן בשביעית כה"ג ע"מ שלא תשמיטני מהני כיון דעלי' קאי וע"מ שלא תשמט שביעית קאי על דין שביעית דעלמא וזה הוי מתנה עמש"ב וכ"כ תוס' פ"ק דמכות דף ו':
ובמשנה למלך פ"ו מהל' אישות כתב וז"ל והנה הדבר ידוע דטעמא דר' יודא דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים היינו משום דס"ל שהכוונה היא שתמחלי וכמ"ש הרשב"א וכ' עלה הרב מוהר"ר יעקב כו' ז"ל א"ה כ"כ תוס' בפ' אע"פ דף צ"ו ותמהני על הבית שמואל שכתבו בשם החלקת מחוקק בסי' ל"ח סק"י ע"ש. והמעיין בתוס' שם יראה שלא כתבו אלא לר' מאיר דס"ל בדבר שבממון תנאו בטל שהקשו שם דא"כ קרע כסותו והפטר נימא דה"ל מתנה עמש"ב וכתבו בשם הר"ר אלחנן דדוקא דין שאר כסות אבל למחול יכול ע"ש והיינו לר' מאיר אבל לר' יודא אפי' באומר ע"מ שאין בו דין שאר כסות נמי מהני וכמ"ש וגם מ"ש ותמהני על הב"ש כו' המעיין שם יראה שלא הביא כלל לחלק בין דין למחילה אלא חילוק אחר הוא שכ' בין אומר ע"מ שאין בקידושין שאר כסות ובין אומר ע"מ שאין לך עלי ע"ש והיינו האי דמחלקי תוס' פ"ק דמכות בשמיטה ועמ"ש בס"ק י"ב ובסי' רכ"ז ס"ק ז':