אור ברסלב

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר

סימן קנה · סעיף יד

סעיף יג

השטה הרביעית. הובא בתוס' בשם רבינו חננאל דמפרש בלוקח היינו בלוקח שלקח וטוענין ללוקח כיון שיש לו חזקה שלש שנים אלא שכתבו דהסוגיא אינו עולה לפירושו ועוד הקשו בשם ר"ת דאמאי מוקי לה בלוקח וטוענין ללוקח נימא דמיירי שהחזיק שלש שנים ובטענת עצמו וע"ש. והנרא' לפע"ד לפרש הסוגיא אליביה דר' חננאל והוא דכבר פי' תו' בהא דפריך ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ומשום דלמ"ד סומך ניחא דמיירי שהדבורים כבר סמך ורבנן נמי סברי תרוייהו מזקי אהדדי כמו לר' יוסי אלא לפי שהדבורים כבר סמך על בעל החרדל להרחיק ור' יוסי סבר כיון דעשה שלא כהוגן גם בעל החרדל אינו צריך להרחיק אבל אי לא סמיך היכי משכחת לה. ולזה משני רב פפא בלוקח ובחזקה שלש שנים וטוענין ללוקח וכיון דלא מסיים רב פפא מי הוא הלוקח אם בעל הדבורים או בעל החרדל מש"ה פריך לה אי בלוקח מ"ט דרבנן ומשום דס"ד דע"כ רב פפא על בעל החרדל קאמר דליכא למימר דבעל הדבורים הוא לוקח א"כ תיקשי מ"ט דר' יוסי דהרי כהוגן עשה ואמאי לא ירחיק את החרדל אע"כ דבעל החרדל הוא לוקח לזה פריך מ"ט דרבנן כיון דלוקח הוא וה"ל בהיתר גמור כמו באילן ועוד מ"ט דרבי יוסי אפי' משרה וירק' נמי כיון דהמשרה הוא שלקח. ומסיק אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואמר אלא דס"ד מעיקרא דהלוקח הוא דלוקח דאמר רב פפא מיירי בבעל החרדל והשתא מסיק רבינא דבעל הדבורים הוא הלוקח. וכ"ת מ"ט דרבנן ור"י לזה קאמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע ורבנן לטעמייהו ור"י לטעמיה והוא דכבר כתבו בסקי"ג בשם התו' והנימוק"י דלרב יוסף דבעי גיריה מודה רבא דשרי כל הנסמכין לבד מבור כיון דבשעה שסומך לאו גיריה הוא ואחר דאתי ניזק לאו מידי עביד ודוקא לרבנן דלא בעי גיריה הוא דאסור לסמוך לכל הנזקין אפי' היכא דלא שייך כל מרא ומרא מרפית לארעא ובהא פליגי רבנן קסברי על המזיק להרחיק והיינו אפי' היכא דלאו גיריה וא"כ אסור לסמוך וכיון דעמדו הדבורים שלש שנים טענינן ללוקח דודאי לקח הסמיכה וא"כ הוי בהיתר גמור ומש"ה צריך בעל החרדל להרחיק ור' יוסי לטעמיה דסבר על הניזק להרחיק היכא דלאו גיריה וא"כ בכל המזיקין מותר לסמוך ואין הניזק יכול למחות והיכא דאינו יכול למחות ליכא חזקה וכמ"ש הרא"ש בגג של רעיפים והוא בש"ע סי' קנ"ד סעיף ט"ז וכיון דליכא חזקה אינו מוכח דעשה כהוגן והיכא דעשה שלא כהוגן מותר לשני לסמוך אבל רבנן דסברי על המזיק להרחיק והי' יכול למחות את הסמיכה והו"ל חזקה וא"ת על כרחך כהוגן נעשה ובהיתר גמור מש"ה צריך בעל החרדל להרחיק וזה הוא דמסיק רבינא לפרש הא דמוקי רב פפא בלוקח דהיינו בעל הדבורים ולפי זה הא דתנן מרחיקין את המשרה מן הירק מיירי בדלא סמיך כיון דלרבנן אסור לסמוך ומרחיקין המשרה מן הירק דאמרו חכמים היינו משרה מחמת ירק ומשום דחשו לירק וכמ"ש הרמב"ן ע"ש אבל חרדל מן הדבורים מיירי ע"כ בדסמיך וכדתני בתוספתא ר' יוסי מתיר כו' כשם שעשית בשלך וכמ"ש הרמב"ן שם דעלה קא סמיך המקשה דפריך ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ע"ש. וכיון דמיירי בדסמיך ע"כ מוקי לה בלוקח ובחזקה שלש שנים ולרבנן הוי חזקה ולרבי יוסי לא הוי חזקה וכמ"ש ומקשה אלמא קסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק א"ע ושריא סמיכת המזיקין א"כ אפי' משרה וירקא נמי כיון דמרחיקין את המשרה מן הירק דאמרו חכמים היונו סמיכ' והוא משרה מחמת ירק ומשום דקשו לירק וה"ל למתני' בזה ר' יוסי מתיר משרה מחמת ירק כיון דלדידיה דס"ל על הניזק להרחיק מותר לסמוך:

ובזה יתיישב דברי הגאון דס"ל דמשרה וירק הוי גירי' דיליה והקשה עליו הרי"ף מן הסוגיא דמשמע דלר' יוסי מותר משר' וירקא ע"ש ולפי מ"ש דקאי על משרה מחמת ירק דקאמר רבנן בזה הוא דה"ל למימר ר' יוסי מתיר דגבי סומך לא הוי גירי' לבד מבור וכמ"ש. ומשני אלא לעולם קסבר רבי יוסי על המזיק להרחיק א"ע כו' ואינו מדוקדק לישנא דהכי אמר ר' יוסי לרבנן תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני דמשמע דחידש איזה ענין בזה והוא להדיא בברייתא ובתוספ' דאמר ר' יוסי עד שאתה אומר לי הרחק חרדלאך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי וכבר הרגיש בזה הרמב"ן הבאתי דבריו בס"ק י"ג מה שפי' בזה. ונראה לפי מ"ש הרא"ש בתשו' סי' צ"ט דלא טענינן לבע"ח היכא שהלוה שלו מוחזק בקרקע שלש שנים לא טענינ' ליה לקוח דלא טענינן אלא היכא שהוא מוחזק אבל הבע"ח שאינו מוחזק לא טענינן להוציא ע"ש וכ"כ בתשובת מוהר"ם אלשיך סי' צ"ג דהא דטענינן ללוקח היינו דוקא היכי דהלוקח מוחזק בשדה אבל אם אין הלוקח עתה בשדה והביא עדי חזקה שישב בה המוכר שלש שנים או הוא ישב שני חזקה כיון דאינו עתה מוחזק לא טענינן ללוקח להוציא כיון שאינו טוען ברי ע"ש והובא בכנה"ג סי' קמ"ו וכתב עלה שזה הוא ג"כ דעת הרי"ף והרא"ש. ולפ"ז אע"ג דבעל הדבורים הוא לוקח ובא בחזקתו שלש שנים אינו יכול להכריח את הבעל החרדל להרחיק כיון דבעל החרדל הוא מוחז' וטוען ברי מעולם לא מכרתי לו את הסמיכה ואין טוענין ?ללוקח להוציא כיון שטוען שמא ודי לו לבעל הדבורים שמרויח סמיכתו שהוא להחזיק וטוענין ללוקח אפי' בשמא כשהוא מוחזק אבל אין כופין לבעל חרדל להרחיק בשביל חזקתו של זה כיון דאין טוענין להוציא ע"י טענת שמא ובעל החרדל מוחזק במיצר שלו ואע"ג דבעלמא כה"ג הי' מהראוי לומר כיון שזה מוחזק וא"צ להרחיק למה לא ירחיק השני הרחק' שלו כיון דבדין היכא דשניהן מזיקין זא"ז זה מרחיק חצי ההרחקה וכן השני וא"כ אפילו לדברי בעל החרדל דבעל הדבורים סמך שלא כדין אינו ראוי לו להזיק וכה"ג אמרי' במוכס שיש לו קצבה ונוטל יותר מקצבתו דאינו רשאי לעבור על המכס שלא יגזול את המגיע לו וכמ"ש הב"י בסי' שס"ט. וא"כ לא הי' ראוי לבעל החרדל לסמוך בשביל שזה סמך אלא דבנזקי שכנים שאני כיון דאלו ידעינן בודאי שבעל הדבורים לא לקח הסמיכה וסמך שלא כדין גם השני מותר לו לסמוך דהא אפילו למ"ד סומך כיון דשלא כדין מיהו הוי מותר לו לשני לסמוך ומכ"ש למ"ד אינו סומך כיון דשלא כדין לגמרי עביד דמותר לשני לסמוך ואלו היינו יכולין לכוף את שניהם להרחיק זה חצי הרחק' וכן השני ודאי כופין את שניהם אבל בזה שאין אנו יכולין לכוף לבעל הדבורים כיון שהוא מוחזק וטוענין ללוקח להחזיק אבל לבעל החרדל נמי אין כופין כיון שטוען ברי שלא לקח ממנו הסמיכה ושלא כדין סמך א"כ במקום ששניהם מזיקין וזה אינו מרחיק גם זה אינו מרחיק והכי דינא דנזקי שכנים ולזה קאמר אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי והיכא ששניהם מזיקין בנזקי שכנים במקום שזה אינו מרחיק גם זה אינו מרחיק וכיון דהוא להוציא אין טוענין לבעל דבורים בשמא להוציא מבעל החרדל שהוא מוחז' במצר שלו ורבנן סברי דבורים לחרדל לא מזקי ומש"ה קאמר ר' יוסי כשם שעשית בשלך וכו' וכמ"ש כיון דטוען ברי שעשה שלא כדין והדר פריך ומי אמר רבי יוסי על המזי' להרחיק וכו' והתנן שזה חופר בתוך שלו וכו' ולאביי דאמר סומך ניחא דמצינו לומר דמשרה וירקא נמי הוי גירי' וכדעת הגאון. אבל לרבא דאמר אינו סומך וא"כ ע"כ מרחיקין משרה מן הירק דאמרו חכמים היינו משר' מחמת ירק ומשום דקשו לירק וזה לא הוי גירי' וכמ"ש ובזה ה"ל למיתני ר' יוסי מתיר וכמ"ש. ולזה משני ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר לדידי משרה וירקא נמי לא בעי רחוקי והיינו משרה מחמת ירק דקאי על דברי חכמים דאינהו משרה מחמת ירקא קאמרי והיינו דקשי לירק ולדידי' משרה מחמת ירק לא בעי רחוקי דכל הנסמכין לא הוו גירי' אלא בבור משום טעמא דכל מרא ומרא אלא לדידכו אודי לי מיהת בחרדל ודבורים כיון דהדבורים בודאי בדסמיך מיירי וכמ"ש הרמב"ן מדתני בתוספתא כשם שעשית בשלך וכו' ואין טוענין ללוקח להול?יא מחזקת בעל החרדל ורבנן סברי דבורים לחרדל לא מזקי: ובזה יתיישב קושיות תוס' שהקשו לפי פי' ר"ח דלמא מוקי לה בלוקח ולא מוקי לה בחזקת שלש שנים ובטענת עצמו דבז' כיון שטוען ברי ובא בטענת עצמו מהני חזקתו אפילו להוציא ובז' לא הוי מתיר ר' יוסי לסמוך כיון דהדבורים בהיתר גמור נעשו כיון דבא בטענת לקוח ובחזקה שלש שנים ודוקא בשמא הוא דאין טוענין ללוקח להוציא אבל בטוען ברי אפי' להוציא מהני חזק' שלש שנים ומש"ה מוקי לה בלוקח. ומה שהקשו תוס' לפי' ר"ח מהא דאמרו בגמדא הא דאילן קדם לא יקוץ מיירי בלוקח דא"כ אפי' בור קדים נמי ע"ש עמ"ש בזה ס"ק ט"ז:

תוכן העניינים

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה