קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן קמו · סעיף יב
מפלוני קניתיה סתם ז"ל הש"ך דין זה תמוה בעיני דהרא"ש לא קאמר אלא כשאומר מתחלה מפלוני קניתי' דזבנה מינך שהרי הוא אומר מה שהודיתי מתחלה שהי' שלו הודיתי ע"פ מה שאמרתי דזבנה מינך וכוונתי דזבנה מינך בפני ולא הוי מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתי' סתם א"כ אינו יכול עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי עכשיו אין לו שום מגו ומעיקרא הודה שהית' שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה וע"ש שהעלה בטעות סופר אמנם לענ"ד נרא' ראיה ברורה לדברי הרא"ש והטור דכה"ג אמרי' מגו מהא דאמרי' פרק חז"ה (דף ל"א) ז"א של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' הוא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לו לשקר וכו' אמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרי' הדר א"ל אין דאבהתך וכו' טוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אין חוזר וטוען וכו' ומודי נהרדעי היכא דא"ל של אבותי שלקחו מאבותיך דחוזר וטוען ולדעת הרא"ש והטור דאינו נאמן הלוקח לו' שהמוכר דר ביה חד יומא אפי' אית ליה מגו ומשום דאין הב"ד טוענין ליורש ולוקח עד דאיכא סהדי דדר ביה המוכר יום א' ועיין בחידושי הרמב"ן א"כ ע"כ הא דמודי נהרדעי בא"ל של אבותי שלקחו' מאבותיך היינו לו' בפני לקחוה מאבותיך וא"כ מוכח להדיא דיכול להוסיף בפני לקחוה אע"ג דמעיקרא לא הזכיר בדבריו כלום מזה. והתוס' דמשמע מדבריהם דאינו יכול להוסיף בפני זבנה וכמ"ש הש"ך ע"ש היינו משום דתוס' סברי לשטתם דנאמן הלוקח והיורש לומר בפני דר ביה המוכר והמוריש חד יומא וא"כ הרי דאמר שלקחוה מאבותיך הוי פירוש דבריו הראשונים דאמר של אבותי והיינו חד יומא א"כ בודאי לקחו' מאבותיך אבל לדעת הרא"ש והטור דס"ל דאינו נאמן במגו לו' דר ביה חד יומא א"כ הך שלקחוה מאבותיך ע"כ פירושו בפני זבנה וא"כ מוכח דיכול להוסיף בפני זבנה וזה ראיה ברורה:
והנה בש"ך ס"ק כ"ז כתב דהרי עובד מיירי שהעדים העידו שהיה של אבותיו של האחר ושלא דרו בו אבותיו של זה כלל אפי' יום א' ע"ש ז"ל והשתא א"ש הא דאמרי' בש"ס ומודי נהרדעא דהיכא דאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך שהוצרכו בתוס' לדחוק דלאו שצריך לטעון שידע שלקחו דאל"כ לא טענינן ליה בשמא כיון דעדים מעידים דלא דרו אבותיו כלל אפי' יום אחד דהא נהרדעא התם אהך עובדא קאי עכ"ל. וקשי' לן בגוה כיון דלשטתו אינו יכול להוסיף בפני זבנה מינך מאי דלא אמרו בתחל' א"כ היכי יכול לו' שיודע שלקחו' דהיינו בפני זבנה מאבותיך ובמגו אינו נאמן דה"ל מגו דלמפרע:
אמנם לישב דברי הש"ך נרא' כיון דהש"ך מפרש האי אייתי סהדי דאבהתי' היינו שהי' של אבותיו מעולם ולא דרו בו אבותיו של זה אפי' יום א' וא"כ זה שאומר של אבותי ואית ליה סהדי דאכל' שני חזק' דהרי אית ליה סהדי דודאי קושטא קאמר והוא מוכחש מסהדי דאמרי שלא הי' של אבותיו מעולם ואפי' יום א' לא דרו בו וכיון דמגו דאו' הוא אית לן לתרץ דבריו שלא יהי' מוכחש מסהדי כמו שראוי לישב דברי העדים שלא יהיו מוכחשין זה מזה ואפי' בדוחק כיון דנאמנין הם וכמבואר בסי' כ"ט ע"ש וה"ה בזה כיון דיש לו מגו ודאי קושטא קאמר ולפי שעדים מכחישין אותו וצריכין אנו לפרש דבריהם שלא יהיו מוכחשין ומפרשין דבריו במה שאמר של אבותי היינו בפני לקחו' מאבותיך וע"כ לזה הי' הכוונ' כיון דלאו משקר הוא דהי' לו מגו אבל היכא שאמר בתחלה סתם קניתי' מפלוני דאין הכחש' בדבריו כלל אלא דעכשיו רוצה להוסיף בפני זבנה הוה ליה מגו דלמפרע דשמא לא הי' לזה כונתו כיון דאינו מוכחש מסהדי והיכא דאית ליה מגו ומוכחש מסהדי אנו מיישבין דבריו דברי אמת מכח המגו שדין מגו דאו' שלא יהי' מוכחש מסהדי דע"כ כוונתו בתחלה בפני לקחו' מאבותיך דאם לא הי' לזה כוונתו וטען שקר בתחלה מה לו לשקר אע"כ דמעיקרא נמי סבור לו' בפני לקחו' אבותי ודו"ק: וראיה לזה נרא' מ"ש הב"י בסי' ס"ט בשם תשובת מוהר"א מזרחי לענין כתב יד אם טען בתחל' להד"מ שיכול לו' אח"כ אמנה ולתרץ דבריו הראשונים דמה שאמר להד"מ היינו אמנה ע"ש ואע"ג דאינו נאמן לו' אמנה אלא במגו דפרעתי וה"ל מגו דלמפרע אלא לפי מה דאמרינן מגו א"כ ע"כ במה שאמר להד"מ אינו משקר דהא אית ליה מגו דפרעתי ומוכחש מסהדי בטענת להד"מ ומפרשין דבריו דמה שאמר להד"מ היינו אמנה באופן שלא יהי' מוכחש מסהדי:) ((וכל זה כתבנו לישב דברי הש"ך אבל לשטת הרא"ש והטור דאין הלוקח נאמן לו' קמי דידי דר ביה חד יומא אפי' במגו וא"כ ז"א של אבותי לא מיירי בדאיכ' עדים להכחישו שלא הי' דר בו יום אחד אבותיו של זה וכיון דבלא"ה אין טוענין ליורש עד דאיכ' סהדי על דירת יום א' א"כ עתה שאומר בפני לקחו אבותי מאבותיך הוי הוספ' גמורה דהא מעיקרא כשאמר של אבותי יכול להיות הכוונ' על דירת יום א' ובזה אינו מוכחש מסהדי והיכי נאמן להוסיף בפני זבנה אבותי וכיון דנאמן להוסיף בפני זבנה א"כ ה"ה באומר בתחל' סתם קניתי מפ' ואח"כ הוסיף בפני זבנה נמי מהימן ודו"ק:
ובעיקר הקושיא שהקש' בש"ך דאין לך מגו למפרע גדול מזה נרא' דודאי מודו דמגו למפרע לא אמרי' ועמ"ש בסי' פ' סק"ה אלא דהרא"ש והטור סברי דזה שאומר בפני זבנה לאו בתורת מגו אתינן עלה אלא שהוא טענה מחמת עצמ' וכשם שנאמן לוקח בשני חזקה לו' שהוא לקחו ה"נ נאמן בשני חזק' כשאומר בפני זבנה וה"ל חזקה שיש עמה טענה דמהני בעצמ' בלי מגו והא דאמרו בפרק חזקת (בבא בתרא ד' מ"א) בהאי דבפני זבנ' מינך דנאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' לאו בתורת מה לי לשקר אתינן עלה אלא פי' מגו היינו כי היכא דאי הוי טען מינך זבינתה הוי מהימן ה"נ מהימן בטוען בפני זבנה כיון דאית לי' חזקה שיש עמה טענה שטוען ברי ואם אמנם מדברי תוס' פ' חז"ה) (דף ל' משמע דבפני זבנה אינו נאמן אלא במגו ע"ש הרא"ש והטור לא ס"ל הכי וסברי דהיא טענ' מחמת עצמה וכן נראה מדברי רשב"ם (דף ל"א) ד"ה ומודו נהרדעא ע"ש ז"א של אבותי שלקחו' מאבותיך מהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף עליהם וכיון דהחזיק בה שלש שנים מוקמי' לי' בידי' דחזקה שיש עמה טענה היא וכו' וסוף דיבור שם וז"ל שהרי זה טען טענה גמורה וחזקה שיש עמה טענה היא עכ"ל ואע"ג דבאמצע דיבור שם נקט נמי טעמא דמגו כיון דבתחלת דבריו ובסוף דבריו כ' דה"ל חזקה שיש עמה טענה דמור' דה"ל טענה מחמת עצמה א"כ תפוס לשון ראשון ולשון אחרון ומה דנקט באמצע אינו אלא לרווחא דמלתא וכיון דבפני זבנה ה"ל חזקה שיש עמה טענה ואין אנו צריכין בזה לתורת מגו סרה תלונת הש"ך מדין מגו דלמפרע וכן מורה לשון הש"ע שכ' שהרי יש לו טענה עם חזקתו וכמ"ש וז"ב: