אור ברסלב

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר

סימן פט · סעיף ו

סעיף ה

נשבע בנקיטת חפץ. בפרק כל הנשבעין ובפרק חזקת הבתים תניא הנותן טליתו לאומן כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה ומזה הקשו בעה"מ והרמב"ן על דברי הגאונים דס"ל בטוען על החפץ צריך לישבע בנק"ח כיון שאינו תובע גוף החפץ אלא טענת דמים והכא בברייתא כ"ז שהטלית ביד האומן לא הצריך בברייתא שבוע'. והר"ן כת' בשם הרמב"ן ז"ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר טענות ולא מיבעיא למ"ד אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון אלא אפי' למ"ד אין אומן קונה כיון דודאי אית ליה אגרא ואאגריה תפיס לית כטוען על גופו של משכון דמי דמקני קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה כו' וכת' עליו הר"ן דלא נתבררו דבריו דאפי' למ"ד אומן קונ' בשבח כלי אמאי עדיף אומן ממלו' על המשכון דאיהו נמי קני לי' מדר"י ואפי' במשכנו בשעת הלוואתו ואדרב' מלו' על המשכון קני ליה טפי וכו' ובש"ך כת' דלק"מ דודאי למ"ד אומן קונ' בשבח כלי היינו דקני לי' קנין גמור ויכול לקדש בו את האשה ולקנות בו מה שירצ' ואית לי' בגופ' של כלי ולא נוטל הוא ותמיה לי על הר"ן בזה וא"כ לפ"ז שפיר נתיישבו דברי הגאונים ע"ש: אמנם בסי' ש"ו יתבאר דקנין דאומן בשבח כלי לאו קנין גמור הוא ואינו אלא כמו קנין דמלו' במשכון ומש"ה יכול לקדש בו האשה משום דגם מלו' במשכון יכול לקדש האשה ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ק כ"ג. אמנם בלא זה קשה לפמ"ש הרמב"ן דברייתא אומן קונה בשבח כלי א"כ אינו עובר בבל תלין דהכי אמרי' פרק המקבל דאי נימא אומן קונ' אינו עובר בבל תלין והא דתנן הנותן טליתו לאומן עובר בבל תלין מוקי לה בשכרו לביטשא ביטשא (במעה) דליכא שבחא ע"ש דף קי"ג והכא דתני עבר זמנו הממע"ה מוכח דאיכא איסור בל תלין דהא טעמא דעבר זמנו אינו אלא משום דרמי אנפשי' וכיון דהרמב"ן מוקי לה כמ"ד אומן קונ' וע"כ מיירי בדאיכא שבחא דאי ליכא שבחא אינו קונ' וכיון דקונ' ליכא בל תלין וא"כ עבר זמנו נמי ועמ"ש ישוב לקושיא זו בסי' ש"ו. ובש"ך העלה דכל היכי דבלא המגו ג"כ הי' נשבע ונוטל אז מהני המגו שיטול בלא שבוע' ולהכי גבי אומן דאתא כר"י וא"כ בלא המגו נמי הוא נשבע ונוטל מהני מגו לאפטורי משבוע' אבל בשאר משכון דאי לאו מגו לא הי' נוטל ל"מ מגו לאפטורי משבוע' וע"ש שהעלה דה"ה בכל הנשבעין ונוטלין דאית לי' משכון נוטלין בלא שבוע'. והנה ראיתי בחידושי הרשב"א פ' כל הנשבעין כת' ממש כדברי הש"ך ע"ש. אמנם מ"ש הש"ך ליישב בזה קושיות הראב"ד מרבה בר שרשם וכת' לפי דמיירי שם שהי' לו שטר וא"כ בלא"ה הי' נשבע ונוטל ומהני המגו שיטול בלא שבוע' ע"ש לא נהירא דהתם השטר לא מהני ליה ליטול כיון דקטנים היו ואין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דאימור צררי אתפסי' ולא בא ליטול אלא בכח מגו וכעין זה כת' הש"ך גופי' סי' ק"ן ע"ש במה שהקשו על רבינו יונה ס"ל דלא אמרינן מגו בטוען דמים על הקרקע. והר"ן תירץ וז"ל שאפי' בא אומן לגבות א"צ שבוע' דהא אמרי' וליתיב בלא שבוע' ופרקינן כדי להפיס דעתו של בעה"ב אלמא אי לאו משום פיוס הי' נוטל בלא שבוע' ואם כן כשתפס משכון א"צ פיוס דכיון דלא מהימן ביה שהרי הן חולקין בקציצ' כבר הוא מפוייס כשהאומן מחזיר לו טליתו שמתיירא שלא יאמר החזרתי ולפיכך איני רוא' קושיא מזו לדעת הגאונים ע"כ. ובש"ך כת' על דברי הר"ן שהוא תמוה בעיניו דע"כ לא אמרינן גבי פועל וליתיב ליה בלא שבוע' אלא גבי פרעתיך ומטעמא דבעה"ב טרוד בפועליו הא אמרי' התם להדיא דקציצ' מדכר דכיר ואף בשבוע' לא שקיל ע"ש ושותא דמרן לא ידענא דהא ברייתא אתיא כר' יהוד' דאית ליה קציצ' נמי לא דכיר. עוד שם בש"ך וז"ל ובין לפי מה שתי' הרמב"ן דשאני אומן דאומן קונ' ובין לפי מה שתירץ הר"ן דשאני אומן מ"מ מוכח מדברי כולם כפשטא דברייתא דאומן א"צ לישבע בנק"ח ותימ' שלא התעוררו הר"ן או הה"מ על הרמב"ם והוא תימה ע"ש וא"כ תימה דהא לדברי הרמב"ן מוקי הברייתא כמ"ד אומן קונ' בשבח כלי והרמב"ם פוסק כמ"ד אין אומן קונ' ויתבאר בסי' ש"ו ולהר"ן טעמא משום דמדינא שקיל בלא שבוע' אי לאו משום פיוס וזה מפויס ועומד אין זה אלא לר' יהודה דהברייתא כוותי' דקציצ' נמי לא דכיר אבל לדידן הוי ליה כשאר טוען על המשכון דצריך שבוע' בנק"ח:) (אמנם נרא' דאם האומן מחולק עם בעה"ב בפרעון וטליתו בידו נוטל בלא שבוע' כיון דבפרעון לא דכיר ונוטל בלא שבוע' אי לאו משום פיוס וזה מפויס וכמ"ש הר"ן וכן לפמ"ש הש"ך והוא שיטת הרשב"א בחידושיו דהיכא דהי' נוטל בשבוע' מהני לי' מגו לאפטורי משבוע' ואכתי איכ' למידק לפי' הרשב"א בחידושיו והמה דברי הש"ך וכן לפי תי' הר"ן דבלא"ה מפויס תינח בזמנו אבל עבר זמנו דאז אין האומן נאמן אפי' לר"י א"כ ישבע האומן וברישא תני כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' ומשמע אפי' עבר זמנו ואפשר דכ"ז שהטלית ביד האומן לעולם זמנו הוא דהא טעמא דעבר זמנו היינו משום דאין בעה"ב עובר בבל תלין וכ"ז שהטלית ביד האומן אינו עובר כדאי' פרק המקבל ובטור וש"ע סי' שנ"ט ע"ש ויש ליישב קושית תוס' בזה מה שהקש' בפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ה) ד"ה אי דאיכא עדים לפי שנוייא דאביי דלא ראוהו אמאי נקט בסיפא נתנ' לו ה"ל למיתני ראוהו בידו אע"פ שהטלית ביד האומן ע"ש ולפמ"ש ניחא דרוצ' להשמיענו החילוק בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה וכר"י דבקציצ' נמי לא דכיר ואם הטלית ביד האומן לעולם זמנו הוא ולפמ"ש הר"ן נרא' ליישב דברי הרי"ף דס"ל בפ' חז"ה דאומן לא מהימן אפי' אית ליה מגו ואפי' לא ראוהו בידו אינו נאמן בשום מגו וכת' הרמב"ן בחידושיו וז"ל ורב יוסף הלוי תלמידו השיב עליו ואמר דכד מעיינת בהא מילתא קא חזית דאיכא למירמא עלי' קושיא דלית נגר ובר נגר דמפרקני' דכיון דקאמר דאי דחי לי' מגו דרבה וכו' א"כ הא דתניא כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' דשמעת מיני' דאומן מהימן במגו וכו'. ולפמ"ש הר"ן דבלא ראה דנאמן לאו משום מגו אתינן עלה אלא דכי לא ראה הרי הוא מפוייס במה דלא טעון החזרתיו וא"כ הרי הוא נוטל מדינא כיון דאתי' כר"י דקציצ' נמי לא דכיר ואפי' שבוע' נמי לא צריך כיון דהוא מפוייס וכמ"ש הר"ן והא דהוצרך אביי לומר דמיירי בלא ראה דאי בראה א"כ פיוס לבעה"ב כיון דל"ה מצי לאכחושי גוף הטלית כיון דלאביי אין האומן נאמן לומר לקוח ובע"כ מפיק מיני' ולהכי מוקי ליה בלא ראה והרי הוא מפויס ואינו מטעם מגו כלל ודו"ק:

תוכן העניינים

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה