קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן עה · סעיף ד
ואם בא לצאת ידי שמים וכתב הריב"ש בסי' שצ"ב דאפי' תפס התובע מפקינן מיני' כיון דאין זכות לתובע בדיני אדם רק לצי"ש ועמ"ש בסי' כ"ח סק"א ואם הלו' פרעו בסתם אחר שאמר איני יודע אם הלויתני ואומר הלו' שטעה דכסבור שהוא חייב בדיני אדם ואלו הי' יודע דפטור בדיני אדם לא הי' נותן לצי"ש עיין בזה בשו"ת בית יעקב סי' ס' דהעלה דהוי מחילה בטעות וראייתו מהא דאי' בסנהדרין דף ע"ב רבא אי גנבי' לי' דיכרי במחתרת' אהדרינהו ניהלי' ולא קיבלו הואיל ונפיק מפומי' דרב דבדמים קנינהו והקשו בתוס' דהא אפי' בקי"ל בדרב' מיניה חייב לצאת ידי שמים כדאמרינן בפ' מרוב' ובפ' השוכר וא"כ אמאי לא קיבל ותירצו שהם לא היו מחזירין אלא משום שהיו סבורי' שבדין חייבים להחזיר ולא רצו לצי"ש ולכך לא קבלינהו ע"ש ומשמע דהוי טעות עיין שם) (ולענ"ד נרא' דהיכא דחייב לצי"ש ונתנו בסתם ל"א דהוי מחיל' בטעות וראי' מהא דאמרי' פ' מי שהי' נשוי דף צ"א ההוא גברא דהוי מסקי בי' ק' זוז שכב שבק קטינא דארע' דהוי שויא חמשין זוזי אתא בע"ח וקטריף ליה אזיל יתמי יהבי ליה חמשין זוז הדר קטריף ליה אתי לקמיה דאביי אמר כהן מצוה על היתומים לפרוע הני קמאי מצו' עבידתו השתא בדין קא עדיף ולא אמרן אלא דלא אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי דארע' קטינא אבל אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי דארע' קטינא סלוקי סלקיה וכן פסק הרי"ף והרמב"ם פי"א ממלו' וטור וש"ע סי' ק"ז ומבואר מזה דהיכא דנותן סתמא אע"פ שאינו חייב בדיני אדם אמרינן למצו' קא עביד וא"כ ה"נ אמרינן בסתמ' למצו' קא עביד לצי"ש ולא אמרי' דהוי בטעות ועוד דהא אמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ו) אמר רב השתא דאמרו רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי למימר' דסבר ר"נ מחיל' בטעות לא הוי מחיל' והא אמר ר"ן המוכר פירות דקל לחבירו לא קנה ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה התם זביני הכא הלוא' ופי' תוס' בשם ר"ת הכא הלוא' דהלוא' לא הקנ' אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכת' לא קניא והוי מחיל' בטעות והדרא פירי אבל התם גבי פירות דקל לאו מחיל' בטעות היא דנהי דיכול לחזור אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנות' ולכך אית לן למימר דאפי' יודע שהי' יכול לחזור לא הי' חוזר וע"ש וא"כ השתא היכא דאינו אלא דליקו בהימנות' לא הוי מחיל' בטעות דאמרינן דאפי' יודע שיוכל לחזור לא הי' חוזר דליקו בהימנותא כ"ש הכא דליקו בהימנות' קמי שמיא דודאי לא הי' מונע מלפרוע לצי"ש. ועוד לפמ"ש בריב"ש סי' של"ה התם זביני דבכל ענין הוי מחיל' בטעות מחיל' כל שאין הטעות במחילת הממון אלא הטעות בדין כל כי האי הוי מחיל' וזה ההפרש שבין טעות לטעות הוא דלא ידע רבא ולהכי בעי לאותבי' אונא' וע"ש והבאתי דבריו לעיל סי' י"ז ע"ש וא"כ כיון דכבר פרע וא"ז אלא טעות בדין הוי מחיל' אפי' בטעות. והא דרבא לא קיבל הני דיכרי אפשר דהם אמרו בפירוש בשעת חזר' שאין מחזירין לו אלא אם חייבי' בדיני אדם כן משמע מלשון תו' ולא רצו לצי"ש ע"ש. ועוד דכיון דרב' דאותיב איילוני' אינו מחלק כלל וע"ש דמותיב מאונא' ואיילוני' ס"ל דאפי' בטעות בדין לא הוי מחיל' לפי פי' הריב"ש ולפי ר"ת ס"ל אפי' היכא דשייך דליקו בהימנותא נמי הוי טעות ומש"ה נמי ס"ל דאפי' אם חייב לצי"ש לא הוי מחיל' אבל לדידן דקי"ל כרב נחמן וא"כ ע"כ היכ' דשייך דליקו בהימנותא לא הוי טעות ומכ"ש לצאת ידי שמים דהוא יותר מליקו בהימנותא או כפי דברי ריב"ש א"כ גבי טעות בדין הו' מחיל' וכדמוכח נמי מההיא דאמר אביי מצו' קא עבדיתו מכל זה נרא' לענ"ד דאם כבר פרע בסתם היכא דחייב לצאת ידי שמים לא הוי מחיל' בטעות: