קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן עב · סעיף מא
אבל למאן דאמר ש"ח. ז"ל הבית יוסף כיון דלדידי' לא הוי על המשכון ש"ש אלא מטעם שתופסו לגבות ממנו חובו אם כן כל היכא דגבה כבר חובו דליכא תו האי טעמא פשיטא דפטור מגניבה ואבידה ובש"ך כתב דאין לשונו מדוקדק דהא פשיטא דלמאן דאמר ש"ח לא הוי ש"ש כנגד מעותיו מטעם שתופסו לגבות ממנו חובו דאם כן אפילו בשוה המשכון יותר מחובו נמי לחייבי' ועוד דמוכח להדיא פ' האומנין דלא הוי ש"ש מטעם שתפסו לגבות ממנו חובו וכמו שכתבו התוספות שם ע"ש. אמנם יראה לשון הבית יוסף בדקדוק דבהאי עובדא שהובא בטור בשם הרא"ש ודאי ראוי להיות ש"ש משום דתפיס אחובו ועיין שם ראובן שכר חביות משמעון ונתן משכון בשביל השכר אח"כ החזיר לו חבירו ונתן לו שכרו וא"ל תן לי משכוני וכו' ובנדון זה הוי כמו אומן דאמרינן בההיא הנאה דתפיס אאגרי' דתוספות שם הקשו גבי מלוה על המשכון נימא דהוי ש"ש בההיא הנאה ותי' דאם לא הי' מלוהו לא הי' צריך לתפוס אזוזי וגבי אומן יש לו הנאה שמרויח שכירותו ועיין שם שהקשו גם בשוכר נימא דהוי ש"ש בההיא הנאה דתפיס לי' ותי' כיון דכל השוכרין תפוסין לא הוי הנאה עיין שם ואם כן הכא דשכר חביות ולקח משכון בשביל השכירות הרי הוא כאומן כיון דנהנה דמה לי אגר גופי' או אגר כלי ולא שייך בזה אם לא הלוהו לא הי' צריך תפיסה דהא צריך להנאתו כמו אומן ואם כן אפילו ביתר מחובו ראוי להיות ש"ש אלא משום דכבר פרע תו לא שייך תפיס אחובו: