קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן עב · סעיף כה
הדין עם ראובן. והרשב"א חולק וס"ל דכיון דבע"ח קור משכון הוי המלוה מוחזק וכן העלה בש"ך לדינא כרשב"א והא דאמרינן בטען הלוה ברי שפרע והמלוה מסופק דצריך להחזיר היינו משום דטוען המלוה שמא אבל כשטוען ברי הוי המלוה מוחזק עיין שם בש"ך. והנה קשה לכאורה דהא בעל חוב אינו קונה משכון אלא בכדי דמיו והיכא דיש עדים שלוה ואין יודעים כמה והרי הוא כאלו אנו מסופקים כמה קנה חלק קטן או חלק גדול וראוי לומר אוקי ממונא בחזקת מרא קמא לדידן דקיימא לן כרבנן דסומכוס וכההיא דמתני' זה אומר קטן וזה אומר גדול בפ' השואל דף ק': אמנם ניחא לפי מה שכתבו תוספות דף ק' פ' השואל ד"ה דמי עבד גדול וא"ת והיכי קאמר סומכוס יחלוקו והא ליכא דררא דממונא וי"ל דמיירי כגון שא"ל המוכר בפני עדים עבד גדול אמכור לך בכ"ה דינרי' ועבד קטן' בעשרים דינרים ולא ידעינין מה קיבל מן הלוקח עיין שם וכיון דהיכא דהדבר ידוע בפני עדים ה"ל דררא דממונא וגבי דררא דממונא מהני תפיסה וכמבואר שם גבי מחליף פרה בחמור דפריך וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה וכתבו שם תוספות משום דבדררא דממונא מהני תפיסה ואם כן ה"נ כיון דידוע בעדי' שלוה ולא ידעו כמה ובע"ת קונה משכון והספק לבית דין עפ"י עדים אם חלק [קטן] או חלק. גדול מהני תפיסת המלוה ומשום הכי בטוען המלו' שמא לא מהני חזקתו דכה"ג שם בדררא דממונא כתבו תוספות דלא מהני תפיסה בדררא דממונ' כי אם בטוען הלוק' ברי אבל טוען שמא לא וה"נ הוי כמו טוען לוקח ספק ומוקמינין בחזקת מרא קמא. ובזה יתיישב קושיות הרשב"א שהקשה מאומן דלא מיהמן אלא במגו. והיינו משום דבפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ה) פריך אי דאי' עדים ליחזי עדים מאי קאמרי אלא דליכא עדים וקתני אומן מהימן ועיין שם ומשמע דהיכא דליכא מגו אומן לא מהימן ולפי מ"ש ניחא דלא מהני תפיסת המלוה אלא דוקא היכא דאיכא עדים שלוה ולא ידעי כמה דזה הוי דררא דממונא וכמה שכתבו תוספות גבי דמי עבד גדול וגבי דררא דממונא מהני תפיסה אבל היכא דליכא דררא דממונא כגון דליכא עדים ואין הספק אלא על ידי טענותיהם לא מהני תפיסה ומשום הכי גבי אומן פריך שפיר אי דליכא עדים אלמא אומן מיהמן דאי אינו נאמן במגו אינו נאמן מחמת תפיסה כיון דזה אומר חלק קטן מכרתי וזה אומר חלק גדול מכרת לא הוי דררא דממונ' ובזה יתיישב מה שהקשיתי בס"ק כ"ג לדעת הרמ"א באבן העזר סימן כ"ח דגבי אומן נמי קונה משכון אמאי אומן לא מהימן דכיון דליכא עדים לא הוי דררא דממונא אבל הכא דאיכא עדים הוי דררא דממונא ואפילו ליכא שני עדים אלא עד א' כיון דמודה לדברי העד ה"ל כשנים והוי כמו שני עדים וחשיב דררא דממונא עפ"י ע"א. והיינו דכתב הרמ"א בסעי' י"ח הפלוגתא בע"א משום דרבותא קא משמע לן דאפילו בע"א ס"ל לדעת הרשב"א דהמלוה נאמן ובש"ך הקשה מאי רבותא דעד אחד עיין שם ולפי מ"ש ניחא. ועיין בתוספות פ' תז"ה דף מ"ה ד"ה אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי תימא לר"י דעדיפא מיני' ה"ל למיפרך דאי איכא עדים וראה דאכתי לא אסיק אדעתי' לאוקמי בלא ראה אם כן אמאי מהימן אומן עיין שם ולפי מ"ש היכא דאיכא עדים שראו קציצה ולא ידעי כמה נאמן בלא מגו ומחמת תפיסה בדררא דממונא דה"ל ספק לבית דין בלא טענותיהם ומשום דאומן נמי קונה משכון וכמו שכתב הרמ"א באבן העזר ומשום הכי פריך אי דאיכא עדים ליתזי מאי קאמרי משום דמסתמא ידעיה קציצה בכמה אלא דליכא עדים וקתני אומן מהימן אלא דנאמן במגו דהיכא דליכא עדים לא הוי דררא דממונא ול"מ תפיסה וכמ"ש כיון דאין הספק אלא על ידי טענותיהן ולב"ד לא נודע כלל דאפשר ירד לתקן בתנם או הקדים לו שכרו וכיוצא ואם כן אין המלוה מוחזק אלא היכא דאיכא עדים דאז הוי דררא דממונא דהוי תפיסה דל"ל שהוא נאמן לומר שלוה כך וכך משום דבע"ח קונה משכון וה"ל כטוען לקוח בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר דאם כן למה אמרו בש"ס בכמה סוגיות דבע"ח נאמן במשכון במגו ליהוי מהימן מחמת עצמו דכיון דקונה משכון הרי הוא כטוען לקית אלא ע"כ דאינו נאמן מחמת עצמו וכמ"ש בס"ק ך' ומשום דאין תפיסתו עושה קנין ואם כן למה נאמן בטוען מגיע עליו כך וכך בלא מגו אלא העיקר כדברינו דהיכא דיש עדים הוי דררא דממונא ומהני תפיסה והיכא דליכא עדים דאז לא הוי דררא דממונא צריך מגו וכל זה נכון היטב ודו"ק: