קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן יד · סעיף א
כופין את הלוה. ז"ל הסמ"ע היינו כשאין הלוה הולך בלאו הכי שמה מוהרי"ק שורש צ'. ובש"ך כתב דאין לזה טעם. ונראה לפי מ"ש במרדכי בשם ריב"א דכל התובעים מצי כייפי אפילו בנגזל וניזק דלא שייך בהו עבד לוה לאיש מלוה משום דאין התובע מוציא מעותיו בחנם שהרי גם אם יזכה אין שכנגדו מחויב להחזיר לו הוצאה אבל לנתבע אין שומעין בזה לפי דמה שהוא רוצה לפזר מעות הוא להערים כדי שלא יתבענו המלוה עיין שם ואם כן ממילא היכא שיש לתובע דרך שם לא שייך טעם זה דלא לחנם מוצא הוצאות ואין לנו לשמוע אל התובע אלא היכא שאנו רואין מוציא הוצאות על תביעתו. ולפי זה אפשר לומר דגבי מלוה ולוה שאמרו בש"ס טעמא דמצי כייף משום דעבד לוה לאיש מלוה וזה הטעם שייך וגם באינו מוציא הוצאות וכגון שיש לו למלוה דרך שם גם כן מצי כייף וניחא בזה ליישב מה שהקשה מוהרי"ק בדעת הגאוני' דכל התובעין מצי כייפי אם כן למה אמרו בש"ס טעמא דעבד לוה לאיש מלו' הא אפילו בשאר תובעין דלא שייך ה"ט נמי מצי כייפי. ולפי מ"ש ניחא דשאר תובעין טעמא דמצי כייפי משום דלא לחנם מוציא הוצאות ואם כן היכא שאין לו הוצאה וכנ"ל לא שייך ה"ט וגבי מלוה לעולם מצי כייף והכי נראה ע"ד הכרעה במלוה ולוה כדעת הב"ח והש"ך החולקין על הסמ"ע ובשאר תובעין כדעת סמ"ע הנמשך אחר דעת מוהרי"ק: