קנאת סופרים על ספר המצוות· רבי חנניה קזיס
מצוות עשה
מצוה א
א הוקשה אצל המחברים איך יצדק למנות למצוה מציאות המצוה כי לא תצוייר מצוה אם לא יקדם בבירור מציאות מצוה ולפיכך לא יתכן למנותה ולהכניסה במנין המצות אלא שתקובל ליסוד מוסד מושכל ראשון שיקדם בירור מציאותו אצל המצווים לקבלת מצותיו. וכבר העיר בזה רמב"ן ז"ל בהליצו על בה"ג שלא מנה למצוה אנכי ה' אלהיך ואחריו ה"ר חסדאי בס' אור ה' פ"א ואחרים שנמשכו אחריהם והאריכו בזה כל אחד ואחד בדרך הישר בעיניו. ואני הצעיר אענה חלקי כפי הנראה לע"ד לישוב כונת הרב ז"ל:
ב ואמינא דאין ספק שהיה ידוע וברור לכל ישראל אמיתות מציאות האלוה יתברך שמו באופן שלא היה מקום להסתפק בו כלל, הן מפי קבלתם מהאבות ברורה ומפורסמת באומה כמו שהבטיח הכתוב בזה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו', והן מן המוחש על ידי האותות הגדולות והמופתים הנוראים אשר עיניהם ראו ולא זר ביציאת מצרים וקריעת ים סוף עד שנתאמת אצלם יכלתו יתברך על הברואים לשנותם כפי רצונו כחומר ביד היוצר וכמו שכתוב וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ויאמינו בה' וגו' וכמה כתובים אחרים המורים על זה העיקר הגדול. וכן מהמושכל הנבואי במעמד הקדוש ההוא שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה כדכתיב השמע עם קול אלהים חיים וגו'. ועל זה נתחדש בו הצווי באנכי ה' אלהיך וגו' כדי שיחשב למ"ע לקיים ביניהם זאת האמונה בשלם שבפנים וילמדוה וינחילוה לבניהם אחריהם עד עולם והיינו דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר דכל לאמר לאחרים משמע ויתכן זה בדבור ה' עם משה כדי שיאמר לבני ישראל אמנם הכא לא שייך זה המשמעות כיון שהמדבר עצמו עם כל ישראל מבלי אמצעי השמיע קולו ובפרט באותן דברות ראשונות דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שכלם נמצאו באותו מעמד הקדוש וא"כ מאי לאמר לאחרים איכא הכא, אלא הכוונה היא שיקיימו זאת האמונה בידם וביד צאצאיהם וזהו לאמר דקום קרא שימסרו זה העיקר לבניהם אחריהם ומצד זה בכלל מנין המצות תחשב וכמו שכתוכ ג"כ למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה':
ג ויש להתבונן אגב ארחין מ"ש הרב בס' המורה ח"ב פ' ל"ג על אמרם ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ששני אלו השרשים ר"ל מציאות האל יתברך והיותו אחד אמנם יושג בעיון האנושי וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו שוה אין יתרון ולא יודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד ע"כ. ולע"ד ירצה בזה שהמציאות והאחדות השיגום כל ישראל כל אחד מהם כפי מדרגתו החכמים בראוי להם ושאר העם בראוי להם, כי נתברר לכלם אמיתות הענינים מצד הפלאים העצומים והנוראים עד שמתוכם אפי' ההדיוטות שבהם הכירו את בוראם אשר לבדו נטה שמים ויסד ארץ ועמו היכולת המוחלט והממשלה וההשגחה בעליונים ותחתונים לקיימם על הסדר המוגבל מאתו בראשית בריאתם ונוסף עוד יכלתו העצומה לשדד מערכותם ולשנותם ברצונו ממנהגם וטבעם, ועם הידיעות האלה וכל המתיחס להן שזכו להשיג בעיון האנושי בשלם שבפנים זכו עוד להתעלות במדרגת עיון למעלה מן האנושי עד התקשרם בשפע האלהי המכונה בשם נבואה כי השלמות הקודם היה כמו סולם מוצב ארצה בהכנות הגונות שבהן ראשו מגיע השמים לעלות אליה כל אחד מהם כפי ערך מעלתו, והיינו גבורת המופת דקאמר הרב, פי' הכנה והצעה גוברת להשיג מעלת הנבואה באותו מעמד הקדוש והנורא לא שיכוון בזה גבורת המופת האנושי לבדו ושיהיה מיוסד על הקדמות הפילוסופיא היונית כמו שחפאו על הרב קצת מן המערערים אלא ודאי הנרצה אצל הרב בעיון האנושי אינו כי אם עיון שכלי אמיתי בתולדות מופתיות לקוחות מהקדמות הכרחיות ומושכלות אמיתיות מצד החוש והשכל אשר לא יכחישם שום בעל חי מדבר, וזהו מה שדקדק הרב לומר ולא יודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד, פי' שהעיון והנבואה ג"כ נצטרפו ונצמדו יחדו להודעת שתים זו שמענו, מכוון למ"ש הרב לעיל ה"א פרק מ"ו וז"ל ולפ"ז נאמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים עם היות המאמר ההוא ג"כ מראה נבואה כמו שהוא ידוע ומפורסם באומה ע"כ, ויכוון זה עם מ"ש עוד בח"ב פ' ל"ח שהשפע האלהי הוא כמו שישפע על הכח הדמיוני להשלימו עד שיגיד העתידות כן ישלים כח הדברי עד שידע ענינים נאמני המציאות ויגיע לו מזאת ההשגה כאלו השיגם מהקדמות עיוניות. ע"כ תורף דבריו שם:
ד ועל דרך זה הלך ג"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש פ' יתרו במ"ש שם על פסוק בעבור ישמע העם בדברי עמך ז"ל בעבור ישמע העם דברי ויהיו הם עצמם נביאים בדברי לא שיאמינו מפי אחרים ע"כ. ועל פסוק אנכי ה' אלהיך כתב ז"ל הדיבור הזה מ"ע א' אנכי ה' יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו בה' כי יש ה' והוא אלהים להם שחייבין לעבוד אותו ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו וגם תורה על החדוש כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ותורה על היכולת והיכולת תורה על היחוד וכמ"ש בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ וזה טעם אשר הוצאתיך כי הם היודעים ועדים בכל אלה עכ"ל. בכלל דבריו אלה כל מה שהבנתי לעיל בכוונת הרב ז"ל שהיתה גם גבורת המופת בעוזרם מצד הפלאים העצומים שמהם נתאמת אצלם בבירור שאין אחריו בירור על האמונות שירשו מן האבות. ועוד זכו לנבואה כדי שיאמינו עוד מפי עצמן ולא מפי אחרים בכל הפנות היקרות התוריות הסודיות:
ה ואין ספק דבכלל עשה דאנכי ה' אלהיך איכא נמי איסורא דע"ז דחשבינן ליה כלאו הבא מכלל עשה מלבד האזהרה הסמוכה לה דלא יהיה לך אלהים אחרים וגו' והמאמין ח"ו באלוה זולתו הוא כופר בצווי על האמנה בו ורש"י ז"ל בפ' שלח לך פירש הפסוק דאת כל אשר צוה ה' וגו' מגיד שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה וכו' וכדתניא ג"כ בספרי מנין אתה אומר שכל המודה בע"ז כופר בעשרת הדברות וכו' וממה שנצטוה משה וכו' ועוד תניא נמי התם ר' ישמעאל אומר בע"ז הכתוב מדבר שנאמר כי דבר ה' בזה שבזה על דבור ראשון שנאמר למשה מפי הגבורה אנכי ה אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ועם זה שפיר מצינן למימר דמאי דאיתא בפ"ב דהוריות דף ח' ע"ב איזוהי מצוה שהיא נאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז דאדיבור קמא דאנכי ה' אלהיך נמי קאי דהויא מצוה שנאמרה בתחלה ובכלל מ"ע היא נחשבת כדעת הרב ולאפוקי ממה שרצה הרשב"ץ ז"ל בפירוש האזהרות להביא סיוע מהתם לבה"ג דלא מנאה למצוה דהנכון הוא למנותה וכמו שהסכים עמו גם הרמב"ן ז"ל ושאר רבוותא שכתבו במנין המצות כוותיה נקטינן וכדדייק נמי רש"י ז"ל התם לפרש איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז דכתיב בתחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו ע"ז ע"כ, ותברא היא לדעת בה"ג כמו שדקדקו שפיר מהר"י די"ל ובעל לב שמח:
ו והמצוה הזאת אשר היא ג"כ עיקר ראשיי בכל פנות הדת מצד עצמה מבוארת בתכלית הבירור מצד קבלה והנחה אמוניית האומה במדובר ועוד בה אימות גמור אצל השרידים אשר זכו לעלות במעלות החכמה בעיון מחקרי מופתי למצוה מן המובחר לחבר אל האמונה ג"כ גבורת המופת, דוק ותשכח בזה דברים הגונים ראויין למי שאמרן בהקדמת ס' האמונות לגאון רב סעדיה ז"ל וגם בהקדמת ס' חובת הלבבות ובשער היחוד פ"ג, והרב ז"ל מלא את ידו בזה בכמה מקומות ובפרט בספרו הנכבד מורה הנבוכים ובחבור היד ראשית אמריו בס' יסודי התורה ז"ל יסוד היסודות ועמוד החכמות וכו', כי לפי דעתי ירצה באמרו יסוד היסודות לרמוז על מציאותו ית' הנודע אצלנו מפאת האמונה וקבלה אמיתית, ועמוד החכמות הוא האימות המחקרי מפאת החכמים שזהו באמת פרי כל העיונים המדעיים שבהן, ואחרי הביאור שהאלוה ית' הוא לבדו מחוייב המציאות הביא ראיה על המונח הראשון מן הכתובים וה' אלהים אמת ואין עוד מלבדו ואחריו הוסיף עוד סעד וסמך מפאת המופת באמרו המצוי הזה הוא אלהי עולם וכו' שהגלגל סובב תמיד וא"א שיסוב בלא מסבב ובו' עד וידיעת דבר זה מ"ע וכו', דהיינו לומר שהאמונה והחקירה יחדו תמימות תהיינה לאימות וברור זאת הידיעה הקודמת לכל דבר שבקדושה במעלה ובזמן למצוה מן המובחר אצל הנבונים. ובזה החיבור של מנין המצות לא דקדק לכתוב אלא שצונו להאמין וכו' כי הידיעה האמונית לבדה מספקת לקיום זאת המ"ע שהיא בכללות לכל האומה אנשים חכמים וידועים הדיוטות ונשים כמו שנאמרה מצוה זו בכללות לכל ישראל.
מצוה ב
עוד מנה הרב למ"ע האמנת האחדות באמרו יתברך שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולפי שאולי היה עולה במחשבה שהכתוב אמר כן דרך הגדה וספור בעלמא ולא לצווי לפיכך נסתייע הרב ממה שנמצא במדרשות על מנת ליחד את שמי, על מנת ליחדני, וכן ממה שיקראוהו מצות יחוד ומלכות שמים משמע כן דהיינו החיוב בהאמנת היחוד:
מצוה ג
א ביאר הרב שהמצוה הזאת היא מתקיימת בהתבונן במצותיו ומאמריו ופעולתיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזוהי מצות האהבה שהנרצה בזה אצל הרב שהאהבה היא נמשכת בחיוב מן ההשכלה לפי שבענינים השכלים שאין מבוא בהם מצד הדמיון כי אם ימשכו מפאת השכל לבד אין הבדל בין השכל והדמיון כי אם בחילוף השם לבד אמנם בעצמותם ייוחדו וזהו ג"כ מכוון אצל הרב בחיבורו הגדול פ"ב מהל' יסודי התורה וז"ל והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים וגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך וקץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר וכו'. וכוללת ג"כ מה שיקרא לבני אדם לעבודתו ית' ולהאמין בו כמו שהיה עושה אברהם אבינו ע"ה כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן ולזה נאמר עליו אברהם אוהבי. ועם זה יתכן לומר דצווי האהבה היינו שנצטוינו על ההתבוננות במצותיו ומעשיו ומההתבוננות הזה האהבה נמשכת על כל פנים. באופן שההתבוננות הוא בחיריי ועליו יובן הצווי של ואהבת אבל האהבה עצמה היא ענין מסובב ונמשך על כל פנים מן ההתבוננות. ונ"ל שלזה רמזו רז"ל בספרי פ' ואתחנן באמרם והיו הדברים שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה וכמו שפירש הרא"ם ז"ל שם שבעשיית המצוה יטה לבבו לחקור על המצוה הוא הבורא את העולם וישים את לבו מתוך כך להתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים. ויראה מהן חכמתו ית' ומיד יאהבנו ויתאוה לדעת אותו ולהשיגו וכו' ע"כ. ויכוון זה עם לשון הרב כאן שכתב שמצוה זו היא מתקיימת בהתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו. ומה שלא כתב בחיבור היד ההתבונן במצות אלא מעשיו וברואיו הנפלאים לבד, משום דהתם בעיון מעשה בראשית איירי ולא שייך שם באותו ענין להזכיר מצותיו כי ההתבוננות במצות שייך לענין אחר דהיינו תלמוד התורה שיבאר בו הרב כל הצורך לקמן בהל' ת"ת, כי ידוע למבינים שמירת הסדר להרב ז"ל בחיבור היד לבאר הדינים כפי החלוקה הישרה שנחלקו מאמריו ולשונות כל אחד מהם במקומו הראוי לו לפי ענינו:
ב ושתהיה האהבה נמשכת על כל פנים מההתבוננות בפעולותיו ית' כמו שביארתי לעיל בדעת הרב, ראיתי בדברי הרב רב סעדיה גאון שגם הוא יכוין לזה בס' האמונות מאמר כ' וז"ל וכאשר יגיע האדם אל ידיעת הענין הזה הדק בדרך ההגדה ודאית האותות והמופתים תאמינהו נפשו וכו' עד ותשגה באהבתו אהבה שלמה שאין בה ספק כמ"ש ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו':
מצוה ד
א ובחיבור היד פירש באופן אחר דהיינו שבחשבו בגדולת הבורא העצומה לאין תכלית ובמעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה וכו'. ואיכא למידק מאי שנא הכא במצות היראה שמנאה למצוה ביראת העונש משום את ה' אלהיך תירא ולעיל במצות האהבה לא מנה בכללה מה שהוא מצפה לגמול. וי"ל דדוקא גבי אהבת ה' מה שהוא לתכלית תשלום הגמול לאו מלתא דשייכא גבי אהבת ה' כלל כי אם אהבת עצמו מיקרי אבל גבי יראה מה שהוא עובד מחמת יראת העונש ג"כ יראת ה' מיקרי אע"פ שאינה במדרגה חשובה כל כך כמו יראת הרוממות שבארה הרב ז"ל בחיבור היד בלשונו המובא לעיל ולפי שבזה החיבור לא נחית הרב ז"ל כי אם למניינא לא דקדק כ"כ בביאור גדר המצוה כמו בחיבור היד שבאר שם מצות היראה שהיא נבחרת וחשובה מאד מיראת העונש:
ב ואגב ארחין נימא מלתא בענין מתיחס לזה במאי דכתב הרב בפירוש משנה ג' פ"א דאבות אנטיגנוס איש סוכו וכו' וז"ל פרס יקרא הגמול אשר יגמול האדם מי שאין לו טובה עליו אבל יעשה זה ע"ד החסד והחנינה כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר כי השכר הוא שינתן בדין ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו ה' ית' ע"מ שייטיב לכם וידמלכם חסד ותקוו לגמולו תעבדוהו בעבורו. ואמנם עבדוהו כעבדים שאין מקוים להטבה ולא לגמילות חסד וכו' ע"כ. דלדעתי כתב כן הרב משום דס"ל משנת חסידים שנו כאן כדאמרינן בפ"ג דקמא האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ודייק נמי הרב למימר זה החסיד וכו' משום דמילי דחסידותא נינהו האי דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' כי העבד אין לו שעבוד על רבו שיחוייב רבו לזונו דמן הדין יחזר על הפתחים ומה שמחלק לו למזונו הוא מצד החסד והחנינה והיינו לשון פרס דנקט שהוא לשון מתנה כמו שפירש בעל הערוך וכדמתרגמינן נושאי מנחה נטלי פרס ושכר הוא מה שינתן בדין חלף עבודה או דבר אחר כמו שכר שכיר, נקבה שכרך עלי ואתנה. שכור שכרתיך בדודאי בני, ואע"פ שנהגו ג"כ בלשונות הללו לאומרם בהרחבה לפעמים זה תחת זה מ"מ ההודאה האמיתית היא כדקאמר הרב ולדידיה נמי כשהעובד מקוה גמול מאת הב"ה ועושה לתכלית זה ובלבד שיאמין שהוא על צד החסד והחנינה הוא צדיק באמרם ז"ל בפ"ק דפסחים האומר אתן סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני או כדי שאהיה בן העוה"ב ה"ז צדיק גמור כיון שעשה כן כדי שהאלוה ירחם עליו ויסייעהו ועם זה יאמין ומודה שהעבודה אליו ית' היא מחוייבת אף מבלי תשלום גמולה אלא שהוא מאמין בו ומצפה אותו על צד החסד והחנינה. אמנם אם יוסיף עוד מעלה אחרת באותה עבודה שהוא עובד בה שלא תהיה לתכלית שום שכר תמורתה ולא יכוין לתועלתו כלל אלא מפני שהיא טובה וראויה ומחוייבת לו מצד עצמה דהיינו מאהבה בהחלט אז יהיה במדרגת החסיד שהוא למעלה מהראשונה שאמרו עליה ה"ז צדיק גמור וזאת האזהרה היא שהזהיר החסיד אנטיגנוס לתלמידיו כדי להיישירם במדת החסידות ועל זאת הכוונה יובן מאמר האומר שאין ראוי לבקש תכלית לפעל המצות אבל שיעשו אותן מפאת עצמן פי' שהמצות התוריות להיותן מסודרות מאת ה' ית' הרי הן שלמות מפאת עצמן ולא יצטרכו לתכלית אחר שיועיל לשלמותן כי עבודת האל ית' מפאת עצמה לבד היא המובחר והחשוב מכל התכליות האנושיות וכמ"ש הר"ן בחדושיו פ"א דפסחים וז"ל ואע"ג דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס היינו לומר שמדה מעולה היא ביותר שיהיו עובדים מאהבה ואפ"ה העובד כדי שיזכה לחיי העוה"ב צדיק גמור הוא אבל לא חסיד ע"כ. ולא ידעתי למה הבינו לגנאי מהר"י אברבנאל בס' נחלת אבות והר"י עראמה בעקידה שער מ"ד אותו המאמר דלעיל שהמצות ראוי שתעשינה מפאת עצמן וכי מפני שאריסטוס בתשיעי מס' המדות התנה כן במעלות המדות האנושיות מי שהעתיק ממנו להתנות כן בעבודות האלוה ית' שהיותר נבון לעשותן ולהחשיבן מפאת עצמן ולא לתכלית שום תועלת אל העובד הלזה יקרא המעדה ופיתוי לדברי הפילוסוף ולא עוד אלא שנדחקו לפרש המשנה דלעיל דלא כפשטה כדי לאפוקי מן הסברא דלעיל וגם הקשו כמה קושיות על דברי הרב בפירוש אותה משנה המובאת לעיל דלדעתי בטלות מאליהן במה שכתבתי לעיל. וייעודי הגמול אשר באו בתורה בכמה מצות אינן אלא הבטחות שנאמין בהן לא שיהו כן עיקר הכונה בשמירת המצות והאיומים ג"כ אשר נאמרו לעוברי רצונו לא ישובח לגמרי מי שיזהר מן העבירות מפני יראת העונש לבד כי זו יראה גרועה אבל החשובה בתכלית השבח ומעלה יתרה היא שלא לעבור על רצונו ית' לבד ואף כי יצוייר שלא יגיעהו מזה שום נזק ועונש היה נזהר ממנו ומ"מ האמונה בשכר ועונש הוא מעיקרי התורה שהכופר בו אין לו חלק לעה"ב ולזאת הכונה ג"כ דקדק הרב במצוה זו לומר שצונו להאמין יראתו ית' ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי אבל נירא ביראת ענשו בכל עת וזהו אמרו את ה' אלהיך תירא עכ"ל:
מצוה ה
א הוכיח כן הרב ממה שדרשו רז"ל בכתובים המובאים איזוהי עבודה שבלב זו תפלה ואע"פ שהרמב"ן ז"ל חשב בזה דלאו דרשה גמורה היא אלא באסמכתא בעלמא אמרו כן כבר הדגיש הוא עצמו בחלשת זאת התשובה ונדחק לומר דתפלה שנאמרה שם בספרי אינה אותה התדירה שבכל יום דעלה קאי הרב ז"ל באמרו שהיא מדאורייתא אלא במה שנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם כמו שכתוב וכי תבא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וגו' והיא מצוה על כל צרה שלא תבא על הצבור וכו', ועוד סיים בסוף דבריו ז"ל ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מן התורה נמנה אותו במניינו של הרב ז"ל ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא ית' ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וצעקה והבן זה עכ"ל:
ב ואני בעניי לא זכיתי להבין איך יתכן אצלו לומר כי התפלה שמתפללים בעת הצרות לבד היא מצוה מן התורה ולאפוקי אותה התדירה שמתפללים בכל יום והלא המכוון בה ג"כ לבקש מדי יום ביומו מאת הבורא די מחסורנו אשר יחסר לנו מצרכי בני אדם התמידיים אשר בלעדם א"א להתקיים ובזאת התפלה עינינו מיחלות לרחמיו ית' ונאמין שהכל מושגח מאתו ית' ושהוא נותן לחם לכל בשר על צד החסד ועם זה עינינו אליו ג"כ ישברו שיתן אכלנו בעתו וזוהי העבודה האמיתית דאילו הוה אפשר לן אין לנו לזוז מינה אפי' רגע כמימריה ע"ד אמרם ז"ל הלואי יתפלל אדם כל היום כלו ועל זאת הכונה התפלה נקראת עבודה לפי שנודה בה על יכלתו והשגחתו וממשלתו וגם יצורף לזה מה שמתפללין לעתות בצרה שגם זה בכלל מצוה זו תחשב ולמדנו אותם ג"כ ממה שאירע לאבות וחלו פני אל בעת צרכיהם ואבימלך צווה שיבקש לאברהם להתפלל בעדו והובטח עליו שתעתר תפלתו וכן מצינו ביצחק שהתפלל על הבנים ויעקב ג"כ על שישמרהו האלוה ויתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש ורבו מספר מה שבאו בתורה ושאר כתבי הקדש ענינים האלה ולא מצאתי חילוק בין זו לזו. ועוד לא הבנתי איך עלה על דעתו של הרמב"ן ז"ל דאותה דרשה דספרי ולעבדו זו תפלה אסמכתא היא והלא דכוותה מצינו בפ"ב דערכין בעבודת הלויים דילפי לה מן הכתוב ושרת בשם ה' אלהיו איזהו שירות שהוא בשם ה' זו שירה ונכלל עוד השיר במה שכתוב ועבד הלוי וכמו שהכניסה במנין הרב ז"ל לקמן במ"ע סי' כ"ג ולא פליג עלה הרמב"ן ז"ל לומר שהיא אסמכתא ואע"פ שדבר שבמקדש הוא ולפיכך יקרא עבודה כדכתיב עבודת מתנה אתן את את כהונתכם כמ"ש רמב"ן ז"ל בפי' החומש פ' ואתחנן שייך נמי כה"ג בתפלה כמו שפי' ז"ל עליה איזוהי עבודה שבלב זו תפלה וכמו שהביא הוא ז"ל ג"כ שם מה שאמרו עבדו בתורתו דללמוד התורה ולהגות בה גם היא עבודה לפניו וגם ממה שפירש כן הרב לשון ספרי דעבדו במקדשו דהיינו לכוין אליו להתפלל שם כמו שביאר שלמה ע"ה ע"כ, פי' ממאי דכתיב והתפללו אליך דרך ארצם ולא הבנתי פירושו של הרמב"ן ז"ל במשמעות ברייתא השנויה בספרי עבדוהו בתורתו עבדוהו במקדשו דהיינו לומד שיעבדו אותו במקדשו בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחויות דמאי אשמעינן בזאת הדרשה והלא עבודות האלה נצטוו בפירוש בתורה וגם הם בכלל המצות דהזהיר עליהן ברישיה דהאי קרא דואת מצותיו תשמורו וגו' ואין צורך להוסיף עוד הצווי בכפל הענין עצמו בסיפיה דקרא דואותו תעבודו:
ג ועוד דפשטא דמתני' דתנן בפ' מי שמתו נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש וכו' וחייבין בתפלה וכו' אזלא כפי דעת הרב דתפלה מכלל מ"ע שאין הזמן גרמא תחשב מדאורייתא ולפיכך הנשים חייבות בה וכמ"ש הרב בחבורו בפ"א מהל' תפלה וז"ל ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מ"ע שהזמן גרמא ע"כ. וכן משמע שהוא דעת הרי"ף ז"ל בפ' מי שמתו וכן הוא לפי נוסחאות התלמוד דגרסי שם עלה דההיא מתני' תפלה פשיטא כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים וגו' כמ"ע שהזמן גרמא הוי וכו' ועיין שם ברש"י ותוס' ועוד בפ"ג דברכות אחז"ל גדולה תפלה מכל הקרבנות ואין סברא שיאמרו זה אם לא היתה עיקרה מדאורייתא ועוד ראיה מן התוספתא שהביא הרב לקמן במ"ע סי' י' כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים זמן לתפלה דהיינו לומר דזמנה של תפלה דוקא הוא מדברי חכמים אבל עיקרה דאורייתא היא דאי כולה מדרבנן היא מה חידוש בא להודיענו שחז"ל קבעו בה זמן והלא כולה מדרבנן היא, וכבר הסכימו עם הרב מוני המצות סמ"ג מ"ע סי' י"ט וסמ"ק סי' י"א ואבודרהם שער ב' ועמדו ג"כ על טענות הרמב"ן הרב בעל כ"מ ומהר"י די"ל ובעל לב שמח יעויין בדבריהם:
מצוה ז
א אחרי עיוני כפי קוצר השגתי במה שטען הרמב"ן ז"ל על הרב בחשבו זאת המצוה למ"ע ואחריו רשב"ץ בפירוש האזהרות והרב מזרחי בפ' ואתחנן וגם במה שהשיבו בעד הרב מהר"י די"ל ומהר"י קארו בהקדמתו לפירוש ס' היד, נלע"ד שכלם הסכימו דיש להבין כדעת הרב ז"ל שהשבועה כשהיא לצורך דהיינו כשנתחייב בה בב"ד מ"ע לעשותה וחובה לישבע בשמו ית'. ועל דא איפליגו רמב"ן ז"ל ודעימיה דסברי דאפי' בשבועה לצורך לאו חובה היא ולא מ"ע אבל רשות היא בידינו וכן הביא מחלוקתן בעל ס' החינוך סי' תל"ג וז"ל והעובר על זה ולא רצה לישבע בשמו לעת הצורך בטל מ"ע זה לדעת רמב"ם ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב שאין השבועה בשמו ית' בעת הצורך מ"ע כלל כי אם רשות גמורה שאם ירצה נשבע ואם לא ירצה לישבע אין בכך כלום עכ"ל:
ב ואני בעניי נפלאתי הפלא ופלא על הבנת הרבנים המובהקים דלעיל בכונת הרב ז"ל דמאין יצא להם ליחס אל הרב כי הך סברא דעיקרה של מ"ע דובשמו תשבע על השבועה עצמה הוא דאתא באופן שאם נתחייב שבועה בב"ד ולא ירצה הוא לישבע אף על דבר אמת ובחר לשלם כעבריין על מ"ע יחשב דדא ודאי סברא זרה היא מאד לא יכילנה הרעיון והלא תנן בר"פ המפקיד שילם ולא רצה לישבע וכו' דמדקתני ולא רצה משמע ודאי דאפי' על דבר אמת הרשות בידו לשלם ולא לישבע. והמצוה שמנה הרב ז"ל לישבע בשמו היינו שאם רצונו לישבע תהא השבועה בשמו לבד ולא בשם זולתו וידמה זה למה שבא בתורה כי תאוה נפשך לאכול בשר תזבח ואכלת בשר דהאכילה היא רשות בידו אמנם הזביחה היא מ"ע שכשירצה לאכול יזבח ואח"כ יאכל וכן הוא הנרצה אצל הרב בלי ספק במ"ש בחיבורו הגדול פי"א מהל' שבועות וז"ל כשם ששבועת שוא ושקר בל"ת כך מ"ע שישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם שנאמר בשמו תשבע זו מ"ע שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו עכ"ל. ואם לא עשה כן אלא נשבע שלא בשמו ית' עובר בעשה של תורה של ובשמו תשבע מלבד הל"ת של ובשם אלהים אחרים לא תזכירו שמנאו הרב לקמן למצות ל"ת סי' י"ד אבל לעולם דשבועת עצמה רשות היא ולא בא החיוב אלא על איכות השבועה שאם רצונו לישבע בעת הצורך חייב הוא לישבע בשמו וכן הוא המשמעות בסמ"ג סי' קכ"ג מ"ע שישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם וסמ"ק סי' ק"ה בדרך זו הלך גם הוא וז"ל לישבע בשמו דכתיב ובשמו תשבע ולא שיהא חייב לישבע בשמו אלא כשאתה בא לישבע בשמו תשבע באמת ע"ב. ועם זה אתי שפיר מה שמנאה הוא ז"ל למ"ע ומ"מ סיים שם ויש לכל אדם להרחיק עצמו מכל שבועה ע"כ. ויש בדבריו חילוף מעט מדרך הרב ז"ל דלעיל דלפי הסמ"ק העשה הוא לישבע בשמו על דבר אמת והל"ת הוא לא תשבעו בשמי לשקר ולפי דרך הרב חיוב העשה הוא לישבע בשמו ולא בשם זולתו והאזהרה מזה בל"ת הוא ובשם אלהים אחרים לא תזכירו אבל בין למר ובין למר השבועה גופה רשות היא כדלעיל ועם זה אתיא שפיר נמי לדעת הרב סוגיא דתמורה שהביא רמב"ן ז"ל דהתם בעיקר שבועה אמרו שלעולם רשות היא ולא נאמרה למ"ע אלא כשירצה לישבע שתהא השבועה לשמו כי זהו ג"כ מכלל העבודה ליקר שמו ית' דכשישבע לצורך ישבע לשמו לבד וכמ"ש ג"כ בחיבור היד פי"א מהל' שבועות וז"ל שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האל ב"ה והיינו מה שכיון הרב כאן באמרו ז"ל ולזה הענין כיון הכתוב בשמו תשבע ר"ל שאליו בלבד תאמין האמת אשר ראוי לאדם להשבע לו. ונ"ל עוד הוכחה דכוונת הרב בזה כדלעיל ממה שהוסיף עוד ז"ל וכבר אמרו בתחלת תמורה מנין שנשבעין לקיים את המצוה דכתיב ובשמו תשבע ע"כ. ובודאי דגבי שבועה זו דעל המצוה רשות היא ולא חובה אף לדידיה ממ"ש שם בחיבורו ומותר לאדם לישבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו וכו' ואילו הכא מקרא דובשמו תשבע נפקא כדאיתא התם פ"א דתמורה הרי שאותו הפסוק רשות הוא ג"כ אצל הרב לענין עיקר שבועה אמנם לענין הא שצריך לישבע בשמו על זה הוא שנאמר בלשון צווי ומזה הצד חשבה למ"ע:
ג אחרי כתבי כדלעיל מצאתי בחבור לב שמח שנטה גם הוא להבנת דברי הרב כמו שכתבתי דהיינו דזאת המצוה אינה אלא שכשירצה לישבע ישבע בשם:
ד והרב מזרחי בפ' ואתחנן תמה על הרב במה שהביא ראיה לישבע בשמו ממה שאחז"ל אמרה תורה השבע בשמי ואמרה תורה אל תשבע בשמי דאין אלה מחוייבות זו מזו ומן המניעה דלא תשבע בשמי כשהוא שלא לצורך לא ימשך החיוב לישבע בשמו כשהוא לצורך כ"א רשות בלבד דלפי דרכי האופנים המתחייבים זה מזה לכאורה הדין עמו דמן הדבור החיוביי ישולל הרשותיי ועם זה אין לנו ממניעת שבועה שלא לצורך אלא שאותה שהיא לצורך תהיה רשותיית אבל שתהא חיוביית אינו מוכרח. אמנם כד מעיינינן שפיר דברי הרב ז"ל נכונין בטעמן דמלשון רז"ל אמרה תורה השבע ואמרה תורה אל תשבע משמע ודאי דבחיובא ואיסורא קא מיירי דאמרה תורה חיוב מן התורה משמע ולא רשות ולזה סמך הרב זה המאמר אל הכתוב דובשמו תשבע דלפי הפשט הוא ציווי דומיא דאת ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד דכל אחד מהן ציווי הוא ובשמו תשבע שהוא סמוך להם ודאי צווי גם הוא משמע דכוותייהו, והטעם הוא לפי שהיא הגדלה והידור אליו ית' כשהיא לצורך אבל שלא לצורך אינה הגדלה והידור אליו מפני שהוא מוציא שם שמים שלא לצורך דהיינו לבטלה, והמשל בזה לרופא שיאמר אל החולה אל תאכל בשר ואל תשתה יין בזמן שאתה חולה כדי שלא יזיקך ותאכל בשר ותשתה יין בזמן שאתה בריא כדי שיועילך. ונמצאו דברי הרב מיושבין ממה שהקשה וממה שהמשיל משל הרא"ם ז"ל בפ' ואתחנן דוק ותשכח על פסוק ובשמו תשבע:
מצוה כ
א זאת המצוה נפקא לן מדכתיב ועשו לי מקדש. וסמ"ג בעשין קס"ג הוציא זה מן הכתוב דוהיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם לשכן שמו שם שמה תביאו וגו' אולי ס"ל דמן ועשו לי מקדש ליכא למילף משום דלמצות שעה נאמרה על המשכן שעשו במדבר:
ב ולע"ד נראה שיש לקיים דברי הרב דצווי זה של ועשו לי מקדש מיירי גם לדורות מדכתיב ביה וכן תעשו דהיינו לדורות כמ"ש רש"י ז"ל שם וקאי לעשיית המקדש וכליו שיהיו מעין הנעשה במדבר וכדמשמע ממאי דאיתא בפ"ב דשבועות ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות ואי לאו מיעוטא דאותם הוה אמרינן בכליו דגם לדורות בעו משיחה אבל לעולם לענין מקדש ילפי לדורות מההוא קרא דועשו לי מקדש וגו' וכמ"ש התוס' בפ' הזורק (שבת דף צ"ח ע"ב) דרוחב המשכן עשר אמות מבית עולמים ילפי לה שהיה ארכו ס' ורחבו כ' וכתיב וכן תעשו לדורות כתבנית של מדבר ש"מ דמשכן נמי רחבו שליש ארכו ע"כ:
ג ועוד ראיה מברייתא דספרי פ' בהעלותך על פסוק אספה לי שבעים איש כל מקום שנאמר לי לקיים לעולם ולעולמי עולמים וכו' עד במקדש הוא אומר ועשו לי מקדש:
מצוה לג
והרמב"ן ז"ל אחרי התנצלות בעד בה"ג שלא מנה זה למ"ע אלא מנה בלאוין מחוסר בגדים החליט הענין דלא כוותיה ושהוא מחוור יותר למנותן גם במ"ע כדעת הרב. אמנם לענין עשיית הארון דעתו שיש למנותה עם הכפורת לשום שם העדות למצוה בפני עצמה. ולדידי קשיא למה ימנה עשייתה והלא לא נתקנה אלא לתכלית אחת מן התכליות דהיינו לשים בתוכה לוחות העדות כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך וכן בפקודי כתוב ויקח ויתן את העדות אל הארון נמצא דהארון לא נעשה אלא לתשמיש קדושה כדי שיתנו בו הלוחות ואיך תתמנה עשיית הארון למצוה בפני עצמה וכי ממאי דכתיב ועשו בגדי קדש לאהרן הכהן נמנה עשיית בגדים למצוה ודאי לא אלא ההלבשה היא המצוה והכא נמי מאי שנא. ודעת הרב הוא הנכון דהארון מכלי המקדש הוא נחשב שהרי מקום חנייתו הקבוע היה בבית קדש הקדשים שבו תשרה שכינה בישראל במדרגה יותר נכבדת כדכתיב ונועדתי לך שם וגו' ובבית שני שחסרו הארון והלוחות לא היתה נבואה בישראל ובפ' פקודי כתיב ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' ובתר הכי בכלל כל כליו קא חשיב את ארון העדות וגו' את השלחן וגו' את המנורה וגו' וזו ודאי ראיה היא שבכלל ועשו לי מקדש תחשב עשיית הארון והכפורת ושימת הלוחות בתוכו שהיו מונחים למשמרת שם בתוך הדביר ושאר כלי בית המקדש נמי כלן כאחד למ"ע אחת יחשבו כדכתב הרב לעיל בשרש י"ב. והיינו נמי דמנה הרב למ"ע לשאת את הארון על הכתף בחיבור הי"ד בפ"ב מהל' כלי המקדש, וגם הרמב"ן ז"ל בריש פ' תרומה כתב ז"ל והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת על כן הקדים הארון ובדיו והכפורת בכאן כי הוא מוקדם במעלה וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו ויורו על ענין המשכן שבעבורו נעשה וכו' ע"כ. הרי מהודאת הרמב"ן עצמו יחשב הארון בכלל כלי המשכן כמו השלחן והמנורה. וזה מסכים לדעת הרב לפי מה שבארתי שאין הארון מצוה בפני עצמה ואפי' יהא במונח שלדורות נצטוו ג"כ לעשותו במדה הראשונה מחדש אם יעלה על דעתנו שיאבד או שישבר כמאמר הרמב"ן ז"ל לא נפקא מינה שתהא נמנית למצוה עשייתה אלא הרי היא כשאר הכלים במנורה ומזבחות והשלחן:
מצוה לד
א שיטת הרב ז"ל מבוארת לעיל בשרש השלישי דמצות נשיאות הארון על הכתף לדורות על הכהנים היא מוטלת ובמדבר לפי שעה נשתתפו בה כל בני קהת מפני מיעוט הכהנים ובכניסתן לארץ תיוחד המצוה אל הכהנים, וסברא מחוורת איכא הכא שהרי מצינו שנחלקה עבודת המשא למשפחות בני לוי בהדרגה לפי חשיבותן על פי ה' ביד משה ולבני קהת נאמר ונשאו הקהתים נושאי המקדש פי' נושאי דברים המוקדשים דהיינו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת ושישאו בכתף, ועם זה יתכן ג"כ שתהא נשיאות הארון שהוא ראשון לכל דבר שבקדושה מחמת לוחות הברית שבתוכו כתובים באצבע אלהים מוטלת על הכהנים לבד שהם החשובים שבאותה משפחה בקדימת מעלה, ועוד דהארון שהוא מונה ועומד במקום קדש קדשים לא יכנסו שם כדי לטוענו בכתף אלא הכהנים כמו שכתבתי לעיל בשרש ג' ובמדבר שאני שלא היתה שם קדושה קבועה במקום אבל אחרי כניסתן לארץ היתה קדושת המקום קבועה כמו שהוכחתי שם, ואין סברא לומר שאחרי שהוציאוהו כהנים ממקום הקדש יכנסו הלוים תחתיהם לטוענו על הכתף שהרי קי"ל מעלין בקדש ולא מורידין ונמצא עוד בתוספתא דפ"א דכלים והובא מהרב לפסק הלכה בפ"ז מהל' בית הבחירה דבשעה שנכנסין להיכל לתקן או להוציא את הטומאה דמצוה שיהיו הכהנים נכנסים. כ"ש דשייך למימר הכא כה"ג:
ב ועוד הביא הרב ראיה מס' יהושע וס' שמואל, וביאור כוונתו ממה שכתוב בספר יהושע ויקרא יהושע בן נון אל הכהנים ויאמר אליהם שאו את ארון הברית ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות יובלים לפני ארון ה', ולעיל מיניה בציווי שנצטוה יהושע לא מצינו שנאמר לו שישאו הכהנים את הארון אלא כתוב ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון ומנא ליה ליהושע שיהו הנושאים כהנים דוקא, ואין לומר שמסברת עצמו צוה כן שלא ע"פ הדבור אלא צ"ל שע"פ דין המצוה עצמה צוה שישאו הכהנים את הארון לפי שמעבר הירדן ואילך היתה מצוה זו מיוחדת לכהנים ולא למצות שעה בלבד וכן למעלה בעברם את הירדן כתוב ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר שאו את ארון הברית ועברו לפני העם וגו', והפשט הוא שמעצמו אמר כן לפי שעליהם חלה חובת זאת המצוה מיד בכניסתן לארץ וכמו שאמרו ז"ל בפ"ג דסוטה כיצד עברו ישראל את הירדן בכל יום לויים נושאים את הארון והיום נשאוהו כהנים, פי' דעד עכשיו קודם כניסתן לארץ היה הציווי הזה ללויים מבני קהת ומכאן ואילך נכנסו הכהנים לבדן במצוה זו של משאת הארון לא שהיה זה בשביל שיעשה הנס ע"י הכהנים כדכתב רמב"ן ז"ל לעיל בשרש הג' וכמו כן בס' שמואל כתוב שצדוק ואביתר השיבו את הארון לירושלים מכוון למה שכתוב ג"כ בספר מלכים ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדיך כי איש מות אתה וביום הזה לא אמיתך כי נשאת את ארון ה' אלהים לפגי דוד אבי וגו', דהיינו בברוח אביו מפני אבשלום כמו שפירשו המפרשים ז"ל, והוסיף עוד הרב להסתייע ממה שדרשו בספרי בפסוק של ד"ה אחרי, מחלוקת הכהנים לכ"ד משמרות אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל היכן צוהו ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, וגם לפי נסחת הרמב"ן ז"ל כאשר צוה וגו' היכן צוה וגו' דיהא נאמר זה על הפסוק הראשון ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון ה' אלהי ישראל וגו' כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם לא נצטרך לומר שיהיו הלויים בכלל נושאי הארון דלעולם הכהנים לבדם היו הנושאים והלויים עשו גם הם לוייה וישוררו לפניהם בכל מיני ניגון ככתוב שם ובכלם נאמר ויתקדשו וגו' להעלות את ארון וגו' דהיינו שהיו שוקדים על עבודתם המיוחדת לכל אחד מהן אלו במשא בכתף ואלו בשיר וניגון וכמו שכתוב ג"כ שם וכל ישראל מעלים את ארון ברית ה' וגו':
מצוה לה
והוא ציווי שמן עשוי על מתכונת המיוחד מוכן למשוח בו כ"ג וכו'. וכבר קדם לעיל מאמר הרב בשרש י' שאין למנות למצוה ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות כגון קח לך בשמים ראש מר דרור וכו' כי לא נמנה למצוה עשיית שמן המשחה אלא עיקר הציווי הוא משיחת כלי השרת וכהן הדיוט לפי שעה ומשיחת כ"ג וקצת מן המלכים לדורות וזוהי באמת הנמנה למצוה כמו שדקדק הרב כאן בלשונו שיהא לנו שמן עשוי וכו' מוכן למשוח בו וכו' ובחיבור היד ג"כ ריש פ"א מהל' כלי המקדש כתב מ"ע לעשות שמן המשחה שיהא מוכן לדברים שצריכים משיחה בו וכו'. והנרצה בזה דמשיחת דברים הצריכים משיחה לדורות היא תכלית העשייה ומתוך כך היא נכנסת בכלל המצות דאילו עשייה גופה לאו עיקרה של מצוה היא כפי מה שהשריש לעיל בשרש הנזכר. וזה לשון רשב"ץ בפירוש האזהרות מ"ע קכ"ג מ"ע היא לעשות שמן למשוח בו מלך וכ"ג וכליו שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש ומה שבא בזה בתורה בענין עשיית הלחם ועשיית השמן הכל הם חלקים מהמצוה כמו שביאר הרב ז"ל בשרש העשירי אבל הנכנס במנין הוא סידור הלחם ומשיחה בשמן ולא נעשה שמן אחר אלא אותו שעשה משה ויאשיהו גנזו ובבית שני לא היו שם כהנים משוחים, אבל תחשב זו מצוה לדורות לפי שכל זמן היותו קיים היא מוטלת עלינו מצוה למשוח כהנים גדולים ובטוחים אנו בשם ית' שיגלה לימות המשיח עכ"ל:
מצוה לו
ונלע"ד מחוור בדעת הרב למנות למצוה אחת חלוקת העבודה בין הכהנים בסדר הגון ומתוקן לדורות כדי שתשלם העבודה ולא יהא בה מחלוקת ובלבול והיינו שהכהנים יתחלקו ביניהם לכתות ידועות לעבוד כל אחת מהן בזמן הקצוב לה בחלק שוה ויהיו עובדים משמרות משמרות בכל שבוע מהשנה חוץ מן הרגלים שבהם כל המשמרות שוות בקרבנות הבאים מחמת הרגל ועם זה תבא חלק שוה ביניהן לזכות בעבודה וחלק כחלק יאכלו במנותיהן מבלי שיארע קנאה ותחרות מחמת יתרון הקרבנות הבאים באותן הזמנים, וזהו ג"כ הנרצה אצל הרמב"ן ז"ל בסוף דבריו שיהא כל הסדר הנזכר בתיקונו נמנה למצוה אחת שהכל תשלום ענין, ע"כ:
מצוה לז
א הנה הרב ז"ל הוציא מצות אבלות מן הציווי הזה שנצטוו הכהנים לקרובים דכיון שזו לתכלית חיזוק מצות אבלות נתקנה איכא למימר דמצות אבלות ג"כ מצטרפת עמה ונכללת במנינה. ונ"ל דנתברר זה אל הרב ז"ל ממאי דגרסינן פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ' ע"ב) ת"ר כל האמור בפ' כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אשתו אביו ואמו וכו' דמנ"ל לרז"ל לאקושינהו אהדדי, אלא ודאי מכאן מוכח דחדא מכלל חברתה נפקא וזהו מאמר הרב שנצטוו הכהנים ליטמא לקרובים כדי שלא יחלש דין האבלות, ובאו דבריו עוד ביתרון ביאור בפ"ב מהל' אבל וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי הכהן נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מ"ע שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו ע"כ. והיינו נמי הא דתניא באבל רבתי עד מתי מיטמא להם ר"מ אומד כל אותו היום ר"ש אומר ג' ימים ר"י אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל לפניו וכו' וקי"ל משיסתם הגולל כר"י בשם ר"ט דמוכח מינה טעם הרב כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן. ובהכי מתרצא לן שפיר תמיהת בעל כ"מ בפ"א מהל' אבל וז"ל וגם על ראיה זו יש לתמוה שטומאה ענין אחד ואבילות ענין אחד ואם צוה שיטמא לקרוביו אין במשמע זה שיתאבל עליהם ע"כ. דכיון דחיוב הטומאה אל הכהנים הוא לתכלית האבלות כדלעיל ודאי דיש במשמע ג"כ חיוב האבלות כיון שלא באה זו אלא לזרז על זו ודמיא קצת שהיא לתכלית מן התכליות שהשריש לנו הרב לעיל שרש י' שאינה מצוה בפני עצמה ומכוון לכל מה שאמרנו הוא לשון הרב בחיבורו הגדול בפ"ב מהל' אבל שהבאנו לעיל דמלה יטמא נפקא לן עיקרה של מצות אבלות אמנם מדיוקא דקרא דואכלתי חטאת היום למדנו דיום ראשון בלבד דאורייתא הוא. וז"ל ברפ"א דהתם מ"ע להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ואין אבלות מן התורה אלא יום ראשון בלבד וכו' דמשום הך סיפא נקט ליה להאי קרא התם וכמו שנראה שהעתיק כן מבעל ה"ג שכתב בהל' אבל בשם גאון דעיקר אבילות ביום ראשון הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום היום אסור למחר מותר וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' אלו מגלחין, נמצא דלא קשיא לדהכא כלל דמייתי קרא דלה יטמא למ"ע דהיינו לפי כוונת המחבר להביא עיקרה של מצוה הנכנסת במנין המצות גרידא אמנם בחיבור היד הכוונה היא לבאר המצוה בדיניה ודקדוקיה. זהו הנלע"ד ביישוב מה שהקשה הרב בעל כ"מ שם רפ"א מהל' אבל במה שהביא הרב ראיה מן הכתוב דואכלתי חטאת היום וכו' דלא נזכר בו חיוב האבילות אלא מכללא איתמר שלא ייטב בעיני ה' שיאכל חטאת באותו יום, ויתורץ זה דהכתוב שהביא הוא משום דיוקא דידיה היום אסור למחר מותר:
ב עוד הוסיף הרב ז"ל בענין הטמא הכהנים לקרובים דאין הנשים חייבות בה כי מי שהוזהר מהטמא לזולת הקרובים הוא נצטוה שיטמא לקרובים אבל הכהנות שלא הוזהרו מטומאת מת כמו שיתבאר במקומו לא בא הציווי בהן להטמא אבל ינהגו אבילות וברשותן להטמא ע"כ. וזהו הטעם עצמו שכתב רמב"ן ז"ל בס' תורת האדם וז"ל ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי כיון דליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא א"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכוליה עניינא כתיב עכ"ל. ואע"פ שכתב לה הרמב"ן ז"ל בלשון שמא משום דאדברי הרב בחיבור היד קאי בפ"ב מהל' אבל אמנם דברי הרב שבכאן יבררו לודאי ספקו של הרמב"ן ז"ל בטעמו של הרב ז"ל:
מצוה לח
א נלע"ד דלפי שיטת הרב איכא למימר דלאו הבא מכלל עשה עשה לאו היינו מכלל הן אתה שומע לאו ויהא כן במשמע אף בכל דיבור רשותיי כגון שבעת ימים מצות תאכלו כאלו יאמר שבעת ימים אתה רשאי לאכול מצה ולא חמץ כדי שיהא נחשב האוכלו לעובר באיסור עשה מלבד איסור לאו הנאמר בו אלא כי אמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה היינו מכלל עשה דוקא שיהא דיבור חיובי שיש בו קום עשה. ובהכי ניחא ליה להרב ז"ל להביא ראיה למנות במ"ע שישא כ"ג בתולה ממה שאמרו דאיסורו בבעולה בלאו הבא מכלל עשה עשה דמכלל עשה דקאמר היינו חיוב עשה דוקא בדיבור חיובי דקום עשה ונפקא לן מכללו ג"כ שיהא גם הוא נחשב לעשה עם העשה דנכתב וכולה חדא מצוה היא כאילו האיסור הנלמד מכללו חלק הציווי המפורש להדיא. ומכאן תשובה להרמב"ן ז"ל שרצה להכניס במנין לעצמו גם מה שהוציאו מכלל עשה כגון אכילת קרבן פסח בלילה ולא ביום משעת שחיטתו עד הערב ואם עבר ואכלו ביום עובר בעשה כדאמרינן בפ"ב דפסחים דמה שאמרו התם עובר בעשה היינו אותו העשה עצמו של ואכלו את הבשר בלילה הזה אבל שימנו בזה לב' עשין שלא לאוכלה קודם הלילה מלבד הציווי דלאוכלה בלילה נראה דליתא אלא חדא מצוה היא והאוכלו ביום אינו אלא מבטל מ"ע שנצטוה לאוכלו בלילה והכא נמי גבי לישא כ"ג בתולה היא מצוה אחת עם המניעה היוצאת מכללא דאותו הציווי עצמו שהאיסור בבעולה הוא עצמו ביטול עשה של לישא כ"ג בתולה וזהו מאי דאיתא בתורת כהנים מלמד שהוא מצווה על הבתולה שנכלל בזה האיסור בבעולה:
ב ולפי זאת השיטה בדעת הרב אין מקום לתוספת כמה מצות שרצה להוסיף דרשב"ץ במנין המ"ע כמו בסי' צ"ט לפרוש הכ"ג מן הבעולה מלבד החיוב לישא בתולה וכן בסי' פ"ה לפרוש מאכילת חמץ כל ימי הפסח שיהיה זה העשה מלבד הל"ת הנאמר בו, דליתא דאין דיבור רשותיי בא ללמד על עשה הבא מכללו כי אם מתוך עשה שהוא קבוע בעצמו אנו למדין מכללו איסור אחר שלא נכתב שהוא נמשך מן העשה הנכתב וכמו חלק של אותה מצוה לא זולת ואפי' נימא דגם מן הדיבור הרשותיי נדרוש בו בלאו הבא מכלל עשה כגון כל עוף טהור תאכלו ולא את הטמא ולאו הבא מכלל עשה עשה והאוכל עוף טמא עובר בעשה ול"ת היינו כדכתב הרב מזרחי בס"פ ראה כשיש בו מיעוטא דומיא דאותה תאכלו ולא את בהמה טמאה או בשהעשה ההוא יתר שלא היה צריך לו כמו שנראה מכל עוף טהור תאכלו שלא היה צריך לו שכבר נכתבו בתורה כל העופות הטמאים ומ"מ צריך שיהא בהם צד של קום עשה כדי למנותם למ"ע דבלאו הכי אינן נכנסות במנין כמו לנכרי תשיך דאע"ג דאין בו חיוב לענין ההלואה כמו שכתבתי לעיל מ"מ אם ירצה להלוותו חייב ליקח ממנו ריבית, וכמוהו לפע"ד ובשמו תשבע כמבואר לעיל וכן מה שמנה הרב למ"ע לבדוק בסימני בהמה חיה ועופות ודגים טהורים כשירצה לאכול מהן או שבא הציווי למורי התורה שידונו באותן סימנים להתיר או לאסור אכילתן כדלקמן סי' קנ"ב ובמצות אחרות ג"כ עמד הרב בזה האופן מהביאור כמו במצוה צ"ה שצונו לדון בהפרת נדרים וסי' צ"ח לדון בטומאת אוכלין ומשקין וכדומה. ונראה שנשמר הרב מלמנות למצוה מה שהוא יוצא ממאמר רשותיי גמור כדלעיל ודלא כהרשב"ץ שלא הבחין בזה ולפיכך הקשה בס' זהר הרקיע שלו סי' צ"ט למה לא מנו למצוה מיוחדת לכ"ג לפרוש מן הבעולה מלבד הציווי לישא בתולה, דממה שביארתי התירוץ ברור שמפני שלמדנו מניעה מהציווי המפורש להדיא דהיינו ביטול המצוה עצמה אין למנות בה אלא מצוה אחת ואם נאמר כן בלאוין שיש מהן כוללים כמה ענינים בלאו אחד ולא ימנה אלא למצוה אחת כ"ש במ"ע דמכללה נלמד האיסור בביטול אותה מצוה שלא תקבע מ"ע בפני עצמה, ומזה הטעם אינו נכון למנות למ"ע מיוחדת ההפרשה מלאכול כזית צלי של פסח מבע"י וכמו כן שלא נמנה המניעה מלבוא בקהל מצרי ואדומי בדור ראשון ושני:
ג ותו מטעמא אחרינא לא יכנסו במנין המצות מה שיצא מדיוקא דקרא ולא נכתב להדיא כפי המוסכם אצל הרב לעיל בשרשיו וכן משמע ממה שכתב בפ"א מהל' אישות וז"ל ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלשה הן מצרי ואדומי דור ראשון ודור שני אחד זכרים ואחד נקבות ובעולה לכ"ג לפי שלא נאמר באלה לא יבא או לא יקח אלא מכלל שנאמר דור שלישי יבא להם בקהל ה' אתה למד שדור ראשון ושני לא יבא ומכלל שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אתה למד שאינה בתולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה עכ"ל, דייק לשון הרב למימר הרי היא כעשה כלומר דאיסור עשה אית בהו אבל עשה ממש למניינא ליתנהו וקדא דדור שלישי יבא להם בקהל ה' קרי ליה עשה אע"ג דהוא דיבור רשותיי משום דלמעוטי דור ראשון ושני הוא דאתא דמלא תתעב הוה משמע שיבאו בקהל לגמרי אפילו דור ראשון ושני ואתא עד דור שלישי למעוטינהו כמו שחלקתי לעיל:
ד ולא הבנתי דברי הראב"ד ז"ל בהשגתו על הרב במנין המצות הקצר שהקדים לחיבורו הגדול מ"ע סי' ז' לישבע בשמו דכתב עלה אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר ואולי אמר זה דלאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ. ואם אמר כן על דברי הרב כמ"ש הרב בכ"מ שם קשיא לי טובא שהרי לא היתה זאת כוונת הרב כמו דמוכח להדיא ממ"ש בפי"א מה' שבועות דמ"ע לישבע בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והידור וקידוש גדול הוא לישבע בשמו ע"כ. ואיך יתכן ליחס אל הרב שמנאה כאן למ"ע משום לאו הבא מכלל עשה עשה. אלא יתכן יותר לומר שתפש על הרב שלא היה לו להכניסה במנין משום דאינה אלא לאו הכא מכלל עשה שהוא עשה לאיסורא אבל לא למניינא כדלעיל, ועל מלת אולי שקשה לו להרב בעל כ"מ אמינא דאולי לא היתה בלשון הראב"ד ז"ל וטעות נפל במעתיקים:
ה ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא נמי מה שלא הכניס במנין מ"ע המקדיש תמימים לבדק הבית דאע"פ שנקרא עובר בעשה לא יתכן למנותה למ"ע כיון שלא בא הציווי על פעולה דקום עשה אלא מניעה לחודא מדיוקא דקרא דשור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית כדאיתא בפ"א דתמורה וכתבה הרב ז"ל בפ"ה מהל' ערכין וחרמין אבל לא להכניסה במנין והיינו נמי דדייק התם בלישניה למימר שהוא אסור מפני שלאו הבא מכלל עשה כעשה כלומר כעשה לענין איסורא אבל לא עשה ממש למניינא, ועם זה אין מקום למה שתמה הרשב"ץ בסי' קל"א למה לא מנה מתפיס תמימים לבדק הבית שהרי עובר בעשה ולא דמי למחוסר זמן דלקמן מ"ע סי' ס' מנאו הרב למ"ע דבהדיא אמר ביה קרא שבעת ימים יהיה עם אמו וגו' שהוא ציווי מפורש בכתוב ולאו מכללא הוא:
מצוה לט
כבר קדם לנו מאמר הרב לעיל בשרש י"ג שהמצות לא ירבה מספרן כמספר הימים שתתחייב בהן המצוה ההיא כמו מוספי ר"ח ומוספי המועדים אע"פ שיתחייב בהן בימים רבים אינן נחשבין אלא למצוה אחת. ובזה הודה הרמב"ן ז"ל בשתיקתו מלטעון שם בשרש הנזכר, ולא הבנתי מה ראה הוא ז"ל כאן במה שרצה למנות הקרבת תמידין בבקר ובין הערבים לשתי מצות וכמו כן ק"ש פעמים בכל יום והקטרת קטורת נמי כוותייהו כמ"ש לעיל בסוף השרש התשיעי ולקמן ג"כ בשלהי החיבור ומ"ש הפסק זמן של קצת שעות ביום אחד דהוא כדאי להרמב"ן לאחשובינהו לשתי מצות מהפסק המוטל מיום אחד לחבירו שלא יגרום זה להרבותן במנין כפי מספר הימים של חיוב המצוה אלא ודאי כיון שהיא מצוה אחת בעצמותה ומיוחדת בפעולתה לא יחשב ההכפל בה בעתים שונות לריבוי מצות במספר ולא יעלה על הדעת לפי סברת ר' אליעזר בפ"ב דסוכה י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה שמפני כן יחשבו הסעודות כל אחת מהן למצוה בפני עצמה ולא דמו לתפילין כיון שיש חלוק ביניהן בתארן ומקום הנחתן ומצורף ג"כ שאלו באו בתורה בציווי אחד כדכתיב שנים ליום עולה תמיד ובק"ש ג"כ בשכבך ובקומך נמי דחילוף זמנים אינן אלא מדיני המצוה, וכבר הכריעו בדעת הרב סמ"ג וסמ"ק שמנאום למצוה אחת:
מצוה מ
בדא ודאי לא פליג הרמב"ן ז"ל עלה דהודה בזה שהיא מצוה אחת אף על פי שהיא נקרבה פעמים בכל יום דהרי בבת אחת היה מביאה דאינה מתקדשת לחצאין כדתנן בפ' התכלת מביא עשרון שלם וחוצהו מחצה שחרית ומחצה בין הערבים וההקרבה היא מצוה בפני עצמה אל הכ"ג. אבל במעשה המנחה היא נכללת עם שאר מנחות במ"ע דלקמן סי' ס"ז שיהא מעשה המנחה על תאר הנזכר בכל מין ומין ממנה, והיינו דבפי"ג מהל' מעשה הקרבנות חשיב הרב מנחת חביתין עם שאר מנחות אבל בפי"ג מהל' תמידין ומוספין מונה למ"ע ההקרבה פעמים בכל יום לחביתי כ"ג וידמה זה אל הקרבנות שחשבן הרב למ"ע אל הכהנים ולפי חילוף מיניהן כן יתרבו במנינן ועוד מנה אותם למצוה על המקריבין אותן כפי מה שחייבין בתורה. אמנם מה שמנה הרב כל המנחות למצוה אחת יראה מפני שלכולן בשם מנחה יקרא בלשון הכתוב אבל לא נהג כן בקרבנות שקרא לכל מין ומין שם מיוחד בפני עצמו דהיינו עולה חטאת אשם שלמים ולזה חשובין אלו משמות הרבה פירוש למצות חלוקות והמנחות כלן משם אחת ולפיכך נמנו למצוה אחת ומנחת כ"ג ומנחת חינוך דהיינו מנחת כהן הדיוט כשהיה מתחנך לעבודה ג"כ באו בכללות עם שאר מנחות לענין המעשה שלהן אבל לענין ההקרבה נתיחדה המצוה אל הכ"ג להקריבה בכל יום ולפ"ז נמנית למצוה בפני עצמה. ואיני יודע למה לא באר הרב כאן מנחת כהן הדיוט שגם היא נכללה בצווי הכתוב זה קרבן אהרן ובניו וגו' והיא הנקראת מנחת חינוך. ונסתפקתי ג"כ אם כ"ג היה מביא מנחת חינוך מלבד מנחת חביתין שבכל יום. ומצאתי להרב ז"ל בהל' כלי בית המקדש פ"ה שכתב ז"ל כהן שלא עבד עדיין מימיו שמנאוהו כ"ג ה"ז מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט ואח"כ מקריב עשירית האיפה שניה שהיא חינוך כ"ג ואח"כ מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כ"ג שמקריב בכל יום ע"כ. ולעיל נמי כתב אין הכהן עובד תחלה וכן כ"ג אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו ע"כ. משמע דעשירית האיפה דכ"ג הוא ג"כ לחינוך מלבד עשירית האיפה שבכל יום הנקרא חביתי כ"ג דכתבו הרב בפ"ג מה' תמידין ומוספין. דלפי שלא מצאתי זה מבואר אצל המחברים מוני המצות וגם לא מצאתי לו סמך מן הירושלמי דפ"ז דשקלים ותוספתא דהתם פ"ג נשאר זה בספק אצלי ולא ידענא מאין יצא לו להרב ז"ל מה שנתבאר לעיל מדבריו:
סוף הספר