קיצור שע ילקוט יוסף החדש - יורה דעה· הרב יצחק ב"ר עובדיה יוסף
הלכות תרומות (ושמיטה)
סימן שלא - מהלכות תרומות ומעשרות
א
כתוב בתורה: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ודרשו חז"ל: שאין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מהישן על החדש. והכוונה שאין לעשר מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואפי' אם עבר והפריש תרומות ומעשרות בדרך זו לא הועיל כלום, וצריך לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות כהלכה. ומהיכן מונים? בירקות מונים מיום א' בתשרי, שאין לתרום ולעשר מפירות שנלקטו לפני יום ראש השנה על פירות שנלקטו לאחר ראש השנה. ובאילנות מונים מיום ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות. לפיכך אתרוג שנלקט לפני ט"ו בשבט אין תורמים ומעשרים ממנו על אתרוג שנלקט אחר ט"ו בשבט, וכן להיפך. ודוקא באתרוג הולכים אחר לקיטתו, אבל בשאר אילנות הולכים בהם אחר חניטה.
ב
בשנה הראשונה והשניה לשמיטה מפרישין מן הפירות מעשר ראשון ומעשר שני, וכן בשנה הרביעית והחמישית לשמיטה. אבל בשנה השלישית והששית לשמיטה מפרישין מעשר ראשון ומעשר עני. ואחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות, וכל שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שנה שלישית לשמיטה, אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישים מהם מעשר שני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ראש השנה של שלישית מפרישים מהם מעשר עני.
ג
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וכל פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שנה שלישית לשמיטה, אע"פ שנגמרו ונאספו בסוף שנה שלישית מפרישים מהם מעשר שני, וכל שבאו לעונת המעשרות לאחר ט"ו בשבט, מפרישים מהם מעשר עני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שנה רביעית אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית מפרישים מהם מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרים להבא דהיינו מעשר שני. והירק בשעת לקיטתו עישורו, ולכן אם נלקט אחר ראש השנה של שלישית אע"פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשנייה מפרישים ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית מעשר שני. והאתרוג שנלקט אחר ט"ו בשבט של שנה שלישית, מפרישים ממנו מעשר עני, אע"פ שנגמר בשניה. וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישים ממנו מעשר עני, נלקט ברביעית לאחר ט"ו בשבט מפרישים ממנו מעשר שני.
ד
הקונה פירות מהשוק וחושש שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ואומר בנוסח ההפרשה: "ומעשר עני הרי הוא בדרומו, והריני מפקיר נכסי וזוכה בו" הנוהג כן יש לו על מה שיסמוך. אבל מי שיש לו פירות וירקות משדהו ובגינתו, חייב לתת מעשר עני או דמיו לעניים, ואם לאו הרי הוא כגוזל מתנת עניים. ועל כל פנים הפירות נתקנו כהלכה אלא שחיסר מצות נתינה לעניים.
ה
בשעת הדחק ואונס גמור מותר להפריש תרומות ומעשרות בלי ברכה במקום מטונף, והוא הדין לשאר מעשה המצוות, בין במצוות של תורה בין במצוות דרבנן. ובין במעשה מצוה שהוא הכשר למצוה, כמו שחיטה, טבילת נדה, תרומות ומעשרות, וכדו', בין כשמעשה המצוה עצמו הוא קיום המצוה, כמו לולב, ספירת העומר (בלא ברכה) שמותר לעשותן במקום מטונף, שעדיף שיקיים המצוה בלי שום כוונה והרהור במקום מטונף, ולא יתבטל מכל וכל מהמצוה. וכל שכן שרשאי לעשות שם צדקה וחסד, שהן מצוות שבין אדם לחבירו, שאינן צריכות מחשבה לשם מצוה. [יביע אומר חלק ו' חלק יורה דעה סימן כט]
ו
אנשים שדרים בחוץ לארץ, וחפצים לזכות בקיום המצוות התלויות בארץ, כגון הפרשת תרומות ומעשרות, שביעית, וכדומה, העיקר להלכה שיכולים לקיימם על ידי שימנו שליח שיעשה מצוות הללו בשליחותם.
ז
אין מצות הפרשת תרומות ומעשרות חובה עליו אלא כשרוצה לאכול ממה שמרים תרומה ומעשר, אבל כשאינו רוצה לאכול מהפירות, אינו חייב במצוה. [יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כט. יחוה דעת חלק ה' סימן ד' עמוד כא]
ח
הנוהגים שלא לברך על הפרשת תרומות ומעשרות, (שחייבים במעשרות בודאי) אין כל טעם למנהגם זה, ויש לבטל מנהגם. ואף בפירות גוי שנתמרחו ביד ישראל, יש לברך על הפרשת התרומות והמעשרות. [יחוה דעת חלק ו' סימן נט עמוד חצר].
ט
שדה של גוי שנקצרה על ידי ישראל בקבלנות, במכונה (קומבין) יש אומרים שפטורה מהפרשת תרומות ומעשרות. ויש חולקים.
י
הדבר ברור שאין להתיר לטעום מירקות טבלין עד שיעשרן. ולא אמרינן בכהאי גוונא אוכל והולך ואחר כך מפריש, כדין תרומת וחלת חו"ל. וגם בעינן בהו מן המוקף, אע"פ שהירקות מעולם לא נתחייבו בתרומות ומעשרות מן התורה.
יא
ענבים הנמכרים בשוק על ידי גויים, שגדלו בקרקע שלהם, ומסתמא עומדים הם לאכילה, וקנה מהם ישראל ועשה מהם יין, פטור מלהפריש מהם תרומות ומעשרות. וכן מנהג ירושלים ת"ו. ומכל שכן אם קנאם ישראל לאכילה. ורק כשידוע הדבר שהגוי בצרם מהכרם על דעת למוכרם לעשות מהם יין, חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות, ומברך על זה אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומות ומעשרות. [יביע אומר חלק י' סי' יא עמ' ריט. יחוה דעת חלק ג' סימן פב עמוד רעה].
יב
זיתים ירוקים הנקנים מן הגויים, שהדרך לכבוש אותם במים ולהחליף מימיהם פעמים מספר עד שתפוג מרירותם, ואחר כך כובשים אותם במי מלח או חומץ עד שיהיו ראויים לאכילה, הרי אלו פטורים מתרומות ומעשרות, ואין זה נחשב לגמר מלאכה על ידי ישראל לחייבם בתרומות ומעשרות.
יג
וכן הדין בשמן הנעשה משומשמין של גויים שפטור מתרומות ומעשרות, שאין להפריש תרומות ומעשרות אלא מהיוצא מזיתים וענבים בלבד, ולא משמן שומשמין, והרוצה להחמיר ולהפריש תרומות ומעשרות מן השמן של שומשמין אין זה מברך, דהוי ברכה לבטלה. ולכן שמן סויה הנעשה בבית החרושת לשמן בחיפה, מפולי סויה המובאים מארצות הברית, בבעלות גוים, אין צריך להפריש תרומות ומעשרות מן השמן, שלא הצריכה התורה להפריש תרומות ומעשרות אלא משמן יצהר דהיינו שמן זית, ולא משאר פירות. [יביע אומר חלק ט חלק יורה דעה סימן כט עמוד שכז].
יד
הלוקח צימוקים מן הגוי, שגדלו בקרקע של גוי, ועשו מהם יין, פטור מלהפריש מהם תרומות ומעשרות, שסתם צימוקים נעשו לאכילה, ולא על דעת לעשות מהם יין. [יחוה דעת חלק ג' סימן פב עמוד רעט].
טו
האוכל שומשמין כמות שהם, חייב להוציא מהם תרומות ומעשרות, וכן כל כיו"ב.
טז
פירות של שדה גוי שנתמרחו או נגמרה מלאכתן ע"י ישראל, חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות בברכה. ואין לחשוש בזה משום ספק ברכות להקל. וכן פירות חו"ל שנתמרחו או נגמרה מלאכתן בארץ ישראל, חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות.
יז
פירות חו"ל שבאו לארץ ישראל, (לאחר שנגמרה מלאכתן בחו"ל) העיקר לדינא שפטורים מתרומות ומעשרות ואין צריך להחמיר בזה. ופירות ארץ ישראל שיוצאים לחוץ לארץ, פטורים מתרומות ומעשרות, מכח ספק ספיקא, שמא הלכה כהב"ח וסיעתו שאפילו אם נתמרחו בא"י פטורים, ושמא נתעשרו בא"י, ועוד שתרו"מ בזמן הזה הם רק מדרבנן, ואפילו בספק אחד ספיקם לקולא, לדעת רוב האחרונים. [יביע אומר ח"י חיו"ד סי' מו עמוד רצה].
יח
תרומה שנפלה לתבשיל, וטרם שעמדו על שיעורו לראות אם יש ששים כנגדה (שבתערובת מין בשאינו מינו בתרומה בטל בששים), ונשפך מהתבשיל ואי אפשר לעמוד על שיעורו, אזלינן בזה לקולא, שכבר נתבאר דתרומה בזמן הזה הוא מדרבנן.
יט
פשט המנהג לחלל מעשר שני כמה פעמים על שוה פרוטה שבמטבע כסף, ואח"כ מחללים את המטבע על שוה פרוטה, שבמטבע אחר, והמטבע הראשון יוצא לחולין, ומותר לעשות כן לכתחלה, ואין בזה פקפוק כלל. [יביע אומר ח"ט חלק יורה דעה סי' כח עמ' שכה].
כ
מותר לקנות פירות וירקות מחנויות שיש להם הכשר מהרבנות המקומית, והממונה מטעמם מפריש תרומות ומעשרות, ואף שיש קצת ספק אם הופרשו תרומות ומעשרות בשוק הסיטונאים, שלפעמים ישנם קצת סוחרים המבריחים סחורתם משם כדי שלא יטלו מהם תרומות ומעשרות. מכל מקום כיון שעל כל פנים הרוב הוא מתוקן, ובצירוף שיש ג"כ פירות הגדלים בקרקעות של גוים, ונתמרחו על ידי גוים, שפטורים מתרומות ומעשרות, הילכך מותר לקנות פירות מן השוק, ואין צריך לעשרם, והמחמיר על עצמו ומפריש מהם תרומות ומעשרות תבא עליו ברכה. [יביע אומר חלק ט' סימן ל עמוד שכח].
סימן שלא - פרק א' - יסודות מצות השמיטה
א
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית, שנאמר (ויקרא כה, ב'): "ושבתה הארץ שבת לה"'. ונאמר (שמות לד, כא): "בחריש ובקציר תשבות". וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר (ויקרא כה, ד'): "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". וג' מצוות כלליות נאמרו בשנה השביעית:
א
שביתת הארץ, שהיא לשבות מעבודות האדמה בשביעית, וכן עבודות האילן וכיוצא בזה. ב. שמיטת הפירות, שהיא להפקיר את כל תנובת השדה והאילנות של שנה זו, וכן לנהוג קדושת שביעית בתנובת השדה והאילנות של שנה זו. וכן לבער מן הבית כל מין שכלה מן השדה. ג. מצות שמיטת כספים, להשמיט את כל החובות בסוף השנה השביעית [וראה להלן בדבר שמיטה בזמן הזה]. [ילקוט יוסף על הלכות שביעית מהדורת שנת תשס"א, השביעית והלכותיה, פרק א' סעיף א עמוד נז]
ב
שנת השמיטה האמיתית היא שנת תשס"א, ותשס"ח, וכן המנהג פשט בכל ישראל, ואין לזוז מהמנהג. ואין מונים שנים אלו לבריאת העולם, אלא תחלת המנין היה לאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, ואז נתחייבו ישראל במצות השמיטה. ונמצא ששנת השמיטה הראשונה היתה בשנת העשרים ואחת לכניסתם לארץ. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה מצוות התלויות בארץ כרך א', עמוד סב]
ג
אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה"'. חוץ ממצות שמיטת כספים שנוהגת גם בחוץ לארץ. [ובזמן הזה ראה להלן]. אבל בחוץ לארץ אין שמיטת קרקעות ושמיטת פירות נוהגת כלל אפילו מדרבנן. [ילקו"י השביעית והלכותיה מהדורת תשס"א, פרק א' ס"ג עמוד סז]
ד
אף בארץ ישראל אין כל המקומות שוים לדיני השמיטה, אלא מקומות שנכבשו אף על ידי עולי בבל, נוהג בהם כל דיני שמיטה, ומקום שנכבשו רק על ידי עולי מצרים אין נוהג שם איסור ספיחין, אך אסור לעבוד שם עבודת קרקע האסורה בשמיטה, וכמו כן הגדל שם קדוש בקדושת שביעית, וחייבים לבער את הגידולים בזמן ביעורם. ומקומות שלא נכבשו אף על ידי עולי מצרים, אף אם הם בגבולות ארץ ישראל המובטחת, אין נוהג שם דיני שביעית כלל. וכיון שנחלקו הפוסקים על מיקומם של מקומות אלו, לפיכך אין להקל באף חלק מחלקי ארץ ישראל, וצריכים לנהוג כל דיני שביעית בכל חלקי ארץ ישראל, כולל החלק הצפוני, והחלק הדרומי, ויש לנהוג שם איסור עבודה בשביעית, וכל היבול הגדל שם קדוש בקדושת שביעית. [ילקו"י השביעית והלכותיה מהדורת תשס"א פ"א ס"ד עמוד סח]
ה
אילת נחשבת לחוץ לארץ לגבי חיוב תרומות ומעשרות, ולגבי שביעית, וכל הגידולים הגדלים שם בקרקע של ישראל, אין בהם קדושת שביעית, ואין בהם איסור ספיחין. אך אין צריך לעשות שם ב' ימים טובים של גלויות. [ואין להחמיר בזה שלא להניח תפילין באסרו חג וכו']. ולגבי טיול לאילת דינו כטיול לחו"ל, ובכל אופן שמתירים לצאת לחו"ל יש להתיר גם לאילת. [ילקו"י הל' שביעית מהדורת תשס"א פרק א' ס"ה עמוד ע']
ו
סוריא, אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו את ארץ ישראל וילכו להשתקע שם. ולכן שביעית נוהגת מדרבנן בדברים המחוברים לאילן, וכמו כן יש קדושת שביעית על היבול הגדל בסוריא. אך אין גזרת ספיחין בסוריא, והספיחין מותרים באכילה. וכן התירו חכמים לעשות מלאכות בתלוש, וכגון דישה, זרייה, וכיו"ב. וכל זה בקרקע של ישראל, אבל בקרקע של גוי בסוריא, הפירות חולין לכל דבר, ואין בהם קדושת שביעית כלל. ואף מותר לישראל לעבוד שם במחובר. [ילקו"י הל' שביעית פרק א' ס"ו עמוד עה]
ז
הגולן, וכן עבר הירדן המזרחית, שביעית נוהגת בהם על כל פנים מדרבנן, והיינו שאסור לעבוד שם עבודות קרקע האסורות בשמיטה, וכן עבודת האילנות. אבל ירקות הגדלים בגולן, מותרים באכילה, ואין בהם איסור ספיחין. אולם בדרום הגולן קשה להקל גבי ספיחין. [ילקו"י הל' שביעית פרק א' ס"ז עמוד עז]
ח
יבול הגדל בירושלים [בין החומות] נוהג בו כל דיני שביעית, אף על גב שירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואף שירושלים עומדת בקדושתה לעולם ועד, ולא בטלה לעולם, מכל מקום אין שביעית נוהגת בה אלא מדרבנן כמו בכל ארץ ישראל. [ילקו"י הל' שביעית פ"א עמו' פ']
ט
דעת רוב הפוסקים ששמיטה בזמן הזה אינה נוהגת מן התורה אלא מדרבנן. וכן עיקר לדינא. ובכל הספיקות בשביעית אמרינן ספק דרבנןלקולא שדינו ככל איסורי דרבנן שאנו הולכים בספיקם לקולא. [ילקו"י הלכות שביעית פרק א' ס"ט עמוד פא]
י
המתארח אצל משפחה דתית בשנת השמיטה, שאינם בקיאים בהלכה להקפיד בדיני שביעית, ואינו יודע אם הירקות מותרים באכילה, או שהם ירקות ספיחין, [ואי אפשר לברר הדבר בנקל], יש לו להקל לילך אחר הרוב, ואם הרוב מהיתר המכירה רשאי לאכול ירקות אלה. וגם כשאין רוב, הדבר נחשב לספק דרבנן ולקולא. [ילקו"י הל' שביעית פ"א ס"י עמו' קז]
יא
אף ששמיטה בזמן הזה נוהגת מדרבנן, אין היובל נוהג בזמן הזה כלל. ובזמנינו אין לנו מצות ספירת שמיטין ויובלות. [ילקו"י הל' שביעית פרק א' סעיף יא עמוד קח]
יב
בארץ ישראל אין נוהגים לומר תיקון רחל בשנת השמיטה. [אבל תיקון לאה אומרים גם בשמיטה]. אבל בחוץ לארץ אומרים תיקון רחל כבכל השנים. ובימי בין המיצרים נוהגים לומר "תיקון חצות" אחר חצות היום, ונוהגים כן גם בשנת השמיטה. [שגם בשנת השמיטה יש להתאבל ולהצטער על חורבן בית המקדש]. [ילקו"י הל' שביעית פרק א' סעיף יב עמוד קט]
יג
הרגילים לכוין בתפלה על פי הקבלה, אינם מכוונים בשנת השמיטה. אבל בחוץ לארץ הרגילים לכוין על פי הסוד, ממשיכים לכוין כרגיל גם בשנת השמיטה. [שם פ"א עמו' קיא].
יד
כשמברכים שהחיינו בברכת הקידוש של ליל ראשון של ראש השנה, נכון לכוין גם על קיום המצוות של שנת השמיטה. [ילקו"י הל' שביעית פרק א' סעיף יד עמוד קיב]
טו
מותר להתענות או להתפלל שירדו גשמים בשביעית. [ילקו"י הל' שביעית פ"א עמוד קיב]
טז
אין לעשות פעולות דרך סגולה כדי שהארץ תוציא פירות בשנה השביעית. ואמנם פעולה שהיא בדרך סגולה מותרת בשינוי כדי לאברויי. [ילקו"י הל' שביעית פרק א' עמוד קיג]
יז
אסור להשכיר את השדה [בארץ ישראל] לגוי מערב שביעית על מנת שיעבוד בה בשביעית. כי דעת רוב הפוסקים שגדר מצות "ושבתה הארץ" היא שעל בעלי השדה לדאוג שהקרקע שלהם תשבות בשביעית, והיא מצוה בחפצא של הקרקע. [ילקוט יוסף הלכות שביעית עמוד קיד. ושם בהערה הביא מה שכתב באור לציון על השביעית, שדעת הרמב"ם שהמצוה היא בגברא, ונקט כדברי הרמב"ם לגמרי, אחר שהיה מרא דאתרא כאן בארץ ישראל. והערנו, דהא דעת רוב ככל הראשונים דהמצוה בחפצא, שהקרקע תשבות, וממילא גם על ידי אמירה לגוי אסור, והחזון איש כתב שגם הרמב"ם סבירא ליה הכי. ומצינו למרן הש"ע דאף שכתב שהרמב"ם היה מרא דאתרא פסק להלכה בכמה דוכתי דלא כדעת הרמב"ם אלא כדעת רוב הראשונים, וכמו שביאר בסוף הקדמתו לבית יוסף]
יח
אסור לומר לגוי לעשות לו מלאכה בקרקע בשביעית. אולם במלאכות דרבנן בדבר שיש בו מחלוקת, אפשר להקל על ידי גוי. [ילקו"י הל' שביעית פרק א' סעיף יח עמוד קלו]
יט
אף על פי שלדעת הרמב"ם אין להתיר לעשות מלאכות של תורה גם אם מלאכות אלו באות לצורך קיום האילן בלבד, [לאוקמי אילנא], עם כל זה על ידי גוי יש להקל לעשות אף מלאכות של תורה, כשמלאכות אלו באות לאוקמי אילנא. ובפרט שיש מתירים כל מלאכה שהיא לאוקמי אילן, אף במלאכות של תורה, ושביעית בזמן הזה היא מדרבנן, ועל ידי גוי בודאי שיש לסמוך להקל לעשות כל המלאכות על-ידיו, ובלבד שיהיה לאוקמי אילן. [ילקו"י הל' שביעית פרק א' סעיף יט עמוד קמ]
כ
מותר לסיטונאים המספקים ירקות לשומרי שביעית, לעשות חוזה עם חקלאים ערביים ולתת להם כסף מראש על מנת שיקנו זרעים לזרוע את שדותיהם [בארץ ישראל] בשביעית, וימכרו להם בשביעית התוצרת שתוציא השדה. וכל זה בשדה של גוי. [שם עמוד קמ].
כא
ילד נכה שהרופאים קבעו כי למען בריאותו חייב להתעמל על דשא, וההורים רצו לשתול כרי דשא בשביעית על ידי נכרי, כי לא היתה אפשרות אחרת, יש להקל בזה דשמא כרי דשא דומים לעציץ נקוב ששותלים באדמה, ואם כן הוי שבות דשבות שמותר על ידי נכרי לצורך חולי. וראה להלן שנתבאר שאין קדושת שביעית בדשא, ולכן מותר לרוץ עליו, לשורפו, וכדומה. [ילקו"י שביעית והלכותיה פרק א' סעיף כא עמוד קמג]
פרק ב' - דין תוספת שביעית
א
שנת השמיטה מתחילה מראשון לחודש תשרי [ראש השנה], ומסתיימת בעשרים ותשעה לחודש אלול [ערב ראש השנה] לעת ערב. אלא שהלכה למשה מסיני, שכל זמן שבית המקדש היה קיים נאסרה עבודת האדמה שלשים יום קודם לשמיטה. וזהו דין תוספת שביעית. וחכמינו אף אסרו חרישה בשדה תבואה מחג הפסח, ובשדה אילן מחג שבועות של שנה ששית. אולם בימינו מותרות רוב עבודות האדמה עד לראש השנה תשס"ח, ואין לנו בזמן הזה דין תוספת שביעית. אלא שצריך להוסיף שיעור מועט בערב ר"ה, כמו כל תוספת. [וראה להלן לענין נטיעת אילנות]. [ילקו"י הלכו' שביעית פרק ב' ס"א עמוד קמד]
ב
אף על פי שבזמן הזה אין לנו דין תוספת שביעית כנ"ל, עם כל זה אסרו חכמים לנטוע אילן עושה פירות פחות מארבעים וארבעה ימים קודם שנת השמיטה, שהנוטע סמוך לשמיטה יחשבו שנטע בשביעית. ועל כן הרוצה ליטע אילנות מאכל לפני שנת השמיטה, יזהר לנטוע עד ט"ו באב של ערב השמיטה [תשס"ז], סמוך לשקיעה, שכן מיום ט"ז באב אסור לנטוע אילנות מאכל. ובמקרה שנטע בט"ו באב שנת השמיטה תימנה כשנה שניה למנין שנות ערלה. ומיום ט"ז אב אסור לנטוע עצי מאכל, אולם עצי מאכל הנטועים כבר בגוש עפר קודם ט"ו באב, מותר לנוטעם עד כ"ט אב סמוך לשקיעה, שאין שתיל זה זקוק לימי קליטה נוספים. ובתנאי שבזמן הנטיעה גוש האדמה לא יתפורר. [הל' שביעית פ"ב עמ' קנא]
ג
אילן סרק שאינו מוציא פירות, וכן שיחי נוי, בשמים, וכדומה, מותר לנוטעם גם אחר ט"ז באב. ויש אומרים שאין לנטוע אילנות סרק החל משבועיים קודם ראש השנה, כדי שלא ייקלט בשביעית. ויש חולקים ומקילין באילן סרק לנוטעם עד סמוך לראש השנה. וכן עיקר לדינא, ומכל מקום לכתחלה יש לסיים את הנטיעה עד ט"ו בחודש אלול סמוך לשקיעה, כדי שקליטתם לא תהיה בשנת השמיטה. [ולא להכנס למחלוקת]. [שם עמוד קנג].
ד
עץ או כנה הנטועים קודם ט"ו באב, מותר להרכיב עליהם עץ רוכב עד סמוך לראש השנה, כיון שאין מונים שנות ערלה מזמן הרכבתה, אלא מזמן נטיעת הכנה. [ואפילו בכנת סרק, ואפילו במרכיב על כנה בפחות מגובה טפח, כל שהיא מעל פני האדמה]. ולכתחלה יש לסיים את ההרכבה באופן שהיא תיקלט קודם ראש השנה. [ילקו"י הל' שביעית פרק ב' ס"ד עמוד קנח]
ה
יש אומרים שיש להחמיר בכל מלאכת זורע בשביעית, שלא לזרוע ג' ימים קודם ראש השנה, כדי שלא תהיה הקליטה בשביעית. ויש אומרים שבזמן הזה אין צריך להחמיר בזה. ולכן טוב שכל אחד ישתדל לסיים את הזריעות כדי שיקלטו קודם ראש השנה, ולא להכנס למחלוקת. [ילקו"י הל' שביעית פרק ב' ס"ה עמוד קנט]
ו
העיקר להלכה כדעת רוב הראשונים שאין איסור ספיחין כל שנזרע והושרש קודם השביעית, ולכן יש לייעץ לחקלאים לזרוע שתיל עם שרשים [חשוף] ג' ימים קודם ראש השנה, שאז הקליטה תהיה קודם ר"ה, וכשהוא זורע זרע, יזרע עד זמן שינבוט קודם ראש השנה, וכגון בגזר הוא כשבועיים. והיכא שיש איסור ספיחין, כגון שרוצה לזרוע בכ"ט אלול וישתרש בשביעית, שיש בו איסור ספיחין, אין לזורעו מפני שבלאו הכי צריך לעוקרו. [ילקו"י הל' שביעית פרק ב' ס"ו עמוד קנט]
ז
יש אומרים שאין לזרוע גם פרחים ושושנים שאין בהם טעם ועשויים לריח בלבד, סמוך לראש השנה. ויש חולקים ומתירים לזורעם עד ערב ראש השנה של השביעית. [וכל שכן פרחים בעציצים]. וכן עיקר לדינא. ומכל מקום כדאי להקדים זריעת הפרחים כדי שיקלטו קודם ערב ראש השנה של השנה השביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק ב' ס"ז עמוד קסא]
ח
גם תבואה וקטניות נכון וראוי היכא דאפשר שיקדימו לזרעם כדי שיגיעו לשליש גידולם קודם שנת השמיטה, ולא יגיעו לידי איסור ספיחין. אולם זה לרווחא דמילתא.[שם].
ט
גם מלאכות המותרות לעשותן בשנת השמיטה במקום הפסד, וכאשר יבואר, רצוי ונכון להקדים ולעשותם לפני השמיטה, כדי שלא יצטרכו לעשותם בשנת השמיטה. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה, מצוות התלויות בארץ כרך א', עמוד קסב].
י
מיום ט"ז אב ואילך אין לנטוע עצי מאכל חשופי שורש. ואם נטע באיסור, כל שנטע בט"ז, לענין ערלה ימנה את שנת השמיטה לשנה ראשונה, אך אינו מחוייב לעקור את העץ, אך אם נטע או הבריך או הרכיב אילן מאכל מיום י"ז אב ואילך, חייב לעקור את העץ. ואם לא עקר, הפירות מותרים. ואם מת קודם שיעקור מחייבים את היורש לעקור. [שם].
יא
אילן [מאכל] שעקרו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר, ויש עמו מעט עפר מסביב לשרשיו, כל שהיה יכול לחיות בו כמה ימים [עד שבועיים] חשוב כנטוע, ומותר להעביר את האילן למקום אחר עם עפרו, אף בסמוך לראש השנה, ואין זה חשיב כנוטע. [וגם בשביעית עצמה יהיה מותר, כמו שיבואר להלן]. וכן עצי פרי הנטועים בגוש בתוך עציץ נקוב [והגדרת נקב בעציץ, ראה בילקוט יוסף על השביעית עמוד רכה] קודם ט"ו באב, ומונחים על גבי קרקע גלויה קודם לראש חודש אלול, מותר לנוטעם עד ערב ראש השנה של שמיטה, כל שהגוש נשאר בשלימותו. ושנת השמיטה תיחשב לשנה השניה למנין שנות הערלה. [שם קסג].
יב
אם יש צורך לטעת אילנות בערב שנת השמיטה בגינות פרטיות או צבוריות, אם הם אילני סרק, ישתדלו להקדים לשותלם שבועיים קודם. ואם הם אילני מאכל, יש להציע להביא שתילים עם גוש עפר מסביבם, שיכולים לחיות עם העפר י"ד יום, וישתלו אותם עד ערב ראש השנה. [ילקו"י הל' שביעית פרק ב' סעיף יב עמוד קסד]
יג
אם גוי נטע לאחר ט"ז אב תשס"ז, בלי ידיעת בעל הבית, יש מי שכתב שצריך בעל הבית לעקור את העץ, שמכיון שהיהודי הוא בעל האילן, על כן יש לחשוש שיחשדוהו שנטע בשנת השמיטה, והדבר אסור משום מראית העין. ויש לעיין בזה למעשה. ובאילן סרק כבר נתבאר שאין צריך להחמיר ארבעים וארבע יום, ורק טוב ונכון להקדים שבועיים קודם ראש השנה. ובדיעבד שזרע האילן בערב ראש השנה, אפילו אם הישראל עשה כן, אין צריך לעוקרו. [ילקו"י הל' שביעית פרק ב' סעיף יג עמוד קסד]
פרק ג' - באיזה שדה שביעית נוהגת
א
כל דיני שביעית שייכים גם בשדה של שותפים. [ילקו"י הל' שביעית פרק ג' ס"א עמוד קסו]
ב
שביעית נוהגת גם באדמות השייכות לציבור, או אדמות השייכים לעיריה וכדומה. אולם יש איזה אופנים שבאדמות עיריה וכדומה יש לצרף סברת המקילין, באיזה אופנים, וכגון גבי גיזום גדר חי, וכיוצא בזה. ויש לעשות שאלת חכם בכל מקרה. [ילקו"י שם עמ' קסט].
ג
דיני שביעית נוהגים גם במדברות ובשדה הפקר שבארץ ישראל, ואסור לעבוד שם עבודות האסורות בשמיטה, וצריך לשמור קדושת שביעית בפירות הגדלים שם בשנה זו. ואמנם יש שכתבו להסתפק בזה, דשמא אין שביעית נוהגת בשדה הפקר, דבעינן "שדך" שיהיה שדה מסויים. [ילקו"י הל' שביעית פרק ג' ס"ג עמוד קעא]
ד
שביעית נוהגת גם בקרקע הקדש, ויש לנהוג כל דיני שמיטה בגינה שבחצר בית הכנסת. ויש חולקים ואומרים שבקרקע הקדש ממש אין שביעית נוהגת. [ילקו"י שם עמוד קעד]
פרק ד' - איסור זריעה ונטיעה בשביעית
א
שביתת הארץ כיצד, לשבות מעבודות הקרקע ומעבודת האילן בשנה זו, שנאמר בתורה (ויקרא פרק כה, פסוק ד'): ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. ומכלל המלאכות האסורות בשביעית מדאורייתא [שלא בזמן הזה] הם: הזריעה, הקצירה, זמירה, ובצירה. וחכמים הוסיפו לאסור לסקל אבנים משדהו, ולזבל את הקרקע, לחרוש לצורך הקרקע, עידור, קירסום, השקאה, הברכה והרכבה, נטיעת אילנות, וכן כל שאר מלאכות הבאות לטובת הקרקע. [ילקו"י הל' שביעית עמוד קעו]
ב
אין לזרוע בשביעית בסוף השנה, אף שקליטת הזרע תהיה רק בשנה השמינית. [ילקו"י שביעית והלכותיה מהדורת תשס"א עמוד קעו פרק ד' ס"ב עמוד קעח]
ג
אם לא עשה אבות מלאכות ותולדות המלאכות המפורשים בכתוב, אלא עבד בשביעית כשאר שנים בעידור וכיסוח וניכוש ושאר עבודות הקרקע שאיסורם מדברי סופרים, ולא הוצרך לזרוע ולזמור ולקצור ולבצור, יש אומרים שעל כל פנים עבר על מצות ושבתה הארץ שבת לה', כדין העובר על שבותים דרבנן בשבתות אולם העיקר לדינא דבשביעית לכולי עלמא אם יעסוק באיסורי דרבנן בשביעית, לא נחשב כעובר על עשה מן התורה, אלא נחשב כעבר על איסורי דרבנן בלבד. [ילקו"י הל' שביעית פרק ד' ס"ג עמוד קעח]
ד
אסור לזרוע כל מיני זרעים וירקות בשנת השמיטה זרעי תבואה, עצים, פרחים [לנוי ולרפואה], קטניות וירק. [ילקו"י שביעית והלכותיה פרק ד' ס"ד עמוד קפ]
ה
יש אומרים שאם זרע חטה אחת בשנת השמיטה, עבר על איסורזורע שאין שיעור לחיוב זריעה בשביעית, וחייב בכל שהוא, ודינו כדין זורע בשבת. ויש חולקים ואומרים שיש שיעור לזריעה בשביעית, שהוא כגרוגרת. [ילקו"י הל' שביעית פרק ד' ס"ה עמוד קפא]
ו
מי שעבר ונטע או זרע בשביעית עצמה, בין בשוגג ובין במזיד, צריך לעקור את מה שנטע או זרע . [לפי שישראל נחשדו על השביעית, ואם נאמר שבשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי]. והדין כן גם באילני סרק, וכן בירקות. [ילקו"י הל' שביעית פרק ד' ס"ו עמוד קפב]
ז
אילן שנעשתה בו עבודה האסורה בשמיטה, הפירות מותרים באכילה. ומכל מקום אף על פי כן אסור לקנות ממנו הפירות. ולצורך מצוה, כגון להשתמש באתרוג והדס לשם מצות ארבעת המינים, טוב להחמיר בדבר שנעבד בשביעית ולא להשתמש בו לצורך מצוה. [ילקו"י הל' שביעית פרק ד' ס"ז עמוד קפג]
ח
איסור זריעה בשביעית קיים בין אם זורע ביד בין אם זורע על ידי בעלי חיים, ובין אם זורע על ידי מכונה. ויש אומרים שאין איסור בזריעה על ידי מכונה דאינו אלא גרם זריעה, כיון שאינו עושה מעשה בידים, כי אם מכוחו. ויש אומרים שמאחר וזה דרכו, לא הוי בכלל גרמא. [ראה ילקו"י שבת כרך ה' (עמוד רטז) אם כהאי גוונא נחשב כגרמא]. [ילקו"י שם ס"ח עמ' קפז]
ט
מותר לזרוק גרעין של פרי לגינה, אף שיתכן וגרעין זה ייקלט בקרקע, ויגדל ממנו עץ פירות וכדומה, ואין בזה חשש של זריעה בשביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק ד' ס"ט עמוד קצא]
י
כבר נתבאר לעיל שלענין קליטת הזרע בקרקע, יש אומרים שבשביעית אף זוהי נחשבת זריעה ואסורה, באופן שאפילו אם אינו חייב על מעשה הזריעה, וכגון שזרע לפני שביעית ולא נשתרש עד שביעית, דחייב משום זורע. ויש אומרים שאין הקליטה אסורה בשמיטה כשזרע קודם השמיטה, אלא בזמן שתוספת שביעית היתה אסורה, אבל בזמן הזה שאין איסור בתוספת שביעית, אין איסור גם מצד שנקלט בשביעית. ולכן ראוי להקדים את כל הזריעות כדי שיקלט קודם ראש השנה. [ילקו"י הל' שביעית פרק ד' ס"י עמוד קצא]
יא
זרעים המונחים על גבי קרקע, אסור לחפותם בעפר, שגם כיסוי הזרעים בעפר הוי בכלל מלאכת זורע האסורה בשביעית. ויש שמצדדים לומר שאפילו אם בשבת המחפה את הזרעים חייב, בשביעית אינו חייב על אבות ותולדות שאינם מפורשים בכתוב, ואינו חייב עליו. [ילקו"י הל' שביעית פרק ד' סעיף יא עמוד קצב]
יב
שורשים של אילן שנתגלו, אין לכסותם בעפר בשביעית. אולם באילנות שאם לא יכסו את השרשים בעפר יש חשש נזק לעץ, יש להתיר לכסות את השרשים בעפר. [שם עמ' קצד].
יג
אין לזרוע גם אם מתכוין לבחון ולבדוק את הזרעים או השתילים, או שמתכוין להתלמד במלאכת הזריעה, ואפילו אם הוא מתכוין לעוקרן קודם שיעשו פרי. [שם עמ' קצה].
יד
אסור לנטוע אילנות בשביעית, בין אילני מאכל בין אילני סרק, או כל מיני זרעים וירקות, או שושנים ופרחי נוי, ועצי פרחים [כמבואר לעיל], דשאים, ושאר זרעוני סרק. ויש אומרים שנטיעת עצי פרי וירקות אסורה בשביעית מן התורה, אלא שאין לוקין על נטיעה בשביעית, מאחר שאיסור זה לא נכתב בפירוש בתורה. ויש אומרים שנטיעה בשביעית אינה אסורה אלא מדרבנן. וכן נטיעה של צמחי סרק [עצים, שיחים וכדומה] אסורה רק מדרבנן. וכן נראה עיקר לדינא. [ילקו"י הל' שביעית פרק ד' סעיף יד עמוד קצו]
טו
פעמים כשיש באיזה מקום אויר לא טוב, נוטעים שם אילנות אקליפטוס כדי לזכך את האויר, והם אילני סרק, ויש לחוש לבריאות הגוף, יש להקל ליטע בשביעית עצי סרק אלה על ידי נכרי. [ילקו"י הל' שביעית פרק ד' סעיף טו עמוד רא]
טז
יש אומרים שאין לגדור את השדה על ידי נטיעת עצים, שיחים, צברים, וכיוצא בזה, אף אם גודר את השדה מפני שטף מים רבים. ויש מתירים לטעת עצי סרק שאינן מוציאים פירות אם מטרתו בנטיעה זו לשם גדר וסייג. ועדיף לעשות כן על ידי גוי. ולכל הדיעות מותר לחפור ולהתקין גדר מסביב לשדהו כדי להגן מפני שטף מים העלול לגרום הפסד, וכן מותר לגדור בשביעית סביב עץ כדי להגן עליו שלא יקלקלוהו בני אדם. [שם עמוד רב].
יז
הרכבה והברכה דינם כנטיעה, ואיסור נטיעה בשביעית כולל שתילת יחורים, וזריעת גרעיני עצים. ודעת הגאון החזון איש שזריעת גרעיני עצים הוי בגדר מלאכת נוטע. ודעת הרב קוק דהוי בגדר זורע. והעיקר כסברת החזון איש. [ילקו"י הל' שביעית פ"ד סעיף יז עמוד רה]
יח
הרוצה להעביר אילנות ממקום למקום בשנת השמיטה, אם מעבירם בלא עפר שיכול לחיות מאליו, נחשב כנטיעה חדשה, ואסור בשביעית. ואם מעביר את האילן עם עפר מסביב לשורשים, ויכול לחיות עם עפרו י"ד יום, יש מקילין בזה, דדמי לערלה שלא נחשב לנטיעה, והוא הדין לשביעית. ויש להתייעץ עם רב כיצד להעביר את האילנות ממקום למקום, כיון שיש חולקים ומחמירים גבי נטיעה בשביעית, גם באופן כזה. והעיקר להקל בזה. [ילקו"י שם פ"ד סי"ח עמוד רה]