קיצור מחברת הקודש· רבי מאיר בורנשטין
שער השבת
בערב שבת תכין הכל והזיעה שאדם מזיע בצרכי שבת בם הקב"ה מוחק כל עונותיו כמו הדמעה לכן צריך להטריח הרבה בשביל כבוד שבת:
הכנת שבת צריך האדם להכין עצמו לקבל אור תוספת שבת בימי החול בענין זה כי הלא בשבת ניתוסף באדם תוספת המגיע אל הנפש ואל הרוח ואל הנשמה, וידוע שיש אדם שזוכה ליקח תוספת זה מפאת נשמתו ממש ויש שאינו זוכה רק דרך כללות העולמות לבד ויש לו נפש לבד ומקבל תוספת נפש מפאת נפשו עצמו אך תוספת רוח ונשמה יבוא לו מסוד כללות העולמות לבד וכיוצא בזה שאר החלוקות. נמצא שאין לך אדם שאין לו תוספת נר"נ כפי חלק המגיע לו וצריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוספת ממנו לימי החול ובזה יכונו דרכיו אם יכוין היטב ויובטח לו שאין חטא בא לידו ולא יקטרג בו היצה"ר והכל לפי הכוונה, ודע כי אי אפשר רק בדרך זה והוא כי ביום א' של השבוע ישאר בו הנשמה ואחר כך יסתלק אותו תוספת לכן מצטער כשמתענה ביום א' יותר מבשאר הימים וז"ס שאנשי מעמד לא היו מתענים ביום א' מפני תוספת נשמה. ותוספות הרוח ישאר עד יום שני אח"כ מסתלק. ותוספות נפש ישאר עד יום ג' ואח"כ מסתלק. לכן סוד הבדלה נמשכת עד יום ג' כי עדיין יש לו תוספות שבת ומי שלא הבדיל במ"ש יכול להבדיל עד יום ג' ומיום ד' ואילך צריך לכוין להכין עצמו לקבל תוספות נר"נ ביום השבת. נמצא כי ג' ימי השבוע הראשונים הן מן שבת שעבר. וג' ימים אחרונים הם משבת הבאה, וז"ס שבת שהוא שביעי ורביעי. והנה יום ד' יכוין להכין לקבל תוספות נפש ביום השבת, וביום ה' יכוין לקבל תוספות רוח, וביום ו' יכוין לקבל תוספות נשמה ועי"ז יבואו לו ג' תוספות אלו ביום השבת, וכן יום ב' ויום ה' הם סוד תוספות הרוח לכן צריך לקרוא ולעסוק בתורה הרבה בב' ימים אלו כי רוח בז"א הנקרא תורה וז"ס תקנת עזרא לקרוא בתורה בב' וה' וגם זה סוד עליות משה להר סיני ביום שני לקבל הלוחות וירידתו ביום ה', וכבר ידעת שיש לאדם להבדיל עד יום ג', והענין כי תוספות שבת הוא בסוד ד' חלקים חיה נשמה רוח נפש, וחיה מסתלקת במ"ש וביום א' נשארת הנשמה ואח"כ מסתלקת, וביום ב' אין נשאר אלא הרוח ואח"כ מסתלק. וביום ג' נשאר רק נפש לבד ואח"כ מסתלקת. לכן צריך האדם לעסוק בתורה כל יום א' בסוד המחשבה כדי שתהנה אותה הנשמה. וביום ב' יעסוק בתורה בדיבור עם הכוונה הנזכר וביום ג' יעסוק להנות הנפש במצות מעשיות סוד הנפש. אמנם ביום ד' יתחיל האדם לעשות מצות מעשיות בסוד הנפש. ומלבד כוונת תועלת המצות עצמן יכוין לתיקון השבת כדי שיבוא לו תוספות נפש. וכן עד"ז ביום ה' יעסוק בסוד הדיבור לקנות תוספות רוח. וביום ו' יכוין אל הנשמה בסוד המחשבה וזה תועלת גדול אל תוספת שבת ושמור סוד זה וכן רמז בספרי. שמ"ע לזכור את יום השבת. הוא שתמיד יאמר ראשון בשבת שני בשבת וכו' והוא לסוד זה. אמנם סוד המחשבה הוא שיכוין בכל רגע אותו היום בשם ס"ג ובאהי"ה אשר אהי"ה ובאהיה יה"ו כי כל אלו הם בבריאה שמשם הנשמה כנודע:
ודע כי ביום ב' וה' שאז הוא סוד יצירה להעלות שם הנפש ברוח דיצירה ואז תעשה הכנה לקבל רוח ע"י שם מ"ב דיצירה שהוא אבגית"ץ כו'. ולכן צריך שתקשור שם היום בשם יום שבת. כיצד ביום שני שהוא שם קר"ע שט"ן תכוין לחבר ולשלב שם זה בשם השבת שהוא שקוצי"ת אות באות ותכוין לקבל תוספות הרוח. וכן ביום ה' שהוא ג"כ הכנת רוח תכוין לשם חקבטנ"ע עם שקוצי"ת. וכוונה זו תהיה לך תמיד ובפרט בעת קביעות תורתך בימים שנים אלו. וכן תמיד תאמר יום א' בשבת וכן בשאר הימים כי הוא מ"ע כמ"ש בספרי. ובזה תשיג להכנת שבת:
ליקוטים כבר ביארנו כי תוספת קדושה של שבת הם מתוספת נר"נ. וביום א' מסתלקת הנשמה לכן אנשי מעמד לא היו מתענים יום א' ויום ו'. כי ביום א' מסתלקת הנשמה ויש סכנה שלא ימות. וביום ו' היא תוספת נשמה. וז"ס בששי לא היו מתענין מפני כבוד שבת שהוא אותו התוספת נשמת שבת. לכן ביום א' כל היום יחשוב מחשבות קדושות כמבואר במ"א. לכן צריך אדם ביום א' לכוין תמיד בסוד מחשבה שתהיה פנויה ונקיה בסוד הנשמה. וביום ב' יעסוק בתורה הרבה לכוין בסוד הרוח שהוא סוד עסק התורה. וביום ג' יעסוק במצות נגד תוספת נפש עד"ז ביום ד' מצוה, וביום ה' תורה וביום ו' מחשבה. ובכל פנייתו יעשה לסוד קבלת תוספת שבת כנזכר:
ליקוטים ביומו תתן שכרו ר"ת שבת כי כל המצות שאדם עושה בתוך השבוע וכל מה שמרבה לעסוק בתורה אז יש לו אף בחול תוספת קדושה כי כל מה שיכול עם הארץ וכללות בני אדם להשיג בתוספת שבת. יש לת"ח בימי החול כמ"ש הרשב"י ע"ה. כי ת"ח בימי החול יש להם נפש שיש לע"ה ביום השבת. נמצא כי השכר שנותן הקב"ה לת"ח העוסק בתורה או מקיים המצות נמשל כשכיר יקוה פעלו. והוא כי ביום ההוא אף אם הוא חול יהיה לו תוספת קדושת שבת לכן נרמז שבת בר"ת. גם הכוונה כי כל תוספת קדושה של השבת הניתן לאדם בימי החול היא מצטרפת עם שאר תוספת קדושת שבת הבאה מאליה בשבת כידוע. וב' תוספות אלו ניתנין ביום שבת. נמצא כי פריעת שכר הזה הוא ביום שבת בסוד מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. לכן נרמז שבת בר"ת. גם הכוונה כי המקיים מצות שכר שכיר ביומו. יש לו סגולה שיזכה לתוספת נפש באותו שבת מדה כנגד מדה כי בשכר שכיר כתיב ואליו הוא נושא את נפשו לכן ניתן לו ג"כ נפש יתירה נגד מקיים נפשו של שכיר לכן נרמז שבת בר"ת של מצוה זו:
הכנת שבת. כתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. כי יום ששי מכין לשבת. לכן צריך להקדים מן יום ה' להכין צרכי שבת. אמנם במעשה כבר נתבאר שיותר טוב לאדם שיקנה כל צרכי שבת ביום ו' משיקנה ביום ה'. וכל מה שיקנה יאמר לכבוד שבת כבית שמאי בשאר הימים:
הפרש בין חול לשבת. דע כי בשבת נמשכה תוספת קדושה כל היום. אך בחול אין תוס' קדושה רק בעת התפלה. לכן אין תוספת נשמה רק בשבת לבד. אך עכ"ז ליראי ה' ולחושבי שמו יש איזה הארה בעת התפלה בחול. עוד יש חילוק אחר כי בשבת נעשה התוספת מעצמו כל מה שאנו עושין בחול ע"י תפלתינו. גם חילוק אחר כי בשבת עולין כוללות העולמות. משא"כ בחול שאין עליה אלא לנשמות לבד שעולים עם השכינה בסוד מ"נ. ודע כי אנו צריכין להעלות כל העולמות קודם תפלה אך אחר שקבלו שפע אין אנו צריכין להורידם כי מעצמן הם יורדים והבן:
מנהג מורי זללה"ה שהיה מערב בכל ע"ש. וקודם היה מערב בעדו והיה אומר הברכה ואח"כ היה מזכה לבני החצר על ידי אחר. וכן הוא הדין כי אחר שעירב בעדו הוא מזכה לאחרים. גם היה מערב בכל ע"ש שתופי מבואות. והיה בוצע ביום שבת בבוקר על פת שעשה בה העירוב. ובליל שבת היה בוצע על הפת שעשה בה השיתוף. גם ראוהו שהיה מוליך הטלית והספר מביתו לבה"כ ביום שבת. וגם היה מוליכן לבית הטבילה של בית כנסת הגדולה מחוץ לעיר ולא היה מקפיד בענין העירוב אם הוא כהוגן:
מורי זלה"ה ראה חכם א' שנפטר מכמה שנים שהיו מענישים אותו על שפעם א' בשבת נכנס במעט עפר על מנעלו בלתי כונה ויצא עמו לרה"ר. והיה זה כדי להעלותו אל מדרגה אחרת יותר גדולה:
סוד החלה. יהיה זהיר להוציא חלה א' ממ"ח. הטעם כי סוד חלה הוא שם הפנימי הפנימי השלישי שבחכמה דנו' דז"א שהוא. יו"ד ה"א וא"ו העולה מ"ח. לכן שיעורה א' ממ"ח ולא יותר:
ביום ששי תטול צפרנים. סוד קציצת צפרנים של אדם מה עניינם. וגם ענין הקליפה והחיצונים שמצינו לרז"ל שאמרו שיניקתם מן הצפרנים. לכן צריך הקוצץ ליטול ידיו אח"כ. גם אמרו כי בשחרית רוח רעה שורה על הידים ואינו מסתלק עד שיטול ידיו במים והסוד משארז"ל כי ידים עסקניות הן ושניות לטומאה וצריכין נטילה אפי' לחולין קודם אכילה. וגם בקומו בבוקר ממטתו בלילה כבר שרתה רוח רעה עליהם וצריכין נטילה שחרית כנודע. כי לעולם החיצונים כל יניקתם מן הקצוות וסיומם כי אין להם רשות לעלות אל מקום קדושה אבל יונקים מסיומם. והנה בקצוות של הזרועות ושל הירכין שם יניקתם ואחוזתם. והנה אנו רואים בחוש הראות כי הבשר שבסוף האצבע נבקע ומתוכו יוצא וגדל הצפורן ויוצא לחוץ ודרך אותו בקיעה יוצאים האורות ויונקים אותם החיצונים לפעמים כשיש פגם חס ושלום בישראל ולא תמיד. והנה הצפרנים עצמן אינם קליפה חס ושלום וכמ"ש בזוהר ויקהל דלבושין קדמאין דאתלבש אדם בגנתא דעדן הוי מאינון רתיכין דאיקרון אחוריים ואינון לבושי טופרא ולא אשתארו אלא הני ראשי טופרי דאצבען דסחרין לאינון טופרין וכו'. פירוש הענין כ"א הצפרנים היה ח"ו טומאה וקליפה מה היה מועיל נטילת ידים והרי הטומאה דבוקה לעולם באדם. אמנם הצפרנים הם בחינת מלבוש זך וטהור אלא שהוא קשה בטבעו והוא סוד מ"ש בפרשת תרומה בשעתא דאתחרב בה"מ לא אתחרב אלא מההוא ס"א בשעתא דאסתים למוחא כו' ובגין דעמא קדישא לא הוי תמן חפיא על ההיא פתחא חופאה קלישתא דפרוכתא קלישא לנטרא ההוא אתר דלא יסתום ההיא קליפה תקיפא וכו' באופן כי הצפרנים הם מלבוש קשה הניתן שם בראשי אצבעות ובקצותיו כדי שלא ינקו החיצונים משם הנקרא קליפה תקיפא כי בהיות שם קליפה דקדושה שהם הצפרנים שהם קשים מאוד א"א אל החיצונים לינק משם והצפרנים עומדים על הקצוות בפתח האצבעות למגן ולמחסה מן הקליפה והחיצונים שלא ינקו יותר מן הצורך להם כי בהכרח משם מקום יניקתם אך הכוונה שלא ינקו יותר מדאי. לכן מבחינה זו היו לבושי' של אדה"ר בהיותו בג"ע הארץ לשמרו מהחיצונים ובהתפשט מהם נשאר ערום ויתחבא מפני המזיקין והחיצונים, נמצא שהצפרנים הם שורש הקליפה אלא שהיא זכה בתכלית הזכות והיא יונקת ממקום בקיעת הבשר בסוף האצבע כי משם צמיחת הצפורן ומה שהוא נגד הבשר הוא בתכלית הזכות אך מה שהוא עודף ויוצא לחוץ מן הבשר של האצבע זה צריך לחתוך כי שם נתלים החיצונים ויונקים בתכלית. וז"ס מ"ש בזוהר ובג"ד לא ליבעי לאינש לרבאה אינון טופרין כו' והוא שיעור החוצץ בנט"י כמשארז"ל והוא מה שהוא עודף נגד הבשר לכן עונשו של המגדל צפרנים קשה מאוד. וז"ס הנזכר בתיקונים ויפוזו זרועי ידיו הנאמר על יוסף הצדיק שיצאו עשר טפות זרע מבין צפרני ידיו כי משם לקחו החיצונים ושלטו בהם בסוד שליטת החיצונים בטפת קרי רק בכאן בדרך אצבעות הוא בקיעה מעוטה ודקה. והענין הוא במה שנחקור על מה זה נבקע הבשר בסופי אצבעות. אבל הענין הוא כי הנה האורות מטבעם לצאת לחוץ ולהאיר ולהיות השפע הולך ומתרבה ומתפשט למטה כטבע מים הנובעים ויוצאים מן המקור. והנה הם סתומים וחתומים בפנים ורוצים לצאת לחוץ ואינם יכולים לכן הם בוקעים קצוות האצבעות ויוצאים לחוץ, אלא אינם פתוחים ורחבות אלא צרות ודקות ואז בהמשכם לחוץ נדבקו בהם שרשי הקליפות שהם הצפרנים ויונקים משם בין בצפרני ידים ובין בצפרני רגלים כי שניהם בחי' קצוות אשר שם מקום יניקת החיצונים כנזכר, ונלע"ד חיים כי זהו יתרון קו האמצעי שאין החיצונים רק בסיומו מפי היסוד והוא בסוד יעקב בחיר שבאבות אברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו והבן זה:
גם תכוין בברכת מאורי האש שאומרים במ"ש בסדר הבדלה והענין כי מתוך הצפרנים בוקע האור ויוצא לחוץ. ודי בזה ונתבאר במקום אחר היטב:
בענין קציצת הצפרנים היה אומר כי בימי החול הארה שלהם מצד הקליפה אך בע"ש אחר הטבילה הארה שלהם מצד הקדושה וניכרים בהם דברים רבים ולמוצאי שבת חוזרים לכמות שהיו. ומורי ז"ל היה נוהג לחתכם כסדר ולא היה מקפיד למ"ש אבודרהם ז"ל:
בערב שבת תגלח. מצות פאה וגלוח הראש בכל ע"ש. כשאדם עושה מצוה אין מספיק לו מה שיעשה. רק שיכוין בעשותה שמקיים מצות בוראו שצוהו כך. וטוב לאדם שלא ירחץ ע"י עו"ג ולא להסתפר ע"י דלא לאתערבא צלמא דידיה בצלמא דעו"ג. ונדבר במצות פאה. כי כשאדם מסתפר. יכוין שהוא מונע הספר מלספר פאת ראשו מב' צדדיו וגם אינו משחית פאת הזקן כי כן מצות הש"י. גם ראוי לאדם שלא יעקר שום שער מזקנו כי הם צנורות שפע. ויכוין האדם כי ראש הזקן שהוא תיקונא קדמאה שהוא א"ל כנודע בסוד י"ג מדות. ובשאר הזקן יש בו ימין ושמאל הרי הם ב' פעמים זקן גימט' שד"י. הרי א"ל שד"י. ויזהר האדם בכל עת שלא יאחז בזקנו שלא יעקר שום שער. גם שערות הראש בין של ראש בין של זרועות והגוף מורים על דברים רבים וכפי גוונם אם נטייתם למעלה או למטה וכפי ארכם וכיוצא בזה. לכן אין ראוי לספרם אלא טוב להניח אותם לגדלם. וכן בכל אבר שבאדם יש אותיות אלא עיקרם הוא במצחו וכן בעיניו יש גלוי אותיות כנודע בתיקונים:
מורנו ז"ל היה נוהג בענין פאות הראש להניח כל רוחב הצדעים שהוא כל השער שיש מן האוזן עד שליש המצח שהוא מקום חלק שיש בראש מב' צידי המוח ומפסיק בנתיים. ובגובה היה מניח כשיעור אם יקימו האזנים למעלה בראש עם אותו מקום ויותר מעט למעלה. ובזקן לא היה מגלח לא בתער ולא במספרים לא למעלה ולא למטה בשום מקום כלל זולת השער שעל השפה המעכב אכילה היה חותכו במספרים וגם היה מניח פאות הראש ליגדל ולא היה חותכן עד שיגדלו כ"כ שיכנסו למטה במקום שער אותו המקום שמשם ולמטה לא יקרא פאת הראש. גם תמיד היה נוהג שלא לגלח אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה ואפילו בערב שבת היה נזהר מאד וכבר נתבאר טעמו במנחה של חול ע"ש היטב:
בערב שבת תטבול סוד טבילת ע"ש. עי' שם באריכות. וצריך בע"ש לטבול ב' טבילות. א' להסיר בגדי חול מעליו. והב' להמשיך עליו תוספות שבת ושמעתי מהר"י ארזין ששמע ממורי שאם הוא בעל קרי צריך ג' טבילות, א' להסיר הטומאה, ב' להסיר בגדי חול. ג' לקבל תוספות שבת. וכשהיה מורי ז"ל עולה מן הטבילה לא היה מנגב עצמו במטפחת וכיוצא כי הן מימי שבת וראוי לגוף לשאוב אותם המים בתוכו:
בענין הטבילה של קרי היה מקפיד בו הרבה כדי לטבול בזמנו ולא יעבור שום פעם מלטבול. גם בענין השגת אדם אמר שאין לך דבר שמועיל כמו הטהרה והטבילה שיהיה אדם טהור בכל עת, ומורי ז"ל עם היות שהיה לו חולי קשה הנקרא שבירה (כן נקרא שבר בלשון ערבי) שנקרע כרסו ויצאו בני מעיו לתוך הכיס והטבילה מזיק לזה הרבה מ"מ לא נמנע מלעשות טבילה עד שפ"א בעת החורף היה קרירות הרבה וגערה בו אמו ולא הניחהו לעשות טבילה ולא עשה ומ"מ לא סר ממנו השגת רוח הקודש והיה לו השגה גדולה כמקדם מפני שאמר מורי ז"ל מי שרוצה להשיג בזאת החכמה אינו מועיל לו שום דבר בעולם כמו הטבילה שלא יעבור זמנו ויהיה בכל עת בטהרה וקדושה כדי שלא יסתלק ממנו השגתו ומכח הטבילה יתגדל בו השגה גדולה. גם אמר לי מורי ז"ל שהזוכה בנפש יתירה אזי אין מאירין במצחו העבירות שעשה כי הארת תוספות נפש מכסה אותם בשבת. ואם האדם הוא טמא קרי אזי ניכר במצחו ואין הארת נפש יתירה מכסה אותם עד שיעשה טבילה ויסיר מעט הרושם ממצחו כי אינו ניכרת כל כך. גם כדי לבטל הכעס צריך לטבול ב"פ בשבוע יום ג' ויום ששי ויכוין כי מקוה בגימט' קנ"א שהוא אהי"ה דההי"ן שהוא גימט' כע"ס [ע"ה] וע"י טבילה עם זאת הכוונה יתבטל הכעס. סוד הטבילה ע"ש באריכות:
בערב שבת תטעום. מורי ז"ל אמר שצריך לטעום בע"ש מכל מיני תבשילים שבשל לצורך שבת וז"ס טועמיה חיים זכו:
בערב שבת תרחץ. סוד רחיצת פניו ידיו ורגליו במים חמים. הנה תחלה תרחץ פניך ואח"כ ידיך ואח"כ רגליך במים חמים. והכוונה כמ"ש בפ' ויקהל כי בכל ע"ש מתקרבים ע' כוכבים כו' ע"ש ונעשה כמין מדורת אש ורוצים להתקרב ולינק מן אצי'. וסוד הדבר הוא קליפת נוגה שהיא קליפה היותר קרובה לקדושה, והנה הקליפה רואה כי מן השפע של שבת לקחו כל ו' ימי החול בו' ימי המעשה, ועתה שהוא ע"ש היא יודעת שתחזור הקדושה להעלות כדי להזדוג למעלה לחזור להשפיע למטה בעולמות פעם אחרת ואז היא עולה כדי לשאול ג"כ פרנסתה כיון שכבר גמרו ו' ימי החול לקחת חלקם. והנה היא באה זמנה אחריהם ליקח גם היא חלקה וזה הטעם שהיא עולה בכל ע"ש ואז כדי שלא ימנע התכללות ותוספות קדושה עליונה. נמשך מגבו' עליונות כח א' הנקרא שלהובא דאשא ומוריד אותה כוכבא ומדורא דאשא למטה עד התהום. והענין כי הו' ימים הם סוד ו' קצוות חג"ת נה"י. אמנם הרגלים הם למטה מן מלכות אשר היא דבוקה עם היסוד. אמנם הקליפה היא למטה מן נה"י ובראותה כי נשלמו ו' ימי החול לינק וכבר נשלמו הירכים אז היא רוצה לעלות לקבל כי באה זמנה. וז"ס קציצת הצפרנים בע"ש ולרחצם במים חמים להוריד ההוא שלהובא דאשא עלאה למטה. נמצא כי מים חמים הוא סוד ההוא שלהובא דאשא ואנו רוחצים בהם רגלינו להסיר אותה הקליפה משם ויורדת למטה באדם דעשיה ששם החיצונים לדבקים. לכן צריך לרחוץ גם הפנים וידים מקום אחיזת החיצונים בקדושה דעשיה. לכן תחלה רוחצין הפנים ואחר כך רוחצין ידים ואח"כ רגלים ואז יישלמו להפרד משם וסוד מים חמין הוא סוד ההוא שלהובא דאשא כנזכר. לכן תכוין ברחיצתך הרגלים בע"ש בסוד כוונת שלהבת י"ה כי זה שלהבת יוצא מן י"ה כדי להפיל הקליפה למטה ואותיות שלהבת שבת לה' שהוא עליות שבת ש' בת שהיא המלכות העולה בנה"י סוד ש' או בחג"ת הנקרא ג"כ ש' וזהו שלהבת י"ה כי סוד שבת נמשך קדושה מן י"ה סוד או"א כנודע דכתיב בשבת קודש היא שעולים זו"נ עד או"א ממש הנקרא י"ה ועליה זו גורמת אותה השלהובא שדחקה את הקליפה דאל"כ לא היתה הקדושה יכולה לעלות אם הנחש כרוך על עקבה ע"ש באריכות. וסוד רחיצה זו במים חמים הוא סוד ההוא שלהובא דאשא דנפיק בכל ערב שבת ומתגלגל בההיא כוכבא מדורא דאשא סוד הקליפה ומכניעם למטה ונגד ההוא השלהובא הם המים חמין שמסירין הזוהמא של האדם, וגם כדי להסיר מעליו רוח א' טמא וישרה עליו נפש יתירה. מצאתי כתוב כי סוד מים חמים הוא ההוא שלהובא העולה בע"ש מן גהינם עם נפשות הרשעים הנכנסים בגן עדן:
בגדי שבת תלביש. טוב מאד אל האדם ששום מלבוש או כיוצא בו מכל מה שיתלבש בחול אין ראוי שיהיה עליו בשבת אפילו חלוק של שבת אין ראוי ללובשו בימי החול:
מנהג מורי ז"ל שהיה לובש בשבת בחורף גראנ"ה אחת אדום תחת מלבוש הלבן העליון מפני הצנה ולא היה חושש רק שיהיה לו ד' בגדי לבן נגד ד' אותיות הוי"ה ואלו הבגדים הם סוד אור מקיף מבחוץ והם סוד המלבושים והם לבוש עליון וחלוק ותחתון ואזור. ולא יפחות מד' בגדי לבן. וקבלתי ממורי ז"ל שכפי המלבושים שאדם לובש בשבת בעולם הזה כן מתלבש אחר פטירתו בשבת תדיר וכן ראה חכם אחד שלבש שחורים אחר מותו בשבת ואמר לו כי כן היה לבוש בעוה"ז לכן נענש באותה מדה עצמה וסוד ד' בגדי לבן נרמז בתיקונים:
בנרות שבת תזהר. הנה אמרו רז"ל הדלקת נר בשבת חובה לכן צריך להזהר בתיקון נר של שבת. אך ההדלקה תהיה על ידי אשתך. וצריך להדליק שתי נרות והם בינה ומלכות וצריך לכוין להדליק ב' נרות דקדושה ולכבות בהם שתי נרות דקליפה:
תערוך שלחן בשבת סדר השלחן ראיתי למורי שהיה מקפיד מאוד לאכול על שלחן של ד' רגלים בשבת ויו"ט דוגמת שלחן בה"מ ובע"ש קודם שתלך בשדה לקבל שבת צריך לסדר השלחן כדי שתעשה הסדר סביבות השלחן כשתבוא מן השדה וכך סידורו שתסדר י"ב ככרות על השלחן ששה מצד ימין וששה מצד שמאל והששה דצד ימין יהיה ג' על ג' וכן הוא מצד שמאל ושלשה עצמן יהיו דמות סגול. כי בצד ימין הם ד' לחמים שנים על גבי שנים וכן בצד שמאל ד' שנים על גבי שנים. ובאמצע ד' לחמים אחרים המפסיק ביניהם שהם ב' לחמין אצל הד' של ימין וב' אחרים מצד שמאל אצל אותן אשר שם כזה והסוד של י"ב לחמים עיין בספר מחברת הקודש שאמר האר"י ז"ל להרב רח"ו ז"ל על כמה אופנים:
ותזהר בב' אגודות דהדס שתניח על השלחן כדי לעשות הסדר ולברך כאשר אבאר כשתבוא מן השדה ובכל אגודה יהיה ג' בדים. והנה בכל התיקונים שנתן לי מורי ז"ל נתן לי ג"כ תיקון א לתקן נשמתי והוא שאהיה זהיר לשום מלח על השלחן לכן כל אדם צריך ליזהר בזה:
תקבל שבת בשדה. תצא לשדה בסוד חקל תפוחין. כי תרגום שדה הוא חקל. והנה קבלת שבת בשדה צריך להיות מעומד, ופניו למערב. ואם הוא הר גבוה. יותר טוב הוא. וצריך להיות נקי מאחוריו ד' אמות ומלפניו מלא עיניו. ויאמר כל הסדר בעינים סגורות עד ה' לאורך ימים ואז יפתח עיניו ע"ש באריכות:
מזמור שיר ליום השבת ר"ת אותיות למשה גם תכוין כי הלא ביארנו בסוד ישמח משה כשעלה משה להר סיני לקבל את התורה נתנו לו אלף חלקי אור סוד אלף רבתי דאדם שת אנוש וכשעשו ישראל את העגל נאבדו ממנו בעון ישראל ונשאר לו חלק א' לבד מן האלף לכן א' דויקרא זעירא. אמנם משה לא חטא שיאבדו ממנו לכן הקב"ה משלים לו משל ישראל והם האורות והכתרים עדיים של ישראל שהתנצלו מהר חורב ונתנו למשה אח"כ להשלים לו מה שניטל ממנו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה חוזר משה לקבל אותן אלף אורות ומקבל אותם בסוד תוספת שבת ואז מחזיר הכתרים לישראל ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספת שבת בכל ע"ש. וז"ס ישמח משה במתנת חלקו פירוש כי ביום שבת נותנים למשה מתנת חלקו שניטל ממנו והוא שמח במה שהחזיר לו הקב"ה, והדבר פשוט שישמח בו. אך הסוד לומר שאינו רוצה לעכב הכתרים שלקח מישראל כי כיון שנתנו לו חלקו הוא ישמח בחלקו ואינו מתאוה לחלקם של ישראל ואז מחזיר לישראל חלקם ואינו אומר אחר שלא חטאתי והם חטאו וכבר זכיתי בחלקם ואני אקח את שלי ושלהם. כי עבד נאמן קראת לו. וביאר מה הוא מתנת חלקו ואמר מה שהוא כליל תפארת אשר בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני ונאבד ממנו ברדתו מן ההר וב' לוחות אבנים הוריד בידו וניטל ממנו אותו הכליל תפארת וזהו מתנת חלקו שלוקח עתה ביום שבת. והנה בכל ע"ש מקבלים ישראל לתוספת נשמה מן אותן הכתרים שנטל משה וזה תכוין במלת למשה בר"ת דמזמור כנזכר. ותכוין שביום השבת ראוי לשורר ולזמר כי נותנים לו למשה חלקו ואנו יורשים ממנו התוספת שבת של חלקנו כי תוספת שלנו יש למשה בימי החול. גם תכוין כי מרע"ה הוא זריז בכל ערב שבת להעלות כל הנשמות הנתונות בקליפות ואין יכולין לעלות. או נשמות של כל בני אדם שאין להם זכות לעלות. הנה משרע"ה יורד בכל ערב שבת וכמה צדיקים עמו כלי בחינתם ומעלים הגשמות למעלה בין נשמות המתים ושל החיים:
בפרוח רשעים וגו' תכוין כמ"ש בזוהר תרומה דבהאי יומא גלגולא דנשמתי' וסוד הדבר כי בע"ש כל הנשמות אפי' אותן שבקליפות עולות ליכלל למעלה ולא כל הנשמות זוכות לעלות ונידונים במעשיהם אם ראוים לעלות אם לאו ואז נקרא גלגולא דנשמתין כי הן נטרדים אלו לכאן ואלו לכאן ונידונין אז, לכן נקרא גלגולא דנשמתין לכן נזכר ענין רשעים וצדיקים במזמור. ואמר בפרוח רשעים וגו' להשמדם כי אפילו בשבת אין להם מנוחה. אך צדיקים כתמר יפרח פורחים כתמר לעלות לקבל אור המוכן להם. וז"ש צדיק כתמר יפרח וגו' שתולים בבית ה'. גם יש גלגול באופן אחר כי יש נשמות עולים מג"ע הארץ למעלה כנזכר בזוהר, ויש נשמות שיורדות להיות למטה בסוד תוספת שבת לצדיקים בעוה"ז. וזה נקרא גלגולא דנשמתין:
ושמרו בני ישראל את השבת לעשות. הנה מה עשיה שייך בשבת. ואפשר כי יש דו"נ זכור ושמור. זכור כנגד מ"ע. ושמור כנגד מל"ת. לכן אמר ושמרו כנגד שמור מל"ת. ולעשות כנגד זכור מ"ע, גם ושמרו הוא מלשון ואביו שמר את הדבר שצריכים בני ישראל להמתין שלא להזדווג עם נשותיהם בחול אלא בשבת. וזה בני ישראל את השבת ר"ת ביא"ה. שימתינו וישמרו הביאה עד ליל שבת. אמר לעשות את השבת בזה שהוא מתקן ועושה את יום השבת וגורם שיהיו הנשמות שמביא לעולם לדורותם ולא מס"א. ברית עולם. שיהיו הדורות של ברית עולם דקדושה ולא דורות דס"א. כי ביני ובין בני ישראל אות היא ר"ת ביאה. כי כשהזיווג הוא בשבת הוא אות הבריאה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ולא עשה זיווג למעלה אלא ביום השביעי אז שבת וינפש היינו זיווג ולא בחול:
בליל שבת תקדש. תקבל הכוס מיד זולתך משתי ידיו לשתי ידיך ע"ש הסוד:
תקדש שבת בעמידה. מורי זלה"ה היה נוהג לומר כל קידוש דשבת ויום טיב מעומד ואחר כך היה יושב וטועם מן היין דקידוש. וצריך להשאיר מעט יין בכוס של קידוש וכן משל בהמ"ז בסוד אסוך שמן כדי להשאיר ברכה מליל שבת:
צריך שישתה מים קודם הסעודה ויברך וישתה פחות מרביעית וזה כשאין יין באמצע הסעודה שלא להתחייב ברכה אחרונה ויכוין להוציא שאר המים שבתוך הסעודה. לפי שפעם א' שתיתי יותר מרביעית הראה לי במצחי איך שתיתי ולא ברכתי ברכה אחרונה והוא עון פלילי:
שבת תברך בעמידה. אח"כ תטול ידיך. וכבר ביארנו שנט"י איך ראוי שתטלם ותנגבם מעומד ותגביה ידיך עד נגד ראשך בעת שתנגבם וזה להורות עליות קבלת נוק' ע"י ידים עליונים מן מוחין דז"א רישא דיליה לכן תגביהם עד נגד ראשך לכן ג"כ תטול ותגביהם ותנגבם מעומד כי הוא במקום מוחין דז"א. גם תכוין להכניס קשרי הזרועות לפנים מן הגוף בסוד וכל אחוריהם ביתה. ובכל ג' סעודות צריך לעשות כן כי הכוונה להעלותה וליחדא במלכא. וצריך שתגביהם מעומד. גם צריך לפשוט ב' כפות ידים בעת הברכה כמי שרוצה לקבל בתוכם וזה רמז לקבלת הטהרה בהם:
ברכת המוציא תקח מאלו האמצעים ב' עליונים ותחברם בב' ידיך. ויהיו שולי ב' לחמים נוגעים זה בזה ופניהם זה בצד ימין וזה בצד שמאל ואז יראו כאלו הם לחם א' ובו ב' פנים בסוד לחם הפנים. וכבר כתבתי לעיל סדר הלחם בשולחן ותכוין אותו שביד ימין הוא נגד אות יו"ד ובצד שמאל נגד אות ו' ותברך המוציא ע"ש באריכות. ותבצע מן לחם הימיני שהוא אות יו"ד שהוא כנגד חכמה כי משם הוא המזון המעולה שבכולם ותבצע כזית ותקחנו לך נגד י' דהוי"ה ותבצע בציעה שנית כביצה ותתן לאשתך נגד יו"ד דאדנ"י סוד נוקבא ויחברם ויעשה שם שלם יאהדונה"י. ואח"כ תבצע בציעות אחרות לצורך שאר בני השולחן. ע"ש באריכות:
צריך לדקדק בה' דהמוציא ולעשות בה דיוק בקריאתה ולכן צריך להדגיש אותה כאילו היא ממלאה בה"א אחרת כאלו הם ב' ההי"ן א' כנגד בינה וא' כנגד מלכות:
ליקוטים סוד אכילה. תחתוך הפרוסה ותטבול במלח ותכוין כי מלח ולחם הם אותיות שוות. ותכוין כי לחם הוא ג' הויו"ת דג' חסדים ומלח הוא ג' הויות דגבורות ולכן הם מלוחות שהם דינים ונמתקות ע"י ג' חסדים כנודע. וכבר נודע ענין ג' גבורות הנמתקות בחסדים ע"ש:
ליקוטים בסוד האכילה בליל שבת. תכוין כי לחם הוא במלכות. יין בגבורה או בינה, מים בחסד. בשר בנ"ה. פרי עץ ביסוד הנקרא פרי עץ דת"ת. ונלע"ד כי כ"ז הוא בז"ת דז"א שמשם אוכלת המלכות ודע כי אין אדם מכיר במה שעושה כי פעמים אוכל מאכל איסור והוא לא ידע אך מי שהוא חסיד אין מניחין אותו מן השמים לכשול כי לא יאונה לצדיק כל און ומי שהוא חסיד ויכוין כמו שית' עתה מובטח שלא יניחוהו לאכול דבר איסור ויסירהו מלבו:
כשתאכל תכוין כי כשנשתברו המאנין תבירין נתקלקלו ד' בחי' והם דצח"מ והמאנין תבירין מנהון אתבסמו ומנהון לא אתבסמו ואנו צריכין לברר האוכל מתוך הפסולת ומן האוכל חוזר לאברי האדם עצמו וחלק ממנו. אך הפסולת יצא למותרות וכן הענין באכילה העליונה לברר אוכל מתוך הפסולת. ותכוין כי אוכל בגימט' א"ל הוי"ה מנין ז"ן והוא מזון. מ"ו מילוי דע"ב. ז"ן א"ל הוי"ה. גם תכוין כי א' יש לה ב' ציורים יו"י גימט' כ"ו ויו"ד מלא. שניהם מ"ו. ותכוין ג"כ בציור א' העולה ל"ב והם י"ו שניים תחתונים וי"ו שניים עליונים שבהם שוחקין מן לצדיקים כנודע בסוד אכילה ושתיה בעי"כ:
כוונת אכילה. דע כי מציאת אכילה הוא בנוק' ולזה אנו נותנין מזון ואכילה ומה שאנו ממשיכין לה אז היא נותנת לנו לכן צ"ל בהמ"ז בכוונה גדולה ובשמחה כי. נראים אז כנדיבים ולא צרי עין ואז מושכת גם היא אלינו עד"ז. אך באמצע אכילה צריך לזכור מעט עצבון ודאגה בלב על חורבן בהמ"ק כי אז אכלה השכינה באופן אחר מעולה מעתה ואז היה יורד שפע לעולמות מתוקן משא"כ עתה אחר החורבן. והנה תכלול יום בלילה ולילה ביום כי באכילת היום תכוין בשם אכילה גימט' אדנ"י. ובלילה תכוין אוכל גימט' א"ל הוי"ה סוד ז"א. וגם תכוין ביום ובלילה בשם מאכ"ל שהוא חיבור הוי"ה אדנ"י יאהדונה"י. גימט' מאכל. ואלו הם פרטי הכונה כבר נודע כי בעת מיתת המלכים ירדו למטה והי' בהם כל הבחי' שהם אבי"ע ובחי' דצח"מ ומכל בחי' אלו יש בקליפות מן מיתת המלכים וצריך האדם להעלותם. ודע כי אדה"ר היה מובחר בחי' הנשמות עד שחטא וחזרו לרדת. גם כשקרא שמות לבהמות וחיות ולא מצינו שקרא שמות לצומח ודומם. והענין כי בירר והעלה כל בחי' הבהמות וחיות ותיקנם וזהו קריאת שמות. אך לצומח ודומם לא תיקן לכן נאסר באכילת בשר ולא הותר לו אלא הצומח. כי כוונת אכילה הוא בירור הקדושה שיש באותו בעל חיים או דומם כו' כפי מה שהוא ומתברר על ידי אכילה ולפי שכבר ביררם אדה"ר לכן נאסר באכילתן כי כבר נתקן מה שהיה מספיק להם משא"כ בדומם וצומח ומה שבירר אז אדם היה שביררם כפי מה שראוי להם במדרגתם לגמור אך אחר שחטא חזרו לירד לעמקי הקליפות. ואנו צריכין לבררם כדי להעלות ניצוצי הקדושה למקומם, אמנם אין בנו כח עתה לבררם בירור גמור כמו אדם הראשון אע"פ שאנו רואים שחוזר להיות חלק אדם עצמו באוכל אותו עכ"ז אמת שכן הוא אך יותר היו מעולים הבהמות של ששה ימי בראשית מן האדם אשר עתה. לכן היה יותר מה שבירר אדה"ר בהיותם בהמות ממה שאנו מבררים עתה אע"פ שנעשים חלק אדם ממש. וז"ס חמורו דר' פנחס בן יאיר כי היה במדרגות הבהמות דו' ימי בראשית לכן אפילו אמוראים היו אומרים אנו כחמורים ולא כחמורו דר"פ בן יאיר. ודע כי בהמות הטמאות אין כח באדם לברר הקדושה שבהם לכן נאסרו באכילה אך הטהורות יכולין אנו לבררם ואדרבה האוכל בהמה טמאה או איזה דבר טמא תאחז הטומאה באדם עצמו ותאבד הקדושה שבו. אך חמורו דר"פ לא נתברר ע"י אכילה רק נתקן מעצמו על ידי המשך זמן תקנו ר"פ שלא ע"י אכילה ועלה לאותו מדרגה, ואולם אין יכול לברר אלא הת"ח לכן ע"ה אסור לאכול בשר כי אדרבא יסתלק ממנו אותו מעט קדושה אשר בו וימשך אחר הבהמות כי אין בו כח לברר. אמנם נשאר עדיין מו' ימי בראשית בהמות בהררי אלף כי אלו לא יכלו אז להתברר לגמרי כמו השאר רק נשארו בבחינות למה שאנו מבררים עתה על ידי אכילה לכן אלו מזומנים לאכילת צדיקים לעתיד לבא וע"י אכילה ההיא יתבררו לגמרי. וכ"ז הוא בירור הבהמות עצמן. אך יש בחינה אחרת הוא נשמת אדם עצמו המתגלגלים בבהמות וצומח ודומם בעבור עונם. אמנם מציאת הכוונה לבחינה הא' כי האדם בעת אכילתו יכוין לברר אותה קדושה אשר באכילה ההיא הן דומם הן צומח או בע"ח, ואמרו דומם כי לפעמים יפול צרור עפר לתוך המאכל ולא ידע האדם מציאותו ולפעמים יש בו גלגול נפש כמ"ש בנבל והוא היה לאבן והמלח הוא בין דומם ובין צומח לכן החוצב מלח מן המחצב בשבת חייב משום קוצר. ונחזור לענין כבר ידעת כי כל בירורי המלכים הם ע"י חכמה כמ"ש בזוהר פסולת במחשבה אתברר לכן כל כוונת הבירור תהיה ע"י חכמה, וכבר נודע כי אכלו רעים לעילא באו"א לכן צריך לכוין באכילה אל מציאות אות א' סוד בינה כמשארז"ל אלף בינה ובציורה תכוין אל חכמה כמ"ש, וכוונה זו שאנו מפרשים לך היא היתה כוונת מנוח בעת אכילתו וז"ש לו המלאך אם תעצרני לא אוכל בלחמך כלומר אע"פ שאתה מכוין ואוכל בקדושה ובכונה גדולה לא תחשוב כי עי"ז אני אוכל, אבל כשבאו המלאכים אצל אברהם אבינו ע"ה אכלו שם בשביל שהיה לאברהם אבינו כוונות גדולות יותר מן מנוח בשביל זה קראו רז"ל למנוח ע"ה היה כי לא היה יודע כוונות גדולות כא"א ע"ה. אמנם יש כוונה אחרת גדולה בענין בירור אכילה אך כוונה זו היתה למנוח ולא זכה לכוונה אחרת לכן אל יקשה בעיניך משארז"ל מנוח ע"ה היה כי אע"פ שהיה אוכל תמיד בכוונה זו ובקדושה עכ"ז יש כוונות גדולות מזו וזה מנוח מ"ו נ"ח אך מצאתי כוונה זו כולה בסוד אות א' כמ"ש לפניך:
הנה נודע כי השיניים הם ל"ב נתיבות חכמה המבררים את האכילה כי כולהו במחשבה אתברירו וז"ס צורת א י"ו לעילא י"ו לתתא סוד א' אשר במחשבה כי זו הו' נחלקה לשנים דרך ארכה ויהיו ב' ווי"ן ואז תחבר ו' א' עם י' עליונה ויהיה י"ו וי' שניה עם ו' תחתונה ואז הוי י"ו שנים למעלה. וי"ו שנים למטה. וזו כוונה כוללת גם תכוין בפרטיות יותר והוא כי בכל אכילתך תכוון כוונה זו לפחות בכזית של המוציא שברכת עליו הברכה. והוא כי הלא הם שני לחיים. עליון ותחתון. והם סוד או"א האוכלים בסוד אכלו רעים לעילא לחי עליון אבא. לחי תחתון אימא. ותכוין כי הם ב' אלפי"ן א' לעילא וא' לתתא ובלחי עליון צורת יו"י בגימטריא הוי"ה ובלחי התחתון צורת יו"ד סוד בינה סוד ד' נוקבא. ותכוין כי ב' אלפי"ן אלו וציורם כנזכר הם גימט' מ"ו מלוי ע"ב כי כולהו במחשבה אתברירו כי אע"פ שרמז אל ב' אלפי"ן אלו דאו"א הכל הוא בחכמה בכללות הבינה אשר בחכמה לכן תחשוב לחלק עוד ב' אלפי"ן הנז' ע"ד הנזכר ואז יהיה א' ראשונה יו"י וא' שנייה יו"ד ואז א' גימט' ל"ב נתיבות חכמה ושני' גימט' הוי"ה ושניהם יחד גימ' אוכל סוד א"ל הוי"ה. הרי ששורש אכילה יש בלחיים אלו. ותכוין ע"י ד' חלקים אלו שאנו מחלקים ב' אלפי"ן אלו לכלול חצי א' תחתונה דחכמה וחצי א' תחתונה דבינה וחצי א' עליונה דחכמה וחצי א' עליונה דבינה וז"ס הבן בחכמה וחכם בבינה. אח"כ תכוין באוכל הזה שיהיה לחם מתוקן ועשוי לכן צריך לכוין שתצרף ב' ציורי אלפין אלו העולים גימ' נ"ח עם ציור א' של אלף שני שצורתה יו"ד ואז יהיה הכל גימ' לחם סוד ג' הויו"ת העולים לחם כנזכר בהמוציא. אחר כך תכוין לטחון הלחם הזה כדי לבררו ע"י טחינת שניים ויעשה לחם הזה דק מאוד כי כאשר הקדושה תוך הקליפה אנו טוחנים הקליפה דק מאוד ואז יוצאה הקדושה כמו שמן היוצא מן הזיתים על ידי טחינה ותכוין לעשות דק ע"י ב' כוונות הנזכרים יחד והוא כי שני ציורי אלפי"ן הם גימטריא מ"ו ואם תחלק כ"א לשנים יהיה גימטריא נ"ח ואם תחבר מ"ו נ"ח יהיה גימט' ד"ק. ואח"כ צריך לבלוע המאכל כי עדיין לא נגמר בירור המאכל ע"י טחינה לבדה אך צריך לבלוע כדי שיתבשל בכלי הבישול שהוא אצטומכא ואז יושלם להתברר וילך הרוחניות ויתפשט באיברי הגוף. והזוהמא תצא דרך הנקבים. לכן תחבר ב' ציורים הנחלקים לד' שמספרן נ"ח עם א' עליונה בציורה הב' שהוא יו"י והכל יחד גימט' פ"ד. וז"ס בליעתה בגרון כי אותיות הגרון הם אחה"ע גימ' פ"ד כי גרון הוא אימא ואבא דוחה את המאכל לגרון בבית הבליעה וטוחנו שם לכן אין אנו לוקחין ציור רק אות עליונה ולא תחתונה. גם הוא גימ' חנוך סוד מט"ט האוכל בעולם היצי' שסודו א"ל הוי"ה גימ' אוכל. אח"כ תכוין בכל הרמזים יחד כיצד כוונה א' היתה מ"ו ואחריה נ"ח ואחריה לח"ם ואחריה ד"ק ואחריה פ"ד וכל אלו בגימ' ש"ע סוד ש"ע נהורין וסודו במלת אוכל כי כל כוונת אכילה כולה חוזרת במלת אוכל שהוא א"ל הוי"ה כי א"ל במילוי עולה קפ"ה וב"פ א"ל הם ש"ע. ואני חיים מסופק בזה אם הכוונה הוא לחבר ב' א"ל ביחד שהוא א"ל אדנ"י עם א"ל הוי"ה סוד עשיה ויצירה אשר כל סודות אכילה ואוכל הם בהם וב' א"ל אלו במילואם הם ש"ע, או נאמר שהכל ביצירה והוא כי א"ל הוא קפ"ה והוי"ה ביודי"ן באחוריים הוא קפ"ה הרי א"ל הוי"ה לבד עולים ש"ע ולא זכיתי אל האמת בעו"ה. עוד יש כוונות אחרות פרטיות והוא כי אם תחבר מ"ו נ"ח ד"ק יהיה הכל גימ' יצחק ואם תחבר כוונת לח"ם ד"ק יהיה גימט' יעקב. ועוד יש כוונות אחרות שלא זכיתי אליהם. ודע כי כל מה שהאדם אוכל בחול הרוב הולך לחיצונים ואין בו רוחניות כי אם בחלק הכרחי למזון הנפש שלא תתפרד וכל המוסיף מזה מוסיף כח ליצה"ר ומה שאוכל בשבת הוא הכל רוחני אע"פ שאוכל יותר מן הצורך נבלע באבריו וג' ימים אחר שנקבר האדם כריסו נבקעת ואומרת לו טול מה שנתת בי זהו שעושה בחול כמו בשבת ויו"ט והסיבה היא כי האדם מה שעושה מתקן אפילו באכילתו. ואל יחשוב אדם שהקב"ה רוצה שיאכל אדם בעולם הזה להנאת גופו ולמלאות כריסו. אלא הרצון הוא כדי לתקן כי בזמן אדה"ר עירב טוב ברע ונתקלקל הכל אפי' דומם וצומח וזה העירוב הוא מנצוצות קדושה ונתערב הכל בעולם אפי' בדומם כמ"ש ארורה האדמה לכן סידר הקב"ה בעולמו כי מן דומם יצא צומח ומן צומח יתקיימו ב"ח באוכלו אותו בע"ח ובעלי חיים כשאוכל אותם אדם ישאר רוחני. והנצוצות שנאבדו בזמן אדה"ר חוזרים במדרגות אלו לכן באכילה מרויח האדם ומוסיף כח בנשמתו וזה ישיג האדם בברכותיו שמברך ברכת הנהנין שעל ידי הברכה לוקחת הנפש ההיא חלק ברוחני שהוא מזון הנפש לכן כל מה שהאדם אוכל בחול יותר ממה שראוי להתקיים נפשו כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו לכן המותר נקרא פרש חגיכם ומוסיף כח אל החיצונים ואינו אוחז לשלימות נפשו כי אם המועט הצריך להתקיים. ומה שאוכל בשבת ויום טוב הכל הוא ברוחניות ונבלע באיברים וזה היה הויכוח של הלל ושמאי כשהיה הילל מוצא דבר נאה היה שומר אותה לשבת כדי שיעשה הכל רוחניות. ושמאי היה לוקח ביום א' וביום ב' אם היה מוצא אחרת נאה הימנה היה אוכל הראשונה לפי שהוא סבור כי כיון שהיה מכין אותה לשבת חל עליה קדושת שבת ואפי' היה אוכל אותה בחול היה נבלע באיברי':
ברכת שהחיינו הוא ביסוד בסוד ח"י. וקיימנו בנ"ה, שהם קיימין המקיימין את האדם. והגיענו לזמן הזה סוד מלכות סוד זמנים כנודע:
ברכת הטוב והמטיב שאנו אומרים על שינוי יין תכוין כי טוב לדידיה שהם החסדים עצמן היורדים ביסוד ז"א וגם הם מטיבין לאחרים שמתקנין הגבורות סוד יין סוד הדין כנודע:
דברים הבאים תוך הסעודה הפטשלי"ש. אני חיים שאלתי לאמו איך הוא אוכל אותן ואמרה לי שמורי ז"ל צוה לאשתו שתבשל בשר ובצלים בשמן זית או בשמן שומשמין קודם שתשים אותם בתוך העיסה:
מורי ז"ל היה אומר בענין דברים המשכחים כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע"ה. אבל האוכלם בכוונה אז מוסיפים לו זכירה אחר שהוא מעלה אותם ומתקנם:
הבצים היה מורי ז"ל אוכל אותם א שלמות ולא היה חושש לדם הנמצא בהם לפעמים:
טבחיאו"ם הממולאים מבשר ובצים היה אוכל מורי ז"ל גם העיד הר"ם ז"ל שאכל פלא"ס ריינדא"ס:
תרנגולת שלמה היה אוכל מורי ז"ל ולא היה חושש לדברי הרמב"ם ז"ל:
לב בהמה. צריך האדם לשמור את עצמו מאוד שלא לאכול שום לב בהמה וחיה ועוף. לפי שרוח הבהמות שורה שם ואם אדם אוכל אותם נדבק בו אותו הרוח וגורם לו שכחה. וגם כי לפעמים יתגלגל איזה רוח באותו בהמה וידבק בו ג"כ:
תורמסים צריך ליזהר שלא לאכול תורמסים המתוקים מן העו"ג ולא אפונים שהם קודמא"ש שאע"פ שאינם עולים על שלחן מלכים השרים אוכלים אותם:
הקאווי צריך אדם ליזהר ולא היה שותה מורי ז"ל שיש בו ג"כ משום בישולי עו"ג:
לחם צריך אדם ליזהר שלא לאכול מעו"ג אפי' מפלטר אפי' בספק לא יאכל אותם ואם קנה מפלטר ישראל צריך לחקור אם הוא עשוי מישראל כאשר נוהגים בצפת תוב"ב שרוב פלטרים הם ישראלים:
הקום היה אומר מורי ז"ל שאסור לשתות מפני שהוא דם מעיקרו ואחר שמסירים החלב נשאר קו"ם וחוזר לעיקרו:
הצוקר הנעשה מקנים המתוקים שמעתי שאוסרים אותו לאכול כי בעשייתו נותנים בו חלב ומן חלב נעשה ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אוכל אף עם בשר:
הגבינה היה נוהג מורי ז"ל כי ביום שהיה אוכל גבינה לא היה אוכל בשר כל אותו היום עד הלילה וכ"ש אם היה אוכל בשר מתחלה שלא היה אוכל גבינה עד הלילה:
מה שאנו מזכירים בריאת הנפשות וחסרונם שהוא כללות כל הנבראים בברכה אחרונה של מים. הטעם הוא כי המים הם המגדלים כל הצמחים הזרועים וכל חסרוני אדם לכן כיון שהמים סיבת הכל אנו כוללים הכל בהם. וידוע ג"כ כפי הסוד כי הכל נמשך מן המים שהם החסדים שמהם הנשמות יוצאות לכל הבריות ע"ש. וצ"ל על כל מה שבראת להחיות לנוכח ולא שברא שלא לנוכח וצריך לכוין בברכת שהכל שהוא היסוד ומגלה השפעתו ע"י מלכות וזהו בדברו וכן בורא פרי העץ. בורא פרי יסוד. העץ הוא מלכות וכן בכל שאר הברכות. ויש בה ט' תיבות נגד ט' יודין שיש בד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והם בגימ' מים גם יכוין בשתיית המים לט' יודין אלו העולין מנין מים:
עשבא דדברא כתבו הפוסקים כיון שלא נזרעו בידי אדם. שיברך עליהם שהכל. ומורי ז"ל לא היה חושש ומברך ברכה הראוי לעץ או לאדמה אף אם יהיו מדברות. ולפעמים היה מצוה שיביאו לו דרדרים שבני אדם אוכלים אותם לקיים מ"ש הקדוש ב"ה לאדם כשקלל לאדמה בעבורו קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. והזהר שלא לעקור ירק מתחת הגפן רק שיהיה רחוק מן הגפן ד' אמות. ולא יעקור בידו ירק לפי שהוא גמר מלאכתו וחייב במעשר. וגם אסור לילך עם העו"ג לקנות ירק בגן בא"י או פירות שמא יעקור ערלה לפניו וערלה ודאי בא"י אסור כנזכר במשנה זתים הנעשים בבית לאכילה חייבים במעשר. אך השחורים שמביאים העו"ג לאכילה פטורים מן המעשר:
ענבים הנזרעים דוקא ליין ולא לאכילה נמצא גמר מלאכתן ביד ישראל האוכל מהן חייב במעשר. התורמסים מתוקי' גמר מלאכתן ביד ישראל וחייבים במעשר. השומשמין החיים פטורים ממעשר כשעושין שמן על ידי עו"ג. אך עתה נגמר ע"י ישראל חייבים במעשר:
בענין הדבש הנעשה מתירוש המבושל של ענבים לא היה מורי ז"ל נמנע מלאוכלו אף אם היו העושים אותו חשודים עליו. ונלע"ד הטעם שהיה מיקל לפי שאין ניסוך באומת ישמעאלים ודי שלא לאוכלו בודאי שלהם אך בספיקו היה מתיר. צריך לפרוש עצמו מבשר ויין כל ימי השבוע כדי שלא לבא לידי חטא אפילו בשוגג. פעם אחת שתיתי יין עם כופר א' שעשה תשובה והראה לי במצחי ששתיתי יין נסך וספרתי לו המעשה ואמר לי עכ"ז צריך תיקון ואז נתן לי תיקון. מהרח"ו ז"ל ישתו יין נסיכם ר"ת יין וס"ת גימט' צו ואין צו אלא ע"ז מכאן רמז יין נסך מן התורה שכל השותה יין נסך לסוף עובד עבודה זרה:
שבת בשבת תשלים. הכוונה שצריך להשלים מסכת שבת כולה בשבת מפני שהם כ"ד תכשיטי כלה. והנה אחר אכילתך תקרא איזה פרקים ממסכת שבת. וטוב לומר שמונה פרקים הראשונים בליל שבת. וח' פרקים שנים בשבת שחרית. ושמנה פרקים שלישים במנחה שהם כ"ד תכשיטי כלה. ובמ"א כתוב קודם ברכת המזון יקרא ארבעה פרקים דשבת אחר שיאמר הפזמון של שבת וכל זה קודם מים אחרונים. ואח"כ יטול ידיו ואחר כך יאמר הפסוקים והמזמורים כמ"ש בע"ה. אך מורי ז"ל תיקן ג' פזמונים א' לליל שבת וא' לבוקר וא' לערב והיה קורא ד' פרקים ראשונים דשבת בליל שבת ובשחרית ד' פרקים שניים ובמנחה ד' פרקים וכל זה נגד ד' אותיות הוי"ה או שם אדנ"י ואיני זוכר איזה מהם. ופעמים לא היה קורא אלא פרק א' לבד כשהיה מתעסק בד"ת על השלחן לא היה קורא כי אם פרק א' ויאמר פזמונים מהאר"י ז"ל בליל שבת אזמר בשבחין וכו' למבצע על רפתא וכו' ויטול ידיו למים אחרונים ויאמר ידי אסחי כו' ויאמר המזמור והפסוקים ובה"מ תיכף בלי הפסקה. ובשחרית דשבת יאמר אסדר לסעודתא כו' למבצע כו' ויטול ידיו ויאמר ידי אסחי כו' ויברך בהמ"ז תיכף בלי הפסקה. לסעודה ג' דז"א יאמר בני היכלא וכו' לחן אלהי עוז תהלתי. ויאמר למבצע וכו' ויטול ידיו ויאמר ידי אסחי כו' ויברך בה"מ תיכף בלי הפסקה:
סוד מים אחרונים כבר ידעת כי ס"א קאים על פתורא וצריך אדם ליזהר בזה מאוד כי אז יכול לשלוט עליו יותר משאר זמנים:
וכשיש זימון בג' אז אין כ"כ חשש כי ע"י בה"מ מסתלק משם אך כשאדם יחידי אז צריך כוונה גדולה עד מאד לסלק מעליו הס"א לכן צריך לכוין עד מאוד בבהמ"ז והנה ביותר צריך לנהוג במים אחרונים בהיותו לבדו כדי שלא יקטרג עליו הס"א וע"י מתנה זו שהוא מים אחרונים מסתלק משם:
מהר"ן ז"ל נלע"ד נתן שז"ס הפסוק ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו ר"ל מים שבא מן הידים הוא נתן יעקב כח לעשו ויהיה שולט בהם ובזה יסתלק ממנו וז"ס ר"ת מנחה לעשו אחיו לעשו מים אחרונים. אמנם על כל זה עתה הוא אורח ואם לא יכוין נעשה אח"כ בעל הבית לכן צריך לכוין כוונה גדולה במים אחרונים ובבה"מ ובהיותו יחידי צריך ליזהר ביותר. עוד שם ע"פ סוד כוונות באורך:
טוב לומר פסוק זה. זה חלק אדם רש"ע מאלהי"ם ונחלת אמרו מאל. חלק אדם רשע ר"ת אחר וגם עם ז' דזה גימ' רי"ו וס"ת גימט' עמק"ה גימ' יר"ה וכולם יחד גימ' ה"פ אלהי"ם ע"ה. ומים אחרונים הם חובה אף ע"פ שהידים אינם מזוהמות ואפילו לא אכל רק פת חרבה לבד כי הקליפה המסמא היא נדבקת במלח וכשאנו ממתיקים המל"ח בלח"ם היא נבדלת משם ונדבקת בידים רי שלחן אותיות לנחש ואי לא זכה נעשה לו סם המות ונהפך השלחן לנחש. ואם זכה נעשה לו סם חיים ונהפך מנחש לשלחן שמכפר. והוא גימ' צדק"ה צד"ק ובשעה שמכניס עניים לביתו ומאכילם ומשקם מייחד צדק"ה עם צד"ק ועם זה שפחה בישא ערקת מתמן וחמשה אצבעות ידים הם ה' הויו"ת בגימט' עי"ן ויש ימין ושמאל והמים מבדילין הקליפה משם ומגבירים החסדים. גם אזוב טוב להניח על השלחן מפני שהוא מבריח כל מיני מזיקין ובפרט זאת הקליפה שכן אזוב גימטריא י"ה ע"ה וגם הזמנה לזימון מברחת אותם, אחר נטילת מים אחרונים יאמר מזמור אלהים יחננו ואח"כ יאמר אברכה את ה' בכל עת בסוד הנזכר בזוהר כי ס"א קיימא על פתורא ונקרא כל עת. וצריך לומר הב לן ונברך וזהו אברכה כו'. אח"כ יאמר סוף דבר הכל נשמע וגו' ופסוק ואנחנו נברך גו' ונוטל הכוס בימינו ואח"כ אומר זה הפסוק וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. תיבות אלו לבד ואח"כ בה"מ. ואמר לי מורי ז"ל כי מלשון הינוקא דפ' בלק משמע שיאחז הכוס בב' ידיו עד שמתחיל ברכה שניה ואז אתיישב כוס על תיקוניה בימיניה. אך הוא לא נהג כן אלא אחזו בב' ידיו והיה אוחז כך עד שהשלים לומר המזמור והפסוקים הנ"ל ואחר כך היה מיישב הכוס על ה' אצבעות יד ימין על גביהם ממש. וסימנך ואתן הכוס על כף פרעה ר"ל שהכף היא גלוי' בפישוט ה' אצבעו'. ובאמרך בה"מ אם יש ג' אנשים תברך זימון על הכוס של יין. ויתן עיניו בכוס באומרו כל הברכה. ואם אין יין יברך זימון בלתי יין וכשמברך בה"מ ישים שתי ידיו זו ע"ג זו נגד החזה יד ימין על יד שמאל ויעצום עיניו עד שיגמור כל הברכה וכן יעשה ביחידי ג"כ וכשיאמר הברכה צריך להיות הכוס נגד החזה ע"ש הסוד:
גם צריך ליזהר שלא להפסיק בין מים אחרונים לבה"מ שפעם אחד הייתי לפני מורי ז"ל ובא חכם אחד וסיפר לו כי זה כמה ימים שהיה לו כאב בכתף שלו. והשיב לו מורי כי כאב זה בא לו על שעבר על מה שאמרו רז"ל תיכף לנטילה ברכה. הכוונה על נטילת מים אחרונים שתיכף צריך לברך בה"מ והוא קרא פרק א' של משניות בנתיים לכן בא לו כאב בכתף על שעבר על תיכף דרז"ל שהוא אותיות כתף. מורי ז"ל היה נזהר שלא לדבר בשבת רק בלשון הקדש וכשהיה אומר איזה דרוש לחברים פעמים היה מפרשו בלע"ז כדי שיבינו וגם ביו"ט לא דיבר אלא בלה"ק כמו בשבת. וגם היה נזהר שלא לדבר דברי חול בשבת אפילו בלה"ק מפני ששני מלאכים אומרים ווי לפלוני אשר מזכיר שיחה בטלה בשבת. וטוב ללמד קבלה בשבת כמו שהיו נוהגים הקדמונים ואסמכוהו אקרא השתחוו לה' בהדרת קדש ר"ת למפרע קבלה:
צריך לכבד את השבת וזהו כבודו שלא לדבר בו דברי חול והטעם לפי שהשבת נקרא קודש שנאמר ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם וכשמדבר בו דברי תורה או תפלה או שאר עניני קדושה ימשיך עליו קדושה על קדושתה ומתקדש יותר ונמצא הקדושה שולטת בעולם ונפתח מקור הקדושה שהיא יו"ד ומתקדש פותח את ידיך א"ת ידיך אלא יודי"ך ואם ח"ו יעסוק בדבר חול מעורר כוחות החיצונים ובאים ונוחים בעולם ומפרישי' המלך מן המלכה. ושמירת שבת תלוי בג' אברים ברגלים שלא לילך ולצאת חוץ לתחום, בידים שלא לעשות מלאכה. בפה שלא לדבר דברי חול. והשומר שבת ואינו מדבר כלל הקב"ה משפיע עליו חכמה נפלאה עד שיתמהו ממנו מדה כנגד מדה. וידבק ביו"ד הנקרא קודש והיא חכמה היא תשפיע לך חכמה וזהו האמנם אלם צדק תדברון אם תעשה עצמך אלם תזכה לדבר צדק. ועיין בזוהר בשלח ותמצא בו דבר טוב. ועיין בתיקונים בראשית ירא שבת ובזוהר בראשית ותבין מאד:
בשחרית שבת תטבול. הנה כמו שיש הפרש בין קדושת שבת לחול ולכן צריך לטבול בע"ש כך יש הפרש בין קדושת ליל שבת בין קדושת יום שבת ולכן צריך טבילה אחרת:
מהרח"ו ז"ל היושב בתענית בשבת הנה ההוא רוחא קדישא דמתהני מסעודת שבת הנה חסר ממנה עונג שבת וגם יש מלאך ממונה על מי שמתענה בשבת ונקרא סנגרי"א ועולה לפני המקום ית"ש וצועק על האיש ההוא ואז נענש בעלמא דין ובעלמא דאתי. אמנם במקום שהתירו לו רז"ל יתענה כי אז קורעין לו גזר דינו אפי' אסתכמו עליו כל שבעין עילאין סוד ב"ד העליון של ע"ב סנהדרין שבהיכל זכות אבל אחר שקרעו גזר דינו חוזר אותו הממונה על התענית וכמה אחרנין עמו ונפרעין ממנו עונג שבת ותקונתו שיתענה למחרתו כי נודע שהאדם ניזון מהשכינה בשבת ובחול מן ימי החול א"כ אם אוכל בחול ולא בשבת נמשל לגנב אשר ירא מהבריות ולא מהקב"ה אך כאשר מתענה בחול א"כ נראה שאין כוונתו משום דמחשב יתיר מזון דחול. אך אין צריך זה כל ימי השבוע רק יום ראשון שאז שולט ומתחיל לשרות על האדם רוחא אחרא דחול ואז יתענה ודי בזה. אבל עכ"ז זכאה איהו מאן דאשלים עונג שבת ולא אצטרך לתענית חלום כי יומא דין אתעטרא בשבעין עטרין כנודע ודי בזה:
צריך לומר תכנת שבת על סדר תשר"ק:
מצאתי כתוב מקדמון אחד וז"ל צריך לחלק בה' חלקים כזה. תכנת שבת רצית קרבנותיה. צוית פרושיה עם סדורי. נסכיה מענגיה לעולם כבוד. ינחלו טועמיה חיים זכו. וגם האוהבים דבריה גדולה בחרו אז. מסיני נצטוו צווי פעולה כראוי. הרי לך סוד ה' חלוקי אופנים מן הנחל העליון, וגם ה' אותיות מנצפך ע"כ ע"ש:
אח"כ תכנס לביתך ותעמוד במקומך ותקיף השלחן ב' פעמים כנזכר בסעודת הלילה. מורי ז"ל היה נוהג לישן ב' או ג' שעות אחר הסעודה והיה אומר כי השינה הוא מכלל עונג שבת:
ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ר"ת בשבת רמז שהרהור בדברי חול בשבת מותר. גם אמרו רז"ל כשאמר דוד הודיעני ה' קצי א"ל הקב"ה שימות בשבת היה דוד מצטער שלא יספודהו כראוי והיה רוצה למות בע"ש או אחר שבת. א"ל הקב"ה כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי. ר"ל השי"ת היה חפץ יותר ביום א' שהיה דוד עוסק בתורה מאלף עולות לכן לא היה רוצה להמיתו בע"ש וז"ש ברוב שרעפי ר"ל בהיות שחשבתי שלא אמות בשבת הנה תנחומיך שא"ל כי טוב יום וגו' הן ישעשעו נפשי וינחמוני והבן זה:
ואני תפלתי צריך לאומרו קודם הוצאת ס"ת להורות כי במנחה דחול הוא דינא קשיא אבל במנחת שבת הוא רחמים פשוטים ורצון גמור ולכן צריך לומר ואני תפלתי קודם הוצאת ס"ת. ע"ש הסוד:
סעודה שלישית בסעודה זאת צריך לשתות יין באמצע הסעודה ולא בתחלת הסעודה בקידוש כמו בשאר הסעודות והטעם הוא כי בסעודה זאת היא בעתיקא והוא רחמים גמורים והיין הוא דין ולכן אין לעורר הדין כלל. ותעשה בסעודה זאת כמו בשתים האחרות לכל הפרטים אחרים:
מצאתי כתוב סעודת ערבית נגד יצחק כי אתה אבינו ועם זכותו ניצל מחבלי משיח. וצ"ל דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין וז"א וע"ק אתיין לסעדא בהדיה. סעודתא דשחרית נגד אברהם חסידא ובזכותו ניצל מדינא דגיהנם. וצ"ל דא היא סעודתא דע"ק וז"א וחקל תפוחין קדישין אתיין לסעדא בהדיה. סעודתא דמנחה נגד יעקב אב של ע' נפש ובזכותו ניצל ממלחמת גוג ומגוג שהם ע' אומות. וצ"ל דא היא סעודתא דז"א וע"ק וחקל תפוחין קדישין אתיין לסעדא בהדיה. סעודתא ד' אחר הבדלה ובזכותיה ניצול מחיבוט הקבר וצ"ל דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא:
הבדלה בענין הבדלה שנוהגים לומר בב"ה היה אומר מורי ז"ל שמנהג טוב הוא והוא ז"ל היה נותן ד' זוזים לבה"כ שיקנו מהם יין כדי להבדיל על יין משלו. והזהר שלא למזוג כוס של הבדלה:
מורי ז"ל לא היה מבדיל על הנר אשר בבית כי אם על נר של שעוה שהיה לו מיוחדת לזה. מורי ז"ל היה אומר אחר הבדלה ויתן לך כמו שנוהגים לומר:
הנפש יתירה אינה הולכת לגמרי עד עת סעודת מ"ש ולכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה לאוכל נפש או בתורה עד אחר סעודת מוצאי שבת:
סליק שער השבת