קונטרס מתן תורה· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
מאמר ו'; החירות
פרק א
"חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" – אל תקרי חָרות אלא חֵרות. מלמד שנעשו חירות ממלאך המוות.
(שמו"ר מא, ז)
המאמר52 הזה צריך ביאור. כי מה ענין קבלת התורה לשחרורו של האדם ממיתה? ועוד, אחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי שאין ענין המיתה חל עליו, אם כן איך חזרו ואבדו זאת. הכי יוכל הנצחי להתהפך ולבוא לבחינה של העדר?
חירות הרצון
א. אולם כדי להבין המושג הנעלה 'חירות ממלאך המוות', צריכים מתחילה להבין מושג החירות במובנו הרגיל כפי שחיך האנושי טועם אותו. והנה בהשקפה כללית יש לחשוב את החירות לחוק טבעי הפרוס על כל החיים, כמו שאנו רואים שכמה מבעלי החיים מתים תחת ידינו כשאנו עושקים מהם את החופש. וזוהי עדות נאמנה שההשגחה אינה מסכמת לשעבודה של שום בריה. ולא לחינם לחמה האנושות במאות האחרונות עד שהשיגו חירות היחיד בשיעורים מסוימים.
האם האדם פועל לפי רצונו החפשי
ב. אמנם בכל זאת המושג הזה המתבטא במילה 'חירות' מטושטש בשבילנו מאד. ואם נחדור לתוך תוכיותה של המילה ההיא, כמעט שלא ישאר ממנה כלום. כי בטרם שאתה מבקש את חירותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה היכולת שנקראת חירות. דהיינו שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החפשי.
אמנם כשמסתכלים במעשים של היחיד, אנו מוצאים אותם כהכרחיים אליו, ובעל כרחו יעשה אותם – מבלי בחירתו. והוא דומה בזה לתבשיל השָׁפוּת על גבי כירה אצל האש, שבין רוצה או אינו רוצה מוכרח הוא לרתוח ולהתבשל. כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשתי מוֹסֵרוֹת53, שהם התענוג והמכאוב, ואין לבעל החי שום בחירה חפשית שיוכל לבחור ביסורין או לדחות העונג.
מוֹתר האדם על בעל החי: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה. דהיינו להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג או התועלת שעתידים לבוא אליו לאחר זמן. אבל באמת אין כאן יותר מחשבון מסחרי. כלומר שמעריכים את התענוג או את התועלת העתידים לבוא, שיש בהם העדפה ויתרון על הצער שהמה סובלים מהמכאובים שהסכימו לקבל עליהם עכשיו. ורק ענין של נכיון יש כאן, שמנכים הצער והיסורין מתוך התענוג העתידי המקווה, ונשאר להם עודף מסוים. הרי שנמשך בהכרח רק אל התענוג. וכן יארע לפעמים שנמצאים מִתְאַנִּים54 בעצמם, יען שלא ימצאו בתענוג שהשיגו, שיהיה בו את העודף המקווה לעומת היסורין שסבלו, ונמצאים על כן בדֶעפִיצִיט (גרעון). הכל כמנהג הסוחרים.
סוף סוף אין בזה שום הבדל בין האדם לבעל החי. ואם כן אין כלל בחירה חפשית מדעת, אלא כוח חזק מגנטי – המושכם אל התענוג המזדמן להם באיזו צורה שהיא, והמבריח אותם מסיבות המכאיבות. שבכוח שניים אלה ההשגחה מוליכה אותנו לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פינו כלל.
ולא עוד אלא אפילו קביעת האופי של התענוג ושל התועלת, אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החפשי של היחיד, אלא על פי רצונם של אחרים [כפי מה] שהם רוצים, ולא הוא עצמו. כי למשל: אני יושב, אני לבוש, אני שח, אני אוכל – לא משום שאני רוצה לישב כן ואני רוצה להתלבש כן ולדבר כן ולאכול כן – אלא משום שאחרים רוצים שאשב כן ואתלבש כן ואדבר כן ושאוכל כן. דהיינו לפי רצונם וטעמם של החברה, ולא לרצוני החפשי. ואדרבה, אני עושה כל אלה על פי רוב בניגוד לרצוני. כי יותר נוח לי לישב בקלות ראש על כל פינות הכסא, ואני רוצה להתלבש בלתי יגיעה וטרחה, ואני רוצה לאכול מכל המזדמן ובכל המקומות – אלא שאני משועבד בכל תנועותי, ואסור בכבלי ברזל בטעמים ונימוסים של החברה. הרי שאין ליחיד שום רצון ושום דעה שיוכל לתבוע עליהם את חירותו. כי כל מה שתובע, נבחן שתובע בשביל טעמים ונימוסים של אחרים, שהם החברה. אם כן אמרו נא לי, היכן חירות הרצון שלי?
ג. ולאידך גיסא, אם נניח אשר אין חירות לרצון, וכל אחד מאתנו אינו אלא כמין מכונה הפועלת ויוצרת על ידי כוחות חיצוניים המכריחים אותה לפעול כן. דהיינו שכל אחד חבוש בבית האסורים של ההשגחה, אשר על ידי שתי מוסרותיה, התענוג והמכאוב, מושכת ודוחפת אותנו לרצונה למקומות הנרצים לה. באופן שאין כלל 'אנוכיות'55 בעולם, כי אין כאן כלל בן חורין ועומד ברשות עצמו: אין אני בעל המעשה, ואין אני עושה משום שאני רוצה לעשות, אלא משום שעובדים עמי בעל כרחי ושלא מדעתי. אם כן, נמצא לפי זה חלף לו השכר ועונש?
אשר מוזר הדבר בתכלית – לא רק לדתיים המאמינים בהשגחתו ית', ויש להם על כל פנים לבטוח ולסמוך עליו ית' שיש לו בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה אלינו – אלא הדבר מוזר עוד יותר למאמיני הטבע. אשר לפי האמור, כל אחד אסור במוסרות הטבע העיור שאין לו לא דעת ולא חשבון, ואנו, מובחרי היצורים, בני הדעה והשכל, נעשינו כמשחק בידי הטבע העיור המוליך אותנו שולל, ומי יודע להיכן?!
וכדאי לנו ליקח זמן להבין דבר חשוב כזה. דהיינו, איך אנחנו קיימים כן בעולם מבחינת ישות של 'אנוכיות', שכל אחד מאתנו מרגיש את עצמו כהויה מיוחדת הפועלת על דעת עצמה, בלתי תלויה בכוחות חיצוניים זרים בלתי ידועים? ובמה מתגלה הישות הזו של אנוכיות אלינו?
הן אמת שיש קשר כללי בכל פרטי המציאות שלפנינו, שהיא פוסעת והולכת על פי חוק הסיבתיות56, בדרך גורם ונמשך קדימה. וכמו הכלל כולו, כן כל פרט ופרט לפי עצמו. דהיינו, כל בריה ובריה מבריות העולם – מארבעת הסוגים: דומם צומח חי מדבר – נוהג בה חוק הסיבתיות בדרך גורם ונמשך. ולא עוד, אלא אפילו כל צורה פרטית מהנהגה פרטית שהבריה אוחזת במשך רגעי זמן קיומה בעולם, הנה היא נדחפת על ידי גורמים קדומים שהכריחוה לקבל את אותו השינוי שבאותה הנהגה ולא אחר בשום פנים. אשר זה ברור וגלוי לכל המסתכל בסדרי הטבע מבחינת המדע הטהור בלי תערובות של פניות עצמיות.
אכן אנחנו צריכים לנתח הדבר, כדי לאפשר לעצמנו להסתכל עליו מכל צדדיו ונקודותיו:
ד' גורמים בכל התהוות
ד. דע שבכל התהוות הנפעלת בבריות העולם, צריך להבין אותה שאינה נמשכת בבחינת יש מאין, אלא יש מיש. דהיינו על ידי מהות ממשית שפשטה צורתה הקודמת ולבשה הצורה המתהווית עתה.
לפיכך יש לנו להבין אשר בכל התהוות שבעולם משותפים ארבעה גורמים, שמארבעתם יחד יצאה ונקבעה אותה ההתהוות. ונקראים בשמות: א) המצע. ב) דרכי הגורם ונמשך המיוחסים לתכונת המצע מצד עצמו, שאינם משתנים. ג) דרכי הגורם ונמשך הפנימיים שלו, המשתנים מסיבת מגע עם כוחות זרים. ד) דרכי הגורם ונמשך של דברים זרים הפועלים עליו מבחוץ. ואבארם אחד לאחד:
סיבה57 הא': ה'מצע'. פירושו, חומר הראשון המיוחס להתהוות הזו. כי 'אין כל חדש תחת השמש', וכל התהוות אשר תארע בעולמנו, אינה יש מאין זולת יש מיש. (אלא) שאיזו ישות פשטה צורתה הקודמת ולבשה צורה אחרת משונה מהקודמת. ואותה המהות שפשטה את צורתה הקודמת, היא מוגדרת בשם ה'מצע'. שבו טמון הכוח העתיד להתגלות ולהיקבע בגמר הצורה של אותה ההתהוות. על כן ודאי היא נחשבת לבחינת הסיבה העיקרית אליה.
סיבה הב': היא הסדר של גורם ונמשך המיוחס לתכונת המצע מצדו עצמו ואינו משתנה. למשל, חיטה שנרקבה באדמה ובאה לבחינת זריעה של חיטים, הרי מצב הרקוב הזה מכונה בשם 'מצע' [היא סיבה הא' הנ"ל]. כלומר, שיש להבין כאן שמהות של חיטה פשטה צורתה הקודמת שהיתה לה, דהיינו צורת החיטה, וקבלה בחינה חדשה בתמונת חיטה רקובה, שהוא הזרע שנקרא 'מצע', הערום מכל צורה. שעתה אחר שנרקבה באדמה, נעשית ראויה ללבוש צורה אחרת, דהיינו צורה של חיטים הראויות לצמוח ולצאת מאותו המצע שהוא הזרע.
וזהו גלוי וידוע לכל, שהמצע הזה אינו עתיד להתלבש בצורות של דגן ולא בשיבולת שועל, אלא רק בהשוואה אל אותה הצורה הקודמת שהסתלקה ממנה, שהיא החיטה היחידה. ואף על פי שמשתנית בשיעורים מסוימים, הן בכמות והן באיכות, כי בצורה הקודמת היתה חיטה יחידה ועתה עשר חיטים, וכן בטעם ויופי – אולם עיקר הצורה של החיטה אינה מקבלת שינוי.
הרי שיש כאן סדר של גורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע מצדו עצמו ואינו משתנה לעולם. שמחיטה לא תצא שבולת שועל כמבואר. זהו המכונה סיבה הב'.
סיבה הג': היא סדר דרכי הגורם ונמשך הפנימיים של המצע, שמשתנים מסיבת המגע ופגישה עם כוחות הזרים שבסביבתו שבא עמהם במגע. פירוש, כי אנו מוצאים שמחיטה אחת הנרקבת באדמה יוצאות ונולדות חיטים מרובות, ולפעמים עוד גדולות ומשובחות ממה שהיתה החיטה בטרם שנזרעה. הרי בהכרח שיש כאן תוספת של גורמים שנשתתפו ונתחברו עם הכוח הטמון במצע, שמשום זה נגלו ויצאו כל אותן ההוספות בכמות ואיכות שלא היו כלל בצורת החיטה הקודמת. ש[גורמים אלו] הם מהסביבה, דהיינו החומרים והמלחים שבאדמה, והגשם והשמש, אשר כל אלה פעלו עליה, מתוך שהפרישו מכוחותיהם והתחברו אל הכוח הטמון במצע עצמו, בדרך 'קודם ונמשך', והוציאו את הריבוי של כמות ואיכות לַהתהוות ההיא.
ויש להבין כאן שסיבה הג' הזו מתחברת עם המצע בפנימיותו. משום שהכוח הטמון במצע שולט עליהם (על הגורמים). שסוף סוף השינויים הללו לא יצאו מגדרה של החיטה עצמה, כלומר שהם שייכים כולם למין החיטים ולא למין אחר. ולפיכך אנו מגדירים [גם] אותם 'גורמים פנימיים'. אלא שנבדלים מסיבה הב' הבלתי משתנה משום בחינה שהיא, מה שאין כן סיבה הג' משתנה בכמות ואיכות.
סיבה הד': היא סדר גורם ונמשך מדברים זרים הפועלים עליו מבחוץ. פירוש, שאין להם יחס ישר אל החיטה כמו המלחים והגשם והשמש, אלא הם דברים זרים אליה. כמו השכנים הנמצאים בשכנותה, ומקרים חיצוניים כמו הברד והרוח וכדומה.
והנך מוצא, אשר ארבעה גורמים מתחברים בחיטה בכל משך זמן גִדוּלה. אשר כל מצב ומצב פרטי שהחיטה מקבלת במשך הזמן ההוא נעשה מותנה מארבעתם. שהכמות והאיכות שבמצב נקבעות על ידיהם.
ד' הגורמים במושכלות
ה. וכמו שציירנו לך בחיטה, כן החוק בכל מיני התהוות שבעולם, ואפילו במחשבות ומושכלות. למשל, אם תצייר לך איזה מצב במושכלות מאיזה אדם שהוא. דהיינו, מצב אדם דתי או אדם בלתי־דתי, אם חרדי קיצוני או בלתי־דתי קיצוני, או בינוני – תבין גם כן שאותו המצב נתהווה ונקבע באדם על ידי ארבעה הגורמים האמורים:
סיבה הא': היא המצע, שהוא החומר הראשון שלו. כי האדם נברא יש מיש, דהיינו מפרי מוחותיהם של מולידיו. ולפיכך נמצא בשיעור מסוים כמו העתקה המועתקת מספר לספר, כלומר שכמעט כל העניינים שהיו מקובלים ומושגים באבותיו ואבות אבותיו, באים ונעתקים גם בו. אלא ההבחן הוא, שנמצאים [בו אותם העניינים] בבחינת הפשטת הצורה, [אשר] בדומה לחיטה הנזרעת שאינה ראויה לזרע אלא אחר שנרקבה ופשטה צורתה הקדומה – כן הטיפה הזרעית שממנה נולד האדם, אין עוד בה כלום מצורות של אבותיו, רק כוחות נעלמים לבד.
כי אותם המושגים שהיו באבותיו בבחינת מושכלות, נעשו בו בבחינת סתם נטיות שנק' אינסטינקטים58 או כהרגלים מבלי לדעת אפילו למה הוא עושה כן. שהמה אמנם בחינת כוחות נעלמים שירש מאבותיו. באופן שלא לבד הקניינים הגשמיים באים לנו בירושה מאבותינו, אלא גם הקניינים הרוחניים וכל המושכלות שרק עסקו אבותינו בהם, מגיעים אלינו בירושה דור דור.
ומכאן מתגלות ויוצאות כל מיני נטיות השונות שאנו מוצאים בין האנשים. כמו: נוטה להאמין או לביקורת, נוטה להסתפק בחיים חומריים או מתאווה רק לאידיאות59 ומואס בחיים שאין בהם חפץ, קמצן – ותרן, עז פנים – ביישן וכדומה. כי כל אלו התמונות המתראות באנשים, אינן מרכושם עצמם אשר רכשו, רק ירושה פשוטה שנפלה להם מאבותיהם ואבות אבותיהם. כידוע לחכמי הפסיכולוגיה אשר גם מקום מיוחד יש במוח האדם שהירושות הללו שׁוֹרוֹת שמה, ונקרא 'מוח המָאֳרָךְ' (או סוּבּ קוֹנְשִיֶעס60), שכל הנטיות הללו מתגלות משם.
אולם מתוך שמושכלות אבותינו מפרי נסיונותיהם, נעשו בנו לנטיות בעלמא – על כן נחשבות כמו החיטה הנזרעת שפשטה צורתה הקודמת ונשארה עירומה, ורק כוחות טמונים בה הראויים לקבל צורות חדשות. שבנידון שלנו, ראויות הנטיות לקבל צורות של מושכלות. שזהו נחשב על כן לבחינת חומר ראשון. והוא גורם הא' העיקרי הנק' 'מצע', שבו כלולים כל הכוחות לנטיות המיוחדות שירש ממולידיו, והם מוגדרים בשם 'מורשה האבהית'.
ותדע שהנטיות הללו שאמרנו, יש מהן שבאות דווקא בבחינת שלילה, כלומר להפך ממה שהיו נמצאות באבותיו. ומכאן אמרו, כל מה שיש בלב האב בסתר, מתגלה אצל הבן בגלוי61. טעם הדבר הוא, מפני שה'מצע' עומד בבחינת פושט צורה הקדומה כדי ללבוש צורה חדשה, ולפיכך נמצא קרוב לשלילת צורות המושכלות של אבותיו, כמו החיטה הרקובה באדמה שמאבדת מעצמה כל הצורה שהיתה בחיטה. עם כל זה, תלוי הדבר בשאר ג' הגורמים כמו שכתבתי לעיל.
ו. סיבה הב': היא סדר גורם ונמשך באורח ישר, המיוחס לתכונת המצע מצדו עצמו, שאינו משתנה. פירוש, על דרך שנתבאר בחיטה הרקובה הנתונה באדמה, אשר הסביבה שהמצע נתון בה, האדמה המלחים שבה האויר והשמש, פועלת על הזריעה סדר ארוך של גורם ונמשך במהלך איטי הדרגתי, מצב אחר מצב, עד שמתבשלת, והמצע חוזר ולובש צורתו הקדומה, דהיינו צורת החיטה, אולם בשינויים של כמות ואיכות. שחלקם הכללי אינו משתנה כלום, שלא יצמחו דגן או שבולת שועל – אלא בחלקם הפרטי משתנים: בכמות, דהיינו שמחיטה האחת נעשו עשר או עשרים חיטים, וכן באיכות, שהֵנה משובחות או גרועות מצורת החיטה הקדומה.
על דרך זה כאן, האדם בתור 'מצע' נתון בתוך הסביבה, דהיינו בין החברה. והוא מושפע מהם בהכרח – כמו החיטה מסביבתה. כי המצע הוא רק צורה גלמית, ועל כן מתוך המגע ומשא התמידיים שלו עם הסביבה והחברה, הרי הוא מתפעל על ידיהם במהלך הדרגתי של סדר מצבים בזה אחר זה בדרך גורם ונמשך. אשר בזמן הזה מתהפכות לו הנטיות הכלולות במצע שלו, ומקבלות בחינות (הבחנות) של מושכלות.
למשל, שיָרַשׁ נטיה מאבותיו להיות קמצן. הנה כשנגדל, הולך ובונה שִׂכְלִיוֹת ועיונים, אשר כולם מסיקים לו החלטות אמיתיות, שטוב לאדם להיות קמצן62. או שירש נטיה מאבותיו להיות חפשי בדעות. הנה כשנגדל, הולך ובונה לעצמו עיונים ומסיק מהם מסקנות, שאך טוב לאדם להיות חפשי. אולם מאין הוא נוטל אותם המשפטים ודרכי ההיקש ומשא־ומתן? כל זה הוא נוטל מהסביבה שלא מדעתו. כי המה משפיעים לו דעותיהם וטעמם, בבחינת גורם ונמשך הדרגתי, באופן שהאדם מחשיבם שהם רכושו עצמו, אשר רכש אותם בדרך עיונו החפשי.
אמנם גם כאן כמו בחיטה, יש חלק אחד כללי, בלתי משתנה מגדרו של ה'מצע'. דהיינו שסוף סוף נשארות הנטיות שירש עומדות אצלו בעינן, כמו שהיו מצויות באבותיו. זהו המכונה סיבה הב'.
ז. סיבה הג': היא סדר גורם ונמשך באורח ישר, העובר על המצע והוא משתנה על ידיהם. כי מתוך אשר הנטיות המורשות נתהפכו באדם בסיבת הסביבה לבחינות מושכלות, לפיכך נמצאות פועלות באותם הכיוונים אשר השִׂכְלִיוֹת הללו מגדירות אותן.
למשל: הקמצן מטבעו, אשר על ידי הסביבה נתהפכה אצלו הנטיה של הקמצנות למושכל והוא מבין את הקמצנות על פי איזה גדר שכלי. נניח שמגן על עצמו במנהגו זה שלא יצטרך לבריות. הרי שהשיג בחינת קנה־מידה לקמצנות, שיכול לוותר בזמן שלא יתכן לו עוד לפחד מזה. נמצא שהשתנה הרבה לטובה מהמידה שירש מאבותיו.
וכן לפעמים מצליח לעקור נטיה רעה מתוכו לגמרי. והוא על ידי הרגל, אשר כוחו יפה להעשות לו טבע שני. אשר בזה יפה כוח האדם מכוח הצומח. כי החיטה לא תוכל להשתנות רק בחלקה הפרטי כאמור לעיל, משא"כ האדם יכול גם כן להשתנות מכוח הגורם ונמשך של הסביבה אפילו בחלקים הכלליים, דהיינו, להפך נטיה שלמה ולעקרה משרשה אל ההפכיות שלה.
ח. סיבה הד': היא סדר גורם ונמשך העובר על המצע מדברים הזרים לו לגמרי ופועל עליו מבחוץ. פירוש, שאותם הדברים אין להם שום שייכות לסדר הגידול של המצע לפעול עליו באורח ישר, אלא שפועלים באורח בלתי ישר. דהיינו, למשל הכלכלה והטרדות או הרוחות (רווחות) וכדומה, אשר יש להם לעצמם סדר שלם הדרגתי ואיטי של מצבים מגורם ונמשך, הגורמים שינויים במושכלות האדם לטובה או לרעה.
הנה ערכתי לעינך ארבעת הגורמים הטבעיים, אשר כל מחשבה וכל שֵׂכֶל המופיעים בנו, אינם רק פירותיהם בלבד. ואפילו יֵשב אדם ויעיין באיזה דבר מעת־לעת שלם, לא יוכל להוסיף או לשנות משהו על מה שד' הגורמים הללו נותנים לו. וכל הוספה שיכול להוסיף היא במידת הכמות: אם שכל גדול או שכל קטן. משא"כ באיכות לא יוסיף אף משהו. כי המה הם הקובעים לנו את האופי והצורה של השכל ושל המסקנה בעל כרחנו, בלי שאלת פינו כלל. באופן שאנו מסורים בידיהם של ד' הגורמים הללו, ממש כחומר ביד היוצר.
בחירה חפשית
ט. אולם כשאנו מסתכלים בארבעת הגורמים הללו, אנו מוצאים אשר הגם שכוחותינו חלשים מלעמוד כנגד גורם הא', שהוא ה'מצע' – עם כל זה יש לנו היכולת ובחירה חפשית להגן על עצמנו משאר שלשת הגורמים, שעל פיהם משתנה המצע בפרטיות, ולפעמים גם בחלקו הכללי, דהיינו על ידי הרגל שקונה טבע שני, כמ"ש לעיל.
והגנה זו משמעותה, שאפשר לנו תמיד להוסיף בדבר בחירת הסביבה שלנו, שהם החברים הספרים המלמדים (המורים) ודוגמתם. בדומה לאחד שירש כור (מידת נפח) חיטים מאביו. אשר יוכל לעשות ממידה קטנה הזו עשירות גדולה, דהיינו, רק בבחירת הסביבה בשביל ה'מצע' שלו. שתהיה אדמה פוריה שיש לה כל המלחים וחמרי הגלם המכלכלים לחיטה במידה מלאה בשפע. וכן בעבודה לשבח את התנאים שבסביבה, שיתאימו לצרכי הגידול והצמיחה. כי החכם יעשה בדעת, ויבחר אליו כל התנאים הטובים וימצא ברכה, והסכל יקח הכל מהמזדמן לפניו, ועל כן תתהפך לו הזריעה לקללה ולא לברכה. הרי שכל שבחו ורווחיו תלויים בבחירת הסביבה לחיטה. אבל אחרי שהניח החיטה בסביבה שבחר, כבר נקבעת החיטה בצורה מוחלטת בהתאם לאותו השיעור שהסביבה מוכשרת לתת.
כן הנדון שלנו: כי אמת הדבר שאין חירות לרצון, אלא הוא מתפעל מארבעת הגורמים האמורים, ומוכרח לחשוב ולעיין כמו שהמה מציעים אליו, בלי שום כוח לביקורת ושינוי כמלוא נימה. כדוגמת החיטה שכבר נזרעה בסביבה. אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו, שמשפיעים לו שִׂכְלִיוֹת טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו ולקרוא בכל ספר שנופל לידו, שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהמה מרובים ויותר נוחים לפניו, שמתוך זה נעשה מוכרח להשכלות גרועות ורעות המביאות אותו לחטוא ולהרשיע – ודאי ענוש יֵענש. לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם, אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה. כי בזה ודאי יש בחירה כמבואר.
לכן המתאמץ בימי חייו ובוחר בכל פעם בסביבה יותר טובה – הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח, בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי מחשבות ומעשים כאלו.
איני דר אלא במקום תורה
י. באמור תבין היטב דברי רבי יוסי בן קיסמא (אבות ו, ט) שהשיב לאדם שביקש אותו שידור במקומו, ויתן לו בשביל זה אלף אלפי אלפים דינרי זהב. והשיב לו רבי יוסי בן קיסמא: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה". שלכאורה הדברים נשגבים מדעתנו הפשוטה. אשר איך ויתר על אלף אלפי אלפים דינרי זהב, בשביל דבר קטן כזה, שלא רצה לדור בעיר שאין שם בני תורה, באותה שעה שכבר בעצמו היה מוסמך וחכם גדול ואינו צריך ללמוד ממישהו? הוא פלא גדול.
אולם במבואר הרי הדבר הזה פשוט מאד, וראוי שיקוים מכל אחד ואחד מאתנו. כי נתבאר שהגם שיש לכל אחד בחינת מצע משלו, מכל מקום אין הכוחות מתגלים אל הפועל זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה. בדומה לחיטה הנזרעת באדמה, שאין כוחות החיטה מתגלים אל הפועל זולת על ידי הסביבה שלה – שהיא האדמה, הגשם, ואור השמש. ולפיכך יפה שיער רבי יוסי בן קיסמא, אשר אם יעזוב את הסביבה הטובה שלו אשר בחר, ויבוא לסביבה רעה וכחושה דהיינו בעיר שאין בה תורה, אז לא בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא עוד כל יתר הכוחות הטמונים במצע שלו, שעוד לא הספיק לגלותם לפועל, נמצאים שישארו בהעלמם. כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה שתוכל להפעיל אותם מהכוח אל הפועל. כמבואר לעיל, אשר רק בענין בחירת הסביבה משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו, אשר ראוי בשבילה לשכר או לעונש.
לכן אין שום פלא על חכם גדול כרבי יוסי בן קיסמא, שבחר בטוב ועזב את הרע, ולא נתפתה בדברים וקניינים גופניים. כמו שמסיק שם: "שבשעת פטירתו של אדם, אין מְלַוִין לו, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". כמו כן הזהירו חז"ל (אבות א, ו): "עשה לך רב וקנה לך חבר"63, וכמו כן הבחירה בספרים כנודע.
כי רק בדבר הזה יש להועיל לאדם או לגנותו, דהיינו בבחירת הסביבה. אולם אחר שבחר הסביבה, כבר מוטל בידיהם כחומר ביד היוצר64בכתב היד נוספה כאן הערה בענין השכל ושליטתו בגוף, וז"ל:
יש מהחכמים המודרנים החיצונים, אשר אחר שהתבוננו בענין הנזכר לעיל, וראו איך ששכלו של האדם אינו אלא בחינת פרי הנצמח ויוצא ממאורעות החיים, על דרך שהבאנו לעיל– באו למסקנה אשר אין שום שליטה לשֵׂכֶל לפעול על הגוף במידת מה, אלא רק מאורעות החיים בלבד הנרשמים בגידים הגשמיים של המוח, המה השולטים ומפעילים את האדם. ושכלו של האדם דומה כמו מַרְאָה המקבלת צורות הנמצאות לנגדה, שאף על פי שהמראה היא הנושאת לצורות הללו, מכל מקום אינה יכולה להפעיל ולהניע את הצורות שבתוכה כלל. כן השכל, אף על פי שמאורעות החיים בכל בחינותיהם של הגורם ונמשך מתראים וידועים בשכל, מכל מקום אין השכל עצמו שולט כלל על הגוף, שיוכל להביאו לידי תנועה, דהיינו לקרבו למועיל או להרחיקו מן המזיק. משום שהרוחני והגשמי רחוקים זה מזה בתכלית, ולא יצויר כלל שום אמצעי מכשיר ביניהם, באופן שיוכל השכל הרוחני להניע ולפעול על הגוף שהוא גשמי. כמו שהרחיבו בו והאריכו בזה.
אולם על כל חריפותם שם שיבושם. כי הדמיון שבאדם משתמש עם השכל, לא פחות מהמיקרוסקופ לעינים. אשר בלי המיקרוסקופ אינו רואה שום דבר מזיק מחמת קטנותו, אולם אחר שרואה את הבריה המזיקה על ידי המיקרוסקופ, הרי האדם מתרחק מן אותו המזיק. נמצא אשר המיקרוסקופ [הוא ש]מביא את האדם לידי פעולה להרחיקו מהנזק ולא החוש, כי החוש לא הרגיש המזיק. ובשיעור הזה ודאי שהשכל שולט על גוף האדם בשליטה גמורה, להרחיקו מהרע ולקרבו אל הטוב. דהיינו בכל אותם המקומות אשר תכונת הגוף חלשה היא להכיר שם את המועיל או המזיק, ורק להשכלתו של השכל הוא צריך.
ולא עוד, אלא שמתוך שהאדם מכיר את השכל שהוא מסקנה נאמנה מניסיונות החיים, על כן הוא מסוגל לקבל שכל ובינה מאדם הנאמן לו, ולקבל אותו בדמות חוק אף על פי שמאורעות חייו לא הספיקו לגלות לו שכל כזה. בדומה לשואל בעצת הרופא, שהוא מקבל ושומע לעצתו אף על פי שאינו מבין בשכלו עצמו ולא כלום. הרי שמשתמש בשכל של אחרים ונעזר על ידו, לא פחות מבשכלו שלו עצמו.
וזהו שאמרנו לעיל, שיש ב' דרכים לדרכי ההשגחה, להבטיח לאדם שיבוא אל המטרה הטובה התכליתית. שהם: דרך יסורין ודרך תורה (עיין לעיל מאמר מהות הדת ומטרתה אות ד; השלום אותיות טו-טז). אשר כל הבהירות שאמרנו שם שנמצאת בדרך התורה נובעת מזה, משום שאותם שכליות הבהירות שנתגלו ויצאו והוכרו לעין, אחר שלשלת גדולה וארוכה ממאורעות החיים של הנביאים ואנשי השם– הנה האדם בא ומנצל אותם בכל מידתם ומוציא תועלת על ידיהם, כמו שאותם השכליות היו יוצאות ממאורעות חייו עצמו. הרי לעיניך שנפטר האדם מתוך זה מכל אותם הנסיונות המרים המחויבים לו לאדם הזה לעבור עליו עד שיתפתח בו עצמו אותו השכל הבהיר. אם כן נפטר מיסורין וגם מרוויח זמן.
ואפשר לדמות הדבר כמו חולה, שאינו רוצה לשמוע לעצתו של הרופא בטרם שיבין בעצמו איך עצתו זו תרפא אותו, על כן מתחיל בעצמו ללמוד חכמת הרפואה. הרי יוכל למות מחליו בטרם יספיק להבין החכמה. כן דרך יסורין לעומת דרך התורה. כי מי שאינו מאמין למושכלות שהתורה והנבואה מיעצים לו לקבלם בלי הבנה עצמית, הרי מוכרח בעצמו לבוא לאותם השכליות, והיינו רק על דרך ביאתו בשלשלת הסיבה והמסובב ממאורעות החיים, שהם נסיונות מזרזים מאד המסוגלים לפתח בו את חוש הכרת הרע, כמו שנתבאר..
פרק ב
חירות היחיד
חירות היחיד והחובה בשמירתה
יא. עתה באנו לידי הבנה גם בחירות היחיד על תוכנה המדויק. אשר זה אמור רק על בחינת גורם הא' שהוא ה'מצע', שהוא בחי' חומר הראשון של כל אדם. דהיינו כל בחי' הנטיות הבאות אלינו בירושה מאבותינו ואבות אבותינו, אשר באלה נבדל האחד ממשנהו.
כי תראה אשר אלפי אנשים שיש סביבה אחת לכולם, [דהיינו] גם באופן אשר ג' גורמים האחרונים פועלים על כולם במידה שווה – עם כל זה לא תמצא ביניהם שני אנשים שתהיה להם תכונה אחת. והוא מטעם שכל אחד מהם יש לו מצע מיוחד לפי עצמו לבדו.
שזה דומה כמו המצע של החיטה, שאף על פי שמשתנה הרבה מכוח ג' הגורמים האחרונים, עם כל זה תשאר עליו צורת החיטה הקדומה, ולעולם לא יקבל צורת מין אחר. כן הדבר הזה, אשר כל מצע שפשט הימנו צורה הקדומה של המולידים, ולבש צורה החדשה המותנית מכוחות ג' גורמים שנוספו אליו, והשתנה הרבה על ידיהם – עם כל זה צורה הכללית של המולידים לא תאבד הימנו, ולעולם לא יוכל לקבל צורה של אדם אחר, שדומה בערכו כערך השעורה לחיטה.
שהרי כל מצע ומצע יש לו לעצמו שלשלת דורות ארוכה, מכמה מאות דורות, אשר אותו המצע כלול מהמושכלות שבכולם. אלא שאינן מגולות בו באותן הצורות שהיו נמצאות באבותיו, דהיינו בצורות של מושכלות, אלא רק מבחינת פושט צורתן. ועל כן עומדות בו רק בצורות של כוחות פשוטים שנק' נטיות ואינסטינקטים, מבלי שיודע טעמן להבין למה עושה כן, כנ"ל. ולפיכך לא יצויר לעולם שיארע שיהיו שני אנשים בתכונה שווה.
יב. ותדע אשר זהו הרכוש האמיתי של היחיד, שאסור למישהו לפגוע בו או לשנותו. כי סופן של כל אלו הנטיות הכלולות במצע, להתפעל ולקבל צורות מושכלות כשיתגדל אותו היחיד ויעמוד על דעתו, כמבואר לעיל. ומכוח חוק ההתפתחות השולט בכל השלשלת ההיא, הדוחף אותה תמיד קדימה, כמבואר במאמר השלום, נמצא עוד שסופם של כל נטיה ונטיה להתהפך למושכלות מאד גבוהות וחשובות לאין ערך. נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד ועוקר אותה ממנו, הוא גורם שתאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא שעתידה לצאת בו באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא לא תארע עוד לעולם בשום גוף אחר זולתו.
וכאן צריך להבין שבשעה שאיזו נטיה מתהפכת ומקבלת צורת מושכלה, אין עוד יותר להכיר בה הבדלות של טוב ורע. כי הבדלות אלו ניכרות רק בו בזמן היותן נטיות, או מושכלות בלתי מבושלות, ובשום פנים לא יוכר שמץ מהן בעת שמקבלות צורת מושכלות אמיתיות. ודבר זה יתבאר במאמרים הבאים, בכל טעמו ונימוקו.
מזה מובן לנו גודל החמס שעושות אלו האומות המטילות מרותן על המיעוטים ועושקות את חירותם, מבלי ליתן אותם להמשיך את דרך חייהם על פי נטיותיהם שהגיעו אליהם במורשה מאבות אבותיהם – כי כרוצחי נפשות נחשבים.
וגם הבלתי מאמינים בדת ובהשגחה מטרתית, יוכלו להבין את חיוב השמירה על חירות היחיד, מתוך מערכות הטבע. כי עינינו רואות איך כל האומות שנפלו ונהרסו מדור דור, לא היה זה אלא מתוך הכבדת עוּלם על המיעוטים ועל היחידים, אשר על כן התגברו עליהם והרסו אותם. אם כן ברור לכל, שאין אפשרות להעמיד השלום בעולם אם לא נתחשב עם חירות היחיד, כי זולת זה לא יהיה השלום בן קיימא והחורבן יאמיר65
קיום כל מיני צורות רוחניות: אסור לנו לבטל שום צורה מצורות הרוחניות אשר רכשה לה באיזו פינה בעולם זכות קיום. ואע"פ שהמה מתנגדים לצורות יותר חשובות, עכ"ז אסור לבטלם ולרצחם נפש. אמנם יש להטיל גבולים ביניהם, אשר הריבוי ינתן לצורות היותר חשובות והמיעוט לצורות הפחותות. חלוקה זו צריכה להיות בכל מדינה ומדינה, ואסור להרשות זאת לקיבוצים קטנים פן יקלקלו את השיטה. וזה הכלל, אם מובן לנו איסור רציחה בגופים ואפילו בפחותי עם ושוטים, אין צריך לומר שחמורה היא בצורות רוחניות ואידיאות שקנו להם מקום בעולם, אם טובות אם קלות. כי אין לך דבר שאין לו מקום.
השארת תחומין: וזהו טעם נוסף להשארת תחומין בין האומות, שכל אומה יש לה אידיאות ומורשת אבות משלה, הן חשובין והן פחותין, ואיסור רציחה שווה בכולם.
אין עבודה זרה נבטלת אלא בעובדיה: אמנם ודאי שאין לנו חוב לכוף אנשים שיהיו נושאים לאיזו אידיאה פחותה אם התחילו לשמש עמה [ועתה נתגלתה פחיתותה], כי אדרבה, כל אידיאה אשר עובדיה משליכים אותה, סימן הוא שכבר אבדה כל תועלתה. כי לכל אידיאה צריכין זמן פיתוח וגידול עד שמרגישים אם טובה היא אם רעה היא, וזהו כל הרווח שבאידיאות הפחותות אשר יש לנו בטיפולם דהיינו לראות את פחיתותם, כי הבנת הרע היא חשובה בערכי החכמה כמו הבנת הטוב..
מיהו היחיד עצמו – ה'אני'
יג. הנה גדרנו היטב את ישותו של היחיד בתכלית הדיוק, אחרי ניכיון (הפחתה, חיסור) כל מה שמגיע אליו מהציבור כמבואר. אולם הועמדה השאלה, סוף סוף איפה הוא היחיד עצמו? כי כל האמור עד הנה בגדר היחיד, הוא מובן רק מבחינת רכושו של היחיד, שהוא המורשה שהנחילו לו אבותיו. אולם איפה הוא היחיד עצמו, דהיינו היורש והנושא של אותו הרכוש, התובע לפנינו על שמירת רכושו?
שהרי מכל המבואר עד כאן, עדיין לא מצאנו את הנקודה האנוכית של האדם, שיהיה עומד לעינינו בתור יחידה עצמית (עצמאית). ומה לי הגורם הא', שהוא שלשלת ארוכה של אלפי בני אדם בזה אחר זה מדור דור, שקבענו עמהם דמותו של היחיד בתור יורש, ומה לי שאר ג' הגורמים, שהם אלפי האנשים העומדים זה אצל זה בדור אחד – סוף סוף נבחן כל יחיד רק בדמות מכונה ציבורית, העומדת תמיד הכן לרשות הציבור לתשמישם לחפצם. דהיינו, שנעשה סביל לב' מינים של ציבור: מצד גורם הא' נעשה סביל לציבור גדול מדורות שעברו, שהיו נמצאים בזה אחר זה. ומצד ג' גורמים האחרים נעשה סביל לציבור הנמצאים עמו בדור אחד.
וזוהי אמנם שאלה כלל עולמית, שמשום זה נמצאים הרבה המתנגדים לשיטה הנ"ל הטבעית אף על פי שמכירים היטב אמיתיותה, ובוחרים ביותר בשיטות מֵעטָאפִיזִיות66: או בדוּאָלִיזם67 או בטְרַאנְסֶענְדֶענְטָאלִיוּת68. לצייר לעצמם איזה עצם רוחני, איך שהוא יושב בפנימיות הגוף בתור נפש האדם, אשר הנפש הזאת היא המשכלת והיא המפעלת את הגוף וכו' – שהיא עצם האדם וה'אנכי' שלו.
ואולי היה בכל הפירושים והשיטות הללו כדי להניח את הדעת. אבל הצרה בזה, שאין להם שום פתרון מדעי, איך אפשר לעצם רוחני שיהיה לו איזה מגע כל־שהוא עם האטומים הגשמיים בגוף, שיוכל לגרום לו איזו תנועה. וכל חכמתם לא הועילה להם למצוא כאן איזה גשר מספיק, לעבור על הבקע הרחב והעמוק הזה, הנמצא מעצם רוחני לאטום גשמי. ולפיכך לא הרוויח המדע ולא כלום בכל השיטות המעטאפיזיות הללו.
הרצון לקבל מהות הנבראים
יד. כדי להוסיף כאן איזו פסיעה קדימה בדרך מדעית, רק לחכמת הקבלה אנו צריכים, כי כל חכמות שבעולם כלולות בחכמת הקבלה. ונתבאר אצלינו בענין "אורות וכלים הרוחניים" (בפנים מסבירות לעץ החיים ענף א'69), אשר כל עיקר החידוש מבחינת הבריאה שברא ית' יש מאין, אינו חל אלא רק על ענין אחד לבד, שמוגדר תחת השם: 'רצון לקבל'. וכל שאר העניינים הנמצאים בכל הבריאה, אינם בבחינת חידוש כלל, שאינם מבחינת יש מאין, אלא יש מיש. כלומר שנמשכים בהמשכה ישרה ממהותו ית' עצמו, כמו האור הנמשך מהשמש – שאין שם שום חידוש, שמה שנמצא במהות השמש מתפשט ויוצא לחוץ.
מה שאין כן בענין 'רצון לקבל' האמור, זהו חידוש לגמרי. כלומר שבטרם הבריאה לא היה דבר זה במציאות. שהרי הוא יתברך אינו כלול ולא כלום מבחינת רצון לקבל, כי להיותו קדמון לכל דבר, ממי יקבל? לכן נבחן רצון לקבל הזה, שהוציאו ית' בבחינת יש מאין בחידוש גמור. מה שאין כן כל היתר מזה אינו כלל בבחינת חידוש שיתכן לכנותו בשם בריאה. ולפיכך כל הכלים וכל הגופים, הן מעולמות הרוחניים והן מעולמות הגשמיים, הם נבחנים לבחינת חומר רוחני או גשמי, שטבעו הוא לרצות לקבל.
הבחינה היחידית של האדם
טו. וצריך שתבחין עוד, אשר בבחינת הכוח הזה המכונה 'רצון לקבל', אנו מבחינים ב' כוחות, שנקראים: 'כוח המושך' ו'כוח הדוחה'. והטעם, כי כל כלי או גוף שגדרו הוא רצון לקבל, נמצא אמנם מוגבל, דהיינו כמה שיקבל ואיזו איכות שיקבל. וכיון שכן, נמצאים כל אלו הכמות והאיכות שהם מחוץ לגבולו, כמו נגד הטבע שלו, ומתוך כך הוא דוחה אותם. הרי שבגדר הזה שנקרא 'רצון לקבל', אף על פי שמובנו רק כוח המושך בלבד, מכל מקום בהכרח נעשה גם כן לכוח הדוחה. והבן את זה היטב.
ואף על פי שחכמת הקבלה אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמו שנתבאר במאמר מהות חכמת הקבלה, אות ח). ולפיכך נמצא גם כן אשר כל מיני מהוּיוֹת הגשמיות שבעולמנו, דהיינו כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה: דומם צומח חי, עצם רוחני, עצם גשמי – אם באנו להבחין את הבחינה היחידית והאנוכית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בהפרודה70 היותר קטנה – הריהי לא יותר מבחינת רצון לקבל הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל. שמכוח זה נמצא בה כוח המושך (כוח סֶענְטְרִיפֵּיטָל71) וכוח הדוחה (כוח סֶענְטְרִיפוּגָל72).
וכל מה שנמצא בה יותר מב' הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע הנמשך ממהותו ית'. אשר שפע הזה הוא שווה לכל הברואים, ואין בו משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותו נמשך יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית, רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה, הקטנים עם הגדולים – שכל אחד מקבל מהשפע הזה לפי גבול הרצון לקבל שלו.
הרי הוכחתי בעליל מבחינה טבעית טהורה, את ה'אנוכיות' (האגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית, מוגנת לגמרי בכל צרכיה מעין הביקורת, המספקת אפילו לשיטת המָטֶריָאליסטֶען האוטומאטיים הקיצונים73. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במֵעטָאפיזיקא.
הרצון לקבל והחומר הגשמי
וכמובן שאין כאן שום הפרש אם הכוח הזה של רצון לקבל הוא פרי ותוצאה של המָאטֶעריָא (מָטֶרְיָה – חומר) שהוציאו בדרך החֶעמיָא (כִימְיָה), או המאטעריא הוא פרי ותוצאה של הכוח הזה. כי העיקר ידענו, אשר רק הכוח הזה, המוטבע בכל בריה ואטום של הרצון לקבל בגבולותיו, הוא בחינת היחידה שבו הוא נבדל וניכר לעצמו מתוך שאר חברי סביבתו. שזה נוהג הן באטום יחיד, והן בחבורה של אטומים שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות שנמצאות בהם, היתירות על כוח הזה, אינן מיוחסות בכל־שהן לאותה הפרודה או לאותה החבורה של פרודות מבחי' האנוכיות שבהן, רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.
חירות היחיד
טז. עתה יתבאר לנו ביותר ענין חירות היחיד, מבחינת ההגדרה הנכללת בגורם הא' שקראנו אותו בשם 'מצע', שכל הדורות הקודמים שהם אבות אבותיו של אותו היחיד הניחו טבעיהם שמה, כמו שהארכנו בזה לעיל. ועל פי המבואר, כל עיקרו של המובן במלת יחיד, אינו אלא הגבולים של הרצון לקבל המוטבע בחבורת הפרודות שבו.
הרי לעיניך, שכל אותן הנטיות שירש מאבות אבותיו, הן אמנם רק בחינות גבולים של רצון לקבל בלבד. או מבחינת כוח המושך שבו, או מבחינת כוח הדוחה שבו. שהמה מתראים לעינינו בדמות נטיות לוותרנות או לקמצנות, להתערב בין הבריות או להיות מתבודד כנ"ל. וכיון שכן, הנה הם ממש בחינת האנוכיות שבו (האגו), העומדת ולוחמת על זכות קיומה. באופן שאם אנו משחיתים איזו נטיה מאותו היחיד, הרי אנו נחשבים לקוצצים אבר אמיתי מהעצמות שלו. וגם היא נחשבת אבדה אמיתית לכלל הבריאה, משום שלא נמצא ולא יהיה עוד בכל העולם דוגמתו, כמבואר לעיל.
פרק ג
קיום החירות למעשה
יז. אחר שביררנו היטב את הזכות המוצדקת של חירות היחיד להלכה, על פי חוקים הטבעיים – נפן ונראה עד כמה אפשר לקיימה למעשה, מבלי לפגוע בתורת המוסר ובתורת המדיניות. והעיקר, כיצד מקוימת הזכות הזו על פי תורתנו הקדושה.
תמיהות בחוק 'אחרי רבים להטות'
הנה הכתוב אומר (שמות כג, ב): "אחרי רבים להטות". זאת אומרת, שבכל המקומות שיש לנו מחלוקת בין יחיד לרבים, אנו מחויבים להכריע הדבר לפי רצונם של הרבים. הרי מפורש שיש זכות לרבים להפקיע את חירותו של היחיד?!
אולם יש לנו כאן שאלה אחרת, עוד יותר חמורה. כי לכאורה החוק הזה עומד להחזיר את האנושות לאחור ולא לפָנים. כי בעת שרוב חברי האנושות המה בלתי מפותחים, והמפותחים המה תמיד מיעוט הקטן – אם אתה מכריע תמיד כרצונם של הרבים, שהם הבלתי מפותחים ונמהרי הלב – נמצא שדעתם וחפצם של החכמים והמפותחים שבחברה שהם תמיד המיעוט, לא ישמע ולא יפקד. אם כן הרי אתה חותם את האנושות על נסיגה לאחור, כי לא יוכלו להתקדם אפילו פסיעה קטנה אחת קדימה?
הצדקת החוק בחיי החברה
יח. אמנם כבר נתבאר במאמר השלום (אות ה), שמתוך שנצטווינו מפי ההשגחה לחיות חיי חברה, אם כן נעשינו מחויבים לקיים כל החוקים הנוגעים לקיום החברה. ואם אנו מקילים בשיעור מה, נוקם הטבע בנו ונוטל נקמתו ממנו כדרכו, בלי שום הפרש אם אנו מבינים טעמי החוקים אם לא, עש"ה.
ועינינו הרואות שאין לנו שום סידור לחיות בתוך החברה, זולת על פי זה החוק של "אחרי רבים להטות", המסדר לנו כל ריב וכל פגע שבתוך החברה. באופן שחוק הזה הוא המכשיר היחידי הנותן זכות קיום לחברה. ולפיכך הריהו נבחן משום זה בין המצוות הטבעיות של ההשגחה, ואנו מוכרחים לקבלו עלינו ולשמרו בכל הזהירות, בלי שום התחשבות בהבנתנו ולא כלום. והוא דומה לשאר המצוות שבתורה, שהמה כולם חוקי הטבע והשגחתו ית', אשר נתונים ובאים אלינו 'מֵעֵילָא לְתַתָּא' (ממעלה למטה). וכבר שמעת (מאמר מהות חכמת הקבלה, אות ח) אשר כל העקשנות הנראית בדרכי הטבע שבעולם הזה, אין זה אלא משום שנמשכים ונרשמים כן מחוקים והנהגות שבעולמות העליונים הרוחניים.
ועם זה תבין גם כן אשר המצוות שבתורה אינן יותר רק חוקים והנהגות הקבועים בעולמות העליונים, שהמה השרשים לכל דרכי הטבע שבעולמנו הזה. ולפיכך מתאימים תמיד חוקי התורה לחוקי הטבע שבעולם הזה כמו ב' טיפות מים. וזהו שהוכחנו, אשר החוק של "אחרי רבים להטות" הוא חוק ההשגחה והטבע.
ועם כל זה, קושייתנו בדבר הנסיגה אחורנית שנצמחת מהחוק הזה, עדיין אינה מיושבת בדברים אלו.
אכן, זו היא דאגתנו עצמנו74, להמציא תחבולות איך לתקן את זה. אבל ההשגחה מצידה אינה מפסדת מזה. כי כבר הקיפה היטב את האנושות בשתי דרכים: דרך תורה ודרך יסורין. באופן שהיא בטוחה בהתפתחות האנושות ובהתקדמות תמידית אל המטרה, ושום מורא לא יעלה עליה (כמ"ש במאמר השלום אות יג, בביאור המשנה 'הכל נתון בערבון'). אמנם קיום החוק הזה הוא התחייבות טבעית הכרחית, כמבואר.
הצדקת החוק במצוות שבין אדם למקום
יט. ויש אמנם לשאול עוד, כי הדברים מוצדקים רק בנוגע לדברים שבין אדם לחברו, אשר אז מקובל עלינו החוק של "אחרי רבים להטות" מתוך חובת ההשגחה המטלת עלינו לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים, כמבואר. אולם את החוק הזה של "אחרי רבים להטות", חייבה אותנו התורה גם במחלוקות בדברים הנוגעים בין אדם למקום, שלכאורה אין שם שום מגע ומשא בדבר קיומה של החברה. אם כן חזרה השאלה למקומה, כי איך יצדק החוק הזה, לקבל הדעות של הרוב שהמה תמיד הבלתי מפותחים, ולדחות ולבטל דעות המפותחים, שהמה בכל המקומות רק מיעוט קטן?
אולם כפי מה שהוכחנו במאמר מהות הדת ומטרתה (אות ה) שכל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא [הרע] מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית (אגואיזם) שבנו, ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר, המוגדר בשם אהבת זולתו (אַלטרואיזם), שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. לפי זה נבחנים גם המצוות שבנוגע בין אדם למקום, שהמה מכשירים סגוליים המרחיקים את האדם מאהבה עצמית (אגואיזם) המזיקה לחברה. נמצא מאליו שגם המחלוקות בנוגע למצוות שבין אדם למקום, נכנסות גם כן תחת סוג זכות קיומה של החברה. לפיכך גם הֵנה נכנסות לתוך המסגרת של "אחרי רבים להטות".
ובזה מובן הטעם להפריש בין הלכה לאגדה. כי רק בהלכות נוהג החוק "יחיד ורבים – הלכה כרבים", ולא כן בדברי אגדה. משום שדברי אגדה המה העניינים הנמצאים עומדים למעלה מכל הדברים הנוגעים לקיום חיי החברה. כי המה מדברים בדיוק מהנהגות אנשים בנוגע בין אדם למקום יתברך, באותו החלק שאין שם שום תוצאות לקיום ואושר הגופני של החברה. ולפיכך אין שום זכות והצדקה לרבים שיוכלו לבטל את דעת היחיד, וכל איש הישר בעיניו יעשה. מה שאין כן ההלכות הנוגעות לקיום מצוות התורה, אשר כולן נכנסות תחת פיקוח של קיום החברה, שאין שם השלטת הסדר זולת [על ידי] החוק של "אחרי רבים להטות", כמבואר.
חירות היחיד בחיים הגופניים ובחיים הרוחניים
כ. מעתה באנו לידי בירור דברים בהבנת המשפט של חירות היחיד. כי באמת היא שאלה גדולה: מאין לקחו להם הרבים את הזכות להפקיע את חירותו של היחיד ולשלול הימנו את היקר לו בחיים, שהיא החירות, שלכאורה אין כאן אלא כוח האגרוף הגס?
אולם כבר היטבנו לבאר, אשר הוא חוק טבעי ומצות ההשגחה – שמתוך שההשגחה חייבה לכל אחד מאתנו לחיות חיי חברה, נמצא מאליו שכל יחיד ויחיד נעשה משועבד לשמור על קיומה ואושרה של החברה. שלא יקוים זה זולת תחת השלטת הסדר של "אחרי רבים להטות", שדעת היחיד לא תשמע ולא תפקד.
הרי לעיניך בעליל, שזוהי כל הזכות וההצדקה שישנם לרבים להפקיע את חירותו של היחיד בעל כרחו ולשעבדו תחת ידיהם. ולפיכך מובן מאליו אשר בכל אותם העניינים שאינם נוגעים לקיום החיים הגופניים של החברה – אין שום רשות והצדקה לרבים לגזול ולעשוק את חירותו של היחיד בכל־שהוא. ואם יעשו כזאת – המה גזלנים וחמסנים, המעדיפים את כוח האגרוף על כל זכות וצדק שבעולם. כי אין כאן שום התחייבות ההשגחה על היחיד75, שישתעבד לרצונם של הרבים. כי לענין חיים רוחניים אין שום חוב על היחיד מצד הטבע שיהיה מחויב מבחינת מה אל החברה.
ולהפך, כי יש כאן חוב טבעי אל הרבים להשתעבד ולהיכנע תחת היחיד. והוא מובן על פי המבואר במאמר השלום (אות יג), שיש ב' דרכים שההשגחה חבשה והקיפה אותנו כדי להביאנו אל המטרה התכליתית. שהן: דרך יסורין, הגורמת אלינו ההתפתחות הזאת שלא מדעתנו. ודרך תורה וחכמה, הגורמת אלינו ההתפתחות הזאת מדעתנו, בלי שום הכרח ויסורין, עש"ה. ומתוך שהיותר מפותח של הדור ודאי הוא אך היחיד, נמצא בעת שהרבים באים לידי הכרה [בדבר הצורך] לפטור את עצמם מהיסורין הנוראים ולקבל עליהם בחינת התפתחות מדעתם ורצונם, שהיא דרך תורה – הנה אז צריכים ומחויבים להכניע את עצמם ואת חירותם הגופנית תחת המשמעת של היחיד, ולקיים פקודותיו וסגולותיו שיציע עליהם.
הרי לעיניך, שבעניינים רוחניים מתהפכת זכות הרבים לחובתם, ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. כלומר, היחיד המפותח. כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים המה תמיד מיעוט קטן מאד בתוך כל חברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני, צרורים וחתומים תמיד בידי המיעוט, והבן זה היטב. שמתוך זה מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור בעיניים פקוחות על כל הדעות של היחידים, שלא יתבטלו מהעולם. כי עליהם לדעת על בטח, בוודאות מוחלטת, אשר הדעות היותר מפותחות והיותר אמיתיות – אינן נמצאות לעולם ברשות הרבים השולטים, אלא דווקא ברשות החלשים ביותר, דהיינו דווקא במיעוט שאינו ניכר לעיניים. כי כל חכמה וכל יקר – דרכם לבוא בעולם בכמות מועטת. ולפיכך נעשינו מוזהרים לשמור על הדעות של כל היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט לבוא לברר ביניהם.
ההפכיות בין דברים הגופניים לדעות והשכלות
כא. ויש עוד להוסיף על האמור: כי המציאות מציעה לעינינו הפכיות קיצונית בין דברים הגופניים לדברים שבדעות והשכלות, בנוגע לנידון שלנו. כי ענין האחדות החברתית העשויה למקור לכל אושר ולכל הצלחה, נוהג ביחוד רק בין הגופים וענייני הגוף שבבני אדם. שהפירוד ביניהם, הוא המקור לכל פורענויות ומקרים רעים.
אולם בעניינים שבדעות והשכלות הוא להפך מן הקצה אל הקצה. כי האיחוד ואי הביקורת נבחן בהם למקור לכל הכשלונות והמפריע את כל ההתקדמות – וכל ההפריה השכלית והשגת המסקנות המוצלחות עומדות ביחוד על ריבוי המחלוקת והפירוד היוצא והמתגלה בין הדעות. שכפי ריבוי הניגוד והסתירה וגדלות כוח הביקורת – כן מתרבה הדעת והתבונה, והעניינים נעשים מוכשרים להתברר ולהתלבן ביותר. וכל כשלונה והתנוונותה של התבונה, אינה באה אלא רק ממיעוט הביקורת והמחלוקת שבענייניה.
הרי הדבר גלוי לעיניים, אשר כל בסיס של הצלחה גופנית הוא שיעור האיחוד של החברה, והבסיס של הצלחת ההשכלה והדעות הוא שיעור הפירוד והמחלוקת שבהן.
לפיכך הדין יוצא, אשר בעת שהאנושות תגיע למטרתה בדבר הצלחת הגופות, דהיינו על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד ולב אחד כמ"ש במאמר השלום, אשר רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גבהו – הנה לעומת זה, צריכים אז להיזהר שלא יתקרבו הדעות של חברי האנושות כל כך, באופן שתתבטל המחלוקת והביקורת בין החכמים והמלומדים. משום שאהבת הגופים, מביאה בטבע גם קרבת הדעות. ואם יתבטלו המחלוקת והביקורת – תתבטל לנו כל התקדמות כל־שהיא בדעות והשכלות, ויתייבש מקור הדעת מהעולם כמובן.
הזהירות בחירות היחיד
כב. ומכאן הוכחה מוחלטת על גודל [חיוב] הזהירות בחירות היחיד, בנוגע לענייני דעות והשכלות. משום שכל התפתחות החכמה והדעת מיוסדת על חירות היחיד הזו. ולפיכך אנחנו מוזהרים לשמור עליה בשמירה מעולה. באופן שכל צורה וצורה שבתוכנו, שאנו קוראים לה בשם 'יחיד', דהיינו: בחינת הכוח הפרטי של האדם היחיד, שנקרא בכללות בשם 'רצון לקבל'. גם כל הפרטים מהתמונות אשר הרצון לקבל הזה כוללם – שגדרנו אותם תחת השם 'מצע' או סיבה א', שמשמעותו כוללת כל אותם הנטיות והמנהגים וכדומה שירש מאבותיו ואבות אבותיו, המצוירים לנו כמו שלשלת ארוכה של אלפי בני אדם שהיו מצויים בשעתם ועומדים זה תחת זה, שכל אחד מהם הוא טיפה תמציתית ממולידיו, שבטיפה הזאת הגיע לכל אחד כל הרכוש הרוחני של מולידיו לתוך מוח המארך שלו (שנק' סוּבּ קוֹנְשִיֶעס76).
באופן שהיחיד הנמצא לפנינו, יש לו (בסוב קונשיעס שלו) כל אלפי הירושות הרוחניות מכל היחידים המוצגים באותה השלשלת, שהם מולידיו ואבותיו. ולפיכך, כשם שפרצופיהם של כל יחיד ויחיד משונים זה מזה – כן דעותיהם משונות זו מזו (ע"פ ברכות נח, א), ואין לך שני בני אדם בעולם שיהיו דעותיהם שוות זו לזו, כי כל אחד יש לו רכוש גדול ונשגב אשר הורישו לו אלפי אבותיו, שאין לאחרים אף שמץ ממנו.
אשר על כן כל הרכוש הזה נבחן לרכושו של היחיד, שהחברה מוזהרת לשמור על טעמו ורוחו שלא יִטשטש בסיבת הסביבה שלו, אלא כל יחיד ישאר על שלמות מורשתו. אשר אז הניגוד והסתירה שביניהם ישארו קיימים לנצח, כדי להבטיח לנו לתמיד את הביקורת ואת התקדמות החכמה, שהיא כל יתרון האנושות וכל מאווייה האמיתיים והנצחיים.
סיכום: היחיד ורכושו
אחר שבאנו לידי הכרה במידה מסוימת בדבר האנוכיות77 (האגו) של האדם, אשר גדרנו אותה במובן של בחינת 'כוח' ו'רצון לקבל', שהיא בחינת נקודה העצמית של בעל החי במערומה. גם נתברר לנו היטב על כל גבוליו, מידת רכושו המקורי של כל גוף יחיד, אשר גדרנו אותו במובן של 'מורשה האבהית', שפירושה הוא, כל כוח הנטיות והאינסטינקטים שהגיעו לו בירושה לתוך בחינת ה'מצע', שהוא חומר הראשון של כל אדם, דהיינו טיפה הזרעית של מולידיו – הנה עתה מצאנו הפתח לפתור את כוונת חז"ל, במה שאמרו שבסיבת קבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המוות. אולם עוד להבנה יתרה אנו צריכים, בענין האנוכיות ובענין המורשה האבהית האמורים.
פרק ד
חירות ממלאך המוות
החיים – גילויו של הרצון לקבל
כג. מתחילה צריך שתבין אשר האנוכיות הזו, שגדרנו בשם 'כוח של רצון לקבל' – אף על פי שהיא כל עיקר עצמותו של האדם, מכל מקום לא יצויר כלל שיהיה [כוח הזה] קיים כך במציאות הממשית אפילו רגע אחד.
כי דבר זה שאנו מכנים אותו 'כוח', דהיינו בטרם שיתגלה מהכוח אל הפועל, [הוא] רק דבר שבמחשבה. כלומר שרק במחשבה אפשר לקבוע אותו כן. אולם למעשה לא יצויר כלל שימָצא איזה כוח ממשי בעולם בה־בשעה שהוא נח לעצמו ואינו פועל כלום. משום שהכוח אינו קיים במציאות אלא רק כפי המידה המגולה בַּפעולה.
כי לא יתכן לומר על איזה תינוק שהוא בעל כוח גדול, בעת שאינו יכול להגביה אפילו משא של ליטרא אחת78. אלא אפשר לומר שאתה מכיר באותו התינוק, אשר בשעה שיגדל יתגלה בו כוח גדול. ומכל מקום אנו אומרים אשר אותו כוח וגבורה שאנו מוצאים באדם בעת גדלותו, היה עוד כלול באבריו וגופו של התינוק גם בקטנותו, אלא שהכוח הזה היה בו בהעלם ולא היה מגולה בפועל. והן אמת שבמחשבה אפשר לקבוע כן, משום שהשכל מחייב כן. אולם בממשיות גופו של התינוק, בלי ספק שלא היה קיים אצלו אז שום כוח של גבורה ולא כלום, להיות שלא נתגלה כן בפעולה של התינוק.
וכן למשל כוח התיאבון: לא יארע לנו שיהיה כוח זה במציאות ממשית בתוך גופו של אדם בשעה שהאברים אינם מסוגלים לאכול, דהיינו בשעת השביעה. הגם שאפשר לומר אשר אפילו בעת השביעה נמצא כוח התיאבון, אלא שהוא בהעלם בתוך גופו של אדם, אשר אחר כך לאחר העיכול הוא חוזר ומתגלה בגוף ויוצא מהכוח אל הפועל. אולם משפט הזה שייך [רק] לדרכי ההשכל של המחשבה, אכן אין לו שום קיום בממשיות. כי בעת השביעה אנו מרגישים וברור לנו שכוח התיאבון חלף והלך לו 'והביט על מקומו ואיננו'. כי כל כוח אי אפשר כלל להציגו לעינינו כבחינת אובייקט עומד ונח וקיים לעצמו, אלא [ניתן להציגו רק] מבחינה סובייקטיבית79, כלומר בה־בשעה שהוא פועל, גם באותה המידה שהוא פועל.
באופן שבדרכי ההשכל, בהכרח שיש כאן ב' דברים: נושא ונשוא. דהיינו כוח ופועַל. למשל: כוח התיאבון שהוא הנושא והכוח, והדמיון של דבר הנאכל, שהוא הנשוא ובחינת הפעולה. אולם למעשה, בממשיות, באים הם כדבר אחד, ולא יארע לעולם שיתגלה באדם כוח התיאבון, בלי איזה דמיון של דבר הנאכל. באופן שהם ב' חצאים מדבר אחד. שכוח התיאבון מוכרח להתלבש באותו הדמיון של דבר הנאכל, כי אין לו שום גילוי זולת על ידי התלבשותו בדמיון הזה. והבן זה היטב, אשר הנושא והנשוא מוצגים כאן כב' חצאים של דבר אחד, אשר בהוייתם מתגלים בבת אחת ונעדרים בבת אחת.
כד. בזה מובן אשר ה'רצון לקבל' הזה שהצגנוהו בתור האנוכיות (האגו), אין הכוונה שקיים כן באדם בבחינת כוח החושק ורוצה לקבל בבחינת אובייקט נח – אלא הכוונה רק מבחינה סובייקטיבית, כלומר שמתלבש בדמיון של הדברים הראויים לו להתקבל. כמו כוח התיאבון המתלבש בדמיון של הדבר הראוי לאכילה, אשר פעולתו מתגלה בדמיון הצורה הנאכלת ו[הוא] מתלבש בה. שפעולה זו אנו קוראים לה 'חשק'. דהיינו כוח התיאבון במידה שמתגלה בפעולה הדמיונית.
כן בנידון שלנו, ברצון לקבל הכללי, שהוא מהותו ועצמותו של האדם – הוא מתגלה וקיים רק בהתלבשות בתוך הצורות של הדברים העשויים להתקבל. כי אז הוא מקוים בבחינה סובייקטיבית, ולא זולת. אשר פעולה זו אנו קוראים 'חיים'. דהיינו 'החיות של האדם'. שמשמעותה – שכוח ה'רצון לקבל' מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל. שמידת הגילוי של הפעולה הזאת היא מידת חייו. על דרך שאמרנו בפעולה שאנו קוראים לה 'חשק'.
האדם ונשמת החיים שבו
כה. ובמתבאר מובן לנו היטב הכתוב (בראשית ב, ז): "ויִּיצֶר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות, שהן: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר פרודות80 מסוים שבתוכם כלולה עצמותו של האדם, דהיינו ה'רצון לקבל' שלו. אשר כוח הרצון לקבל הזה שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל (אות טו) שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי ומדבר. ובדבר הזה אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. זהו שמשמיענו במילים: "עפר מן האדמה".
אולם כבר נתבאר שאין מציאות לכוח הזה שנקרא רצון לקבל, שיהיה קיים כן בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. שפעולה הזאת נקראת 'חיים'. שלפי זה נמצא שבטרם שהגיעו לו צורות הקבלה האנושית, המשונות ויתירות על שאר הבריות81, הריהו נבחן עוד לאדם מת בלי חיים. שהרי הרצון לקבל שלו לא היה לו המקום שיתלבש ויגלה שם פעולותיו, שהם גילוי החיים, כאמור.
זה שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה הראויות למין האדם. ומילת נשמה היא מלשון "שמין לו את הקרקע", שהוראתה כמו 'ערך'. ומקור השם של נשמה תבינהו מהכתוב "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי" (איוב לג, ד. עי' פירוש המלבי"ם שם82). ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השמות: נפקד, נאשם, נאשמה83.
ושיעור הכתוב: "ויפח באפיו", כלומר שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו, "נשמת חיים", נשמה והערכה של חיים. שמשמעותה כל סכום הצורות הראויות להתקבל אל ה'רצון לקבל' שלו כנ"ל. ואז אותו הכוח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו נקראת 'חיים' כמבואר לעיל.
זהו שסיים הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה". כלומר, כיון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המידות של אותן צורות של קבלה – תיכף נגלו בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכוח של 'רצון לקבל' – מכל מקום נחשב עוד כמו גוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות ולבוא בתוכו לידי גילוי הפעולה, כמבואר.
הרגש האנוכיות
כו. [84הנה נתבאר אשר הרצון לקבל שגדרנו אותו לעצמות הנברא, אינו מתגלה אלא בהיותו מתלבש בצורה אותה הוא רוצה. כגון תמונות של קניינים] או אכילה ושתיה, או סתם לחיות ולהתקיים ולא להתבטל ממציאותו, ואז מורגש בהכרח האגו עצמו גם כן, דהיינו הרוצה את כל אלה. אולם להרגיש בעצמו רצון לקבל בלי שום צורה של איזה תמונות הקבלה, הוא מן הנמנעות כמובן.
אשר על כן אע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה'רצון לקבל', מכל מקום הוא מובן כמו חצי דבר, להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו. אשר על כן הוא ותמונת הקניין שמצייר – הם יחד ממש דבר אחד, כי אין לו זכות קיום על רגע קטן זולתו, כמבואר.
החיים והמוות
ולפיכך בשעה שמכונת הגוף על היכנה ועל מלואה, דהיינו עד אמצע שנותיו, הרי האגו שלו המוטבע בו מלידתו עומד בכל קומתו. שמשום זה מרגיש בעצמו רצון לקבל במידה גדולה וחזקה, דהיינו שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו. והוא מטעם השלמות של האגו שלו, אשר הוא מושך לעצמו צורות של קניינים ומושגים שהוא מתלבש בהם ומתקיים על ידיהם.
אולם כעבור אמצע שנותיו, אז מתחילים ימי ירידה, אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה. כי אין האדם מת ברגע אחד, כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד. אלא נרו, דהיינו האגו שלו, הולך וכבה לאט לאט, ויחד עם זה הולכים ומתנוונים תמונות הקניינים שרוצה לקבל. כי מתחיל לוותר על הרבה קניינים שחלם עליהם בנערותו, וכן נעשה להולך ומוותר על גדלות הקניינים כפי שני השקיעה של החיים. עד שבימי הזקנה האמתיים, שצילה של המיתה כבר מרחף על כל קומתו – נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ85 לגמרי. כי הרצון לקבל שלו, שהוא האגו, נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו, הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קניין. לכן אין בימים האלו שום רצון ותקוה אל איזו תמונה של קבלה. והנה הוכחנו אשר הרצון לקבל עם תמונת החפץ שמצטיירת לו להתקבל – הם ממש דבר אחד. אשר גילוים שווה, וקומתם שווה, ושיעור חייהם שווה.
אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הוויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים: שהוויתור הזה אינו מחמת שביעה, כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו, אלא הוא מחמת יאוש. כלומר שהאגו, כשמתחיל למות בימי הירידה, הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, על כן הוא הולך ומתייאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות.
והתבונן היטב בהבחן של הוויתור מחמת שביעה, שאין זה גורם שום צער ולא יתכן לכנותו בשם מיתה חלקית, אלא כפועל שגמר פעולתו. אכן הוויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים, על כן יתכן לכנותו מיתה חלקית. והבן זה היטב.
החיים הנצחיים
כז. עתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם, במה שדרשו: "חרות על הלוחות – אל תקרי חָרות אלא חֵרות, מלמד שנעשו חירות ממלאך המוות". כי נתבאר במאמרים מתן תורה (אות טז) והערבות (אות כז), אשר בטרם מתן תורה קיבלו עליהם לבטל כל קניין פרטי, בשיעור המתבטא במילים "ממלכת כהנים". ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו להידבק בו בהשוואת הצורה אליו ית': כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל, כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים. שהיא דרגה האחרונה של הדבקות, המתבטאת במילים "וגוי קדוש". כמ"ש בסוף מאמר הערבות.
וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם, דהיינו האנוכיות שלו, המוגדרת ברצון לקבל – אינה אלא חצי דבר, ואין לה זכות קיום זולת בהתלבשה באיזו תמונה של קניין או תקוה של קניין. כי אז נשתלם ענינה שיתכן לקרותה בשם עצמות האדם, ולא זולת. נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש, היה כלי הקבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קניינים שבעולם. והיו דבוקים בו בהשוואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קניין לעצמם, אלא רק בשיעור של השפעת נחת רוח, שיוצרם יהנה מהם.
וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קניין הזה, הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחת שלמה – אם כן ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות. כי המוות, בהכרח הוא בחי' העדר ושלילת קיום של דבר־מה. וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקניינו עצמו, [שאז] יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים, כי נעדר ומת. משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה, אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נחת רוח ליוצרו – זהו לא נעדר ולא מת! כי אפילו כשהגוף מתבטל, אינו מתבטל אלא מתמונות קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל, אולם כשבא על הכוונה של הבריאה, והשי"ת יש לו נחת רוח ממנו שנעשה רצונו – נמצאת העצמות של האדם מתלבשת בנחת רוחו ית' הזה, והוא זוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', נמצא שזכה לחירות ממלאך המוות.