קונטרס הספקות· רבי י־הודה הלר
כלל ז · ג
ובחידושי הר"ן לב"מ בפ' השואל בהא דאמר רב נחמן דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר כתב וז"ל וא"ת היכי אמר כולו למשכיר דמשמע אפילו לא פרע השכירות עדיין ואמאי כי היכי דהמשכיר מוחזק בקרקע שוכר מוחזק בשכירות ואיך מפקינן מיני' וי"ל משום דחיובו של שוכר ברור שהוא חייב לו ליתן י"ב זהובים לשנה שאפילו את"ל חדש העיבור דשוכר הוי מ"מ אם ירצה המשכיר שידור י"ב חדש א"א לו שיפטור מחובו דהיינו י"ב זהובים משא"כ חיובו של משכיר שהרי יש ספק בעיקר חיובו דשמא אין עיבור בכלל הלכך מחייבין לפרוע למשכיר ששכרו ברור ולא מפקינן מחזקתו מספק עכ"ל העתיקו מוהרב"א בשיטתו שם והנה קושיתו זאת דהר"ן ז"ל צריכה לפנים ואפילו לפי מה שהוכחנו דהלואה הויא תפיסה שלא ברשות היינו דוקא היכי דחוב הלואה ברור כמו ראובן החייב לשמעון מנה ואח"כ הזיקה בהמתו של שמעון לראובן בצרורות ע"י שינוי דשמעון לא מחייב לשלם יותר מרביע נזק כיון דספק' הוא ולא מהני תפיסת ראובן בדמי חובו משום דהלואה הוי תפיסת שלא ברשות א"נ בספק מחיל' וכנידון דמהרד"ך שנתבאר כיון דכל כמה דלא נולד ספק מתחילתו הי' ברור בחובו ולא מפקינן מחזקתו אבל בהאי דשוכר מרחץ בי"ב זהובי' לשנה מדינר זהב לחדש הספק נופל בחיובו של השוכר אם י"ב חדש עבור י"ב זהובי' נמצא מגיע עבור חד א' זהוב שלם ואם י"ב זהובי' לשנה עולה שכר חדש זהוב פחות חצי מעה ועוד מעט והיכי דלא נתן לו השכירות והמשכיר בא בתחילת החדש איך מחייבין אותו ליתן י"ב זהובים שלמים עבור י"ב חדש כיון דאנו מסופקים דלמ' תפס לשון אחרון ומעולם לא נתחייב לו י"ב זהובים שלמים. והרב האורו"ת ז"ל עמד בזה ואמר משום דלעולם אינו יוצא מידי חובת י"ב זהובים שלמים די"ב חדשים לעולם שנה רק חז"ל אמרו דאדר שני תוספות הוא ומחויב המשכיר להניחו לדור בחנם אבל מ"מ כל החוב י"ב זהובים נגמר ונשלם בכלות הי"ב חדש וכתב שיש להמתיק דבר זה בדבריו של הר"ן ולשונו בתירוצו לקושיא ההיא ע"ש. ופטומי מילי נינהו ומה יענה במשנה ערוכה בפרק קונם יין (ס"ג) קונם יין שאני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבור' האם יאמר שם ג"כ שבכלות הי"ב חדש כלה נדרו אלא ודאי הדברים כהווייתן דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובאומר שנה כוונתו על שנה תמימה והעיבור בכלל וכן בשכירות שנדרים ושכירות שוין הן בענין זה כמבואר ומה שרצה להתלות באילן גדול הר"ן ז"ל הרואה יראה שאין לו בו אף כדי אחיזה כל שהו:
והנראה בעיני בתירוצא דהאי מילתא היינו שאפי' את"ל דלשנה השכירו מ"מ חיובו של השוכר זה ברור סך י"ב זהובי' שלמים שהרי ביד המשכיר להניחו לדור בו עוד החדש העיבור ג"כ ואז לא יוכל לגרוע מחובו מידי הלכך אין הספק נופל אלא בקרקעו של המשכיר אם החדש העיבור עדיין משועבד להשוכר או לא ומוקמינן לה בחזקת בעלים ודמיא להא דאמרינן בפ"ב דב"ב (כ"ד) גבי אילן ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים מ"ט אילן למיקץ קיימא ואי משום דמי אייתא ראי' ושקיל. וברור בעיני שהר"ן ז"ל נתכוין ג"כ להאי טעמא אלא שט"ס בלשונו שנתחלף ב' בג' וצ"ל שאם ירצה המשכיר שידור בתוכו י"ג חדש א"א לו שיפטור מחובו וכיון דחיובו דשוכר ברור מש"ה לא מהני לי' תפיסה בגוה דהלואה לאו ת"ב הוא וכמ"ש:
ומצאתי ממש כיוצא בזה בדברי הה"מ בפ' כ"ח ממכירה היות שכתב שם הרמב"ם ז"ל האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך בין חסר בין יתר מדה בחבל הלך אחר פחות שבלשונו' ואין לו אלא כדין אם חסר או יתר ע"כ והראב"ד הגיה עליו ז"ל א"א מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע ואם נתן מעו' הלוקח הוא התובע ואם לא נתן מעות והלוק' מוחזק והמוכ' תובע מעות יתרי' הוא התובע ופעמים שחסר קולא או חומרא לנתבע וכן היתר ע"כ והה"מ ז"ל אחר שהביא השגות הראב"ד מביא שהרב מיג"ש ז"ל פירש דיד בעל השטר על התחתונה ורשב"ם ז"ל פירוש דיד המוכר שהוא מוחזק בקרקע על העליונה הלכך אם פיחת להכי אמר לי' הן חסר הן יתר אם הותיר להכי אמר לי' מדה בחבל ע"כ וזה דעת המחבר וכן נ"ל ואפי' בא מוכר ליקח מעות כופין את הלוקח ליתן בשהותיר לפי שהקרקע בחזקת בעלי' עומדת וכן אמרו לענין שכירות בב' לשונות סותרים כמו שיתבאר בפ"ז משכירות עכ"ד הרי דס"ל דאפי' לא נתן הלוקח מעות כופין את הלוקח ליתן ואין לו בקרקע אלא הפחות שבלשונות ובשהותיר המותר להמוכר והוא מטעם האמור לפי שחזקת הלוקח במעות לא חשיבא לפי שחיובו ברור שהרי אם ירצה המוכר ליתן לו המותר לא יפטור מחובו: