אור ברסלב

קונטרס ביכורי יוסף - דברי הלכה ואגדה הנוגעים לעיוור

חלק א' - הלכה

פתיחה

הערה למעיין: הדברים נכתבו לפי הסדר הבא: מרן השולחן-ערוך, המשנה-ברורה והילקוט יוסף, במידה ודובר על אותו נושא. יש כמה הלכות שמובאים משו"תים. שיניתי לפעמים מהלשון, כדי שיהיה יותר מובן.

כתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ד): "לפני עיוור לא תיתן מכשול". לכאורה, רש"י מפרש את הפסוק לא כפשוטו. פירוש רש"י הוא: כל מי שעיוור בדבר, אסור להכשילו.

אבל למה הוציא רש"י את המקרא מידי פשוטו? הרי ידוע, שרש"י מפרש תמיד על פי פשוטו של מקרא! האם מי שח"ו יכשיל עיוור ממש, לא עובר על לאו מן התורה?

צריך לומר: חז"ל באים להרחיב את משמעות הפסוק. לא רק מי שמכשיל עיוור ממש, עובר על לאו, אלא גם מי שהוא סומא בדבר, גם אותו אסור להכשיל. זה אותו דבר כמו עיוור ממש.

בגמרא במסכת בבא קמא (דף פז.) יש מחלוקת בין רב יהודה לחכמים, האם סומא חייב במצוות או לא. רב יהודה פוטר, והוא מביא לזה ראיות שונות, שלא אכתוב אותם כאן, כדי לא להלאות את הקורא. ההלכה היא כחכמים, שסומא חייב בכל המצוות. אומרת הגמרא: "וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצוות האמורות בתורה. אמר רב יוסף, שהיה סגי נהור - עיוור: בהתחלה הייתי אומר: מי שיאמר לי שההלכה כרב יהודה, הייתי עושה סעודה לכל החכמים. כי אני לא מצווה ועושה בכל זאת את המצוות, וגדול מי שלא מצווה ועושה ממצווה ועושה. כי הוא מראה שחביבים עליו המצוות, והוא מתנדב לקיים אותם למרות שהוא פטור. אבל עכשיו, ששמעתי את דברי ר' חנינא שאמר: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מי שיאמר לי שאין הלכה כרבי יהודה, אעשה סעודה לכל החכמים. כי כשאני מצווה ועושה את המצוות, יש לי יותר שכר (אולי בגלל שיש יותר יצר הרע למי שחייב במצוות)".

להלכה, המשנה ברורה פוסק (סי' נ"ג ס"ק מ"א): "סומא אפילו בשתי עיניו, חייב בכל המצוות מן התורה".

א. בברכות השחר, האם סומא מברך ברכת פוקח עיוורים או לא?

יש בזה מחלוקת בין המשנה ברורה לילקוט יוסף:

המשנה ברורה פוסק (סי' מ"ו ס"ק כ"ה): "סומא מברך ברכת פוקח עיוורים". אבל הילקוט יוסף פוסק (סי' מ"ו סעיף י"ח): "סומא שרצה לברך ברכת "פוקח עיוורים" בברכות השחר, אין מוחים בידו, שיש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום אם בא לשאול, מורים לו שלא יברך ברכה זו, שספק ברכות להקל".

ויש להקשות על פסק המשנה ברורה: לכאורה אינו מובן, איך הוא יברך? הרי הוא לא רואה!

ועוד קשה, מה ההבדל בין ברכות השחר לברכות אחרות שעיוור לא מברך, כגון ברכת האילנות?

אלא: הרמ"א כותב, שברכות השחר הם ברכות שנתקנו על מנהגו של עולם, כלומר, מברכים כי יש את הדבר הזה בעולם, שה' פוקח עיוורים. ומודים לה' שיש את הדבר הזה בעולם. ומובא בספרים, שבזה שהעיוור מברך "פוקח עיוורים", זה מראה על ביטחונו בה', שיחזיר לו את מאור עיניו. וגם, כי הוא נעזר על-ידי אחרים הרואים, כמו שנפסק לגבי ברכת יוצר אור (סי' ס"ט סעיף ב') שעיוור מברך למרות שהוא לא רואה את האור כי הוא נעזר באחרים הרואים.

ב. האם סומא יכול להטיל ציצית לו או לאחרים?

פוסק הילקוט יוסף (סי' י"ד סעיף ז): "מותר לסומא להטיל ציציות בבגד, גם בבגד של אחרים, מאחר שהסומא חייב במצוות ציצית".

ג. האם סומא חייב בציצית?

מרן פוסק (סי' י"ז סעיף א): "אף-על-גב דכתיב וראיתם אותו, סומא חייב בציצית, מפני שנתרבה מאשר תכסה בה. וקרא ד"וראיתם אותו" איצטריך למעט כסות לילה".

מבאר המשנה ברורה (ס"ק א-ב): "חייב בציצית - ופשוט דיכול לברך גם-כן עליהן, אך שיבדוק אותן מתחלה במשמוש ידיו, או יבקש לאחר לבדקם". "כסות לילה - והסברא נותנת לרבות כסות סומא ולמעט כסות לילה, משום דכסות סומא ישנו על-כל-פנים בראייה אצל אחרים, אבל כסות לילה, אינו בראייה אצל אחרים".

ד. האם סומא צריך להעביר הציצית על עיניו בשעת קריאת שמע כפיקח או לא?

יש בזה מחלוקת בין המשנה ברורה לילקוט יוסף:

פוסק המשנה ברורה (סי' כ"ד ס"ק ז): "הסומא, יש לו לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע, אף על פי שנאמר "וראיתם אותו", (והסומא הרי לא רואה את הציצית, הוא אוחזם בידיו), כיון שישנו בראייה אצל אחרים. אבל להעביר הציצית על עיניו, לא, דמחזי כחוכא ואיטלולא (שנראה כצחוק והיתול)".

אבל בילקוט יוסף כתוב (סי' כ"ד סעיף י"ב): "סומא, יש לו לאחוז את הציציות בשעת קריאת שמע כפיקח לכל דבר, ועל פי הקבלה גם הוא ינשק את הציציות כשאומר "וראיתם אותו", ויעביר הציציות על עיניו".

ה. האם לעיוור מותר לקרוא קריאת שמע כשיש ערווה כנגדו או לא?

השולחן ערוך פוסק (סי' ע"ה סעיף ו): "היתה ערווה כנגדו, והחזיר פניו ממנה, או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא, מותר לקרות, דבראייה תלה רחמנא, והא לא חזי לה". (כיון שתלה הכתוב את האיסור בראיית דבר ערווה, והוא לא רואה אותה).

בילקוט יוסף פסק (סי' ע"ה סעיף י): "מעיקר הדין מותר לסומא להתפלל ולומר דברי תורה גם כשיש נגד פניו אשה נשואה בגילוי שער, או בגילוי זרועות וכדומה, והמחמיר בזה היכא דאפשר [היכא שלא יגרום לו ביטול תורה או ביטול תפלה וכדומה] תבוא עליו ברכה".

ו. האם מותר לעיוור להיות ש"ץ?

מרן פוסק (סי' נ"ג סעיף י"ד): "סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה, משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה".

מבאר המשנה ברורה (ס"ק מ"א): "סומא - אפילו בשתי עיניו. וחייב בכל המצות מן התורה. ובתשובת חוות יאיר סימן קע"ו העלה, שאף-על-פי-כן, לא יתפלל סומא בימים נוראים, אפילו (אם הוא סומא) באחד מעיניו, היכא דאיכא (איפה שיש) אחר ראוי והגון כיוצא בו. עיין שם טעמו (הטעם הוא על פי הסוד). ובספר אליהו רבה באות י', חולק עליו. ונראה לי, דאף לדברי החוות יאיר, היינו רק שלא למנותו לכתחילה, אבל לא לסלקו מש"ץ אם נעשה סומא".

פוסק הילקוט יוסף (סי' נ"ג סעיף ל"ב): "סומא חייב בכל המצוות שבתורה, ומותר למנותו שליח ציבור, ומוציא את הרבים ידי חובתם".

ז. האם סומא מברך ברכת יוצר אור?

מרן פוסק (סי' ס"ט סעיף ב): "סומא, אף-על-פי שלא ראה מאורות מימיו, פורס שמע ומברך יוצר המאורות, שהוא נהנה במאורות שרואין אחרים שיורוהו הדרך אשר ילך בה".

וכן פסק הילקוט יוסף.

ח. מה הדין לגבי אמירת פסוקים בעל פה וכן לעלות לספר תורה?

לגבי עלייה לתורה, מרן פסק (סי' קל"ט סעיף ג): "סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב. (והרמ"א כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם-הארץ)".

מבאר המשנה ברורה (ס"ק י"ב): "דעכשיו קורא סומא - וטעמו, דכיון שאנו נוהגין שהש"ץ קורא והוא קורא מתוך הכתב, שוב לא קפדינן על העולה, דשומע כעונה. (ס"ק י"ג) כמו שאנו וכו' - רוצה לומר, שאנו נוהגין להקל, אפילו אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב, והוא הדין בסומא. ולדינא, כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל. ומכל מקום, לפרשת פרה ופרשת זכור, נכון שלא לקרותן לכתחלה".

לגבי אמירת פסוקים, בזה פסקו המשנה ברורה והילקוט יוסף שמותר.

אומר המשנה ברורה (סי' מ"ט ס"ק א): "סומא מותר לקרות בעל-פה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך".

הילקוט יוסף כותב אותו דבר, רק הוא מוסיף (סי' מ"ט סעיף י"ב): "וכן זקן שכהו עיניו מראות, וקשה לו מאד לקרוא מתוך ספר, וגם קשה לו מאד ללמוד גמרא ופוסקים, יכול לומר בעל פה פסוקי תורה. ומכל מקום אין להעלות סומא לספר תורה, אחר שאינו יכול לקרוא מתוך הכתב. שמאחר ואין מנהג ברור להעלות סומא לספר תורה, ודברי האחרונים סותרים זה את זה, יש להעמיד הדבר על עיקר הדין, דשב ואל תעשה עדיף, וכיון שהוא שומע ברכות העולים לספר תורה וקריאת התורה מפי השליח ציבור ומכוין לבו אליהם, הרי הוא יוצא ידי חובתו כאילו עלה בעצמו. ומכל מקום, אם עלה לספר תורה, לא ירד, ואין גוערים בו, כיון שיש לו על מה שיסמוך. [ובילקוט יוסף חלק ב' כתבנו שהמנהג שהסומא עולה לתורה, אך מרן אאמו"ר חזר בו, וכיום דעתו כנזכר, ואין להתחשב במנהג]". וכן פסק בסי' קל"ט סעיף ד: "לכתחלה יש להמנע מלהעלות לספר תורה סומא [עיוור], גם לא לעליית מוספים, ובפרט במקומות אלו שהם אתריה דמרן השלחן ערוך. אולם אם הסומא כבר עלה, לא ירד, ואין גוערים בו, כיון שיש לו על מה שיסמוך. ומכל מקום בשמחת תורה שמעלים את כל הקהל לספר תורה לקריאת "ולאשר אמר", או בשמחה משפחתית כאשר מעלים לתורה את כל הקרובים והידידים, נוהגים להקל ולהעלות סומא לספר תורה לעליית מוסיף, משום עגמת נפש".

ט. האם עיוור צריך לשים יד ימין על עיניו בקריאת שמע?

פוסק הילקוט יוסף (סי' ס"א סעיף ד): "וגם סומא בשני עיניו יניח יד ימינו על עיניו בשמע ישראל. וכן יעביר הציציות על עיניו במקום שנהגו לעשות כן".

י. עיוור שלא יודע איפה זה צד מזרח, או אם הוא לא מתפלל לצד מזרח ואחרים רואים, מה הדין?

פוסק הילקוט יוסף (סי' צ"ד סעיף ה): "אם היה הסומא מתפלל לצד שאינו נכון, אם היה הדבר בציבור, צריך הרואה אותו להטותו ולהעמידו כנגד הצד הנכון, אף על פי שבזה הוא עוקר רגליו. אולם אם לא היו שם מתפללים באותה שעה, אם היה הסומא פונה לצד צפון או לצד דרום, באופן שבנקל יכול להטותו לצד מזרח, נכון שיעשה כן, אבל אם היה עומד לצד מערב, אין צריך להפסיקו ולעקור רגליו ולהטותו לצד מזרח, מפני שבכיוצא בזה יש לחוש להפסק. ויסמוך על דברי האומרים שהשכינה בכל מקום".

יא. האם לכהן עיוור מותר לישא כפיו?

מרן פוסק (סי' קכ"ח סעיף ל): "וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו, ואפילו הוא סומא בשתי עיניו. וכל ששהה בעיר שלושים יום, מקרי דש בעירו. ודוקא בעירו, אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת, ושהה שם שלושים יום, לא. ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה, חשוב דש בעירו בל' יום".

פוסק הילקוט יוסף (סי' קכ"ח סעיף ע): "סומא בשתי עיניו, אפילו אם הוא דש בעירו, אינו נושא כפיו, דספק ברכות להקל. ויש אומרים שאם הוא דש בעירו, נושא כפיו, ולכן כהן סומא הרוצה לעלות לדוכן ולישא כפיו, אין מוחין בידו, שיש לו על מה שיסמוך".

יב. אם יש צואה כנגד העיוור ואין לה ריח, האם מותר לו לקרוא קריאת שמע או לומר דברים שבקדושה ללא הרחקה, או לא?

מרן פוסק (סי' ע"ט סעיף א): "היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו, צריך להרחיק מלא עיניו, אפילו בלילה, או שהוא סומא שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם היא מצדו, דינו כמלאחריו".

הילקוט יוסף פוסק (סי' ע"ו סעיף י): "גם מי שהוא סומא, צריך להרחיק מצואה הנמצאת לפניו. וצריך שיתרחק באופן שאדם שראייתו בינונית אינו יכול לראות הצואה".

יג. כשמגישים אוכל, והעיוור לא יודע מה יש לפניו בכפית, האם אדמה או שהכל, מה יברך? כמובן, כשיש אנשים איתו, צריך להגיד לו מה יש לו, כדי שיוכל לברך כמו שצריך, כי ההלכה היא שצריך לדעת על מה הוא מברך כשמברך על אוכל. אבל אם הוא נמצא לבד, ולא יכול לברר את הברכה, מה הוא יעשה?

מרן פוסק (סי' ר"ד סעיף י"ג): " כל דבר שהוא מסופק בברכתו, יברך שהכל".

מבאר המשנה ברורה (ס"ק ס): "יברך שהכל - דבדיעבד יוצא בשהכל על כל דבר. וכאן, כיון שמסופק, כדיעבד דמי".

יד. לגבי ברכת ראיית חכם וברכות הראייה, האם עיוור מברך או לא?

פוסק המשנה ברורה (סי' רכ"ד ס"ק י"א): "משמע בגמרא, אפילו סומא, כשיודע שהמלך עובר, מברך. ועיין בפרי-מגדים שמצדד, דאם הוא סומא שלא ראה מאורות מימיו, יברך בלא שם ומלכות".

הילקוט יוסף פסק (סי' רכג-רכה סעיף יג): "הרואה חכם גדול מחכמי ישראל, המופלג בתורה ובחכמה וביראת ה' טהורה, ומורה הוראות בישראל, אף בזמן הזה יש לו לברך בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו". אבל סומא, אינו מברך ברכה זו".

לגבי כל שאר ברכות הראייה, פסק הילקוט יוסף שם בסעיף כ"ב: "סומא אינו מברך ברכות אלו, לפי שלא נתקנו אלא על ראייה מוחשית. אולם סומא האוכל פרי חדש מברך שהחיינו, לפי שנהנה באכילתו". כלומר: למרות שבגמרא כתוב "הרואה" פרי חדש, מברך, ומשמע מזה, שאם הוא לא רואה, אז הוא לא מברך, מכל-מקום, כיון שנהגו לברך בזמן האכילה, כמו שכתב השולחן ערוך, לכן גם סומא יברך, לפי שנהנה באכילתו, כמו שכתוב בילקוט יוסף הנ"ל.

טו. האם עיוור מברך ברכת הלבנה?

יש בזה מחלוקת בין המשנה ברורה לילקוט יוסף:

פוסק המשנה ברורה (סי' תכ"ו ס"ק א): "וסומא חייב בקידוש הלבנה, כי ברכה זו נתקנה על חידוש העולם. וגם הוא נהנה על ידי שאחרים רואין ומוליכין אותו על הדרך, ודומה ליוצר המאורות. כן כתבו האחרונים".

הילקוט יוסף חולק, ופוסק (סי' תכ"ו סעיף ט): "אין לסומא לברך ברכת הלבנה, [אף כשהוא שומע מהציבור הנמצאים איתו המברכים ברכה זו]".

טז. האם עיוור צריך לקום מפני הוריו כשיודע שהם נמצאים, או לא? וכן אם ההורים עיוורים, האם הבן שרואה צריך לקום מפניהם?

פוסק הילקוט יוסף (יו"ד סי' רמ [פרק ו'] סעיף יט): "יש אומרים דבן שהוא סגי נהור [עיוור] חייב לעמוד מפני אביו ואמו, כשיודע שהם בתוך ארבע אמותיו, שהרי סומא חייב בכל המצוות כולן". (סעיף כ): "בן שאביו או אמו סומים [עיוורים], חייב לעמוד מפניהם מדין כיבוד ומורא אביו ואמו".

יז. האם מותר להשתיל קרנית לעיוור מעין של מת?

פוסק הילקוט יוסף (יו"ד סי' נ"ג סעיף י"ב): "ניתוח פלסטי אשר חדשו הרופאים בזמן הזה, להוציא קרום עין מן המת, [קרנית] ומרכיבים אותו בעין הסומא, ועל ידי זה רואה כאחד האדם, מותר לסומא להתרפאות בזה, מבלי לדעת מהיכן השיגו הרופאים את הקרנית שעומדים להשתיל בעיניו אם ממת ישראל או ממת גוי, ואפילו בעיר שרובה ישראל. אולם רופא דתי שעומד ושואל אם מותר לו לנקר עיני המת ישראל לצורך הניתוח פלסטי הנ"ל, אין לנו להורות לו היתר כלל, בעיקר מפני ניוול המת, ורק אם המת ציווה כן מחיים להרשות לרופאים לעשות דבר זה, אז יש מקום לסמוך על המתירים בזה בשעת הדחק הגדול, באופן שקשה מאד להשיג זאת ממתי עכו"ם. אבל אם אפשר לעשות כן מקרומי עיני מתי עכו"ם, אין להתיר כלל להשתמש בקרומי עיני מתי ישראל. ולכן מי שיש לו אפשרות כספית לערוך את הניתוח בחוץ לארץ, עדיף שיעשה כן, אחר ששם רוב הקרניות הם ממת גוי".

יח. עיוור שבא מחוץ לירושלים אל הכותל המערבי, האם חייב לקרוע, כדין הרואה את ירושלים ומקום המקדש, או לא?

פוסקים ה'ציץ אליעזר' והאגרות משה, שהיות ובכל המקומות שמדברים לגבי ברכות הראייה זה כתוב בלשון "הרואה", אם כן הדבר תלוי ברואה דווקא, למעט סומא שלא רואה, למרות שיש לו ידיעה ברורה והבנה. ולכן גם כאן הוא לא חייב לקרוע.

יט. מה הדין אם סומא שהיה עומד בשעה שנשרף ספר-תורה, האם חייב לקרוע כמו כולם או לא? האם גם מי שעומד שם ולא רואה, גם כן חייב לקרוע?

פוסק הציץ אליעזר, שזה תלוי בראייה, ובגלל שהוא לא רואה, לא קורע. כנ"ל.

כ. האם לכתב ברייל יש קדושה? האם צריך לגנוז דברי תורה הנכתבים או לא?

דעת הרב סילמן: כיון שאין לזה צורת אותיות, אינם טעונים גניזה.

לאחר מכן קיבלתי מכתב מהרב חיים רבי שכתב: על-פי המבואר ביביע אומר (יורה דעה סי' כ"ב-כ"ד) נראה שכתב ברייל לא טעון גניזה, כי אין לזה צורת אות. אבל נראה לי, שטוב לשים את הדפים בשקית בנפרד ולזרוק לפח, שזה מעין גניזה.

כששאלו את הרב קרליץ שליט"א על זה, הוא ענה: מצד קדושת אותיות, אין כאן, אבל מצד התוכן של הכתוב, לכאורה ראוי לגנוז אותו, כי יש אנשים בעולם שיודעים לקרוא את הכתב ולהם זה דברי קודש.

כא. האם מותר להכניס כלב נחיה לבית הכנסת, או לא?

יש בזה מחלוקת בין האגרות משה (הרב משה פיינשטיין זצ"ל) לחלקת יעקב (ר' יעקב ברייש, רב בציריך).

כתוב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' מ"ה), שהכנסת בעל חי לבית הכנסת אינו קלות ראש ובזיון. ואין לנו שעת הדחק גדול מזה, שאם לא נתיר לו זאת, יתבטל כל ימיו מתפלה בציבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בציבור. וגם יש ימים שהעוגמת נפש גדולה מאד, כגון בימים נוראים וכיוצא בזה, שרבים מתאספים, ולכן יש להתיר לסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, להיכנס לבית הכנסת להתפלל ולשמוע קריאת התורה וכדומה. אך טוב שיישב סמוך לפתח בית הכנסת, שלא לבלבל את הציבור. ע"כ.

אבל בשו"ת חלקת יעקב כתוב (או"ח סי' ל"ד): "ראיתי באגרות משה את התשובה, ולפי עניות דעתי, זה תמוה לרבים. בזמן שהציבור מתפללים, ודאי אסור להכניס את הכלב, מפני שמתבלבל הכוונה של המתפללים, כמו שאין נכון להתפלל נגד בגדים המצוירים מפני שמבלבל הכוונה, ואין לך בלבול כוונה יותר מזה, כשרואים באמצע בית הכנסת או בית המדרש כלב עומד שם, ועל המציאות אין להתווכח, וזה גרוע הרבה יותר מבגדים מצוירים, שבהלכה נאמר עליהם רק שאין נכון להתפלל, משמעות של זהירות בעלמא.

אבל כשיש כלב באמצע בית הכנסת ובית המדרש, בוודאי יבא לידי היתול והוללת, והנערים ישחקו בהם, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפלה. ועוד, מי יערב לנו שהכלב לא יטיל גללים באמצע התפלה? לכן זה בוודאי אסור, או משום בלבול התפלה, ואו משום שלא יטיל גללים וזה ודאי גנאי לבית המדרש. נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל! ועוד, כשישחקו בו הנערים והכלב יתחיל לנבוח, חוץ מהגנאי והקלות ראש שיהיה בזה, יש גם חשש הפלת ולד. אם אשה מעוברת תשמע ותפיל ח"ו את הולד. ועוד, וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שההפקרות כל כך מצויה, והיהדות כל כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכים עם כלביהם בראש כל חוצות, אף שעל פי דין אפשר אולי להתיר, למרות שכתוב "לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, והמגדל כלבים כמגדל חזירים", מי אמר שזה הכלב אינו בסוג זה? (ובפרט הכלבים של היום, שהם מפחידים וגדולים ביותר, זה לא לעניין להכניס כלב כזה לבית הכנסת, חוץ מההפחדה והבהלה שזה מפחיד את האנשים).

והעיקר, שאין זה רגש יהדות האמתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושים כן. ועוד, כשמישהו יראה שם כלב, ודאי יש חשש למראית העין, שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיוצא בזה, שמלווה אותו לדרכו לבית הכנסת. כי ברבים, קרוב הדבר שאנשים יבואו לטעות, וחוץ מזה, יפסוק כל אחד לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לבית הכנסת, גם לו יש צורך גדול להכניס כלב. וכאמור, בעוונותינו הרבים שהיהדות כל-כך נתרופפה, ובפרט במקומות הללו, אם יפתח פתח כמחט של סדקית, יפתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שיימצא כבר איזה "רב" להתיר זאת. ויתלה את עצמו באילן גדול לומר, כבר הותר לצורך גדול להכניס כלב לבית הכנסת, והוא בתור "רב" כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול, שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לבית הכנסת מותר! ובעוונותינו הרבים לא די שאין לנו כח לגדור גדר, נפרוץ בעצמנו גדר הגדור? מי שהוא מיראי הוראה צריך להתבונן כמה אחריות נוטל עליו בהוראה כזו.

ומה שכתב באגרות משה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בציבור וקריאת התורה וקריאת מגילה, קשה להאמין שלא יהיה לו איזו עצה שמי שהוא יוליכנו לבית הכנסת, ועל כל פנים לעתים מיוחדים. ואם באמת כן, שאין לו שום עצה אחרת, הרי הוא בכלל אונס ורחמנא פטריה! והרי מצינו מאמר חז"ל: "חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה", וה' יתברך יודע מחשבות אדם. והעיקר אצלי, שעל כל פנים לעיתים מיוחדים מסתמא ימצא למישהו להוליכו לבית הכנסת, ולא להתיר בגלל זה להכניס כלב לבית הכנסת, כי תועבה הוא".

ויש עוד שאלה שנוגעת לעיוור שלא דיברו בה הפוסקים, והיא:

מה הדין אם הוא שומע שפתחו את ארון הקודש, והוא לא יודע אם סגרו אותו או לא, או שהספר תורה עדיין עומד ולא הניחו אותו על התיבה, או שכולם פתאום קמים, ולא אמרו לו שרב נכנס, וכיוצא בזה, האם יש בעיה כשהוא יתיישב, מחוסר ידיעה מה קרה?

תשובה: לכאורה, הוא פטור. כמובן, במקרים כאלה, צריך לומר לו מה נעשה סביבו, למשל, אם רב נכנס, לכן כולם עומדים, ולא לתת לו להסתבך ולהרגיש לא נעים, למה פתאום כולם קמים.

תוכן העניינים

קונטרס ביכורי יוסף - דברי הלכה ואגדה הנוגעים לעיוור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה