מקור דין מאב"ד
והנה בעיקר סוגיית מאכב"ד בפר"ק י"ט ע"ב מתני' "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שייצולו מבעו"י" ומקשינן בגמ' וכמה? ומבארת הגמ' עד כדי שיעור מאכל בן דרוסאי וגרסי' התם "וכן אמר ר' יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי נכרים ותניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו ע"ג כירה ואע"פ שאינה גרופה וקטומה" ע"כ. ופסקו התם כו"ע אליבא דחנניה ולא פליגי רבנן עליה התם וכן דעת הפוסקים ועי' לקמן ביאור הדבר בשיטת הרי"ף.
ונראה ליישב החקירה, דמדפסקו בגמ' התם בפשטות השיעור דמאב"ד ולכו"ע, משמע בבירור דהוא יסוד ודין בדיני בישול ומדינא דגמ' ושם הוא מקור דינו וכהצד הראשון בחקירה, ולא מדיני שהייה הוא, ורק חנניה סבר לשיטתיה דנאמר אף בשהייה. והביאו סייעתא מר' יוחנן דאיתא נמי ברייתא משמיה דחנניה בדיני שהייה ומתני' אזלא כוותיה דחנניה דאיירי בשהייה לענין שיעור בן דרוסאי. ובהאי מתני' דאיירי בדיני בישול ליכא מחלוקת, דהא איירי בצלי ע"ג האש וכדביארנו, דהתם עיקר הגמ' לענין דינא דשיעור מאכב"ד ולא הכא בסוגיית דכירה דאיירי דווקא בסוגיית שהייה, ע"כ. כך נראה ליישב המקור לדין דמאב"ד.
ונחזור לענינינו. במס' שבת בפר' כירה (ל"ו ע"ב) איתא במתני' "כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, לא יתן עד שיגרוף", וביארו הראשונים וכן כתב רש"י "עד שיגרוף", היינו הגחלים דחיישינן שמא יחתה בגחלים. והסתפקו בגמ' במאי דקאמר התנא "לא יתן" אי קאי אחזרה "דלא יחזיר" הוא דקמ"ל היכא דנטל הקדירה מע"ג הכירה בשבת אסור "להחזירה" אבל להשהות היכא דהניח הקדירה מבעו"י ע"ג הכירה מותר להשהותה עד הלילה ומני חנניה היא ובהתבשלה כשיעור מאכל בן דרוסאי מבעו"י מיירי. או דילמא קאי אשהייה "דלא ישהה" הוא דקמ"ל היכא דהניחה מבעו"י ע"ג הכירה דאסור להשהותה לצורך הלילה וכרבנן ואיירי אפי' בהתבשלה כ"צ היכא דבעתיד מצטמק ויפה לו וכמו שביארנו דלא מוכרח דמתני' איירי בהתבשל כמאב"ד.