ולכאורה סתירה מגמ' מפורשת
ואין להקשות ממאי דגרסינן בסוגיין "איבעיא להו לשהות תנן או להחזיר תנן", דאיכא למימר דשהייה זו אייתינן לה דומיא דהטמנה ומדין שמא יחתה בגחלים ושמא יטמין ברמץ דחדא גזירה היא דומיא דהטמנה,
והתחדש לנו דין שהייה רק מכח האיבעיא להו מתוך המהלך החדש דחנניה דהכא בשהייה עסקינן ודלא כבפרק הקודם דאיירי התם בדיני הטמנה וליכא הכא שייכות להטמנה, דאילולי המהלך והחידוש דחנניה עדיין לא ידענו מענין שהייה דביסוד הדברים מותרת הנחת תבשיל מבעו"י גם לאחר האיבעיא להו, דהא לא שמענו דהדר רש"י משיטתיה דאיירי הכא בהטמנה והכא הוי המשך דיני הטמנה המסועפים מפרקין קמא
ואלא האיבעיא להו לימדונו שתי עינינים, א. דענין "שהייה" מוטל כולו בספק גדול אם להתירו, ב. ענין המהלך דחנניה, דקמה לה שיטת חנניה המבארת לן דדין שהייה מתיר כל ספק בענין תבשיל שאינו בגדר "תבשיל חי" "כקדרא חייתא" וכדו'.