השאלה הבסיסית
במאי דהוקשא לי, דלכאורה איכא סתירה גדולה בדברי חנניה (בגמ' ל"ו ע"ב) דהנה יש לדייק טובא בלישנא דחנניה בברייתא, במאי דקאמר "אע"פ שאינו גרוף וקטום", דממנ"פ, משמע להדיא דאינו גרוף וקטום הוי חיסרון גמור ואין להקל, א"כ מדוע התיר להשהות באינו גרוף, ומדוע פליג ארבנן בדין זה דסברי באינה גרופה וקטומה דודאי אסור להשהות, ואי ליכא חיסרון כלל במאי דאינו גרוף וקטום, מדוע נקט לישנא דאע"פ דמשמע להיפך, דחיסרון ודאי הוא ואעפ"כ אינו מייחס לזה כל חשיבות, ולכאורה איך שייך להתיר כאן ואיכא הגריעתא הזאת הנהוג דהוא יסודי בכל הדין כאן ?
וסתירה זו בדבריו תתורץ בהמשך בסייעתא דשמיא, לאחר ביאור כל עניני הסוגיא וכדאיתא לקמן.
וביסוד הדברים שאלת השאלות בסוגייתינו, האם ענין שהייה מוגדר כשונה מענין הטמנה ושונים הן בדיניהם לגמרי, ובודאי חמור ענין הטמנה מענין שהייה, וענין שהייה ודאי קל הוא, או דילמא ענין אחד הן וכל עניניהן שוין הן לחומרא ואסורה שהייה ככל דין הטמנה החמורה.
ובדיון דלקמן נדון באופן שהניח מבעו"י קדירה שיש בה תבשיל שהתבשל מבעו"י כשיעור מאכל בן דרוסאי על גבי כירה ואיירי בכירה שאינה גרופה וקטומה. ומעשה זה מיקרי "שהייה לצורך הלילה". וכירה הוי מקום שיש בתוכו גחלים ומעל הגחלים כמין כסא של ברזל, ויש בגגה מקום להניח שם שתי קדירות, וכלשון הגמ' "מקום לשפיתת שתי קדירות" ומאכל בן דרוסאי היינו כשליש בישול או כחצי בישול, וכידוע שנחלקו בזה בראשונים.
והנה ידוע דהמניח קדירה שאינה מבושלת כ"צ מבעו"י ע"ג הכירה הרי זה "משהה" מיקרי. וכן ידוע דהנוטל קדירה בשבת ע"מ להחזירה היכא דהתבשלה כ"צ, "דחזרה" מיקרי. מעתה מה יהיה הדין היכא דנטל הקדירה בשבת ע"מ להחזירה ואינה מבושלת כ"צ, האם מיקרי "משהה", או דלמא, ודאי דמיקרי "מחזיר"? וכדלקמיה.