המקור לסברא דחנניה
דשהייה הרי היא בגדר דהוי כשמירה על החום של התבשיל ומבעו"י לצורך הלילה, ומאחר והגיע לכדי מאב"ד, מיחשיב מעתה כשומר על חומו בלבד, ולא כממשיך לבשלו עד הערב בעצם השהייה, ואפי' לא צריך לומר הטעם משום דכבר יתבשל כ"צ ואין הוא מסיח דעתו ממנו.
וסברא זו, ראינו בדברי הרא"ש בפר' ג' סוף סי' ב', וז"ל שם, "דכיון דאינה מתבשלת עוד על הכירה הוי "כתחילת שהייה", משמע להדיא, דלמ"ד "להשהות" שיעור כמאב"ד הוי כנתבשל כ"צ, דשהייה מעתה הוי בגדר "שמירה" על התבשיל שלא יתמעט חומו, ולא משום המשך בישולו כלל.
ובדרכי משה סי' רנ"ז אות ג' תמה, וכי איך שייך לומר כאן הטמנה? הרי הדבר ידוע דהטמנה זה שהקדירה מכוסה כולה מלמעלה, וכאן הרי אינה מכוסה כלל מלמעלה, אלא אך מונחת על הכירה בלבד, ללא שום כיסוי נוסף, וזה לא מיקרי כלל הטמנה לכל הדעות? וא"כ מדוע הסבירו דברי רש"י דאיירי הכא בהטמנה וכדי להקשות עליו?
ולכן סתם לדינא להקל, ליתן בגחלים כל זמן שאינה מכוסה מלמעלה, ואין זה הטמנה. ובאמת כל הראשונים התפלאו על שיטת רש"י דלומד כאן דהוי איסור הטמנה.
ותמה החזו"א, דהא התם בח' אוה"ח בסי' רנ"ז, מבואר דהיכא דמכסה מלמעלה חשיב כמטמין בדבר המוסיף הבל, אפי' כשאין הקדירה על הגחלים, אבל על הגחלים עצמן, שפיר יש לומר דחשיב הטמנה ואפי' אינו מכוסה למעלה כלל?, ואין להקל בזה, אלא רק לשיטת הרז"ה, ואין כן דעת רוה"פ?
וכתב עוד, דמוזכר באו"ז, דיש עוד היתר להשהות על הגחלים, וז"ל, ושיהוי זה אינה הטמנה אלא כגון כסא של ברזל וכדפיר' ר"ח, משמע מלשונו דלהשהות על הגחלים עצמן אסור, ומלשון רש"י שפי' "ואנן דמשהינן ע"ג כירה וכ"ו, עכ"ל. משמע דעל הגחלים עצמן מותר, כך כתב הא"ז, וצ"ע אומר החזו"א, איך משמע? והאריך שם, ואכ"מ.