פרק א' - מנהג בנות ישראל בדורות קודמים
לקמן יתבאר כי מימות עולם רווחה בישראל ההבנה כי מלבושים ארוכים הינם דרך כבוד וצניעות וכך אכן הלכו נשות ישראל הכשרות דהיינו בשמלה ארוכה המכסה את כל אורך הרגל.
הגרי"ח זוננפלד ובית דינו בכרוז שהתפרסם בירושלים (בי"א אייר תרפ"ח) כתבו בזה"ל: "כל אשה ישראלית חייבת ע"פ דין תוה"ק ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם בלא שום שינוי, דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר" עכ"ל. ודברים אלו מוכחים מתוך הש"ס והפוסקים כדלהלן.
שמלה ארוכה - מפני כבוד שכינה
במסכת שבת (צח:) כתוב: "תנא דבי רבי ישמעאל למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה", ופרש"י, "ושפוליה – שולי בגדיה, כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ", עכ"ל, רואים שדרך הנשים בזמן חז"ל היתה ללכת בשמלה הנגררת על הארץ ממש, וכתב החזקוני {1} (שמות כו, יב) בביאור עניין סרח העודף דהוא נעשה "מפני כבוד שכינה", מדבריו ניתן ללמוד דהנהגה זו של מלבושים ארוכים נתפסה בקרב חז"ל כהנהגה ראויה ומכובדת, עד כדי שאף את יריעות המשכן דימו למלבושים הללו. וכן כתב המוהר"ם חגיז ב"אלה המצות" (סי' תקמ"ג) "המלבוש קצר הוא מלבוש מיוחד לפריצים ובעלי אגרוף והמלבוש ארוך למלכים ולכל אנשי מידות." עכ"ל. וכן כתב המוהרי"ל בליקוטים – "בגדים קצרים הוא דרך ריקים, הארוכים הוא דרך חשובים." עכ"ל.
אמה של מלכות
במדרש רות רבה (פ"ד, ו) מתואר שרות דקדקה על כסוי השוק בכל המצבים בניגוד להנהגת שאר הנשים שלא הקפידו בזה. {2} וז"ל המדרש: "כל הנשים מסלקות (מגביהות) כליהם (בגדיהם) וזו משלשלת כליה", וביארו המתנות כהונה והעץ יוסף (על המדרש) שכל הנשים הגביהו בגדיהם עם החגורה למען יהיו קל ללכת, ורות לא הגביהה את בגדיה אלא להיפך, 'שלשלה כליה' האריכה את בגדיה. מבואר אם כן שכל הנשים הלכו בשמלות ארוכות כל כך עד שהיה מפריע להליכה ולכן הוצרכו להגביהן קצת, ורות הקפידה שלא להגביה בגדיה בכל מצב.
מהי גלימה
הגמרא בשבת (דף ע"ז:) עוסקת בביאור המילה 'גלימה' וז"ל הגמ' – "מהי גלימה, שנעשה בה כגולם" ופירש רש"י: שאין לו חיתוך איברים. (לא ניכר צורת אברי הגוף). ובגמרא מנחות (מ"ג.) למדנו שרב יהודה אדם צנוע היה ולא פשט את גלימתו כל היום. ובערוך פי' (ע' גלם א') נראה כמו שאין לו , לא יד, ולא רגל, עכ"ל. ומשמע מזה דדרך הצניעות היא כשלא רואים את חיתוך האיברים, דהיינו שהבגד היה ארוך מקיף את האדם באופן שלא ניכר כלל צורת איבריו. (והגם דמדובר בהנהגת צניעות של גברים, פשוט שהוא ק"ו לגבי הנשים וכ"כ ה'חכמה ומוסר', מובא להלן) וכן כתוב (ירושלמי סוכה פ"ה) "אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם".
מכף רגל ועד ראש
ב"שו"ת הרדב"ז" (ח"ב, סי' תש"ע), נשאל "במה שאמרו אחרי ארי ולא אחרי אשה אם נוהג דין זה בארצות הללו שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל ועד ראש ואין נגלה ממנה דבר שיוכל האדם להסתכל בו". והשיב "דלא נתנו רבותינו ז"ל דבריהם לשיעורין... מי לא עסקינן דבזמן חכמי התלמוד היו הנשים הולכות מכוסות ואפילו הכי אסור", עכת"ד, עיי"ש.
תקנת עזרא
במסכת בבא קמא (פב.) מובאת תקנת עזרא שתהא אשה חוגרת בסינר בתוך בית {3}, וכתב המאירי: "שתהא אשה חוגרת בסינר בשעה שעושה מלאכתה שאם לא כן שמא תחוס על בגדיה ותחשוף שוליה והדבר מגונה {4} עכ"ל. וכתב הרמב"ם (פכ"ד דאישות): "עזרא תיקן שתהיה אשה חוגרת בסינר תמיד בתוך ביתה משום צניעות", עכ"ל. ונמצא דאפילו בבית היו הנשים מקפידות ללכת בלבוש ארוך המגיע עד הקרקע, ואם בבית כך על אחת כמה וכמה ברה"ר, ופשוט.
צניעות מתרנגול
בעירובין ק: איתא שהתרנגול מפייס לתרנגולת, ואומר לה, זבינא לך זוגא (מעיל, וכדפרש"י שם - מלבוש שקורין קוט"ה)דמטי ליך, עד כרעיך, וגי' ר"ח עד דמטו, מאוניך, עד לארעא (עד לארץ) עכ"ל, (וכן שם ב"עץ יוסף" בשם "תורת חיים" גריס נמי כן) וכתב עוד שם בשם ת"ח הנ"ל מבאר דלהכי נתן הקב"ה טבע לתרנגלו שיפשוט כנפיו, עד לארץ לרמוז לנו כאילו אמר לה זבינא לך זוגא (מעיל) שיגיע עד לארץ עכ"ל... ולגי' הגמרא שלפנינו עד כרעיך, היינו עד רגליך, מ"ש ערוך (ע' כרע א'), והיעב"ץ (בסידורו דף קנ"ט בפרק ו' אות ז') כתב וז"ל: "למדנו דרך ארץ מתרנגול... דא"ל זבינא לך זוגא דמטי ליך עד כרעיך. רומז למלבוש של צניעות שכל גופה מתכסה בו" עכ"ל.
קל וחומר מהגברים
בספר "חכמה ומוסר" (מהגאון רבי אברהם ענתבי זצ"ל הרב דארם צובה בקונטרס דרך הצניעות פרק ג') כתב: "ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים וכמו שאמרו (ב"ב נ"ז:) וקל וחומר שיהיו בגדיה של האשה ארוכין. וצר לי על דורות הללו שנהגו להיפך, ואפילו חלוק שעל גבי בשרם קצר הרבה וזה פריצות הרבה וראוי לגעור בהם ולמחות בידם על זה המנהג הרע ולבטלו ולחזור למנהגם הראשון שיהיה ארוך עד כפות רגליה".
הננו רואים בעינינו
וכן כתב ה"בן איש חי" בספרו "חוקי הנשים" (פרק יז) וז"ל: "ובמציאות הננו רואים בעינינו, ונעיין בדעתנו, המלבושים הצנועים הוא הבגד המצניע האשה מכל צדדיה ויעטפה ויכסה מכתפיה עד עקבי רגליה", עכ"ל. וכעין זה מובא בדברי המהרש"א אלפנדרי (חו"מ סימן ל"ב) וכן בשו"ת "פני יצחק" (ח"ו סימן ו) וכן מובא בספר "הנהגות הגה"ק רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל" (פרק ט, עמ' 88) דהוא הקפיד על לבושי הנשים שתלכנה עם שמלה ארוכה שתכסה את כל גופן כולל הידיים והרגלים עד העקב.
ירושלים של מעלה
הצדיק רבי עמרם בלוי זצ"ל בתארו את ירושלים של מעלה מספר: "כל המושג בירושלים היה קדושה, לא היה שאלה של פריצות בימים ההם, אמי ע"ה הלכה בשמלה שהגיעה עד לארץ, כך גם היה בדור שאחריו". עכ"ל (ספר משנת ר"ע עמ' 162).
בבית החינוך לבנות שיסד המגיד הירושלמי רבי בן ציון ידלר (בפיקוחו של הגרי"ח זוננפלד) היתה אחת התקנות: "הבנות תהיינה מלובשות במלבושי צניעות וארוכות כאמותינו הצנועות" (ספר בטוב ירושלים).
העיד בעל ה"שומר אמונים" בספר "תקנות והדרכות" (עמ' יד) וז"ל "בימי נעורי לא היה ניכר איזה אשה נושאת בתי שוקיים (גרביים) כי הבגדים היו ארוכין עד המנעלים", עכ"ל.
המעיין בספר "עולמות של טוהר" ימצא שכך היה מנהג כל בנות ישראל בדורות הקודמים בכל רחבי העולם, בארצות אירופה (גרמניה, רוסיה, ליטא, פולין, גליציה, אוסטריה, הונגריה, רומניה, וכו'), ובארצות המזרח (ארץ ישראל, בבל, סוריה, פרס, תורכיה, וכו'), בצפון אפריקה (מרוקו, תוניס, אלג'יר וכו') ובאמריקה, ללכת בלבוש ארוך כמה שיותר ובאופן שכל הרגל וצורתה מוצנעים היטב.
השתלשלות העניינים
עד סמוך למלחמת העולם הראשונה (תרע"ד) הקפידו אפילו הגויים שהנשים תלכנה בשמלות ארוכות המצניעות את צורת השוק לחלוטין, וגילוי צורת הרגל היה נחשב לפריצות גדולה. במדינות רבות (וביניהן אנגליה ואמריקה)קיצור הבגדים היה עבירה חמורה על חוקי המוסר במדינה, ואף נאכף ע"י השלטון בעונשים ובקנסות כספיים.
הדברים היו מעוגנים בחיי היום יום, למשל, כדי להסתיר את צורת השוקיים הנגלות בשעת עליית האשה למרכבה, היו מייצרים את הכרכרות עם שתי דלתות הנפתחות לצדדים כמחיצה. כמו כן, בשעת הרחיצה בים הקפידו הנשים לחבר משקולות קטנות לתחתית השמלה שמנעו מהשמלה להתרומם במים.
המהפך הגדול בהנהגות הללו החל בתקופת מלחמת העולם הראשונה עם צמיחת תעשיית הסרטים הידועה לשמצה. בעקבות הרצון להידמות לדמויות שבסרטים נשים רבות החלו ללכת עם בגדים קצרים. גם רוחות ההשכלה הובילו לכך שהמצב התדרדר באופן נוראי בקרב אומות העולם, וחדר עם הזמן גם לציבורהחרדי {5} (מחקרים על אותה תקופה, עי' בהרחבה "עולמות של טוהר" עמ' 527).
לאחר השואה הציבור החרדי היה במצב רוחני כללי ירוד ביותר, כך גם היה מצב הצניעות. המצב החמיר בעיקר על ידי החילוניים מחמת ההשפעה שהיתה להם באותה תקופה, וראה בספר "בטוב ירושלים" של המגיד הירושלמי ר' בן ציון ידלר (עמ' עז) וז"ל: "...התחילו לקצץ בשולי הבגדים ובשרוולים, ובתחילה נהגו כן רק בתינוקות באומרם עדיין קטנה ופעוטה היא... ככל שנתגדלו הנערות גדלה הפירצה עמן, בקיצור הבגדיםוביחוד הרגלים...".
בתקופה ההיא, החצאיות כיסו 'במקרה הטוב' עד הברך [בעמידתן]. בספר "פאר הדור" (עמ' יז) בהקשר לפעילותו של החזו"א נגד גיוס בנות, מובא בזה"ל: "לפתע קם החזו"א מכסאו, עיניו צופיות למרחקים, רוח הקודש מדברת מתוך גרונו: 'בנות ישראל, לו הייתן משקיעות אותו כוח, אותה מסירות הנפש שגיליתן בהפגנה, שנה אחת קודם, בעת נכנס למחננו הלבוש הלא צנוע של קיצור אורך השמלות והחצאיות!!! והייתן נלחמות בעוז ושומרות על חומת צניעותכן – לא היתה משתלשלת ויורדת עלינו הגזירה הנוראה של גיוס בנות ושרות לאומי", עכ"ל הטהור.
בספר "קול ה' בהדר" (עמ' 91) מתאר את השתלשלות הפסיקה בגין מצב זה. "במשך השנים פורסמו הוראות שונות לגבי אורך החצאית, זאת {6} כדי לגדור במקומו ובשעתו מה שהיה ניתן", עכ"ל.
עם הזמן יצאו לאור ספרי הלכות בנושאי צניעות אשר התבססו בקביעת ההלכות על תקנונים וכרוזים אלו ללא בירור מקור הדברים בש"ס ובפוסקים. כך הודו בפנינו כמה ממחברי ספרים אלו, שלא ביררו את הדין קודם כתיבת ההלכות. במקום לעיין בסוגיות בכובד ראש כפי שעושים בשאר מקצועות התורה, מסתמכים על ספרי אחרונים אחרים אשר גם הם העתיקו ממקורות בלתי מוסמכים, וככל שרבו ההעתקות כך גדל הביטחון באמיתות הדברים כהלכה פסוקה ומעוגנת.
קביעת הלכה היאך?
בשביל לקבוע הלכה אין להסתמך על {7} עובדות של אחרים אפי' אם הם רבנים, אלא יש לברר את ההלכה בש"ס ופוסקים – וז"ל המאירי בב"ב קל: "..שאין הכרעה במאמר החכם ואם (גם אם) הוא גדול, אא"כ מצד סעד אל ראיה וביבמות.. אמר ליה רבא.. כלומר אין מאיסורו טענה עלי אא"כ מצד ראיה. ומעתה בכל עניני הוראה.. אין ראוי להורות ככל הנמצא כתוב לחכם או למחבר.. אם להקל אם להחמיר אא"כ בראיה". עכ"ל המאירי.
וז"ל הגר"א בתיקוני הזוהר קסו: "עד מלך המשיח איננו מקבלים הלכה בלי ראיה ופלפול". עכ"ל.
וז"ל הרעק"א בהקדמה לשו"ת, "כי תמיד מיראי הוראה אנכי... וגם בכל זה סמכתי שהרב השואל יעיין ויבדוק בדברי ויבחור, וגם פעמים רבות לא סיימתי כלל בהחלטה מטעם זה, אבל שיהיה נראה לי כאילו פסקיה למילתה, ויבואו לסמוך עלי בלתי בחון אותם בעת הצורך על פי החקירה בש"ס ופוסקים, חלילה לי כזאת לקבל עלי אחריות דעלמא גם אחרי קיצי ומידת ימי, ובלא זה קשה בעיני מה שאני שומע שנהגו כמה מורי הוראה, בצאת חיבור חדש יפסקו אחריו, ולא יפה הם עושים, כי עליהם לחתור כפי כוחם, ואם אחרי עיונם היטב ימצאו דברי המחבר טובים, אז ילכו אחריו, אבל להאמין לכל אשר ימצאו כתוב אינו מדרכי החכמה". עכ"ל.
וז"ל ה"אגרות משה" יורה דעה חלק ד סימן לח. בתגובה על מה שעלה בדעת כמה ת"ח להוציא לאור רק את פסקיו העולים מתוך השו"ת אג"מ (ללא כתיבת הדרך בה הגיע אל הפסק) "... ועוד כתבתי שם דכיוון שכתבתי הטעמים וכל מה שנתברר, שבאופן זה הנני רק כמלמד ההלכה, שהשואל יעיין בעצמו ויבדוק ויבחר. ואף שידעתי שיהיו מי שלא יעיינו כלל, ויסמכו על הוראתי במסקנת התשובה לבד, הא היה בידו לעיין. וכשלא היה לו פנאי, רשאי לסמוך לפי שעה כשהוא טרוד ואח"כ יעיין. ואם לא יהיה נראה לו יחזור בו, וידון באותו העובדא כדין טעה בהוראתו!" עכ"ל.
וז"ל הסמ"ע בהקדמתו "הפוסק מתוך השולחן ערוך בלי עיון בש"ס וראשונים ה"ה בכלל 'ועצומים כל הרוגיה'." עכ"ל.
וז"ל מהרש"א (חידושי אגדות סוטה כב . א.) "ובדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך שו"ע והרי הם אין יודעין טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו מתחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח וטעות נפל בהוראותם והרי הן בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהן".
וז"ל החזו"א (או"ח ססי' ט), "ואמנם חמורה היא ההלכה ולא ניתנה להיקבע על פי סיפורים אלא העיקר העיון בגמ' ופוסקים ומסירת נפש להבין קשט דברי אמת".
ובכן די לנו בזה בכדי לראות, כי אין לנו אלא לבדוק בסוגיות הש"ס והראשונים מהו מקום השוק ומה אופן כיסויו וזה החילונו לעשות בעזה"י.