קונטרס אחרון על שולחן ערוך הרב
חושן משפט
הלכות הלואה
עיין בדק הבית שלמד היתר באלמנה מדעתה מבשעת הלואה. וכל שכן שיש ללמוד כן לענין איסור ליכנס לביתו, שהותר מכללו בערב ואינך, מה שאין כן אלמנה:
(עיין שם דלכולי עלמא שבדרכי משה היינו אף לריב"א. אבל התוס' דף ק[י"ד] רע"ב ונימוקי יוסף במתניתין ורש"י דף קי"ד ע"א ד"ה ואידך ורמב"ם שהעתיק לשונו בשו"ע סי"ח פירשו טעמיה דת"ק משום מצות חזרה במ"מ ובנ"י, ואם כן במשכנו בשעת הלואתו לא שייך האי טעמא. וכ"כ הטור ברמזים בהדיא ע"ש. ומשום הכי השמיט רמ"א דעת ריב"א בהגהותיו משום דיחידאה הוא):
וזהו כוונת הש"ע סי' ע"ג סט"ו כמוכר בשוק, שבני השוק אינם יודעים שזה נישום בחוב וכל מי שצריך לו יקנה ולא ידחוק (ואין כוונתו בשוק שיש בו הרבה קונים דהא אין מחייבים לחזר בשווקים, אלא ודאי כונתו כמ"ש. ועיין ביו"ד סי' קע"ג ס"ב ע"ש). ובשעת המגפה גם מי שצריך לו כגון שכבר חלה חולי הדבר ונתרפא הוא קונה בזול הואיל ואין קונים אחרים מצויים, וכמו שקונים בזול שלא ביום השוק מהאי טעמא. ולהט"ז צריך עיון גדול, אם אין מי שקונה בסך זה הוה להו לשום בזול יותר, שאם ישומו שוה מנה בפרוטה בודאי ימצאו קונים, ואיזו קצבה יש להוזיל כיון שצריכים להוזיל כל כך עד שימצאו קונים בבירור. ועיין ב"מ דף צ"[ט] ע"ב דלהקדש משלם נ', אף על גב דאין להקדש אלא שעתו ולמכור בחנות אחד אחד צריך זמן מה. ואין לחלק בין זמן רב למעט, דהא אפילו יום השוק למחר אין ממתינין דסתמא קתני בסוף פ"ו דערכין (וע"ש בפרש"י דביתומים מחמירים. והפוסקים שלא כתבו כן ר"ל כפירוש הרמב"ם, דאף על פי שאמרו קאי אתגרים שאמרו כן ולא חכמים, עיין שם ברמב"ם הלכות ערכין). ועל כרחך צריך לומר כיון שהוא שער ידוע אחד אחד בפרוטה לכל מי שצריך לקנות אחד או ב', רואין כאילו יש לפניו חמשים בני אדם שצריך כל אדם לקנות אחד. ולא דמי לכפר או שלא ביום השוק במרגלית ופרה, דמשום מיעוט הקונים משתנה השער לזול אם כן זהו שיוויין עכשיו, אבל כאן לקונה אחד שקונה אחד או ב' קונה גם כן אחד אחד בפרוטה כמו חמשים שבאים לקנות כל אחד קונה אחד, אם כן זהו שיוויין עכשיו אם היו חמשים לפנינו, ואף שאינן לפנינו בשעה זו לא איכפת לנו דרואין כאילו באים כולם בשעה זו, הואיל וזהו השער לכל מי שצריך לקנות אחד מהן, והיינו כסברת הסמ"ע דאית ליה רואין, ודלא כט"ז, ודו"ק היטב:
עיין טור סכ"ז והוא לא טען שהרשה כו', ולא אמרינן מסתמא הרשהו דאחזוקי אינשי כו', דלשיטתיה בסוף סי' קל"ג אזיל, כמ"ש הש"ך שם, דאפילו במכירה לא מיקרי גנבה גמורה. וזהו דלא כמ"ש המרדכי פרק האומנין בבגדי אשתו דאחזוקי אינשי כו', ומשמע אפילו היו מונחים ברשותו וגם תיבתה ברשותו היא. ומשום הכי נמי כתב המרדכי פרק כל הנשבעין לוי היה סבור כו', והיינו טעמא משום דאחזוקי אינשי כו'. והטור אף דלא סבירא ליה הכי, לא איכפת ליה אלא לענין היתר תשמיש, אבל גוף ההשכנה אף אם היתה באיסור לא מיחייב עלה כמ"ש הש"ך. ומ"ש הש"ך סי' קל"ג דשייך תקנת השוק, היינו כשלא ידע שהשאילו כלל, אבל אם ידע שהשאילו לא הוה ליה לתלות להקל שמכרו אחר כך, כמו דלא הוה ליה לתלות בכהאי גוונא לענין היתר תשמיש. ובהא אתי שפיר מ"ש הסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ט, ולא קשה מידי מתקנת השוק ודו"ק היטב:
הלכות עדות ושטרות ושלישות
ומ"ש הסמ"ע סי' ר"ז ס"ק מ"ג (וע"ש במסגרת השולחן דלא גרסינן טוב) צע"ג. ואפשר דאזיל לשיטתו בפירוש הרמ"א סי' ס"א ס"ק י"א. ועיין שם בש"ך דזה אינו. ועי' ב"י סי' ע"א תשובת ריטב"א, מבואר שם היטב דמפרשי רוצה לומר דמפרשי בשטר, ולאפוקי דלא מפרשי כלל בשטר, אבל דעת מי שקיבל עליו לא הוזכרה כלל. ואדרבה בתשובה אחרת סבירא ליה להריטב"א דלא בעינן דעתו. עיין שם בדרכי משה:
עיין סי' ס"א סעיף ה' לשון הרא"ש שמקנה לכתוב כו', ורוצה לומר שסתם קנין הוא לכתוב, דאם לא כן אין צריך קנין להרא"ש בטור סי' כ"ב (ומשום הכי נמי לא היה פוסק הרא"ש שם על ההוצאה, דמסתמא לא פליג על רבו מהר"ם דבאמר לכתוב מהני כתיבת בית דין חשוב, דבהכי מיירי הרא"ש, דאם לא כן מאי רבותיה כולי עלמא נמי הכי דייני, כמ"ש הרא"ש פ"י דב"ב דהכי נהיגי. עיין בית יוסף סי' ר"ז מה שכתב על זה). ותדע דהא אפילו לא נכתב כנכתב דמי כמ"ש בסי' מ"ב, ע"ש בש"ך ובסי' ע"א ס"ק ל"ג. וזהו כוונת הש"ך סי' ל"ט ס"ק י"ד דלכתיבה עומד לכל דבר עיין שם:
הלכות מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס
עיין גמרא דפריך מלוי שהוא למעשרו כעני למעשרו (ועוד דלא משני שהלוי הוא עני). ומגמרא זו למד המרדכי פ"ג דגיטין למתנות כהונה, הובא בדרכי משה סימן ר"ד, ולא חילקו בין עשיר לעני. אך בהגהות מיימוניות פי"א מהלכות זכייה לא כתב כן. וכ"מ במרדכי פרק הזהב שהביא רמ"א סימן רמ"ג. וכ"מ בהדיא ברמ"א שם סעיף א' ע"ש ובסמ"ע ובהגהות מרדכי. וכ"מ פשט לשון הטור וש"ע סי' קכ"ה. וכ"מ בירושלמי, דהא רב סבירא ליה דברים אין בהם משום מחוסר אמנה אפילו במתנה מועטת ואמאי לא הוצרכו לאמלוכי שמא יחזור בו ויתננו לאחר.
ועל כרחך צריך לומר דלא דמי כלל למעשר לוי עשיר שמצוה תלויה בדגן ולא בלוי בלבד, מה שאין כן בצדקה עיקר המצוה היא משום עניות העני ולא משום הממון שנתחייב בצדקה, שהרי אף מי שכבר הפריש חומש מממונו ואסור לו ליתן יותר, חייב לקיים מוצא שפתיו משום שהוא דבר מצוה על כלל ישראל, ומצוה זו גרמתה היא עניות העני לכן זכה בה עני זה, כיון שמצוה ליתן לו למלאות חסרונו, ואף שזה יוכל להפטר ממנה מכל מקום כל ישראל מצווים לפרנסו, נמצא שנדר דבר מצוה. מה שאין כן במעשר, כלל ישראל יכולים שלא ליתן ללוי עשיר זה ודו"ק:
הלכות אונאה וגניבת דעת
עיין תוס' דף צ"ד סוף ע"ב. ולהסמ"ע צע"ג. אלא ודאי דכוונת הטור הפתוחות, רוצה לומר הנפתחות עתה, שהוא פותחן לחנוני שמכרן לו כבר. וכ"מ ברא"ש ע"ש. וכ"מ מלשון הטור שאינו פותחן בשבילו כו' אדעתיה שמכרן כו', ולא שפתחן. וכן הוא בהדיא ברא"ש. וכן ברמזים ע"ש:
עי' תוס' דף צ"ד ע"ב ודו"ק. אבל מה שכתב הסמ"ע צריך עיון, דבהדיא קתני בסיפא דבשביל כבודו מותר. ולחלק בין כבוד שבסמ"ע סק"ח לכבוד שבברייתא, ובכבוד שבסמ"ע בין מלא לריקן, הוא דוחק גדול, וצריך עיון:
הלכות מדות ומשקלות והפקעת שערים
עיין רשב"ם וסמ"ע ומהרש"א במתני'. ומסתימת הרמב"ם וטוש"ע לא משמע הכי, אלא לעולם אין צריך הכרעה יותר מטפח. וכ"מ בהדיא ברמב"ם ושו"ע שאין הטעם בחוטין משום הכרעה דהא אפילו בשוקל בידו בעינן הכי. וכ"מ מלשון הטור צריכין להיות מיושרין כו' כדי שיהיה כו' משמע שזהו יושר המאזנים עצמן ולא משום הכרעה שלא הזכירה עדיין. וכ"מ ממ"ש הרמב"ם וטור ושו"ע דין זה בסתם, וההכרעה אינה אלא במקום שנהגו. ונימוקם עמהם, מדלא תנא מקום שנהגו במשנה כלים פכ"ט אלא סתמא, והכא תנן היה שוקל לו כו'. וכ"מ מפשט הסוגיא בגמרא. ולהרשב"ם צריך עיון, שדבריו סותרים זה את זה, שדחה דברי המפרש משום הכרעות כפולות, משום דחד שיעורא הוא למשקל גדול וקטן, כמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ה. ויש ליישב בדוחק וצריך עיון:
עיין גמרא זיל אצור לי כו', מכלל דבשנים אחרות אסור גם לו לבד. ועוד דמ"ש רשב"ם למכור לעולם, רוצה לומר שלא בריוח, דלמה ליה למישרי בריוח להפקיע שערים. ושלא בריוח שרי מדינא כמ"ש רשב"ם. ודקתני שביעית בברייתא, על כרחך משום דכהאי גוונא אסור לאצור משנה לחברתה:
הלכות מציאה ופקדון
גמ' כ"ב. עיין תוס' ורמב"ן וריטב"א. ומ"ש התרומות הדשן סי' קפ"ח, היינו טעמא משום דרגילה כן דמיא לתאנה דידיע דנתרא, ולעבד הנותן פת לעני שכך נהגו. והתוס' וסיעתם לא פליגי על הרשב"א שבשיטה מקובצת בדינא, כי אם במציאות, דהתוספות סבירא להו דוחק לומר שכך נהגו כמ"ש הרשב"א ודו"ק. ומהא דאיתא בקידושין דף נ"[ב] לא קשה מידי, דרבא לשיטתיה אזיל, כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' של"א. ועיין שם סימן שכ"ח. ומה שכתב הש"ך סי' שנ"ח דלתרומה כו', צע"ג, דהמקשה לא אסיק אדעתיה דלתרומה בעינן דעת בעלים משום גם אתם, אלא תרומה תליא מילתא בחושש משום גזל לחוד, כדקתני בברייתא בהדיא (וכן גבי הכשר). ואף שהתוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה כיון חילקו בין יאוש להפקר גמור, היינו לענין קנייה מעכשיו, אבל אי מהני למפרע במתנה והכשר מהני נמי ביאוש. עיין רש"י כ"ב ע"ב ד"ה אינן. וגם מ"ש הש"ך במה יקנה כו' אילו היה יודע כו' צע"ג דמה יענה בכרכתא ובאגא דיתמי שאם לא יטלם המוצא יאכלום רמשים, ומשום הכי מחלום לכל אדם כמ"ש סי' ר"ס סעיף ו', ואפילו הכי פריך לאביי:
עטרת זקנים סי' י"ד. וכן דעת הש"ך סי' רצ"ב ס"ק ח. עיין שם בתוספות. והמרדכי מדמי תלמיד חכם לשולחני.
ואף שהתוס' כתבו כן לרב הונא. הא רב הונא גופיה סבירא ליה בהשואל דשואל לא קני עד שישתמש, אם כן לא מהני כלל לזה מה שהוא שואל לרב הונא, ולא לרב נחמן. אלא היינו טעמא, שכיון שבידו להוציאן, זכייה זו זכה במשיכה, וכדין לוה. והוא הדין לרב נחמן. אלא דכיון דהברירה בידו שלא להוציאן, הלכך אם נגנבו קודם שהוציאן לא הוי עדיין לוה לרב נחמן, כי אפשר שלא היה מוציאן כלל (ומשום הכי נמי לא מעל טרם שהוציא, מפני שאינו לוה עדיין עד שעה שיוציאן. ונסתלקה בזה השגת החכם צבי סי' ע"ג על הש"ך), דהא רב נחמן אמר דלמא מתרמי כו', ודלמא לא מתרמי (ועוד יש לומר טעמא דרב נחמן הואיל ואין כל הנאה שלו, דהמשאיל גם כן נהנה, שהרי הפקידם לשמרם, הלכך פטור מאונסים כמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ט ול' בשם ר"ן ורשב"א).
והנה משמעות התוס' דאף לרב הונא אינה הלואה גמורה שסתמה ל' יום, אלא צריך ליתן לו מעות אחרים, הואיל ונתן לו בתורת פקדון ומצי למתבעינהו כל שעתא ושעתא, ואפילו הכי יכול ליתן לו מיד מעות אחרים משום דעד שעתא דתבעא להו קני להו. והוא הדין לרב נחמן דשומר שכר הוא, ותשמישו זהו שכרו עד ההיא שעתא דתבע להו, וקני להו עד ההיא שעתא במשיכה לחזרה, כר' אלעזר דפליג ארב הונא וסבירא ליה דד' שומרים קונים במשיכה לחזרה ע"ש בגמ'. ובר מן דין בנידון דידן דמי לחזרה בתוך הזמן כיון שאינו נוטל פקדונו, ובתוך הזמן פשיטא דשומר שכר דמי לשוכר שאין המשכיר יכול לחזור. עיין סי' שמ"א (וסי' של"ג ושל"ד, גבי מלמד שאין בעל הבית יכול לחזור בתוך הזמן, ומלמד נוטל שכר שימור לדינא דגמרא בנדרים דף [ל"ז א'] והוה שומר שכר).
ומכל מקום לענין מעילה לא קיימי ברשותיה, כי אינו אלא שומר עליהן בשכר שיוכל ללותן כשיצטרך למזבן זבינא, וכל זמן שלא נזדמן לו זבינא אינו לוה עליהן לרב נחמן, אלא לרב הונא הוא דשואל הוי ולא שומר שכר. ועיין בב"מ צ"ט דאפילו משאיל לא מעל אלא לפי טובת הנאה. ופי' הרמב"ם במשנה פ"ה דמעילה דהוא הדין למתנה. ובשומר שכר אין למפקיד טובת הנאה. הלכך לא דמי לשוכר שברמב"ם הלכות מעילה:
סמ"ע ש"ך סימן ע"ב. ואף הט"ז באו"ח ועטרת זקנים, על כרחך מודים בלא היה רגיל להשאיל לו בלאו הכי, כמ"ש ביו"ד סי ק"ס ס"ז. ומשום הכי השיג החכם צבי בחו"מ סימן ע"ב ע"ש:
סמ"ע (ולא שייך כאן שלא מדעת כיון שהקרן קיימת. וכן משמע בגמרא גבי ספר תורה מהו דתימא כו' עיין שם):
כן הוא כוונת הטור, שלא כתב כן אלא בסי' ער"ב ולא בסי' רס"ג ודו"ק:
ב"ח סי' ער"ב ורש"ל בחכמת שלמה (ואף הפרישה לא פליג בכהאי גוונא. וזה נכלל באדם חשוב שהזכיר שם, דרוצה לומר שחשוב בעיני הבריות איזו חשיבות שיהיה):
דרישה סי' ער"ב (ולזה נתכוין הרמב"ם שכתב זקן מכובד, ולא מכובד סתם, לאפוקי מכובד בעיניו):
משנה שם (עיין שיטה מקובצת בדף ל' בשם הרמב"ן ורשב"א, שדימוה לאונס דסוף פרק ג' דכתובות, וכן פירש הר"ן שם, וכן הוא בשיטה מקובצת בדף ל"ב בשם הרא"ש. והתם אפילו דרבנן. ומשום הכי לא הביא הטור דין זה דכהן בבית הקברות כי אם בסי' ער"ב, שצער בעלי חיים דחי איסור דרבנן כמ[ו] שכתב בא"ח סי' ש"ה, והוא הדין איסור דאורייתא דקיל מיניה, כגון לאו גרידא, כיון דלא תליא בדעת בעלים כלל לא שייך כאן מי דחינן איסור מקמי ממונא. עיין שם ברמב"ן ורשב"א שבשיטה מקובצת בדף ל' גבי נוסחי דוקני דגרסי פשיטא כו' ודו"ק):
הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים
סמ"ע (ובחנם דחק, דיש לומר דמכובד המשא צריכה לפוש כל שעה בפריקה ואינה יכולה לילך הרבה בבת אחת, וכעובדא דבגמרא דף ל' ע"ב עיין שם):
עיין תוספות ד"ה מי לא עסקינן דלרבא דרשינן טעמא דקרא, מה שאין כן לרבי יוסי הגלילי בתוספות ד"ה מכלל ודו"ק:
רא"ש. וכן משמע בהדיא בב"מ דף פ"ח דאין מצווים להחיותו, ואפילו מת בצמא אין צריך ליתן לו אפילו מעט מים אע"פ שאין בהם שוה פרוטה, ומשמע שם אפילו בשלו. וכן מוכח מדאיכא מאן דאמר ב[גיטין] פרק קמא דאפילו בעבד יכול לומר איני זנך. והא דאמרינן בשבת דמזונותם עליך, הוא מדרבנן. וקרא דואכלת כו' היא אסמכתא בעלמא, דלא כט"ז באו"ח סי' [ק]ס"ז.
ולהר"ן ונימוקי יוסף וב"י, צריך לומר דסבירא להו לחלק בין צערא דממילא הבא לבעל חי בתולדתו וצער הבא לידם ע"י סבה מבחוץ. והנה מהר"ם שהתיר לחלוב ע"י נכרי בשבת, לא ס"ל חילוק זה אלא כמ"ש להרא"ש. ומשום הכי נמי אתי שפיר דלא קשה מידי ממה שאסרו להשקותה מבור שברשות הרבים ע"י נכרי, וכן לומר לו ללקוט עשבים, עיין או"ח סי' שכ"ה, משום דאף המים שיש לו אין צריך ליתן לה מדאורייתא, שיש להם דמים, אפילו הוא חלק מאה מפרוטה.
ולפי זה דהר"ן לא סבירא ליה כמהר"ם, יש לומר דגם כל האוסרים בר"ן דביצה חלב שנחלב ביום טוב, לא סבירא להו כמהר"ם, ודו"ק:
דרכי משה נימוקי יוסף (ומה שכתב שם בשב ואל תעשה, זה אינו מוכרח כלל בסוגיא דברכות [(]י"ט ע"ב), די"ל ממונא שאני. ואף לרש"י שם (דף כ' ע"א), היינו בממון חבירו, אבל צער בעלי חיים לחוד לא גרע כבודו של אדם משאר צרכיו, כמו שכתב הנמוקי יוסף גופא וכל שכן לכבודן, וגם הנימוקי יוסף מודה בזה):
ברייתא ל"ג (עיין טור סעיף י"א שלא נתן כלל כל מקום אלא פרט כגון כו', ולא הזכיר זה. ואף רמ"א שכתב כל מקום דפטור כו', דוקא קאמר בכל מקום שהזכירו לשון פטור, רוצה לומר ממצות פריקה, אבל אין זקוק לו משמע לגמרי. וכן משמע בב"י שכתב דהרי"ף ורמב"ם השמיטו פטורא דרבצן ועומד משום דחייב משום צער בעלי חיים, ואפילו הכי הזכירו ברייתא זו. וכן הרז"ה לא הזכיר ברייתא זו בהשגה. ובפרט לגירסת רי"ף ורא"ש דומדדה עמו הוא סיום ברייתא זו, ומיירי בשכר, מכלל דרישא אפילו בשכר לא. וכן משמע בהדיא בשלחן ערוך שכלל פריקה וטעינה באדם אחד בסעיף א', ועל זה כתב בסעיף ה' מאימתי כו' ולטעון כו' אינו זקוק כו', ואי זקוק משום פריקה זקוק לטעון בשכר כיון שהוא כבר שם, והשלחן ערוך סבירא ליה כרמ"א, עיין ב"י וכסף משנה. גם אי אפשר כלל לומר דיותר מרס"ו אמה וב' שלישי אמה אין צריך בחנם אלא בשכר, דהא אין לו שכר אלא שכר פסיעות עד תוך ריס, דהא אף אם היא של נכרי ולא יתן לו שכר כלל מחויב הוא לילך ולפרוק כמ"ש סמ"ע, אלא מגיע לו שכר, וכיון שהגיע לריס חל עליו חיוב פריקה בחנם ונפקע שעבודו מיד שהגיע לתוך ריס, דהא קנין השכירות הוא בשעת הפעולה כל רגע ורגע כדאיתא בקדושין דף מ"ח ע"א.
ובא"ח סימן ש"ה וסי' תצ"ח, אם תמצי לומר דלא מיירי דוקא ברואה, יש לומר דכיון שהתורה הקפידה על צער בעלי חיים לא רצו חכמים לצערם בגזרתם. ומה שכתב מהר"ם דחי, אינו דחיה בהכרח דהא שב ואל תעשה הוא, ובכהאי גוונא לא דחינן איסורא דרבנן אפילו אמירה לנכרי במילה סי' של"א, ובשופר סי' תקפ"ו, ובערל הזאה ואיזמל פסחים דף צ"ב א', עיין ביו"ד סי' רס"[ו] סעיף ה', וכן הוא בכמה דוכתי. אלא דהכא לא העמידו דבריהם ודחו דבריהם משום צער בעלי חיים, נמצא שצער בעלי חיים דחה את דבריהם):
הלכות הפקר והשגת גבול
עיין לחם משנה, שדבריו הם הפך תלמוד ערוך (בבא קמא פ"א) דלא אמרו אלא בהיזמי לחין דאין דעתיה עלייהו, ומשום הכי אסרו בהמה גסה שמכלה האילנות עיין שם, וכן פסק הרמב"ם, וכן פסק רשב"ם פרק יש נוחלין גבי בני יוסף, ואם כן אין חולק על רבי שמעון בן אלעזר. וזו היא כוונת המגיד משנה שחילק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, רוצה לומר דשאני ארץ ישראל שהקב"ה נתנה להם מורשה (וגם לשבטים נתחלקה על פי ה' באורים ותומים כדתניא בב"ב דף קכ"ב. ועיין שם בדף ק"[ו] ע"ב). ואף שאף על פי כן לא נקנית להם אלא בחזקה המועלת, כדאמרינן בקדושין דף כ"ו במה ירשתם בישיבה, והכי נמי אמרינן בב"ב דף ק'. מכל מקום כיון שהקב"ה נתנה להם דינה כמתנה, שדינה כמכר, שהמוכר או הנותן עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד זכה בכולן, עיין סי' קצ"ב. מה שאין כן בהפקר שאפילו מיצר מפסיק, הואיל ואין דעת אחרת מקנה אותו כמו במתנה עיין סמ"ע סימן ער"ה ס"ק י"ד, הילכך לא מהני הישיבה בערים להיערים אלא בארץ ישראל ודו"ק.
והא דאמרינן בב"מ דף ק"ז דאסור לקוץ עצים מהיער. ואף שהרמב"ם שם בדין ההוא נתחכם לכתוב אילן סתם, אין זה מספיק בגמרא, דאבא הוא יער צומח עצים. עיין מועד קטן דף י"ב ע"ב ובנדרים דף ס"ב. יש לומר שקנאוהו מהמלך או מבאי כחו, שכמו שהמלך קונה השביה לעבדים כמ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכות עבדים בלא חזקה המועלת שהרי לא הזכירה כלל, ומן הסתם אין כל השביה עושה לו רחיצה סיכה כו', וגם אין הנכרי קונה בחזקה כלל, אלא חזקתו היא חזקת ידו שכבש במלחמה, כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ח בד"ה אבל בחזקה בשם ר"ח, כך הוא קונה כל הארץ בחזקת ידו שלא בחזקה המועלת כמ"ש התוס' שם ד"ה עמון כו' ע"ש, הלכך כל מקום שמגיע חוזק ידו זו היא חזקתו האמורה בגמרא שם, ואפילו ביערים ונהרות.
אלא דלהרמב"ם זה אינו אלא במלך, כעמון ומואב שטהרו בסיחון שהיה מלך האמורי, מדסיים הרמב"ם שם הרי דיניו כו', מכלל שמדינא דמלכותא נגעו בה, וכן הוא בכסף משנה שם. ועיין שם בשם הרשב"א דאף בדינא דמלכותא לא קני גופו, מכלל שלא בדינא דמלכותא לא קני כלל. דלמה שכתב הכסף משנה בלישנא בתרא, קשה מאי מייתי רב פפא מעמון ומואב לעבד שנשבה ושלא בדינא דמלכותא. כי מלכות סיחון מועלת לישראל, כמשמעות הרמב"ם ועבד הנלקח כו' כעבד כנעני כו', משמע אף לישראל שהוא ממלכות אחרת. דהכא אין הטעם כמ"ש הרמב"ם סוף פ"ה מהלכות גזלה שהרי הסכימו כו' והוא אדוניהם כו', דהא עיקר הקנין הוא באומה אחרת, אלא שכן הוא משפטי כל המלכים במלחמותיהם. אלא ודאי שגם עבד שנשבה מיירי בדינא דמלכותא. דסתמא דמילתא אי אפשר בענין אחר, או שנשבה בפרהסיא בחוזק יד במלחמה על מלך זה ממלך אחר, או שנשבה בגנבה והוליכוהו למלכות אחרת ופדאוהו שם, ואם היתה אותה המלכות בשלום עם מלכות זו סתמא דמלתא אפשר להוציאו בלא פדיון על פי המלך, אלא ודאי שאותה מלכות במלחמה עם מלכות זו ונותנת רשות לגנוב נפשות ממנה ולהביאן לכאן, וזו היא גם כן דינא דמלכותא כמ"ש הרמב"ם. ומכאן הוציא הרמב"ם דין זה, מדתנן סתמא עבד שנשבה, משמע אפילו בגנבה ולא במלחמת מלך דוקא, ואפילו הכי ילפינן מסיחון שקנה הארץ קנין גמור, וממלך ערד שקנה על כל פנים עבד ישראל ואפשר אפילו ישראל גופיה קנין גמור למעשה ידיו מדין תורה, מדגמרינן מיניה לעבד שנשבה הלכה למעשה. ואם כן כל שכן שקונה קרקע ישראל קנין גמור כמו שקנה סיחון. ובריש פרק לולב הגזול אמרינן בהדיא דלא קני, וכן הוא בפרק הניזקין גבי סיקריקון ובדוכתי טובא, והמג"א סי' תרל"ז הוסיף דאפילו של נכרי [לא] קני. ועל כרחך צריך לומר דמלך שאני כמו שכתב הרמב"ם.
ומיהו קנין מלך נכרי אינו אלא למעשה ידיו כדילפינן ממהם תקנו, וישראל הבא מכח נכרי הרי הוא כנכרי, ולא קני לגופו אלא ביאוש, דכיון שנתייאשו בעליו אינו עבד של ישראל כלל אלא של נכרי, וישראל הקונה ממנו קונה גם גופו כמ"ש הרמב"ם שם. ואף דלהרמב"ם לא מהני יאוש בקרקע, ועבדים הוקשו לקרקעות, שאני הכא דכתיב עבד איש עבד שיש לרבו רשות עליו כו' כדאמר שמואל שם. ואף שקיימא לן דצריך גט שחרור כדרבי יוחנן שם דף ל"ט, היינו דוקא משום דגמר לה לה מאשה (כראב"י) [כרבי יוחנן] גופיה שם, אבל לענין חירות דרשינן עבד איש. דאם לא כן לא היה יאוש מועיל כמו הפקר כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה כיון כו' (עיין שם שכוונת קושייתם היא טעמא דגמר לה לה הא לאו הכי אין צריך גט שיחרור. דבענין אחר אין מקום לקושייתם להמעיין בסוגיא דנתייאשתי. ועל זה תירצו שאין לרבו רשות וכו', והיינו דרשת שמואל, אף דהתם מיירי אליבא דר' יוחנן, ודו"ק). ושגגה יצאה מלפני הש"ך ח"מ סימן שע"א סק"א שכתב על לשון הש"ע, והוא הדין עבדים כו', וזה אינו, דיאוש מהני בעבדים והוא תלמוד ערוך. וצריך לומר שכוונת הש"ך אינה אלא גוף הדין דקרקע אינה נגזלת.
ותדע, דאף ללישנא בתרא דהכ["מ] דסוגיא דהשולח מיירי שלא בדינא דמלכותא ואפילו הכי קני למעשה ידיו, גם כן אי אפשר לומר דלהכי אהני יאוש דדוקא אחר יאוש קני כפירוש רש"י, דהא יליף מסיחון שקנה קרקע וקרקע אין יאוש מועיל בה כלל להרמב"ם. ורש"י יש לומר דסבירא ליה כהירושלמי שהביאו התוס' ריש פרק לולב הגזול דיש יאוש לקרקע. אבל להרמב"ם צריך לומר דיאוש שאמרו בעבד שנשבה אינו אלא משום קניית הישראל גוף העבד, אבל מעשה ידיו קנה מהנכרי אף לפני יאוש. וכן משמע בהדיא ברמב"ם פ"ח שם, שפסק שם דלפני יאוש צריך ליתן דמיו לרבו שני, והיינו משום דקני למעשה ידיו. ולא משום דלמא מימנעי ולא פרקי, מדלא חשש לזה בפדאו לשם בן חורין שלא ישתעבד בו או יחזיר מעותיו, דהתם מפורשת חששא זו בגמרא, עיין שם היטב, ובלחם משנה שתמה על הרמב"ם. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר, דהרמב"ם סבירא ליה, כיון שהתוספתא נשנית כאוקימתת אביי בלפני יאוש אין למדין הימנה, כיון שלא הביאוה בגמרא לפשוט ממנה, כמ"ש הרא"ש פ"ב דחולין. ובפרט כאן דרשב"ג מטעי טעי בת"ק לרבא, יש לומר דהתוספתא נשנית לטעותא דרשב"ג בת"ק, דת"ק חייש למימנעי ולא פרקי כשפדאו לשם בן חורין, ואף שהלה יחזיר לו דמיו לא ירצה להיות מעותיו בטלות על חנם, מה שאין כן בפדאו לשם עבד ישתעבד בו הוא עד שיבא הלה, ורשב"ג סבירא ליה דגם בעבדים מצוה לפדות, ולא יחוש אם יהיו מעותיו בטלות עד שיבא הלה ויפדנו מידו וישתעבד בו, אבל אם לא יפדנו מידו בודאי מימנעי, דאין זו מצוה כלל ליתן מתנה. אבל באמת ת"ק לא חייש כלל לדלמא מימנעי, ואם כן לפני יאוש אף שפדאו לשם בן חורין ישתעבד בו ואין צריך ליתן לו כלום, אבל לשם עבד קני ליה למעשה ידיו מהנכרי שקנאו בדינא דמלכותא למעשה ידיו, משום הכי צריך להחזיר מעותיו, וזה צריך להחזיר העבד למי שהגוף שלו, ואני קורא בו עבד איש, עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבדו, ושעבודא בעלמא הוא דאית לשני על מעשה ידיו, ודו"ק היטב:
הלכות גזלה וגנבה
רמב"ם (ואף אם תמצי לומר דסבירא ליה דמדרבנן בעלמא, מכל מקום נלמד מעל מנת לשלם כפל):
עיין לחם משנה דאסמכתא כו'. אבל המגיד משנה ריש פרק קמא מהלכות גזלה לא סבירא ליה הכי. ועיין ביו"ד סי' קפ"א דאורחיה דהרמב"ם לפרושי טעמא דקרא. וכהאי גוונא אשכחן בהלכות גנבה פ"ז ה"ג, עיין שם:
רב חסדא ב"מ קי"א (ולא מצינו חולק עליו בפירוש, כי רב ששת לא פליג אלא משום קרבן, וגם רבא לא מיירי אלא בשכיר ולא בעלמא כמו שכתב המגיד משנה, עיין לחם משנה):
רש"י רא"ש סי' י"ד (דלא כט"ז בי"ד סי' ק"כ. וכן הוא בהדיא במתניתין דנדרים ולמוכסין כו' המלך כו'):
עיין גמרא גבי עבד עברי, כיון שאין קנוי אלא למעשה ידיו ולא גופו כדאיתא בגיטין דף ל"[ח] ובהחולץ, א"כ היה יכול לקנות את עצמו בן חורין אם היה רשאי ודו"ק:
ט"ז ש"ך יו"ד סי' ק"כ (עיין פסחים דף ל"א דישראל מנכרי לא קני משכון וברשותיה דהנכרי קאי, ודמי לעבד עברי או למקח וממכר. ואין היתר כשמקלקל המשכון אלא על דעת לנכות מחובו, כי לגזול על מנת לשלם לא אסור אלא בישראל כדאיתא בב"ק קי"ג ע"ב בעובדא דרב אשי, עיין שם בתוס' ורא"ש, ומאי דקאמר ישראל כו' כיחש כן להנכרי. ועובדא דרבינא אי אפשר לתרוצי כלל אלא בהכי שהניח להנכרי דקים הרבה כנגד העבים בענין שיצא ידי חובת תשלומין, אבל העבים ניחא טפי לרבינא, ודו"ק):
(דלא כתוס' קי"ג ד"ה אין כו' כל שעה כו', וכן כתב הרא"ש שם, וכן דעת הטור כאן. וכן מוכח בהדיא בתוס' ס"ז ע"ב דשרי לכתחלה, ודברי הש"ך סי' שנ"ג ס"ק ו' צע"ג):
וכן כתב המגיד משנה (דמתניתין דאין פורטים מיירי בנכרי שמוסיף על הקצבה ונעשה כאילו אין לו קצבה והכל גזל):
גמרא שם. ומה שכתב הסמ"ע סי' שס"ח הוא נגד הגמרא, דלדידיה לא קשה מידי ממתניתין, וצע"ג. והאמת יורה דרכו דהרמב"ם מיירי בישראל, כבהלכה שלפניה (ועיין במ"ש לקמן לגבי הברחת מכס), שסתם בני אדם מיירי בישראל, וכאוקימתא דגמרא על משנה זו דנטלו מוכסים לפי גירסת רש"י ונימוקי יוסף ורז"ה, ועיין שם ברש"י ונימוקי יוסף במתניתין (אבל אין פורטין מיירי בנכרי להרמב"ם. והא דמייתי דתניא, הוא כדי לתרוצי אף הברייתות דמיירו בנכרי, ולא קשה מידי מה שהקשה הלחם משנה). ומה שכתב אחר כך שהמוכס נכרי, הוא לענין שהוא כלסטים כמ"ש בלחם משנה בהלכה (ב') [י"א], אבל לענין יאוש סמך על מה שכתב בפ"[ו] בביאור לחלק בין ישראל לנכרי, אפילו בגזלן, כמבואר בלשונו בהדיא מיד הגזלן כו'. וגם מדנקט מוכס נכרי בדווקא, מכלל דישראל העומד מאליו או שנוטל יותר מן הקצבה, שכך הם כל סתם מוכסים כמ"ש בהלכות עדות, (לא) מייאש. ודברי הש"ך צע"ג.
(וטעמיה דהרמב"ם שלא חילק בין גנב וגזלן, אפשר משום דפסק כרבי כסתם מתניתין וכדאמרינן הא מני כו', ודיחויא בעלמא לאוקמה כרבי שמעון, דלית מאן דחש ליה כדאמרינן בקידושין דף נ"ב. והא דאמרינן לעולא הכא נמי בידוע, נדחה מסוגיא דלעיל לפי גירסת רש"י במשנה דפריך בגמרא רישא לסיפא ומשני, וכן הוא ברז"ה ובנימוקי יוסף ע"ש. וההיא דקידושין לא קשיא מידי, דמשמע התם שראוהו שחטף ולא שייך הכא דדייני במי יימר. וכן יש לומר דמיירי בפרק כ"ד מהלכות כלים. וכן בפרק ד' מהלכות תרומה, ובפרק ה' מהלכות איסורי מזבח, לא חילק בין גנב לגזלן, ופסק בכולן כרבי דסתם מתניתין כוותיה. וסתם מתניתין דכלים נמי הילכתא היא וכשראוהו. ועיין בי"ד סי' ש"א שדרכו של הרמב"ם לפסוק כסתמי דסתרי אהדדי וליישבם אף בחילוק שלא נזכר בגמרא ולא בדבריו).
וגם מה שכתב הסמ"ע סי' שס"ט סק"ח צע"ג, דהא מוכס מפורסם הוא ולא עשו בזה תקנת השוק להרמב"ם, וגם דמי לפרע בחובו ולא שייך תקנת השוק הכא כלל, ומה שאינו יודע לא מהני אלא משום תקנת השוק להסמ"ע סי' שנ"ג. ואף להש"ך שם צריך לומר דהכא גם כן לאו באיסורא אתא לידיה, ולמה ליה למימר שאינו יודע. אלא ודאי כמה שכתב הב"י דבצירוף ב' טעמים אלו נולד ההיתר, והיינו לצאת ידי שמים, אבל לענין דינא בלאו הכי היא שלו, כמו בסיפא דמתניתין דהציל מלסטים שיודע ונהנה. ותו, דהא אפילו בשינוי רשות ואח"כ יאוש דבאיסור גזלה גמורה אתא לידיה ואפילו הכי היא שלו להרמב"ם, רק שצריך ליתן דמים להרמב"ם, ולדמים לא מהני מה שאינו יודע להב"י במוכס מפורסם כמ"ש בסי' שנ"ו ובכסף משנה. אלא בסיפא מיירי במציל שכבר הציל, הלכך יש לומר דלא קתני אלא דינא, אבל ברישא דלא קתני רק שהחזירו לו וקתני הרי אלו שלו, משמע מפשטא דמתניתין דרשאי לקבלם, דאם לא כן נתן התנא מכשול בלשונו. ומשום הכי הכריח הרמב"ם כלישנא בתרא. וסבירא ליה כפירוש הרמב"ן דבלצאת ידי שמים פליגי, ולא גרס כדי בלישנא בתרא. מה שאין כן להסמ"ע מנא ליה להרמב"ם לפלוגי בין רישא לסיפא דלא שייך בה טעמא דידיה ואפילו הכי קתני הרי אלו שלו כמו ברישא, ודו"ק:
עיין במ"ש לעיל גבי שליחות יד:
רמב"ם שלחן ערוך (עיין שם שכתבו ממכס זה. וכ"מ בהדיא במגיד משנה שכתב להרמב"ם מיירי מתניתין דאין פורטין במוכס נכרי דמוסיף על הקצבה, וכ"כ בטור, דבכהאי גוונא אסור לפרוט הימנו, מכלל שאין שם מעט שאינו גזל. וכן כתב הטור בהדיא דכל מה שיש כו'. וכן כתב הרמב"ם ושלחן ערוך שהכל כו'.
(ואף דמיירי בישראל כמ"ש לעיל. גם מוכסים ישראל סתמן כך שמוסיפים כמ"ש סי' ל"ד סעיף י"ד שחזקתן כו', וכן כתוב כאן בסעיף ה' ונודע שאדם זה כו', מכלל דאינך לא מהימני בסתמא, לכך כתבו כאן בחזקת כו'. ומה שכתב הסמ"ע סק"ז אין לו מקור בתלמוד ומנא ליה להרמב"ם, והעיקר כמ"ש בשלטי גיבורים ע"ש. והא דמוקמינן מתניתין בנכרי דוקא, היינו משום דמתניתין מתנייא קודם שהוסיפו עליהם המוכסים והגבאים בברייתא בסנהדרין דף כ"ה, עיין שם בגמרא דמעיקרא כו', ודו"ק).
וכן כתב המגיד משנה בהדיא שהוא [כמוכס] שאין לו קצבה כלל. ועל כרחך צריך לומר כן לרמ"א ומשנה למלך וכן משמע בטור שהוא גזל גמור מה שמבריח מנת המלך, אם כן היאך התירו להבריח הסחורה לגמרי, הוי ליה להבריח חציה או רובה לפי ערך ההוספה. ואף אם תמצי לומר דלא אמרינן בתר גנבא כו' אלא בישראל, היינו כשגונב רק כנגד מה שגנב ממנו, דאריסיה דרב הונא בפרק קמא דברכות גנב הרבה יותר מחלקו כמו שכתב המרדכי פרק ג' דבבא קמא, אבל לגנוב יותר פשיטא שאסור אף אם כבר גנב הנכרי תחלה. דהא אפילו ציער את הישראל אסור לגוזלו כמ"ש סמ"ג והגהות מיימוניות פ"ז מהלכות גנבה, וצער הגוף חמור מדבר שבממון כדאמרינן ביומא דף כ"ג, כל שכן שיגנוב הישראל תחלה יותר ממה שיגזלנו הנכרי[)]:
עיין מגיד משנה וסמ"ע (ומה שכתב הכ"מ בהלכות גזלה צע"ג, דבהלכות גנבה כתב להיפך. ולולי דבריהם יש לומר דקניה חמירא מהנאה בחנם שאינו מחזיק כו' ואינו גורם כו' אלא בקנייה. וסבירא ליה לרמב"ם כגירסת רש"י ונימוקי יוסף ורא"ש, וכן הוא בס"א ברי"ף מאימתי מותר ליהנות ולא לקנות. וכן משמע מסתימת הש"ך סי' שנ"ג ס"ק ו' דלקנות אסור לכולי עלמא אף אם יש לו מעט משלו. וצריך עיון לדינא):
הלכות נזקי ממון
עיין דרכי משה סי' [ק]ס"ג דלמסקנת מהר"ם אסור משום דאין שותף חולק כו'. אבל לפי הסלקא דעתך דמהר"ם דהאיסור רק משום נזק האחרים בסבתו, יש לחלק בין שר העיר לאכסנייא שיכולה לילך לעיר אחרת. וצ"ע:
טור בשם העיטור. ש"ך.
עיין שם דלראיית רש"ל חייב לשלם נזקי ממונו בגרמי בעלמא (וכן משמע בשלחן ערוך סעיף ז' ורמ"א וסמ"ע שם, שעל האיבעיא שממנה למד הרי"ף איסור כתבו דין תפיסה, מכלל שגם בדיעבד מוציאים מידו. ואין לומר משום דבאיסורא אתא לידיה, דהא בסי' רפ"ג ס"ב בהג"ה (עיין במ"ש ריש הלכות מציאה דכל מציאה דמיא לפקדון) אתא לידו בהתירא ואפילו הכי חלק שם הש"ך. ועוד, דגם מציאה עושה איסור בהגבהתה לעצמו לפני יאוש, אם כן כל שכן שחייב להחזיר אבדתו שהיא בעין. ולא מפטר משום דלאו אחיך הוא, שאם כן גם בניזקין ליפטר, דרעהו כתיב בהו אפילו בנזקים שבידים, כל שכן בגרמא בעלמא. אלא דמותר לאבד ממונו בגרמא אחרת, שלא יהא חמור מגופו, דמהאי טעמא איכא מאן דאמר דשרי אפילו ביד, ואידך לא פליג עליה אלא לאבדו ביד אבל באובד מעצמו לא פליג. ואפילו בדיעבד מיחייב אם הזיק ביד משום דמיקרי אחיך כמ"ש לעיל, אלא דרודף הוא עיין נימוקי יוסף ר"פ איזהו נשך, וברודף לא פטרו אלא הנרדף והרודף אחר הרודף ולא שאר כל אדם, ודו"ק).
ואזיל רש"ל לשיטתו שבפרק קמא דחולין מכשיר שחיטת מסור מכלל דבר זביחה הוא, ולא כמומר לכל התורה, כדעת ריא"ז בשלטי גבורים שם והרמב"ם ורש"י בפרק השולח כמ"ש הר"ן שם, אלא כמ"ש הר"ן בשם אחרים. וכן דעת הרמב"ן בנימוקי יוסף ר"פ איזהו נשך דמסור מיקרי אחיך ע"ש, ואם כן כל שכן דמקרי בר זביחה. דהא מומר לדבר אחד לא מקרי אחיך לרא"ם בסמ"ג וטור ושלחן ערוך י"ד סי' רנ"א ואפילו הכי בר זביחה הוא. והלכך לרש"י ורמב"ם וריא"ז כל שכן דלא מיקרי אחיך. וכן דעת הגהות אשר"י:
עיין תוס' ד"ה ותיובתא ובקרא כתיב בקיר. ואף הרמב"ם יש לומר דסבירא ליה הכי, ובצדו רוצה לומר צדדי הכותל עצמו, וכהאי גוונא אשכחן בדוכתי טובא במקרא משנה ותלמוד, ובלא הרחקה הוא לגלויי על בצדו שהוא בצדו ממש:
וצריך עיון ממשנה פ"ג דשביעית עיין שם בר"ש, ורבי עקיבא סתימתאה הוא, ולא פליג עליה סתם מתניתין דבבא מציעא. ועל כרחך צריך לומר דזבל שאני שיש לו דמים ולא חיישינן שיפקירנו, ובפרט שכל עצמו מחזר עליו לזבל שדותיו שלכך הוציאו מחצירו לרשות הרבים, עיין רש"י (והיאך יניחנו שם לזמן מרובה, פן יקדימנו אחר). ועוד יש לומר, דבאמת משום הכי פריך לימא כו', משום שלא בשעת הוצאת זבלים אסור להוציא כלל לרבי עקיבא סתימתאה, וגם ר' יהודה תלמידיה הוא ולא פליג עליה. וכן כתב נימוקי יוסף בהדיא. ובפרט למסקנא דמתניתין דלא כר' יהודה, יש לומר דמתניתין מיירי בשעת הוצאת זבלים, אבל שלא בשעת הוצאת זבלים אסור לגמרי כרבי עקיבא, דהלכתא כוותיה אפילו כנגד רבי'. עיין כתובות דף פ"[ד]:
הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם
עיין תוס' ורש"י בבא מציעא דף ע"א שחזר בו ממ"ש בקידושין. ומה שכתב מהר"מ מריזבורק דמותר להכותו, רוצה לומר לבית דין, כדמסיק אין בהם דין, משמע דבבית דין מיירי. והרי המכה עובר בלאו חמור, ואפילו הכי אוסר מהר"ם במרדכי סוף בבא קמא, וכן הרא"ש וטור ושלחן ערוך לא סבירא להו להתיר אלא כשאי אפשר להציל בענין אחר, וזה יכול לילך מאצלו ולא ישמע חרופיו. מה שאין כן באשה רעה השרויה בביתו והכאתה זו היא הצלתו:
גמרא צ"א, ותוס' שם ד"ה אלא תנאי וכו', וים של שלמה שם (אבל מה שכתב שם דאפילו לצורך ממון אסור לביישו, צע"ג מדאמר רב לרב כהנא פשוט נבלה כו'. וגם מה שאוסר לצער גופו, צע"ג מיעקב אבינו שאכלו חורב וקרח):
רא"ש פרק ה' דבבא מציעא טור יו"ד סי' קנ"ט (עיין שם שתלה איסור ריבית בלהחיותו), ונימוקי יוסף בפרק ה' דבבא מציעא בשם הרמב"ן (עיין שם שתלה האיסור במי שנקרא אחיך. ואפילו מסור מיקרי אחיך, כל שכן מומר לתיאבון, מדאסור לכולי עלמא להלוות לו. ולרא"ם סבירא ליה כמו שכתב המרדכי פרק איזהו נשך בשם ר"י שההיתר הוא במכל שכן מגופו, וכן כתב בפרק ג' מעבודה זרה, וכן דעת הט"ז בי"ד סי' רנ"א, ודו"ק):
עיין ש"ך סי' קנ"ח סק"ו. ועיין תשובת מהרי"ל סי' קצ"ד שהקיל בהם אפילו בשחיטה, כל שכן להחמיר לענין להחיותם, דלא דמי לאפיקורס דהכא:
הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית
וצריך עיון דבברכות מ"[ג] לא אסרו אלא לתלמיד חכם משום גנאי וחשד. וביומא (רפ"ב) לא אסרו אלא לצאת לדרך. ואפשר משום דמיירי בכל הלילות ולא בליל ד' ושבת לחוד, והגזייתא גם כן (ו)לא דברי סוסייהו אלא בליל ד' ושבתות בזמן הברייתות, ורמ"א חשש לגזייתא בכל הלילות, אחר אביי שלא הניח להם רווחא כלל, וצ"ע:
גירסת הרא"ש, וכן מוכח בירושלמי שהביא הפרי חדש דדוקא בבית אפל איכא קפידא, ע"ש:
הלכות שאלה ושכירות וחסימה
עיין שם גבי דבורים, דמסתימת המשנה ורי"ף ורמב"ם משמע אף שאין חבירו שם לא יקוץ, דלא כסמ"ע, וצ"ע:
רבינו ירוחם. ב"י. וכ"מ בגמרא דלא איצטריך טעמא דדמי לאריא ארבא אלא בחצר דקיימא לאגרא:
עיין ב"י גבי המחהו דמהני בעל כרחו, והיינו מהאי טעמא. ואם תמצי לומר דהתם לא מהני, היינו משום דהתם לא יהיב ליה מידי:
ועיין רמב"ם דהעיקר תלוי באכילה, וכסות אין לו למכור:
עיין גמרא דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא:
נימוקי יוסף. ש"ך. וצ"ע בגמרא, ובשיטה מקובצת ובמעדני מלך, דלא כרש"י:
סוף הספר