אור ברסלב

קונטרס אחרון על שולחן ערוך הרב

אורח חיים

סימן ח

אם רוצה לברך עליו להתעטף בציצית. הנה אע"פ שבש"ע לא נאמר בפירוש שאם מעוטף בו ראשו ורובו מברכין להתעטף, מכל מקום מוכרח הוא, דהא טעם המברכים על מצות אינו אלא משום שאינו מתעטף בו האיך יברך להתעטף, וכמו שכתוב במגן אברהם שכתב לדידן דמברכין על מצות פשיטא דאין צריך להתעטף בו ראשו וכו', משמע דסבירא ליה דהא דכתב בש"ע וטוב להניח כו', היינו כדי שתהא הברכה אליבא דכולי עלמא (אף שבבית יוסף לא משמע כן).
הגם שאפשר לפרש דברי המגן אברהם בענין אחר, מכל מקום מה שכתבתי הוא ברור ופשוט.

כתב בתשובת בית יעקב ואם הוא בדרך ואין לו טלית אחר מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה עכ"ל. ולפי שטעמו לא מסתבר, וגם האחרונים חולקין על דין זה כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך, לכן לא העתקתיו.
דהנה אם דעתו לדמות זה למה שכתבו האחרונים, דבמקום שאי אפשר סומכים על החזקה לא קרב זה אל זה דנדון זה אינו נקרא אי אפשר, דממה נפשך אם ימצא כשר הרי אפשר, ואם ימצא פסול מה מצוה מרויח במה שלובש טלית פסול, דבמה שמעלים עיניו לא ינצל מברכה לבטלה ומביטול מצות עשה.
ואף אם דעתו דבדיקה זו חומרא בעלמא היא, כדמשמע מלשון הרא"ש בתשובה ובהלכות קטנות מכל מקום מה שאי אפשר למצוא טלית אחרת לא מעלה ולא מוריד, כמו שנתבאר לעיל.
ועוד דלדבריו אם כן בשבת דאי אפשר לעשות ציצית אין צריך לבדוק הציצית של טלית גדול אלא אם כן יש לו שתי טליתים, ולא משמע הכי במגן אברהם סעיף קטן ה, שהרי רמ"א ז"ל סתם וכתב דאין צריך בדיקה משמע אפילו אין לו אלא טלית אחת, וגם אי אפשר בשאלה, ועל זה כתב המגן אברהם שכבר בדקו בשעת ברכה וגם רש"ל ז"ל שסובר דאין לברך על טלית שאולה כמו שכתב הט"ז סימן יד, מכל מקום סובר שצריך לבדוק את הציצית בשבת, כמו שכתב בשמו המגן אברהם בסימן ער"ה סעיף קטן א וכן עמא דבר לבדוק את הציצית בשבת אפילו אי אפשר למצוא טלית אחרת. אם כן שמע מינה דלא סבירא לן כהבית יעקב.

אבל אם הפסיק ביניהם בשיחה כו'. כן כתבו הרא"ש והטור והש"ע, ואחריהם נמשכו כל האחרונים לבד המגן אברהם, שכתב וזה לשונו, לפי מה שהכריעו האחרונים ביורה דעה סימן יט שאין לברך הוא הדין כאן, עד כאן לשונו. ולא עיין שם בש"ך שכתב בשם כל האחרונים דצריך לברך זולת הט"ז שמספק את עצמו בכך וכבר השיג עליו בנקודות הכסף. [ובספרים אחרים הגיה במגן אברהם דיש לברך, וכן צריך להיות].

וכן אם לא היה בדעתו כו'. כן כתב (הטור) [האגור] וש"ע, והסכים לזה הב"ח והמגן אברהם. ואף הט"ז אינו חולק בדין זה, אלא אם יש עדיין לפניו מהבגדים שהיה בדעתו עליהם בשעת הברכה, וזה הניח בצריך עיון. ודו"ק הטיב בדבריו, ותשכח דהכי הוא כדאמינא.
ולפי זה אפשר שגם המגן אברהם אינו חולק על הט"ז כלל, דהמגן אברהם לא איירי אלא כשכבר לבש הבגדים שהיה בדעתו עליהם בשעת הברכה, שהרי כתב, ומהאי טעמא גבי מילה צריך לברך, עיין שם, וגבי מילה לא איירי כלל שהביאו השני בעוד שהראשון לא נימול (ועיין בש"ך שם שהקשה מבעל העיטור שבסימן יט ודו"ק).
ובלאו הכי דברי הט"ז נכונים לדינא, שהרי ביורה דעה סימן יט הסכימו הט"ז והש"ך בשם רוב האחרונים דלא כבעל העיטור, אם כן מוכח דלא קיימא לן לחלק בין שחיטה למילה (ואף המגן אברהם לא כתב כן אלא לתרץ דברי רמ"א ביורה דעה שפסק כבעל העיטור, וכבר חלקו עליו כל האחרונים שם ביורה דעה עיין שם). ולפי זה על כרחך צריך לומר דלגבי שחיטה אין קבע, שהרי שחיטה ומילה שווין לדעת כל האחרונים, ומילה לכולי עלמא אין קבע כמו שכתב המגן אברהם, ואם כן צריך לומר דגבי שחיטה נמי אין קבע, דאם לא כן מאי טעמא דהאחרונים לחלוק על בעל העיטור ורמ"א ז"ל עיין שם בש"ך סק"ט ודו"ק.
וכיון שנתברר שדעת האחרונים דלא אמרינן יש קבע לשחיטה, אם כן שוב אין לחלק בין שחיטה לציצית וכיון שפסקו האחרונים ביורה דעה כסמ"ג דאין לברך כשעדיין מונחים לפניו מהראשונים, אם כן הוא הדין נמי גבי ציצית וכמו שכתב הט"ז.

דההליכה מביתו לבית הכנסת כו'. כן כתבו הש"ע והמגן אברהם. ואע"פ שהט"ז חולק על זה, מכל מקום לפי מה שכתב המגן אברהם כל דבריו דחויין.
דמה שהקשה מהתוספות לא קשה מידי, דהתם הוי בבית אחד, עיין בזבחים ריש פרק ג ובמסכת מידות ודו"ק ובבית אחד לא הוי הילוך הפסק כלל, כמו שכתב המגן אברהם. ובזה מיושב מה שהקשה החכם צבי על התוספות, ודו"ק היטיב.
ומ"ש הט"ז דאם כן הוי ליה למחשב תיכף כו' אישתמיטתיה מה שכתב הבית יוסף בסימן רו בשם שבלי לקט, וכן פסק רמ"א שם בהגהה, דאפילו בשתיקה אסור להפסיק, ואף להרד"א שחולק על זה כמו שכתב המגן אברהם, מכל מקום מודה דלכתחילה אסור להפסיק.
ומ"ש הט"ז מסימן קד לא קשיא מידי, דאף הרב בית יוסף מודה דההליכה בעצמה אינה הפסק, אלא השינוי מקום מביתו לבית הכנסת הוא דהוי הפסק, כמו שכתב המגן אברהם, ובסימן קד מיירי בבית אחד. ואפילו מבית לבית נמי לא קשיא מידי, דבאמצע מצוה לא שייך הפסק כמו שכתב המגן אברהם. ואם כן מאחר שנסתלקו כל התמיהות של הט"ז פשיטא דנקטינן כהשלחן ערוך.

סימן ט

יש אומרים שאין ציצית כו'. כן כתב מהר"מ מרוטנבורק שהביא הבית יוסף, ולזה נתכוין הרדב"ז שהביא המגן אברהם, והבית יוסף חולק עליו, וכן כתבו תרומת הדשן והמגן אברהם סעיף קטן ג. והבאר היטב לא דק כלל בכאן במה שכתב דאינו חייב אלא מדרבנן, דהיינו לשיטת הרי"ף והרמב"ם, אבל לשיטת תוספות ורא"ש וסייעתיה שכתב רמ"א וכן עיקר פשיטא דחייב מדאורייתא. וכן מה שכתב בשם הרדב"ז, כבר נתבאר שכל הפוסקים חולקים עליו על זה וכן פסקו הש"ע והמגן אברהם.

אבל אם הציצית הם ממין כו'. זה פשוט. דהא אפילו להרי"ף והרמב"ם דשאר מינים דרבנן מברכין עלייהו, כמו שמברכין על כל מצות דרבנן. והבאר היטב לא דק בזה במה שכתב יטיל חוטין של צמר ולא של משי, כי אדרבה נהפוך הוא דשל משי לכולי עלמא פוטר, מה שאין כן בשל צמר לדעת מהר"מ. ובאמת המגן אברהם לא כתב כן אלא בטלית של צמר וערב של משי, דשם אי אפשר בשל משי דהא לא פטר בשל צמר, ודו"ק היטיב במגן אברהם ותשכח דהכי הוא כמה דאמינא. וכן מה שכתב המגן אברהם בסימן ח שלא לברך על טלית של משי היינו אם הציצית של צמר, דלא שכיח ציצית של משי, דבעינן טוויה לשמה, עיין באגודה ודו"ק.

סימן יא

דנכרי אדעתיה דנפשיה כו'. כן פסק הרמב"ם. ואף הרא"ש לא נחלק עליו אלא גבי עיבוד עורות לשם ספר תורה, כיון דאין צריך לחשוב לשמה אלא בתחילת העיבוד זה יעשה הנכרי על דעת ישראל המלמדו ומזהירו על כך, אבל גבי טווית ציצית, דכל הטוויה צריכה להיות לשמה הוי דומיא דכתיבת הגט דמודה ביה הרא"ש דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד, עיין ברא"ש.
וזהו טעמו של הב"ח שפסק ביורה דעה סימן רעא דבדיעבד כשר אפילו בלי סיוע הישראל, ובסימן יד כאן פסק דלא מועיל אפילו בדיעבד בלי סיוע הישראל.
ומלשון הש"ע אין ראייה כלל, שהרי בבית יוסף סימן לב מבואר להדיא דאפילו לדעת הרא"ש פסול בלא סיוע הישראל, ואף הדרכי משה לא חולק על זה אלא על כרחך צריך לומר דהש"ע קיצר כאן וסמך על מה שכתב בסימן לב, שמשם נלמד דין זה בבית יוסף.

וגדול עומד על גביו כו'. המגן אברהם כתב דזה תלוי במחלוקת שנזכר בבית יוסף סימן תס, ושם מסיק הב"ח והמגן אברהם להקל (הגם שדברי המגן אברהם שם אינם ברורים במה שכתב דלהרא"ש כשר אפילו בנכרי וישראל עומד על גביו, שהרי הרא"ש לא הכשיר אלא גבי עיבוד כמו שכתב להדיא). וכן משמע במגן אברהם סימן יד סעיף קטן ג במה שכתב דקטן דינו כאשה, והיינו בגדול עומד על גביו כמו שיתבאר בסימן יד.

ואם מכר הגזלן כו'. כן מבואר בסימן תרמט. ואף שיש אומרים שם חוץ מיום ראשון, דבעינן לכם וציצית נמי בעי לכם, מכל מקום, כבר כתב שם המגן אברהם דמיירי לפני יאוש. ומה שמסיק שם להחמיר היינו בשאר הימים לפני יאוש, אבל אחר יאוש אפילו ביום ראשון כשר, כדמוכח בהדיא בגמרא גבי עובדא דאוונכרי. וכן משמע שם במגן אברהם סעיף קטן ו. וכן כתב שם בעטרת זקנים, דלא כמשמעות הלבוש. והבאר היטב שם לא דק בזה, ודו"ק.

שינוי גמור שאין חוזר כו'. זהו כוונת המגן אברהם במה שכתב ועיין בחושן משפט סימן שס דהוי שינוי גמור עד כאן לשונו. ואף דהט"ז חולק על זה, מכל מקום הרי בסימן תרמט פסקו כן בעלי הש"ע בשם התוספות והר"ן דלא כרמב"ם, ואף הט"ז לא חלק עליהם שם. וכן הסכימו שם כל האחרונים דלא הוי מצוה הבאה בעבירה, אם הקנין שקנה אותה בא לו קודם קיום המצוה עיין שם בט"ז סעיף קטן א. ואף שבאליה זוטא כאן הסכים לדברי הט"ז, מכל מקום הרי בסימן תרמט חזר בו וסתר כל דברי הט"ז שבכאן (ועיין שם שכתב דאם השינוי אינו על ידי הליבון אלא על ידי הטוויה עצמה דהוי מצוה הבאה בעבירה, וראייתו מתוספות עיין שם אבל מדברי המגן אברהם לא משמע הכי, שהרי הכשיר על ידי יאוש ושינוי הטוויה. וכן משמע מכל הפוסקים בסימן תרמט שלא חילקו בין קודם אגודת הלולב בין לאחר האגודה, הגם שיש לדחות).

סימן יג

והוא הדין אם הוא במקום שאין צריך כו'. מהמשך לשון המגן אברהם שאחר שכתב ובחול צריך למהר כו' כתב הרואה בחבירו דיקראנו לבא לביתו כו', עיין שם.

סימן יד

ואפילו אם הגדול עומד על גביו כו'. הגם דמגן אברהם סתם וקיצר כאן, מכל מקום על כרחך מוכח דמיירי הכי, דאם לא כן תיפוק ליה דצריך לשמה, כמו שיתבאר. ואין לומר דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד ומוכחא מילתא דלשם ציצית, ולכן אין לפסול הקטן כדמשמע בתוספות גיטין פרק ב עיין שם, מכל מקום כיון דבש"ע פוסל אם הטיל סתם מכלל דלא סבירא ליה כהתוספות, אלא כמו שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה ליישב קושיית התוספות עיין שם. והרמב"ם שחולק על מה שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה כמו שנתבאר בסימן לב משום הכי מכשיר אם הטיל ישראל בלא כוונה, ודוק היטיב.

ולא הוצרך כו' ומסייע עמו כו'. כן כתוב באלי' זוטא דלא כעולת תמיד, וכן משמע לפי מה שנתבאר בסימן יא.

כדי לעלות לדוכן כו'. הנה על דין זה דצריך לברך מיד כששאלה מצויצת יש שני טעמים, האחד נתבאר ברא"ש פרק ח דחולין משום דאדעתא דהכי כו' והוי כאלו נתן לו במתנה כו' (וכמו שכתבתי בפנים סעיף ו). ולפי זה משמע דאם לא השאילה לו אדעתא שיברך עליה אין צריך לברך. וכן פסקו הט"ז והמגן אברהם סעיף קטן ח. הטעם השני נתבאר ברא"ש הלכות ציצית, דלא פטרו טלית שאולה אלא מלהטיל בה ציצית, אבל אם שאלה מצויצת חייב לברך עליהם מיד. ולפי זה אפילו לא השאילה לו אדעתא שיברך עליהם אפילו הכי חייב לברך. וכן כתב במעדני מלך פרק ח דחולין שדברי הרא"ש הם סותרים למה שכתב בהלכות ציצית. וכן דעת הטור שלא הזכיר כלל טעמא דאדעתא כו'. וכן כתב באליה זוטא בשם הרוקח. ולענין הלכה, כבר נתבאר שדעת הט"ז והמגן אברהם לפסוק כטעם הראשון.
ולפי זה מה שכתב המגן אברהם דהעובר לפני התיבה צריך לברך, ומביא ראיה מרא"ש הלכות ציצית אין ראיה כלל, דהתם אכתי לא נחית עדיין הרא"ש ז"ל לסברא זו דאדעתא כו'. ותדע, שהרי כתב שם שכן כתב בעל העיטור, ובטור אבן העזר סימן כח משמע דלא סבירא ליה לבעל העיטור סברא זו דאדעתא כו' (ועיין ברא"ש פרק קמא דקדושין), אלא על כרחך צריך לומר דסבר כטעם השני שנתבאר. אבל לפי מה שכתבו לעיל האחרונים לפסוק כטעם הראשון דאדעתא כו' אם כן הכל תלוי בדעת המשאיל, וכמו שנתבאר בפנים וכן משמע במעדני מלך פרק ח דחולין.
ומה שכתב המגן אברהם ראיה מפסקי התוספות המעיין בפסקי תוספות יראה בעין דאדרבה משם מוכח להיפך, שהרי כתבו וזה לשונם השואל טלית יכול לברך מיד, כמו נשים המברכות וכו', אבל חובה אינו עד שלושים יום, וכן כהנים המתעטפים כו', אבל בית חייב במזוזה מיד עד כאן לשונם, אם כן משמע בהדיא דאין חייב לברך, אלא הרשות בידו לברך. ואפשר שגם כוונת המגן אברהם הוא דיכול לברך. אי נמי דהמגן אברהם סובר דהעובר לפני התיבה ומתעטף אין כוונתו אלא לשם מצות ציצית, ואם כן יש לומר אדעתא כו'.
ולכן כתבתי דהכל תלוי בדעת המשאיל אם השאילה לו אדעתא שיברך ובזה אף המגן אברהם מודה, דאם דעת המשאיל שאינה לובשה אלא משום כבוד, ולא משום מצות ציצית, דלא הוי כאלו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, כמו שכתבתי לעיל בשם המעדני מלך.
(מה שכתב הט"ז והאריך הרבה להקשות על הרא"ש לא קשיא מידי, עיין מגן אברהם סימן זה סעיף קטן ח וסימן תרנח סעיף קטן ג, ודו"ק היטיב).

סימן טו

כשיתפרנו בבגד אחר שיש בו כבר ג' ציצית תלויים כו'. אע"פ שהט"ז לא כתב כן, משום דציצית שבחלק זה נפסלו מחלק האחר כיון שהם פרודים זה מזה עיין באר היטב. ומכל מקום המגן אברהם לא סבירא ליה הכי, דאם כן היה אוסר לחזור ולתפור שני החלקים שנפרדו זה מזה כמו שאוסר הט"ז מטעם הנזכר לעיל. ובאמת לא סבירא ליה להמגן אברהם כן, כדמוכח מדבריו בסעיף קטן ד מה לי וכו' חלוק לשנים וכו', עיין שם דמיירי כשחוזר ותופר השני חלקים אשר נתפרדו. וכן דעת הש"ע בסעיף ד כמו שכתב הט"ז עצמו בסעיף קטן ד, וזהו לשונו משמע כאן שמפרש נקרע כולה נפסק מהבגד כו' ומשמע אפילו הציצית הישנים עד כאן לשונו. וכן באמת דעת הרא"ש ורבנו ירוחם אליבא דרב עמרם עיין בית יוסף. רק התוספות לא סבירא ליה הכי, וכן הנימוקי יוסף לפירוש הט"ז, ואף הם לא סבירא להו כסברת הט"ז שבכאן, שהרי נימוקי יוסף כתב שהציצית נפסלה משום שלא נשתייר שיעור כנף ולסברת הט"ז אפילו אם נשתייר שיעור כנף היא נפסלה מחלק ב' שנפרד ממנה הכנף, (או) [אלא ודאי] דלא נפסלה (כ"כ) [בכך] אלא משום דלא נשתייר שיעור כנף, ולהתוספות משום דאין בכנף שיעור טלית, ואם כן הציצית אין צריך כלל לכנף זה, והוי כמו הטיל למוטלת שבאותה סוגיא, דהוי תעשה ולא מן העשוי. אבל אם יש בכנף שיעור טלית לא נפסלה הציצית שבו כמו שכתב הרשב"א.
עיין בית יוסף דמשמע בהדיא כמו שכתבתי, שהרי כתב הבית יוסף אם תפרו כשר, דלא חשיב כמאן דפסק עד כאן, וכיון שבדין זה לא נזכר בתוספות שישתייר שלשה גודלין, לכן פסק כרבינו ירוחם. אבל הנימוקי יוסף דמיירי קודם התפירה, וזה נזכר בהדיא בתוספות דלא חשיב חיבור פחות משלשה גודלין, והוא הדין לפי שיטת הנימוקי יוסף אם לא נשתייר שלם כשיעור כנף שמחובר קצת לא חשיב חיבור בפחות משלשה גודלין כסברת התוספות לפי שיטתם. ולכן תמה הרבה על מהר"י אבוהב שהכשיר לפי הנימוקי יוסף אם נשתייר כל שהוא עיין שם היטיב ודו"ק. ואף שהבית יוסף קשיא ליה שם דלמא לא מתכשר עד שישתייר הרוב שלא יקרע, מכל מקום כתבתי שדי בשלשה גודלין אף אם נקרע תוך שלשה גודלין לרוחב הבגד, כיון דלסברת התוספות סגי בהכי כמו שכתב הבית יוסף, דלהתוספות אף אם נקרע תוך שלשה גודלין ברוחב הטלית כשר, אם נשתייר שלשה גודלין באורך הטלית, וגם יש לצרף סברת הרבינו ירוחם.

ולענין הלכה כו'. הנה הש"ע השמיט הסברא הראשונה שכתבתי בפנים, והיא סברת התוספות, וסבירא ליה דאפילו נקרע לגמרי למעלה משלש, כיון שיש במה שנקרע שיעור כנף כשרה הציצית הישנה, והיינו כפירושו דהנימוקי יוסף לפי שכן דעת הרמב"ם כמו שכתב בבית יוסף עיין שם, ולכן כתב בסעיף ב דכנף זה לא היה בבגד זה כו', והוא מפירוש רש"י, משמע דאם היה מבגד זה היה כשר. וכן משמע ממה שכתב בסוף סעיף ד וירא שמים יוצא את כולם היכי דאפשר, משמע דסבירא ליה דההלכה כדברי המיקל יותר, והיינו הנימוקי יוסף והרמב"ם, אלא דהירא שמים יחמיר לעצמו. ומכל מקום כיון שהט"ז פסק בסעיף קטן (ג) [ד] כהתוספות כמו שכתבתי לעיל, לכן כל אדם צריך להחמיר, וכמו שכתבתי לעיל.

סימן כב

ובשעת עשיית הציצית לא יברך. כן פסקו המגן אברהם והש"ך ביורה דעה סימן כח עיין שם שהאריך בזה. אלא מה שכתב הט"ז ראיה מכסוי הדם, כיון דגם בכסוי הוכיח הש"ך שם דאין לברך.

סימן לב

עור שעיבדו כו'. ומה שכתב הט"ז מתשובת הגאון - התם מעיקרא חיפה שמיה, כמבואר שם ברא"ש, וגרע מדיפתרא, ועל ידי סיד משוי ליה קלף כמו שכתב רבינו תם ודו"ק.

בעוביה כו'. בית יוסף בשם המאירי דאיירי בכהאי גוונא, דכשר אחר כך לפי שנשתייר כמלא אות כו' עיין בית יוסף.

וכן אם אין היקף כו'. כן משמע בשולחן ערוך גבי כ"ף פשוטה. וכן הוא בירושלמי פרק קמא דמגילה בשם רב חסדא דפליג על אשיאן שמצריך היקף בתוכה. וכן צריך לומר בספר התרומה סימן רה בפנים וכן מצאתי כתוב הוגה שם, וסיים שם בספר התרומ[ה] דתלמודנו מכשיר לגמרי, רצונו לומר, בלי שישתייר כדי לגרור וכדי אות עיי"ש.

ומה שכתב בספר הלכה ברורה לחלק בין תוכה למבחוץ - זה אינו, כמבואר בירושלמי שבספר התרומה, דרב ורב חסדא פליגי על אשיאן, אף על גב דאינהו מיירי מבחוץ ואיהו מיירי בתוכה, עיין שם.

ומה שכתב ט"ז דירושלמי סבירא ליה כמו שכתב בית יוסף לרש"י - צריך עיון גדול, דאם כן למה פליג אשיאן על רב, אלא ודאי סבירא ליה כמו שכתב הט"ז סוף סעיף קטן ח, וכמו שיתבאר בפנים, הכי נמי סבירא ליה לרש"י.

משמעות ספר התרומה ומרדכי, דלא סבירא להו לפלוגי בין לפני כתיבה בין לאחר כתיבה, דהא ניקב תוכה ויריכה שבגמרא היינו אחר כתיבה, ואפילו הכי לא התירו ספר התרומה וסייעתו בלא היקף קלף אלא (בתוכה).

לבוש [ו]לחם חמודות שהביא מגן אברהם. וכן משמע ממה שכתב המגן אברהם סעיף קטן לה, דלא כדמשמע לכאורה ממה שכתב הט"ז, ודו"ק. וכן משמע ממה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן כו בשם ר' יעקב [ה]לוי.

ואם יו"ד התחתונה כו'. ומה שכתב המגן אברהם סעיף קטן לה, משום דקאי גם אפנים, לא דק בלישניה, וסמך על מה שכתב לעיל, וגם התם לא תליא בכולה דווקא, עיין שם בט"ז.

הולכין כו'. דכשהתינוק קוראן כהלכתן למה יגרעו מח' שאינו קוראה. וכן משמע במהרי"ל, דאם היה מורגל היו הולכים אחריו כו', עיין שם.

להראות לתינוק כו'. הרא"ש וטור סימן לו כתבו כן כלל לכל האותיות שיש בהם ספק, עיין שם.

יש ליזהר כו'. ר"ן פרק ב דגיטין בשם רמב"ן. ועיין בית יוסף אבן העזר סימן קלא שהתוספות ורא"ש ורשב"א וספר התרומ[ה] ומרדכי חולקים, להכי לא הזהיר כאן בשולחן ערוך אלא לכתחלה, דלא כב"ח וט"ז, אלא כמו שכתב המגן אברהם.

ומכל מקום יזהר שלא להניח ריוח כו'. אמר הכותב: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מובהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח כשיעור ט' אותיות (וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין), בין בתפילין בין במזוזות, אלא שבתפילין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע. ובשעה שכתב השולחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשולחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו.

אמרו חכמים כו'. עיין תוספות ורא"ש, שמכאן ראיה לשימושא רבא דבעינן אצבעים, ובשימושא רבא מבואר בהדיא דהיינו לכתחילה, ואם כן הוא הדין ליותר מכאצבע, דלא כעולת תמיד.

ובתים של יד כו'. מה שכתב בית יוסף בשם בעל העיטור, כוונתו שגבהו כאורך אצבע, ורחבו כרחבה בריבוע, כמבואר בספר התרומה עיין שם.

וצריך ליזהר כו'. עיין ביורה דעה סוף סימן רפ[ט], דאפילו בדיעבד פסול מושכב לרש"י ומעומד לרבנו תם, משום בזיון, וכל שכן כשהפך, ואף רש"י מודה.

סימן לג

ויש מי שאומר כו'. עיין בית יוסף אבן העזר סוף סימן קלא ובשולחן ערוך שם דלא קיימא לן הכי. ואפשר דשאני הכא דבחזותא תליא מלתא והעליון הוא הנראה, ובצבע הלך אחר הנראה, עיין פרק יא דנגעים משנה ה. וצריך עיון לדינא.

סימן לט

כגון שיש לפניו היתר ואיסור כו'. ואפשר שכן הוא גם להרמב"ם. ולא דמי לשחיטה, שהרי מסור כשר לשחוט לפי דעת השולחן ערוך ביורה דעה סימן קיט, עיין שם בסימן ב.

אם אינו כו'. עיין ביורה דעה רסי' קנח דמין הוא לענין מורידין, ואפילו הכי אין שחיטתו אסורה בהנאה כשחיטת מין (חולין דף יג), משום דהתם דוקא באדוק כדפירש רש"י שם, וכן כתב השלחן ערוך בסימן שלד והש"ך סימן רפא לענין לשרוף, והוא הדין לענין להכעיס, כדמשמע ביורה דעה סימן ב דכנכרי לבד הוא לענין שחיטה, והוא הדין לענין לשרוף דכי הדדי נינהו, כדתניא גבי מין בחולין דף יג שחיטת מין כו' ספריו כו', ובגמרא בעבודה זרה מיירי לענין מורידין.

סימן מ

מפני שאינו מבטלו כו'. עיין סוף פרק ו דאהלות שהדלת של פרדסקין אינה חשובה סתימה, הואיל ועשויה להפתח, ולכן נידון מחצה למחצה, כמו בסדין פתוח, אבל דלת פתוחה גריע טפי.

אשתו עמו כו'. וכן דעת כל האחרונים (עיין מגן אברהם סימן מד) ששתקו והודו לו. וכן משמע בגמרא יום טבילה הוה כו', עיין שם ברש"י. וכן משמע בהדיא בגמרא דסוכה שהביא הט"ז, דתנא קמא פליג על ר' יוסי, דאף ר' יוסי לא אמר אלא בילדים. ואין לחלק בין יום ללילה, דהא בט' באב ויום כפור לא חלקו בזה, עיין ט"ז סימן תרטו. ואף בילדים סגי כשחולצין, ולא הצריך כלי בתוך כלי, משום דלא חמיר איסורו כל כך. ולא דמי לאבלות דחיישינן משום דאקילו גביה, ולא משום דקיל איסורא, כמ"ש הט"ז, אלא משום דחיישינן למזיד, עיין שם בגמרא ורא"ש, מה שאין כן הכא דליכא למיחש למזיד, כמבואר בט"ז.

אם ישנו עליו כו'. עיין בית יוסף דלתירוץ האחרון על כרחך צריך לומר שבשמש מטתו אין קרי עליו. ודו"ק.

סימן מב

רצועות של תפילין כו'. עיין סימן קנד סעיף ג אבל צריך עיון ממה שכתב המגן אברהם סימן לב סעיף קטן נא וסימן לג סעיף קטן ד דנהפוך הוא.

עד שיעשה בו מעשה כו'. דעלה קאי, ולא אגט דהוא חול לגמרי, דלא כעולת תמיד דסבירא ליה דיש בו קצת קדושה. וכן הדין בבית הכנסת.

מה שנהגו כו'. צריך עיון דהוה תשמיש דתשמיש, עיין סימן [ק]נד סעיף [ג] בהג"ה; ועוד שמיוחד גם כן לטלית שהוא גם כן כחול לנגדן, ומה לי הוא ומה לי דבר אחר. וצריך עיון.

סימן מג

שמא ישפשף כו'. (עיין תוספות וט"ז סעיף קטן ד דלא כמ"א שם, ודו"ק. וכן משמע בבית יוסף).

סימן נז

דין זה במ"א. וצ"ע שסותר למ"ש המ"א סי' קכד. ובסימן קל"ט לקמן שכיון שלא שמעו עשרה הוי יחיד ולא מועיל כמו שכתב בב"י בשם מהר"י וצע"ג:

סימן נח

אלא יקרא בשביל ק"ש של לילה כו'. כ"כ הטור ברמזים ומש"ש אחר נץ החמה צ"ע דא"כ בלא החזיק בדרך נמי משכחת לה ודו"ק:

סימן ס

מפני שעיקר ק"ש אינה אלא פסוק ראשון כו'. כ"מ בב"י סס"י ס"ג דהא בהא תליא. ואף שכ"כ לכוונת הענין הרי העתיק שם לשון הרשב"א דאין לחלק כלל בין פסוק ראשון לשאר פסוקים לענין כוונה לצאת, וע"כ צ"ל בכאן כמ"ש, וכן הוא בהדיא ברשב"א בדף י"ג ע"ב לפי"ד הרמב"ם. ואף להראב"ד סגי בכוונת קריאה שהיא כל דהוא כמ"ש לעיל. עי' סי' תר"ץ ס"ט:

סימן סג

לצורך מצוה קצת כעין מעשה כו'. עי' סעיף ז' וצ"ע עי' ב"י דדמין להדדי ואפשר דמלאכה דומה למצוה כמו שנתבאר בסימן ש"ו וש"א סעיף נ"ח ותרי"ג סעיף א':

סימן סו

ויש אומרים שאסור להפסיק כו'. הלכה ברורה וכ"מ בטור וב"י סי' נ"ט שאין דרך לענות אלא כמו שעשה הרא"ש, וכ"פ בש"ע שם ובסי' נ"א, וכ"מ בהדיא בלבוש סי' נ"ט שכתב כיצד יעשה כו':

יש אומרים שאין מפסיקין לברך כו'. ר"מ מקוצי ותוספות וב"י ובדרכי משה שפירש הכל לפני קודם גאל ישראל, ולא קשה מידי כל מה שכתוב באבן העוזר. ורבי יצחק ברבי יהודה לא מסתבר ליה שלעולם לא היה מברך רב על התפלין בשעת הנחתן שחרית:

ויש אומרים שאפילו באמצע הפרק כו'. טור מגמרא. ועיין במה שכתוב בסי' נ"ח שהתוספות והרא"ש ורשב"א פליגי על רמב"ן והרב רבינו יונה ודו"ק:

ויש אומרים שיכול ג"כ לומר כו'. רמ"א, וכן משמע מלשון רוקח שבב"י ולא יאמר אמת כו' להרחיק כו'. וכוונת המ"א צ"ע, דהא מדינא אין צריך לחזור ולקרות כמו שנתבאר בסי' ס' בסעיף ב', וא"כ הפסיק בין ה' לאמת (וגם את"ל דחייא בר רב דף י"ד, איך קרא כך תחלה). ואם ירצה להחמיר לחזור ולקרות כדי לסמוך, גם לרמ"א יעשה כן. ומשום סמיכה לחתימת אהבת אין לחוש לפ"ד הרשב"א בשם הגאונים, וגם הרוקח ס"ל הכי, ומש"ה לא הקפיד אלא על בין ה' לאמת:

סימן סז

ויש לו לחזור כו'. וצ"ע דמאי שנא כשאומר(י)ם עכשיו מכשאמרה תחילה דנעשית אמת ויציב מדברי סופרים:

ויש מי שאומר שמכ"ש כו'. וצ"ע דהא כתיב את יום צאתך ואף שי"ל קשה לסמוך ע"ז במ"ע דאורייתא:

סימן סח

ובפסח שהחזנים מאריכים כו'. צ"ע בלא"ה נמי לתסור וא"ל משום ששהה כדי לגמור את כולה דאסור כששוהין במה שאינו מעין הברכה באמירה ובניגון יחד אבל במעין הברכה אין האמירה מפסקת ובשלא מעין הברכה נמי שרי בפחות מכדי לגמור את כולה כיון שמקצתה מעין הברכה וצ"ע:

סימן סט

שאין להפסיק כו'. ומהרי"א ס"ל כהרוקח שבב"י וכמ"ש בתרומת הדשן שדברים אלו מגומגמים כו' וע"ש בטור.

סימן ע

ואם רצו כו'. עי' סי' (י"ח) [י"ז] ובסי' תכ"ו ובש"ע מבואר דאין לחלק בין וצונו לשאר ברכות ובלאה"נ כ"ש הוא:

וכיון שצריך כו'. ואפשר בלאו האי טעמא אסור גם קודם ק"ש שהוא עיקר קבלת מלכות שמים ויש בה משום ואותי השלכת כו':

סימן עג

ואסור משום ולא יראה כו'. כ"מ ממה שאמרו טפח באשה וקול ערוה. ואיסורן אינן אלא משום הרהור כמ"ש הרשב"א עיין ב"י (ומשום חשש הרהור אסור אפי' בתלמוד תורה כמבואר מב"י שהעתיק לשון המרדכי ולשון הראב"ד). ולהרהר (בדברי תורה) נגד טפח פשיטא דשרי:

ואע"פ שאפי' לערוה ממש מועיל כיסוי כו'. אבל א"ל דמשום הרהור לחוד אסור דא"כ בחורים דבסי' ל"ח למה לא אסרם בק"ש ע"ש בב"י דמהרהרים בק"ש ומאי שנא ק"ש מתפילין ודו"ק:

בד"א כשקורא ק"ש כו'. צ"ע אם אפשר להרהר ב' הרהורים בבת א' וא"ל אין מקום לדברים אלו ודו"ק:

סימן עה

ויש מתירין אם אינו מסתכל כו'. הרב רבינו יונה ב"י רמב"ם. וכן משמע בהדיא בגמרא מדלא משני הכא במאי עסקינן כשאינו מסתכל ולא רואה כלל ולק"מ ודו"ק. ולפ"ז צ"ע מ"ש רמ"א ויש אומרים כו', פשיטא דלכ"ע אסור בלא ק"ש משום הסתכלות ואפי' במקומות המטונפות:

ויש אומרים דלפי סברא הראשונה כו'. צ"ע לפ"ז גם במקומות המגולים ליתסר כיון שיכול לבוא להרהור אם יסתכל שכל גוף אשה אינה ערוה אלא מהאי טעמא:

אבל בתולות כו'. רא"ש לפ"ד הרר"י צ"ל שמותר להסתכל בשער וברא"ש ריש פ"ב דקדושין לא משמע כן:

ומכל מקום אין לו לשמוע כו'. עיין פרישה וש"ך וט"ז שהפכו האיסור שם דלא כמ"א וכן משמע בתוס' דף כ' ע"ב ודו"ק היטב:

סימן עו

ומכל מקום בטל הוא כו'. מ"א. ותי' הב"י א"א לומר כלל לשיטת הרא"ש ודו"ק. עי' השגת הראב"ד דדבוקה דוקא ולא קאי אגומא ומשום הכי כתב הרשב"א על הראב"ד חילוק זה וכן דעת הרז"ה:

סימן עט

עד שירחיק כשיעור. וצ"ע מאי שנא מגפנים ע"ש ברש"י ותוספות:

סימן פ

וכיון שאינו מתפלל י"ח כו'. והרא"ש שלא הזהיר ע"ז לשיטתיה אזיל דסבירא ליה בסימן נ"ב שאפשר אחר התפלה יאמרם בברכותיה ע"ש ובטור:

אבל ק"ש וברכותיה כו'. כ"מ מפרי חדש ותשובת רמ"א וכ"מ בהדיא ממ"ש ואם יראה לו כו' ומאי שנא ק"ש מברכותיה אדרבה כקורא בתורה הוא ומ"ע דאורייתא היא איך יבטלנה מחשש שלא נזכר בגמ' ושום פוסק וכן משמע מלשון מוטב וצ"ע:

סימן פא

והוא שעדיין לא כו'. כ"מ מט"ז דשוה לגמרי ואי לא תימא הכי איזה שיעור יש לגדול דלא תני הכא בכ"מ:

סימן פג

ומכל מקום אם יש לו מחיצות. ט"ז. ואי לא תימא הכי פליג על הרא"ש ואף גם זאת צ"ע ממ"ש הרא"ש גבי עביט ועיין ב"י סי' פ"ז בשם הרמב"ם וצ"ע:

סימן פד

אפי' בשעה שאין שם כו'. ב"ח עולת תמיד עטרת זקנים וכ"מ במ"א כאן סק"א ובסס"י מ"ה דלפמ"ש שם ע"כ מיירי שאין אדם באמצעי שאל"כ צריך לחלוץ תפלין וכ"מ מדאצטריך לאשמועינן בש"ע שאין שם ק"ש תיפוק לי' משום ערום דלא היו מכסים ערותם עיין אה"ע סי' כ"ג ומשום דר' יוסי בר חנינא מפרש בהדיא נקט ליה:

סימן פה

אפי' בלשון חול. ב"ח עולת תמיד עטרת זקנים וגם הש"ך סי' קע"ט מודה הכא משום דשלום יוכיח שא"כ יש תפלה בב"ה שנאמרת בכל לשון ואין קדושה בתיבות ועי' פרש"י סנהדרין (צ"ו) [נ"ו] דכינוי דגבי ברכת השם הוא שאינן נמחקין דלא כרמב"ם בפירוש המשנה פ"ד דשבועות וגבי קריעה הזכירו כינוי שם ואפ"ה קורע על שמות הנכרים כמ"ש בי"ד סי' ש"מ (סל"ו) [סל"ז]:

כ"ש שמות המיוחדים כו'. וכ"מ מברכת המזון שנאמר בה וברכת את ה' וכל ברכה שאין בה ה' כו' ואפ"ה נאמרת בכל לשון:

כגון לענין שבועה כו'. עי' ש"ך סי' רל"ז ואף את"ל שהם ככינויים וכתרוצא דאביי בשבועות דף (ל"ד) [ל"ה] מכל מקום אף בכינויים היינו טעמא דשרי משום דצדיק נקרא כן (וצ"ע מגמרא שבועות שם) (משא"כ בשמות אלו):

סימן פז

בזכוכית כו'. ב"י ובסי' תנ"א אינו אלא מנהג לכתחלה ע"ש בב"י ומ"א וגם אין ראיה כלל משם דאין החומרא משום שבליעתו מרובה מכלי מתכת שכלי עץ לפ"ד הש"ע יוכיחו אלא משום שבליעתן חזקה ואינן יוצאין מדופיין אלא באור כמ"ש התוס' בחולין דף ח' בכלי חרס דדמי לכלי שתשמישו באור שאל"כ אין ראיה מכלי חרס ע"ש:

סימן קנח

שסחט המשקה כו'. רי"ף רא"ש (תוס') פכ"ב דשבת (וטוש"ע סי' ש"ך) לענין שבת וה"ה לענין טומאה מדמדמו כבשים ושלקות לענבים וזוהי ג"כ כוונת רש"י בברכות דף נ"ב ע"א וא"ש דלק"מ מ"ש עליו מהרי"ט בסי' ע"ו מכמה משניות ע"ש ודו"ק:

סימן קנט

שאינו כלי כו'. ועי' במה שנתבאר לקמן דהראב"ד ס"ל דאריתא דדלאי מיירי בכלי המחובר לקרקע דדוחק לומר דה"ק דה"ל שאובין ובעינן מ' סאה משא"כ במקוה כהרר"י גם מסתימת גמרא ופוסקים משמע דאפי' יש מ' סאה אין מטבילין והש"ע ס"ל דאינו כלי מדמכשר בהמשכה והא דפסל כלי המחובר לקרקע היינו משום דלא מסתברא ליה להקל כבה"ג דבתראי פליגי עליה אלא משום דהרמב"ן ורשב"א ס"ל הכי כדמשמע בב"י בשם מהרינ"ח ואינהו פסלי כה"ג ודו"ק:

סימן קסח

שמן התורה כו'. ב"י, מ"א סי' קצ"א סק"א, דלא כמו שכתב כאן, וכן דעת הש"ע כאן והט"ז (ומיהו להאומרים שמעין ג' בז' מינים היא דאורייתא, צריך לומר דארץ הפסיק הענין למעין ג', אך אנן קיימא לן כהרמב"ם וסמ"ג עיין סי' ר"ט, וגם לבה"ג ורא"ש וטור יש לומר דארץ הפסיק היא אסמכתא דרבנן לאחר שתקנו מנין הברכות בפת ולא בז' המינים, וכן משמע בסמ"ג שהביא ב"י בסי' ר"ט שלא הקשה בפשיטות מדאמרינן ארץ הפסיק הענין אלא מסברא דנפשיה דסבירא ליה מנין הברכות דאורייתא (ולפי הטעם שנתבאר בסידור אתי שפיר טפי):)

וכל זה כשהמילוי כו'. (וצריך עיון קצת דהא דבש דרך ללפת בו פת) וכן דעת רמ"א בסי' קס"ח סעיף י"ג. וכן הוא בהדיא בריא"ז שממנו מקור הדין בשבלי לקט ואגור (שהוא הר"י מטארני שהביאו הרא"ש רפ"ק דסוכה והר"ן פי"ו דשבת כמבואר בשלטי גבורים שם בשבת), עיין שם שכיסנין עשויים לקנוח ופשטיד"א לקביעות סעודה משום הכי מחלק שם ביניהם. וכן משמע מלשון הרי"ף ורא"ש שקראו כל אכילת עראי כיסנין, א"כ הבאה בכיסנין פי' היינו שעשוייה לאכלה בתורת כיסנין, דהיינו לקנוח ולא לקביעות סעודה. וכן הוא בהדיא בהרר"י שאינו מזון אלא מיני מתיקות כו', ופשטיד"א עשוי למזון (ואפילו במילוי פירות משמע בתשב"ץ לברך המוציא, עיין אליה זוטא סעיף י"ז, אלא דהמ"א סי' קע"ז פירש בענין אחר). וכן הוא ג"כ כוונת רש"י שמאכלה מועט, ורצה לומר שעשוי לאכול מעט לקנוח סעודה או לתענוג בעלמא מחמת המלוי ולישה בתבלין. ומה שכתב הט"ז דאורחא דמלתא כו', זה אינו דפשטיד"א היתה מצויה מאד בימי רש"י ותוס', עיין תוס' ביצה דף ח' ובב"י סוף סימן תק"ט בשם סמ"ג ומרדכי והג"מ. ועוד שרב האי ורמב"ם פירשו בענין אחר א"כ מנ"ל להוסיף עוד על מה שהזכירו בפירוש המפרשים שלא כמותם, ובפרט שרש"ל וב"ח מחמירים, אלא שהש"ע הכריע להקל (אבל להקל יותר מהשו"ע אין לנו):

או במי ביצים כו'. שבלי לקט, ומהתוס' אין ראיה כלל דאפילו במי פירות ואפילו בתבלין הרבה ס"ל דלא מקרי כיסנין כלל כמו אובלייא"ש, עייין אבן העוזר:

עירב בה מעט מים כו'. ט"ז (ומה שהקשה המ"א לא קשה מידי, כיון שע"י קביעות מברך ברכת המזון לחם גמור הוא לכל מילי, אלא משום דלא קבעי אינשי אינו מברך בלי קביעות כמו שכתב הב"י, ובגמ' לא מדמי אלא בכהאי גונא דאפילו בקביעות לא מברך, כמו שכתב המ"א ס"ק כ"ח, וטרוקנין יוכיחו) (ואף שי"ל, וביו"ט אינו יוצא י"ח אלא ע"י קביעות משום דאין שמחה אלא בלחם חשוב דקבעי עליה, עיין רא"ש פ"ז דבעינן לחם שהוא עיקר אכילה):

ואפילו אותם כו'. כן משמע במ"א סק"כ במה שכתב רמ"א סעיף י"ד בהג"ה (וכן הוא בהדיא במרדכי פרק כל שעה דאובלייא"ש תחלתם סופגנין, מכלל דאינה עבה לגמרי, אלא משום דסופה עיסה מברכין עליה המוציא כמו שכתבו בתוס' ברכות דף מ"ב, דלא כמו שכתב ברא"ש שם):

יש אומרים שאין עליו כו'. ש"ע (ומ"ש המ"א להטור צריך עיון גדול שהטור חילק ביניהם. אלא ודאי שנמשך אחר גירסת הרי"ף דבטריתא אמרינן גובלא כו'. עיין שם בהרר"י וכן צריך לומר ברא"ש מדכתב דטרוקנין סופה עיסה, וכן הוא בירושלמי שהביא במלחמות ספ"ב דפסחים, א"כ אף בלא קביעות נמי כמו שכתב רמ"א סי"ד בהג"ה. ולפי מה שכתב המ"א סק"כ אתי שפיר, עיין תוס' ברכות ל"ח לחלק בין סופה עיסה לנילוש דהוה גובלא כטרוקנין) דדוקא לגירסתו ברש"י צריך להפריש ביניהם, אבל לגירסת הרי"ף חדא טריתא היא וטריתא דארעא גריעא טפי, משום הכי בעי מאי מברך, ואפילו הכי מהני בה קביעות, ומדקרי לה גובלא מכלל שהיא כעין גביל מירתח שהיא כל כך בלילה רכה שתיאפה מחום מועט, ואינה בגומא אלא ע"ג קרקע, כמו שכתוב באבן העוזר (וגם מה שכתב אבן העוזר זה אינו, כדמשמע מלשון הרי"ף פרק כל שעה שכתב על ארעא, וכן משמע בריא"ז שם בשלטי גיבורים דקרי לה חררה, אם כן כל שכן לגביל מירתח שבכירה. אבל לנהמא דהנדקא ודכותח אין הכרח כלל דמהני קביעות, משום הכי סתם הטור. וכיון דאפילו בפטור מן החלה מהני קביעות, מכלל שבטרוקנין שחייבים א"צ קביעות לפי דעת הטור שהמוציא תלוי בחלה. והוא הדין במיני טיגון משמעות הטור דא"צ קביעות, מדסמיך להם טרוקנין וטריתא, וכתב אבל טריתא כו'. אבל לדידן שאינם תלויים זו בזו יש לומר דטריתא דארעא היא אפילו בגומא כטרוקנין, ואף אם אינה כן, מכל מקום יש לומר לרב יוסף דתלי טעמא משום גובלא הוא הדין לטרוקנין:)

והבישול כגון כו'. מ"א (אף אם תמצי לומר שזה אינו לפי משמעות התוס' ומרדכי וש"ע ורמ"א דלא הקילו אלא בלאקשי"ן לפי שהן דקין יותר, מכל מקום יש לסמוך בזה על הכרעת סמ"ג והג"מ שבב"י, וכן משמע בר"ן, כיון דבלאו הכי לא קיימא לן כר"ת גם בחלה כמו שכתב המ"א דלא כש"ך, וכן בדין דהחולקים על ר"ת המה הרבים ובתראי):

והוא שנתבשלו כו'. בה"ג, מרדכי. ועיין במרדכי בפרק כירה בשם רא"ם להחמיר אפילו בכלי שני משום חסרון ידיעתנו, ויש לומר שהוא משום שבת וסקילה וחטאת כמו שכתב הרא"ם שם, אבל אין להחמיר כל כך בספק ברכה שהיא דרבנן, עיין מ"א סי' רט"ו:

ואפילו אם נותן כו'. רב ל"ט (ועיין שם ברא"ש ואינו מחובר יחד כו', משמע אע"ג דשרוי בקערה לרככה מצנימותה כדפרש"י, הפך לכאורה ממה שכתבו הב"י ומ"א. אבל מדמייתי אביי מליקט מכולן לחביצא על כרחך צריך לומר שהחיבור לא מהני כלל לאפוקי מתורת לחם אלא מתואר לחם, משא"כ בשרייה לפי שעה דמיירי שם כדמסיק הרא"ש שם, אבל בשרייה מרובה מודה להתוס', וכן הלבוש סעיף י"א לא כתב יש מי שאומר משום דלא פליג כלל, דלא כפרי חדש):

ואפילו אם לש כו'. רמ"א סי' תע"א עיין שם בחק יעקב. ובמ"א שם סק"ה דאפילו בכהאי גונא דמתקריא כיסנין זימנין דמצה עשירה היא, מכלל דבכהאי גונא לא הויא כיסנין. ועיין שם במ"א סק"ח דכל שכן אם לא נאפית, אם כן אם טיגנה דינה כלחם שלם מטוגן. ורש"י (ועיין במנחות דף ע"ה ע"ב שלא הזכיר כלל ואפאן ואם כן הכא נמי יש לומר דלא נקטיה בדוקא אלא לאורחא דמילתא) שפירש שאפאן, לשיטתיה אזיל דמיירי בבישול שמבטל מתורת לחם ממנו בפחות מכזית, ולכן אי אפשר להפקיע הבישול אלא ע"י אפייה, אבל להרב רבינו יונה דמשום שנתפרר לפחות מכזית לחוד נתבטל מתורת לחם, יכול לחזור ע"י דבק טוב המחבר אפילו קמח לעשותו לחם לחלה והוא הנגבל במשקה, כמבואר בירושלמי שהביא הרא"ש בהלכות חלה, אבל בחביצא כל פירור הוא בפני עצמו ואינן נבללין זה בזה. ומה שכתב המ"א ואפאן, הוא לרבותא, כמו שכתב בסי' תע"א. וכן משמע ממה שכתב אם עירב קמח וטגנן כו', משמע דבלא תערובות פשיטא דתורת פת עליו. ואין לומר דזהו לר"ת, דאם כן מאי מהני קמח הא בלילתן עבה. ואין לומר שטיגנן אחר אפיה ועירב הקמח בלישה, הרי נאפה הקמח ג"כ ונעשה לחם גמור, ואחר אפייה אינו מתערב בקמח (להיות נבלל בו יפה להתבטל ברוב) לחודיה קאי:

אפילו כו'. ומה שכתב המ"א בשם רבינו ירוחם צריך עיון גדול, דאף לפי הגהתו משמע כן בהדיא, דתלי טעמא דמהני קביעות משום דלחם הוא לחלה אבל טריתא דפטורה מברך בורא מיני מזונות בכל ענין, ולכן כפל רבינו ירוחם לשונו ואין מברכים המוציא כו', לומר דלא משכחת לה כלל דמברכין עליו המוציא. וגם הטור שכתב כן בטריתא לא כתב כן כאן, וכתבם סמוכים זה לזה ולא כללם בחדא בבא, וע"כ צריך לומר כמ"ש לעיל:

סימן קעד

אלא ברכה ראשונה כו'. רמב"ן פרק ערבי פסחים, תוס' שם.
(עיין רש"י עירובין מ' ועיין סי' ק"צ בט"ז וסי' רע"א סעיף י"ד), וב"ה כל שכן דעדיפא ביין הבדלה. ועוד דברכה ראשונה נמי משכחת לה שתיפטר בהמוציא עיין סי' רצ"ט. אך התוס' פסחים ק"ג ד"ה רב אשי כתבו דמצות הבאת כוס לא תליא בברכה. וגם אחר יין אירוסין ונשואין צריך לברך. ולפי זה צריך עיון בזה:

ואם שורה כו כו'. עיין מ"א סי' קס"ח סק"ל, וכן הוא ג"כ כוונת הנחלת צבי ועטרת צבי סי' קע"ז על השרייה לבדה אבל לא למה שישתה אח"כ, דהא מדמי לה לפירות, ואי לא לא קיימא לן כוותיה, כמו דלא קיימא לן כמו שכתב בתחלה שם, עיין שם במ"א סק"ב, ועיין שם סוף סעיף א:

ויש אומרים שגם מים כו'. בה"ג (ולהט"ז אשתמיטתיה מה שכתב המרדכי כמו שיתבאר לקמן, וגם הרא"ש שכתב כן על בה"ג על כרחך כוונתו דזיין טובא כמו פת משא"כ בשכר, עיין סי' ר"ח סעיף י"ז):

אפילו בחול כו'. רא"ש פרק ערבי פסחים, ט"ז סי' רצ"ט. ולא ס"ל דרא"ש לשיטתיה אזיל, עיין סי' קע"ח ס"ה, אלא שאני התם דהוי הבדלה מילתא אחריתא לכולי עלמא בכהאי גונא, כמו שכתב הט"ז שם. וכן משמע ברשב"א והג"מ דפשיטא דבעיא מקום סעודה לכולי עלמא בהבדלה, דאם לא כן מי הזקיקם לירד למחלוקת שאין כאן מקומה, וא"צ כלל לכוונתם שם:

שנטילת ידים היא כו'. כן הוא כוונת התוס' דמהאי טעמא א"צ לברך לאחריו, אף שלא שייך כאן אי אפשר לאכילה כו', מכל מקום לא גרע מפירות שבתוך הסעודה, דהא לא ס"ל כרשב"א שפירש הטעם משום דבאים לגרור וכהרא"ה במ"א ס"ק י"א, ונטילת ידים הוי ליה התחלה כמ"ש בסי' רל"ב. אבל קודם נטילה צריך לברך מיד ולא להמתין עד שיגמור לשתות יין שבתוך המזון, שאין לקבוע סעודה קודם ברכה אחרונה שמחוייב כבר. משא"כ בתוספות ד"ה בא להם כו'. עיין תוספות סד"ה [ו]רב ששת ודו"ק:

וכל שכן יין כו'. מ"א וכן משמע בש"ע (אף שהתוס' לא סבירא להו הכי, שכתבו דלא גרע כו', היינו משום ברכה אחרונה, עיין במש"ל, אבל לפי מה שכתב הש"ע סעיף ו' כהרא"ש בלי שום חולק אין להחמיר אף לפי דעת התוס' אלא בהבדלה, עיין סי' רצ"ט. ומיהו אף בפחות מכשיעור אין להקל נגד משמעות האחרונים שלא הזכירו ברכה אחרונה, שאף את"ל שגם המ"א נתכוין לזה שכשקבע עצמו לסעודה הוי ליה כתוך הסעודה וא"צ ברכה אחרונה, מכל מקום ממה שכתב הט"ז סי' רצ"ט מבואר להדיא דנטילת ידים אינה משום ברכה אחרונה):

אבל השותה כו'. מ"א (ומה שכתב בשם המאור צריך עיון גדול, דשם מבואר בהדיא דדוקא ביין, משום דסבירא ליה דברכת המזון פוטרת מעין ג', וכן הוא בר"ן בשמו.
ואף לפי משמעות המ"א יש לומר דמה שכתב לנהוג כר"ן (ורשב"א) [ורמב"ן] הוא ג"כ לאפוקי מהמאור עיין שם, דהא פליגי עליה עיין שם. וכן דעת התוס' ומרדכי, וכן פסק רמ"א סי' רצ"ט, עיין שם במ"א סק"י. והכי קיימא לן בסי' תע"ג ס"ו, עיין שם בט"ז ובטור סי' תע"ה, מבואר משם דלכולי עלמא לא ס"ל כהמאור לפי דעת המ"א. ודו"ק).
(ולהט"ז אשתמיטתיה מה שכתב המרדכי דדוקא היין ממשיך תאות אכילה ולא שאר משקים, ופשוט הוא) עיין סי' תע"א.
וגם ביין הרא"ש יחידאה הוא, ופליגי עליה התוס' דף ק' סע"ב והמרדכי גבי ברכה אחרונה של כוס ב' והרמב"ן ור"ן שם והרז"ה שם, והסכים עמו הרשב"א בתשובה סי' ע"ב, וכן כתב בהדיא בחידושיו דף י"ז ע"ב בשם ירושלמי, וכן משמע מדעת ראבי"ה בטור סי' (תע"ה) [תע"ד] ומהר"ם בהג"מ דדוקא כוס ב' דפוטר יין שבתוך המזון א"צ לברך אחריו, דלהרא"ש גם אחר הראשון א"צ. אלא שהש"ע נמשך אחר הטור שסתם כמסקנת אביו הרא"ש, עיין טור סוף סי' סימן ער"ב. ואם כן הבו דלא לוסיף עלה. והיינו טעמא דהבדלה:

אבל כו'. (עיין מ"א סי' רי"ב סק"ד, ואף לפי דעת רמ"א שם יש לומר דהכא לא הוי טפלה כל כך כי התם. עיין שם בדרכי משה, ועיין בתרומת הדשן וברא"ש. וצריך עיון):

רק בסעודות כו'. טור וב"י לבוש מ"א סי' קע"ז (ומה שכתב שם בשם הרב רבינו יונה, לא שייך הכא, שאף שאינה סעודה אחרת אין לשרות פוטר לשתות ביין שגורם ברכה לעצמו. ומה שכתב הרב רבינו יונה כן בבעיא זו, היינו משום דע"י סילוק השלחן מסיח דעתו מהפת, כמבואר ברשב"א תלמידו בשם תוס', וכן הוא בתוס' פסחים ק"ג. אבל מה שהוסיף המ"א אחר שהסכים להב"י ולבוש דבסעודות גדולות מושכים ידיהם מהפת ואפילו הכי אין צריך לברך על דברים הבאים מחמת סעודה לפי שעדיין הוא בתוך הסעודה, כלומר שהרי גם בתוך הסעודה ממש הם נפטרים בברכת המזון בלי שיאכלם עם פת, אם כן מה הפסיד להם סילוק הפת רק שיהיו נאכלים בתוך הסעודה שנאכל בה פת, משא"כ ביין) (וכן משמע בהדיא ממה שכתב הרב רבינו יונה דסילוק דעת מהני לדידן ביין) שתלוי בלשרות או לשתות.
ומה שכתב הרשב"א בשם הראב"ד, לא קיימא לן הכי אלא כמשמעות סתימת כל הפוסקים, שהרי לא כתב כן אלא על בעיא זו, אבל במתניתין ליכא למימר הכי, דהא מפרש בגמרא הואיל וקובע סעודתו כו', מבואר דהאכילה גורמת ולא (השיחה), (וגם לא שייך כלל לומר דבשבת ויום הקזה קובעים לשוח הרבה ונותנין יין אח"כ), וא"כ גם בחול נמי, לפי מה שכתבו התוס' (ורשב"א לשיטתיה אזיל כמו שכתב ב"י בשמו גבי מים דיין בחול בתוך הסעודה נמי) במסקנא רבינו ירוחם ורא"ש פרק ערבי פסחים וברמב"ם שם, וכן פסק בדרכי משה, אלא ודאי דלא ס"ל כרשב"א וספר אהל מועד שבב"י. ודו"ק:

סימן קעז

שכיון שאין כו'. הרב רבינו יונה ומהאי טעמא אף מין לפתן שאוכלן בלא פת א"צ לברך אם קובע ללפת פת במינים אחרים, משא"כ במיני פירות, והיינו טעמא משום דגם זה בא מחמת פת, דזהו טעם פטורם בברכת הפת, מדפוטרות אפילו בפירות שאוכל בלא פת אם קבע עליהם, ויש לומר דהוא הדין בלפתן דמחמת סעודה, רוצה לומר פת:

יש להסתפק כו'. מ"א (ולא דמי למה שכתבו התוס' דף ל"ח, משום דבא מחמת סעודה, דכל מה שאינו לפתן היינו דהוא עצמו סעודה יחשב כיון שבא להשביע, והפת הוא ראש לכל מילי סעודה כמו יין למשקים, אבל לפתן אינו סעודה. אבל מה שכתב אבן העוזר צריך עיון גדול, דלמה לי סבת הפת במים):

אפילו אוכלם כו'. (ומה שכתב הלבוש וכן הוא ברשב"א, זה אינו, דבכהאי גוונא גם לפניהם אין צריך, כמו שכתבו הרא"ש ומ"א סי' קס"ח וקע"ד, וגם לעכל לא הזכירו כלל, אלא תלו טעמא כיון שבאו בתוך כו'):

סימן קעח

ונטל המאכל כו'. דהא בדברים שאין טעונין עסקינן. ועיין סי' ר"ו סעיף ה' דאם לא היה לפניו מאותו המין צריך לברך אם לא היה דעתו אפילו בלא שינוי מקום, וא"כ מה קמ"ל רב חסדא, אלא על כרחך כמ"ש, ואתי שפיר דמהני דעתו אפילו לדעת הרא"ש בפירוש הירושלמי ברכות פ"ו ה"א מאן דנסיב תורמסא כו', עיין שם סימן ר"ו ס"ו:

סימן רב

שמפני חשיבותם כו'. רש"י דף ל"ט (גבי בפה"א נגד שהכל נהיה בדברו וה"ה לבפה"ע נגד בפה"א דלכ"ע חשיבא טפי אלא דלא חשיבא כ"כ כבפה"א נגד שהכל נהיה בדברו כמ"ש הרא"ש ע"ש ובגמ' דף (מ"ה) [ל"ה] גבי יין דכל דחשיב טפי פורטין אותו יותר והיינו טעמא דפת):

וכן חרובים כו'. (ובבדק הבית ר"ל שלא לברך כלל וכמ"ש בש"ע דאל"כ מנ"ל לפלוגי בין ברכה לשביעית בחרובים יותר מבבוסר):

בד"א שמברכין כו'. ומ"ש הש"ך שדוחק לחלק כך היינו לענין רבעי דלא מהני ביה שינוי כמו בברכה. וגם אם היה תלוי בשינוי א"כ פגים שלא נשרפו ולא נפלו ליתחייבו. אבל מ"ש בשם הרמב"ם גם בברכה זה אינו דא"כ הל"ל והן כלשונו בכל פירוש המלות וכ"כ כאן גבי קור. ועוד דלא פליג על הגמ' ופוסקים דמדמו לשביעית מדלא הביאו ב"י. אלא ודאי דנובלות ר"ל שנופלים וכמ"ש בפירוש המשנה ספ"ק דערלה, וע"ז פי' כאן שהן פגין, ולא תמרי דזיקא שנגמר בישולן כמ"ש הש"ך, ואז דרכן ליפול ע"י הרוח ולא בעודן פגין, אלא יפלו ע"י שנבלו לשון כמישה כפרש"י בפרשת יתרו, ולפי שנופלין מחמת שנובלין נקרא הנופל נובל. שאם גם בושלי כמרי הוא ע"י רוח היינו תמרי דזיקא וליפטרי ממעשר עי' גמ'. ומש"כ הש"ך לחלק בין ברכה לערלה זה אינו דגרעינים יוכיחו. ותי' הב' ג"כ צ"ע דהא קפרס לאו טפל הוא כדאיתא בגמ', וגם גרעינים לפמ"ש הרא"ש. ולפמ"ש י"ל שכוונתו שאין למדין אלא אם מה שנראה טפל הוא פרי אם לאו והוא שלא נשתנה אבל בנשתנה גם פרי עצמו לא דמי ברכה לערלה:

וראויים לאכילה כו'. (ומ"ש אבן העוזר בשם הרמב"ם פ"ב דעוקצין זה אינו ע"ש ברמב"ם שלא הזכיר כלל שראויים לאכילה ובודאי לא פליג על התוס'):

לכתחלה כו'. עי' הרב רבינו יונה דטעמיה דבה"ג ג"כ משום ספיקא הוא ואף שהרי"ף לא הזכיר חוץ לארץ והרמב"ם פסק כר"ע גם בא"י לא קי"ל הכי כמ"ש ביו"ד סי' רצ"ד. אבל מ"ש המ"א צע"ג ואשתמיטתי' מ"ש הרא"ש אבל גרעינים כו' ע"ש. ואפ"ה פטירי מרבעי דלאו פרי גמור הן כמו בוסר ופגין (עי' פ"ב דעוקצין אם מטמאין) דחייבים בערלה ולא ברבעי דדמי למעשר שני דכתיב ביה פרי ופטר פגין ובוסר עד שיגיעו לזמן שמותר לקצצן בשביעית שכבר הם פרי גמור כדתנן ספ"ד דשביעית משא"כ בברכה דמשאסור לקצצן מברך בפה"ע אע"ג דלא פרי גמור הוא. וה"ה לגרעינין הראויים לאכילה דהא אסירי בתרומה ומטמאין טומאת אוכלין אם כנסן לאוכלין כדתנן פי"א דתרומות בתוספתא שהביא הר"ש פ"ג דעוקצין (ומנובלות דפטירי מרבעי להטור יו"ד וברכתן שהנ"ב אין ראיה דהא להרמב"ם חייבים אפ"ה ברכתם שהכל נהיה בדברו). והא דתנן בפ"ב דעוקצין כל הגרעינין כו' ר"ל אפי' שאינן ראוים.
ומשה"נ לא קתני בהו ביעור בשביעית (פ"ג) [פ"ז]:

סימן רמב

בכלל מקראי כו'. בלאו הכי נמי משמע, מדאיקרי קודש ואתיא במכל שכן מיו"ט. וכן מוכח מפרש"י על פסוק זכור וגו' שפירש כבית שמאי, מכלל דלכבדו במנה יפה הוא מדאורייתא, משום דקודש הוא לקדשו במאכל כו'. משא"כ להרמב"ם ז"ל שאין מצוה אלא שלא להתענות בו, כמבואר בב"י סי' תי"ח, ונפקא ליה מדכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' מכלל דבשבת אסור להתענות. ולא חשיב לה בתרי"ג, משום דנפקא מכלל מצות אכילת המן שאינה נוהגת לדורות. וביו"ט שנאמר מקרא קודש יהיה וגו' ודרשו בספרי לקדשו כו', ס"ל דאסמכתא בעלמא היא, שהרי במנין המצות מנה שש מצות לשבות ממלאכה בששת ימים טובים מדכתיב מקרא קודש בכל חד וחד ע"ש, וזהו כמ"ש הב"י סי' תפ"ז, ולא מנה לקדשו במאכל כו'. וגם בשבת אי הוה סבירא ליה דהא דאסור להתענות הוא מדרשת הספרא לקדשו כו', א"כ גם לכבדו בכסות נפקא מלקדשו, ומנא לן לחלק ביניהם מסברא, ובהדיא מבואר ברמב"ם דלכבדו בכסות הוא מדרבנן:

העונג והשמחה כו'. ר"ל עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, כמבואר ברמב"ם סוף פ"ו מהלכות יו"ט. אבל העונג בשאר דברים משמע שם דאינו אלא מדברי סופרים, כמו בשבת, ועיין במ"א סי' תקכ"ט ס"ק ג' ודו"ק:

בערב שבת הבא כו'. זה פשוט. ונלמד מדתנן שבת נותנין ג' סעודות ודג וירק, כמבואר ביו"ד סי' ר"ן, מהטעם המבואר בתוס'. ואם כך הוא בעני העובר ממקום למקום כ"ש בעניי העיר, דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. ומ"ש ביו"ד סי' רנ"ו דנותנים לכל אחד מזון ז' ימים, אפשר שהם ט"ו סעודות עם דג וירק לשבת. ואף אם הם מזון י"ד סעודות, כמו מזון ז' ימים דסמיך ליה, יש לומר דהטור ושו"ע נמשכו בזה אחר לשון הרמב"ם, שהעתיקו לשונו שם, והרמב"ם לא ס"ל כסברת התוס' הנ"ל, כמ"ש (הבהיר) [הבית הלל] סי' רנ"ה ע"ש. אבל הט"ז שם סוף סי' רנ"ג העתיק סברת התוס' לפסק הלכה, וכאן כתב דכשאין נותנים לו מהצדקה רק שתי סעודות לא יטול סעודה שלישית, ולכן היה הטור פטור מסעודה ג' לפי שהיה מוטל הכל על הצדקה וצ"ע.
והנה דברי הטור יש ליישב אף לפי סברת התוס', דספיקו של הטור היה אם נאמר דהמעט שיש לו משלו כמי שאינו, כיון שאינו מספיק לו, ומה שאחרים נתנו לו לא הספיק אלא לעשות שבת כחול, דהיינו בג' סעודות ודבר מועט, שזה נקרא גם כן חול כמבואר בהדיא בפסחים דף קי"ג אף על פי שאמר רבי עקיבא כו' אבל עושה הוא כו'. שבודאי עיקרא דמילתא דרבי עקיבא לא נאמר במי שיש לו י"ד סעודות שלא יטול מהקופה, שהרי איסור גמור הוא זה, ומאי ואל תצטרך, שמשמע שאם היה רוצה היה נוטל (ועוד דלמה הזהירו על דבר מועט לצמצם לזה משאר הימים כמ"ש הט"ז ולא הזהירו על סעודה שבמוצאי שבת שיאכלנה בשבת לשיטת התוס' ודו"ק). וכן מוכח בהדיא ברמב"ם שכתב ואינו חייב להצר עצמו כו' עשה שבתך כו', משמע דעצה טובה היא ומדת חסידות היא זו, ולא הזכיר שם י"ד סעודות אלא מיירי שיש לו יותר וחייב בג' סעודות, אלא שאין צריך לבקש מתנות מאחרים שלא מהקופה להרבות במאכלים הרבה יותר מבחול אלא די בדבר מועט כמ"ש אף על פי שאמר ר"ע כו', וזה ברור לפי דעת הרמב"ם. וכן דעת הטור כיון שהיה מתפרנס מאחרים ולא היה פרנסתם מספקת לו להרבות במאכלים הרבה יותר מבחול אם כן די בדבר מועט, דמן הסתם היה בענין שאם היה מרבה בהוצאות שבת והיה חסר לו בחול היו האחרים ממלאין לו, שעליהם מוטל למלאות כל מחסורו, לכן היה ראוי ונכון לו לעשות שבתו כעין חול שלא להטיל שבתותיו על הבריות. ומהמעט שלו אפשר שפטור הוא לכבד ממנו שבת, כיון דאפילו מצדקה פטור הוא כל שאין לו שיעור המבואר ביו"ד סי' רנ"ג, ומותר לו לקבלה. דהטור בודאי לא היה מתפרנס מהקופה, שלא נהגו בה בדורות האחרונים כמ"ש הסמ"ק הובא בש"ך ליו"ד סי' רנ"ג, אלא מנדבת יד אחרים שהיו מספיקים אותו. ואחר כך פשיט ליה מפירוש רש"י שצריך לזרז עצמו לכבד יותר מדבר מועט (וכן מוכח בהדיא במ"א סק"א ודו"ק), כמ"ש הב"י דמדתנא דבי אליהו שמעינן שאף שהשעה דחוקה לו ביותר צריך לעשות דבר מועט ומפירוש רש"י בבן תימא שמעינן שצריך לזרז את עצמו ביותר מתנא דבי אליהו דהיינו יותר מדבר מועט אף על פי שהוא יותר מכדי יכולתו ע"ש. וסיים הטור על כן כל אדם כו', ר"ל כל אדם יזרז את עצמו יותר מכדי יכולתו, מי שפרנסתו מספקת לו לעשות דבר מועט יצמצם בשאר ימים לעשות יותר מכדי יכולתו ומי שאין פרנסתו מספקת אפילו לדבר מועט אלא לפת בלבד כמו בחול עכ"פ יצמצם בשאר ימים כדי לעשות דבר מועט. ולכן לא הזכיר השו"ע כלל ההיא דדבר מועט אלא סתם וכתב דיצמצם בשאר ימים. אבל הלבוש והט"ז לא כתבו כן (לכן סתמתי בפנים):

נכון לתקן כו'. הנה בנו של הבית הלל כתב בהג"ה דדוקא עד שליש דהידור מצוה עד שליש, וסיים דדגים הוא חיוב גמור מדאורייתא ע"ש, והוא תמוה מאוד, שהרמב"ם והשו"ע השמיטו חיוב דאורייתא, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא, וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגים, ומה שהזכירו דגים בגמרא בכמה מקומות היינו למצוה מן המובחר, ולכן מי שאין ידו משגת פטור. וכיון שכן הוא אין דמיונו עולה יפה מהידור מצוה עד שליש, דהתם אתרוג הראשון מחויב הוא לקנותו חיוב גמור, לכן צריך להוסיף שליש על חיוב זה משום הידור מצוה, אבל הכא עיקר חיוב הדגים הוא משום הידור מצות עונג, שהרי יכול לענג ג"כ בדברים אחרים חשובים, ואף אם הדגים יותר חשובים מכל מקום נקרא זה הידור מצוה, ומנין לנו להוסיף עוד שליש על ההידור (לכן לא העתקתי דבריו):

ברבית של דבריהם. הנה ירושלמי זה הובא בתשובת מהרי"ל סימן ל"ז ללמוד ממנו להלוות צדקה ברבית, והוא הדין למעות יתומים עיין שם, ואנן קי"ל ביו"ד סימן ק"ס דאין להלות צדקה ומעות יתומים אלא ברבית דרבנן. וע"ש בב"י דאף הרשב"א לא עלה בדעתו להקל בצדקה אלא משום דאין לה בעלים מיוחדים. וע"ש בט"ז סי' קע"ב סק"ג דאין להתיר ברבית קצוצה משום דבר מצוה, וכן הוא בש"ך שם סק"ח. ורמ"א שם שהביא דעת המקילין להלות על מקומות בית הכנסת בלא נכייתא, היינו משום דס"ל דבלא נכייתא היא אבק ריבית ע"ש, ובסי' ק"ס סעיף כ"ב בהג"ה כוונתו שהקהל סומכין על המתיר אפילו ברבית קצוצה, אבל אין לסמוך על זה כי אם לצורך גדול שהוא כפקוח נפש כמ"ש הט"ז שם.
וע"ש בט"ז ס"ק כ"א דלפקוח נפש מיירי שהמלוה הוא רשע, ומשמע דהוא הדין לדבר מצוה. ומה שמתירין להלוות על מקומות בית הכנסת היינו שהרבית היא המצוה (ואעפ"כ לא העתקתי כן כאן, לפי שיש לומר דהני מילי ברבית קצוצה, אבל באבק רבית אפשר דלא גזרו כלל לדבר מצוה אף על המלוה):

סימן רמג

אם שכרו לימים כו'. אף שבשו"ע כאן י"ל דצוהו לעשות בשבת, וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם הועתק בשו"ע סי' רמ"ד ס"א, מכל מקום הרי פירש שם המ"א סק"ג כלומר ששכרו לימים (ור"ל כמ"ש בפנים כאן). וכך הוא בהדיא בריא"ז סוף פ"ק. וכן משמע בכל הפוסקים הובאו ב"י סי' רמ"ד שהביאו הירושלמי לחלק בין שכיר יום לקבלנות, ואי כשצוהו לעשות בשבת אף בקבלנות אסור כמבואר בסי' רנ"ב. ועיין בב"י שם שכתב ודומה כאילו כו' משמע בהדיא כמ"ש. וכן מוכח בהדיא בספר התרומה סי' רכ"ב ע"ש. וכ"מ בהדיא במרדכי הובא ב"י סוף סי' רמ"ד, דאף כשקובע לו לעשות בשבת יש חילוק בין שכיר יום לקבלנות. וכן פסק בש"ע שם. וע"כ הוא מהטעם שכתבתי בפנים.
ולפי זה הטעם אתי שפיר מ"ש בסי' רמ"ז ס"ג, דכהאי גוונא מקרי קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה, שבודאי לא יחזור באמצע הדרך. והוא הדין במרחץ אם שכרו לשנה ומשלם לו בעד כל היסק והיסק ואינו מקפיד עמו מתי יסיק, בזה צדקו דברי בעל תוספת שבת. וכן אפילו אם אינו משלם לו בעד כל היסק אלא בעד כל יום רק שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות, אינו דומה לשכיר יום שלא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעמול כל היום בלבד, אבל זה שקיבל לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן כמבואר בב"י לגירסא דבקבלנות, ואף שמשלם לו בעד כל יום לא נפיק מתורת קבלן בהכי כמ"ש בסי' רמ"ז ס"ג, ולהכי הוצרך הרא"ש לפי גירסא זו לאסור כששכרו לימים משום שכר שבת ולא משום שכיר יום. וכן כשהתירו ספר התרומה והגהות מרדכי להניח לשכיר שנה שיעשה בשבת היינו שקיבל עליו לעשות כל המלאכות שיצטרך לו בתוך שנתו כמ"ש הב"י סי' רמ"ד, אלא דמטעם אחר לא קיי"ל הכי. אבל אם לא היה כקבלן לא היה מועיל מה שהוא שכיר לשבת בהבלעה, שהבלעה אינה מועלת אלא לשכר שבת בלבד כמו שיתבאר בסי' (רמ"ה) [רמ"ו].
ובהא אתי שפיר מ"ש הב"י סי' רמ"ה על הגהות אשרי גבי מטבע כיון שאינו שוכרו אלא לשבת כו', ר"ל שאם היה שוכרו לשבוע או לחודש היה אפשר לומר דס"ל כספר התרומה וסיעתו, דזה נמי קבל עליו כל המלאכות והעסקים המצטרכים בבית המטבע בתוך משך זמן שכירותו.
והא דהצריך מהר"ם גבי מכס שיתן לו מכל מאה, ולא די לו ששוכרו לכל המלאכות המצטרכות באותו יום, היינו לפי שהמלאכה הצריכה אין לה גמר והפסק כלל מצד עצמה, ואין לה גבול וסכום ידוע לומר כך וכך מכס תקבל, אלא גמר מלאכה הוא גמר היום, שכשיצא היום ששכרו לו פטור הוא מלהתעסק עוד, ואין חיובו אלא ביום ששכרו לו, וכיון שיום זה הוא שבת הרי שכרו לשבת ממש ואסור אפילו במקום הפסד מרובה. משא"כ כששכרו לכל המלאכות הצריכות לחדש או לשנה, שגמר סכום המלאכות הוא גמר השנה וחדש, והרי הוא שכור לשנה ולחדש לעשות כל המלאכות המצטרכות בהם, והרי הוא דומה לקבלן. אבל כשאומר לו מכל מאה אתן לך כך וכך הרי הוא שכור לסכום המאות, אלא שקובע לו סכום המאות בשבת, וזה התירו משום פסידא ודו"ק:

שקנסוהו כו'. הנה דעת הב"י ורמ"א להחמיר אף אם לא עבר אלא על מראית עין. ואף המ"א שהעתיק דעת הב"ח מודה בכאן שעשה איסור מעיקר הדין. ולא דמי למ"ש בסי' רמ"ד ס"ג דאין איסור בדיעבד מעיקר הדין אף בשכיר יום כמשמעות הט"ז, דיש לומר כמ"ש המ"א סי' שכ"ה ס"ק ל"א דכיון דקצץ שרי מדינא, משא"כ כאן דאין קציצה זו מועלת כיון שאף אם לא יעשה לא ינכה לו כלום מקציצתו כמ"ש המ"א. וכששכרו לימים ג"כ אסור בדיעבד בלאו הכי משום שכר שבת כמ"ש הב"י לגירסא שניה ע"ש:

סימן רמד

ובכך הוא חפץ כו'. דלא כתוספת שבת סי' רמ"ג דאוסר אם צריך אליו במוצאי שבת מיד משום דהישראל מרויח, דבהדיא מבואר בסי' רנ"ב ס"ד ובהג"ה שם דכשצריך אליו מותר ללובשו בשבת ולא חיישינן להרוחה זו (ואין סברא כלל לומר דמיירי בעבר ונתן, שאין זה במשמע דבריהם כלל. ועוד דהוה ליה לאסור ללובשו כדי שלא ירויח ולא יעשה איסור למפרע, דכהאי גוונא מצינו בכמה מקומות. עיין במ"ש לקמן גבי סיתות אבנים). וכן משמע בהדיא בט"ז סי' ש"ז סק"ג ובמ"א סי' רמ"ז סוף ס"ק ב שאסרו לומר לנכרי שצריך אליו שתגמר מלאכתו במוצאי שבת מיד בענין שיצטרך לעשות בשבת, משמע שאם אינו אומר כך להנכרי, אף שבאמת הוא צריך לה במוצאי שבת מיד אין בכך כלום, דאין זו נקראת הרוחה אלא הנאה בעלמא, ומותר ליהנות ממעשה שבת כשצריך לכך בשבת, או במוצאי שבת לאחר שהמתין בכדי שיעשה אף שבאמת עשה בשבת, או אפילו מיד במוצאי שבת אם אין ידוע לו בבירור שעשה בשבת. והרוחה שאסרו הראב"ד והרא"ש ומהרי"א וב"י סי' רמ"ג ורמ"ז, היינו הרוחת נכסיו שמתרווחין ומתרבין על ידי כך, דכיון שיש לישראל ריוח נכסים ממש ממלאכה זו אזי מחזי כעושה בשליחותו כמבואר ברא"ש סוף פרק קמא דשבת, אבל בהנאה בעלמא לא מחזי כעושה בשליחותו כיון שלו עצמו יש ריוח נכסים ממש עביד אדעתיה. ומ"ש המ"א כאן סק"א דאין קפידא כו', היינו לאפוקי אם היה מקפיד שתיעשה היום לפי שלא תוכל להעשות כלל למחר ויפסיד מלאכה זו לגמרי, שאז כיון שיש ריוח ממש מחזי כעושה בשליחותו אף דעביד אדעתא דנפשיה.
ומיהו צריך עיון בדברי המ"א, שבסי' רמ"ג סק"ב כתב וליכא למימר דאדעתא דנפשיה קעביד כו', משמע בהדיא דהיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מתסיר משום ריוח הישראל, ואמאי אסר כאן בקבלנות דעביד אדעתא דנפשיה. ועוד קשה דכאן בס"ק ט"ז כתב טעם האיסור כששכרו לכל המלאכות משום דמשתרשא ליה, משמע לכאורה דאף אם מקרי קציצה אסור כמ"ש בראש הסימן, ואילו בסוף סי' רמ"ז כתב טעם המתירים (והיינו הגהות מרדכי בשם רא"ם. ואף שבב"י כתב דאפשר דדוקא בדליקה התיר, מכל מקום בספר התרומה סי' רכ"ב מבואר בהדיא דהוא הדין לכל המלאכות ע"ש. וכן משמע למדקדק היטב בהגהות מיימוניות פ"ו ובהגהות מרדכי פרק קמא. עיין מ"א סי' רנ"ב סוף ס"ק ט' ובסי' רע"ו סק"ד ודו"ק) משום דזה מקרי קצץ, משמע דטעם האוסרים משום דלא מקרי קצץ אבל משום הרוחה לא מיתסר אי הוה מקרי קצץ, וכמ"ש בסי' רמ"ג. וצריך לומר דס"ל למ"א עיקר כמ"ש בסי' רמ"ג, ואתי שפיר מ"ש בסוף סי' רמ"ז. ומ"ש כאן בס"ק ט"ו ט"ז נמי אתי שפיר משום דכאן הרי קצץ, אלא משום שהוא שכיר שנה ולא היה מנכה לו כלום ונמצא שאין לו ריוח במלאכה, מכל מקום מקרי עביד אדעתא דנפשיה (כמ"ש ספר התרומה והגהות מרדכי), אלא משום דכיון שלהישראל יש ריוח ולו אין ריוח מחזי כעושה בשביל ישראל ולא אדעתא דנפשיה כאלו לא קצץ כלל. וז"ש המ"א וליכא למימר דעביד אדעתא דנפשיה, ר"ל שירויח בזה שלא יפסיד שכרו שהרי יצטרך לשלם לו, נמצא שאין לו ריוח בזה וא"כ אסור משום ריוח הישראל, אבל אם גם לו היה ריוח לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל. ואף שברא"ש שם מבואר דאף בקבלנות לא התירו אלא כשאין שם ריוח, היינו לענין ליתן לכתחלה בערב שבת, דהא מוכח לה משכירות כלים שאסור להשכיר בערב שבת לפי שיטתו משום דמחזי כו', והיינו כשנותן לו בערב שבת דוקא דמחזי כאומר לו לעשות בשבת, אבל בד' וה' מותר ליתן לו, כ"ש כשהנכרי מסיק המרחץ מאליו בכל שבתות השנה. זהו דעת המ"א בסי' רמ"ג. ומ"ש כאן דאין קפידא כו', י"ל דכוונתו שאם היה לו ריוח בזה היה אסור ליתן לו בערב שבת, דבבא זו כתבה הרמב"ם במקום מתניתין דאין נותנים כו', כמ"ש המגיד משנה ע"ש. דאף שהרמב"ם וב"י חולקים על הרא"ש גבי שכירות כלים, היינו משום שהשוכר עושה המלאכה לעצמו, ובשביל ריוח הישראל לא מחזי כשלוחו, משא"כ בקבלנות שעושה לישראל אפשר דכולי עלמא מודו, וגם בלאו הכי הא קי"ל כהרא"ש.
ועוד יש לומר והוא עיקר דסבירא ליה דאף להרא"ש גרע קבולת משכירות (וכן משמע ברא"ש שלמד דמותר ליתן עורות לעבדן בד' וה' מהא דמותר לשלוח איגרות בד' וה' ולא משכירות כלים), דקבולת אם היה בה ריוח לישראל אף אם לא מחזי כעושה בשליחותו כגון שנתן לו בד' וה' מכל מקום מחזי כעושה בשבילו, כיון שבמה שהיא נעשית בשבת יש לו בזה ריוח נכסים, או ריוח מלאכה זו גופה אם היה בענין שאי אפשר לה להעשות בשבילו אלא בשבת כגון היוצא לדרך במוצאי שבת מיד ונותן כליו סמוך לחשכה. משא"כ בשכירות כלים שמשכיר לו בין שיעשה בין שלא יעשה, כמ"ש המ"א סי' רמ"ג לענין שדה, ואין לו ריוח מיום השבת אלא בשעה שמשכיר לו שמרבה לו דמים גם בעד השבת, לפיכך אין האיסור תלוי אלא בשעת השכירות ולכן מותר בד' וה', וגם אח"כ אין צריך למחות כשעושה בשבת, שאח"כ אין לו ריוח כלל ולא מחזי כשלוחו ולא כעושה בשבילו. משא"כ בקבולת שבשעת עשיית המלאכה בשבת יש לו ריוח ממנה, ומחמת ריוח זה הוא חפץ ורוצה ומקפיד שתיעשה בשבת, והנכרי אין לו ריוח וקפידא בזה אלא שעושה לפי תומו להשלים פעולתו, שאילו התנה עמו הישראל שלא יעשה עד לאחר השבת לא היה לו שום מניעת ריוח בשביל זה, הלכך כיון שכל ריוח עשיית השבת הוא לישראל ולא לנכרי מחזי כעושה בשבילו וצריך למחות בידו, אע"פ שעיקר המלאכה עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד. אבל אם גם עשיית השבת היא אדעתא דנפשיה, כגון גבי מרחץ אילו היה מנכה לו משכרו לא מחזי כלל כעושה בשבת בשביל ישראל כי אם בשבילו. והוא הדין גבי עושי מלח וברזל וזכוכית דלקמן, והוא הדין גבי אריסות שדה שבסי' רמ"ג ס"א בהג"ה. ובזה נסתלקה קושיית שו"ת תודת שלמים על הראב"ד וסייעתו ע"ש. וכן משמע בהדיא בסי' רע"ו שהעתיקו שם ב"י ורמ"א ומ"א דברי התוס' וספר התרומה וסיעתם דגבי נר אסור אפילו קצץ, ועיקר הרבותא בע"כ היא בענין דגבי איגרת שרי בכה"ג דלא משתרשא ליה לישראל, וגבי נר אסור משום שגופו נהנה כו'. ולכן גבי שכירות פירש המ"א שם שנותן לו בכל יום כך וכך, ור"ל בעד הדלקת נרות, דאף שיש לישראל ריוח ממלאכה זו גופה שבליל שבת צריך הוא לנר, מכל מקום לנכרי יש ג"כ ריוח ידוע, שאם לא ידליק בליל זה לא ישלם לו בעד ליל זה והילכך עביד אדעתא דנפשיה (ואין לאסור משום שהוא שכיר יום, כיון שקבל עליו כל המלאכה דינו כקבלן כמ"ש בסי' רמ"ג. וגבי קבלנות נמי אפשר דמיירי כשמשלם לו בעד כל הדלקה והדלקה. או אפשר דעיקר הרבותא היא משום שכירות, דהתם טעמא הוא משום שגופו נהנה, וקושטא דמילתא נקט דאף בקבלנות אסור אף אי הוה משכחת ביה גוונא דהתירא גבי איגרת). ומהאי טעמא נמי שרי כשאין לישראל מעשיית השבת אלא הנאה בעלמא, שצריך אליו במוצאי שבת מיד, או בשבת להאומרים דאין צריך כדי שיעשו, לפי שעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, שגם לו יש הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר ולא מחזי כעושה בשביל ישראל.
(ועוד יש לומר בענין אחר קצת, דאפשר דהא דאסר הראב"ד כשמרויח אף שעושה לטובת עצמו, היינו משום דכיון דמעיקר הדין אסור שיהיה לישראל הרוחה ממלאכת הנכרים בשבת גזרה שמא יאמר לו לעשות, הילכך כשהנכרי עושה מאליו מחוייב הישראל להשתדל שלא יעשה ולא יהיה לו הרוחה, דהיינו דכשהגוי עושה לטובתו חייב הוא למלאות טובתו של הנכרי בענין ששוב לא יעשה בשבילו. למשל ישראל ששכר לו נכרי לשנה שהוא עושה אדעתא דנפשיה לקבל שכרו שקצץ לו הישראל, כמ"ש ספר התרומה והגהות מרדכי, מחוייב הישראל למחול לו שלא יעשה ולא ינכה לו כלום משכרו כדמשמע במ"א ריש סי' רמ"ג, לפי שבמחילה זו אין בה חסרון כיס כיון שכבר קצץ לו שכר לזה מתחלת השנה בין שיהיה לו מה לעשות בין שלא יהיה [*הגה"ה מהרב עצמו: זה אינו מדוקדק, דא"כ בשוכר לכתוב תמיד לישתרי. אלא דהתם היינו טעמא דאסור כדי שישכרנו לבד משבתות, דלא מהני הבלעה אלא בשכר שבת, והיינו טעמא משום דשליח בשכר מקרי שליח בישראל. עד כאן הגה"ה]., ואין בה אלא מניעת ריוח אותה מלאכה ואסור להרויח ממלאכת גוי בשבת, אבל אינו מחויב להפסיד מכיסו למלאות טובתו של הגוי כדי שלא ירויח לו במלאכת עצמו בשבת, למשל גוי העושה מלח בקבולת דהיינו שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח, אף שהישראל מרויח בזה כמ"ש לקמן, מכל מקום כיון שאינו מחויב להפסיד מכיסו לשלם להם אף אם לא יעשו א"כ מותר להניחו שיעשה בשביל טובתו, ואף שיגיע לו ריוח מזה אין בכך כלום כיון שהגוי מתכוין לטובתו והוא אין בידו למלאות לו טובתו במניעת הריוח בלבד, שבמניעת הריוח מחויב הוא שאסור להרויח בשבת ממעשה נכרי, ואף שהוא עושה לטובתו מכל מקום על ידי מניעת הריוח שחייב בה מן הדין לא יעשה הגוי לטובתו, אבל אם אף על ידי מניעת הריוח יעשה הגוי לטובתו אין צריך למחות בידו ומותר לו להרויח ממה שהגוי עושה לטובתו. ולכן באריסות שדה שאף אם לא יטול הישראל חלקו בפירות יעשה הגוי בשביל חלק שלו לפיכך אין צריך למחות ולא להמנע מהריוח, אבל נכרי המושכר לשנה לכתוב אם הוא בענין דמלאכה זו משתרשא ליה, שאפשר לגוי להפטר ממנה לגמרי אם לא יעשה בשבת לפי שאחר השבת יצטרך עוד לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד, חייב הישראל להמנע מחשש ריוח ולמחול לו מלאכה זו היום, ואף שהגוי עושה לטובתו שלא יצטרך לעשות למחר שאינו יודע שלמחר יהיה עוד, מכל מקום בין היום בין למחר אינו עושה אלא בשביל השכר שקצץ לו, וחייב הישראל למחול שלא יעשה ושלא ינכה לו משכרו כלום, כיון שכבר קצץ לו השכר אף אם לא יצטרך לעשות כלל אם כן אין במחילה זו הפסד מכיסו אלא מניעת הריוח של אותה מלאכה אם לא יוכל לעשותה למחר, ודבר זה מחוייב הוא כמו שנתבאר):

אף שמקצת כו'. הנה לפי הטעם שכתב המ"א אם הוא בפרהסיא אסור אף אם מקצת יודעים (אבל אם עושה בצנעא אף שאירע שנתפרסם לרבים לא גזרו כמ"ש הב"י סי' רנ"ב), ועל זה כתב וכן משמע בס"ד, ר"ל דשם מבואר דכשעושה במקום פרהסיא כגון ספינה שבונים על שפת הנהר כמ"ש המ"א שם צריך למחות בידו. ולפי זה מבואר דעת המ"א בסי' זה דבספינה וכיוצא בה אסור אף במקצת יודעים. ומ"ש השו"ע בסי' רנ"ב ס"ג שהמלאכה מפורסמת שהיא של ישראל, אבל אם אינה מפורסמת רק שקצת יודעים משמע משם שמותר אע"פ שהיא במקום מפורסם, היינו משום דהתם לא מיירי דומיא דספינה אלא מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל, דאין איסור כלל מדינא כמ"ש המ"א שם, אלא שטוב להחמיר לחוש לרנון לשעה כמבואר בתשובת הרשב"א שהביא הב"י שם, ואליה רמז המ"א שם במ"ש כמ"ש בסי' תרס"ד. ואף שהרשב"א מיירי לענין דיעבד, מכל מקום הוא הדין והוא הטעם לענין למחות בידו, שטוב לחוש לרנון הבריות כיון שנעשה בפני רבים, אבל היכא שאין מפורסם לרבים רק שקצת יודעים אין להחמיר כלל אם אין שם הישראל נקרא עליו. אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליו אף בקצת יודעים אסור.
זהו דעת המ"א בסימן זה (ועיין במ"ש לקמן מהו דבר ששם הישראל נקרא עליו לדעת המ"א), דאכתי לא אסיק אדעתיה לחלוק על הש"ע בסי' רנ"ב ס"ג, שכתב שם טוב להחמיר כו', משום דס"ל להש"ע דשם מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו, וכן הוא דעת המ"א בסי' זה. אבל שם סוף ס"ק י' חלק על הש"ע שם, וכתב דהאמת יורה דרכו דשם מיירי ג"כ דומיא דסי' רמ"ד ס"ד, ר"ל דומיא דספינה דהיינו דבר ששם הישראל נקרא עליו, ומדינא אסור, ולכן צ"ע על השו"ע כו'. ע"ש שזהו כוונת המ"א בלי ספק. וכן הבין דבריו בשו"ת תודת שלמים ח"ב סי' [ג]. ולפי זה מבואר דאף בדבר ששם הישראל נקרא עליו אין לאסור כשקצת יודעים אלא כשמפורסם לרבים, דהא בסי' רנ"ב ס"ג מיירי בכה"ג, ואפילו הכי התנה אם המלאכה מפורסמת כו' ועושה במקום מפורסם כו'. וכן פסק בשו"ת תודת שלמים הנ"ל (אלא שהוסיף עוד להקל ולא קי"ל הכי כמ"ש לקמן) (וע"כ צריך לומר הטעם כמ"ש בפנים):

בספינה וכיוצא כו'. הטעם הוא דבעינן דומיא דמרחץ דלא מיתסר משום מראית העין אלא מפני ששם הישראל נקרא עליו. ועוד דבירושלמי לא אסר אלא מחובר, וכל מחובר נקרא שם הישראל עליו לפי שהוא בקרקע הישראל. והוא הדין לכל תלוש הנעשה ברשות ישראל אומרים עליו דבר זה של פלוני כיון שנעשה ברשותו, אבל תלוש שאינו ברשות הישראל אינו דומה למחובר, אלא אם כן מפורסם שהוא של פלוני, ולא שנעשה בשביל פלוני. ועיין בשו"ת תודת שלמים סי' הנ"ל שהאריך בראיות להוכיח כדברי המ"א, אלא שהבין שאין נקרא דבר ששם ישראל נקרא עליו רק ספינה בלבד שאי אפשר לה להעשות אלא בפרהסיא, ומחמת כן הכל יודעים וקורין אותה ספינה של פלוני ע"ש. אבל מדברי המ"א שם סק"ט מבואר דדוקא מנעלים שעושה בשביל ישראל לא נקרא עליהם שמו כיון שעדיין לא באו לרשותו, אבל בגדים לכובס נקרא שמו עליהם אלא שאין ידוע לרבים (וכן משמע בהדיא בתוס' ורא"ש ור"ן ושאר פוסקים שחילקו בין מחובר לתלוש דתלוש לא מיפרסמא מילתא ולדברי בעל שו"ת תודת שלמים הנ"ל אף אי מיפרסמא מילתא שרי כיון דלא משכח דבר תלוש ששם הישראל נקרא עליו לבד מספינה אלא ודאי דזה אינו).
ולפי זה החלוקים הניכרים שהם של ישראל נקרא שם ישראל עליהם. ומ"ש המ"א שם סק"י ודוקא כו', קאי על הש"ע שכתב טוב כו'. ומה שהתיר שם הב"י בשם רבינו ירוחם בכלים לכובס אף במקום מפורסם, היינו משום דאין ידוע שהוא של ישראל ולא נקרא שם ישראל עליו, אבל אם ידוע שהוא של ישראל הרי נקרא עליו שם ישראל ואסור אפילו אין מפורסם לרבים רק שקצת יודעים כמ"ש לעיל. ואפשר שצריך שיהיה שם בעליו נקרא עליו ולא שם ישראל סתם, דומיא דסי' שכ"ה סי"ד, ע"ש במ"א ס"ק ל"א ודו"ק, ובהכי אתי שפיר טפי מ"ש המ"א ודוקא כו' אחר שכתב דין החלוקים, וצ"ע:

לפסול האבנים וכו'. כן דעת התוס' והרא"ש וסמ"ג והגהות מיימוניות וטור ושו"ע, ודעתם לאסור אף כשאינו מפורסם שהוא של ישראל כמ"ש לקמן, והכלבו יחיד הוא כנגדם, ולא הביאו רמ"א אלא לסמוך עליו בדיעבד במקום הפסד מרובה ובשעת הדחק, דכהאי גוונא סמכינן איחיד במקום רבים בדרבנן. וכיון דאנן קי"ל כמ"ש הב"ח והט"ז ומ"א דבדיעבד סמכינן על ר"ת, אין לנו נ"מ כלל מזה (הילכך לא העתקתיו). ובפרט שמהלבוש משמע שאף רמ"א לא התיר אלא בדיעבד. ואף שבדרכי משה משמע קצת דהכלבו לא פליג כלל על הרא"ש וסיעתו, מכל מקום בהגהותיו חזר בו וכתב בלשון יש אומרים, שברוב הפעמים אין דרכו לכתוב יש אומרים כשאפשר לעמוס בשו"ע דלא פליגי אף דבאמת פליגי אהדדי כמ"ש האחרונים בכמה מקומות. אלא ודאי דכאן אי אפשר לומר שטעם האיסור משום פרסום, שהרי כתב הב"י סי' רנ"ב דבביתו של נכרי מותר אף שמפורסם. ועוד שהרי הרא"ש והטור והש"ע אסרו אף בדיעבד לשקעם בבנין (וחילוק התוספת שבת אין לו שחר דהרי יפסיד האבנים לגמרי ולפעמים הוא הפסד מרובה), ואם נבנה בית באיסור אין איסור מדינא אלא שנכון להחמיר כו' (ואין לומר משום דהבית אין כולו איסור אלא מקצתו שנבנה בשבת, דלא משמע הכי מדברי הפוסקים, ובט"ז כתב הטעם משום דלא אשכחן בגמרא איסור דיעבד עיין שם אם כן הוא הדין לאבנים, ובהדיא מבואר הטעם במ"א משום דקצץ ע"ש). וע"כ צריך לומר דהכא עיקר האיסור משום שאח"כ כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראל. וכה"ג מצינו חשד למפרע גבי שכירות שדה כמ"ש הר"ן ומגיד משנה עיין במ"א סק"ה. לכן לא ישקעם ולא יתפרסם שהן של ישראל, שעכשיו עדיין אין הדבר מפורסם שהן של ישראל שהוא עושה רחוק מהחומה או בביתו, שהרי אף מלאכת מחובר ממש אינו מפורסם שהוא של ישראל אלא מפני שהוא בקרקע הישראל כמו שכתבו התוס' והר"ן בסוף פ"ק דשבת ע"ש:

תוכן העניינים

קונטרס אחרון על שולחן ערוך הרב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה