קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
בכורים
פרק א משנה ד
הגר מביא. שנאמר (דברים כו,יא) והגר אשר בקרבך, וכדפי' רש"י בחומש, וכן משמע מספרי. אבל יש להקשות מה שכתב ואם היתה אמו מישראל קורא, דמאי שנא מאשה שאף על פי שאביה ואמה מישראל מביאה ואינה קוראה כדתנן בסמוך. וי"ל דכיון דתרי מיעוטי כתיבי (שם כו,טו) כאשר נשבעת לאבותינו, (שם כו,י) ואשר נתת לי, אם כן על כרחך דקמא אתי למיעוטי גר ולרבוייה אם אמו מישראל, דאי לא תימא הכי לישתוק קרא מלאבותינו וליכתוב אשר נשבע ה' ואז הוה ממעט הגר לגמרי כאשה. וא"ת ומאי חזיא למדרש הכי אדרבה נרבה אשה מלאבותינו דאביה ואמה מישראל ונמעיט גר מאשר נתת לי כדממעטינן ליה בסוף מעשר שני מוידוי מעשר. וי"ל דסברא הוא למדרשיה בגר, חדא כההיא דתנן פרק ד' דחולין משנה ד' תאמר בטריפה שיש במינה שחיטה, הכי נמי גר יש במינו שנטלו חלק בארץ דהיינו זכרים דישראל, דאין גריעות הגר גריעותא דגופא אלא שחובת אביו גרמה לו, ולכן כל עוד דמצינן למקרביה מקרבינן ליה. תדע שהרי תניא בתוספתא (פ"א מ"ג) דבני יתרו מביאים וקוראים דקרינן בהו אשר נשבע לאבותינו שמשה נדר ליתרו וכמו שכתב הש"ר, אף על גב דאבותינו ודאי הן הם אבות ישראל. ועוד יש סברא אחרת דמצינו שהגר שוה לישראל בכל המצות, ולכן כל עוד דמצינן לאשווייה משווינן ליה, מה שאין כן באשה דאית בה תרתי גריעותא, חדא ששום אשה לא נטלה חלק מדין חלוקה אלא בתורת ירושה כבנות צלפחד, ועוד דאינה שוה לישראל בכמה מצות. והשתא מתורץ מאי דהיקשו התוס' לרש"י פרק ג' דברכות דף כ' ב', דבעי גמרא אם הנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא כיון דכתיב ואכלת ושבעת ואינה מצות עשה שהזמן גרמא, או דלמא לא מחייבי, ופי' רש"י משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא ניתנה
לנקבות. והיקשו התוס' דכהנים ולוים נמי תיבעי (לרבי מאיר סוף מעשר שני) שלא נטלו חלק בארץ. ומצאתי לרשב"א בחדושיו שהליץ על רש"י מכח הטעם האחד שכתבתי דיש במינם שזכו לארץ והיינו זכרים דישראל, אלא דקשה לו מוידוי דמעשר דאמעוט גרים מאשר נתת לנו, ואין סברא לחלק בין גרים דליתנהו מזרע ישראל לכהנים, דהא רבי יוסי פליג התם ארבי מאיר ולא פליג אלא מטעמא דיש להם ערי מגרש. ודוחק לומר דלדבריו דרבי מאיר קאמר. אבל נראה לי דצריך לצרף עוד בתשובת הרשב"א הטעם השני שכתבתי, כיון דאיכא צד אחד לחיוב מואכלת ושבעת אין סברא לפוטרם מצד האחר הואיל וישנו במינם השוו להם בשאר המצות. וא"ת ואכתי בוידוי מעשר לחייבו דכתיב ביה נתת לנו וכאשר נשבעת לאבותינו, והתם משמע דאפילו אמו מישראל אינם מותרים וראיה מכהנים ולוים. וי"ל דשאני התם דתולה הדבר דוקא בנתינת הארץ דכתיב האדמה אשר נתת לנו, ומה שכתב אשר נשבעת לאבותינו אינו תנאי פרטי דבק אל האדמה, דאם כן הוי ליה למימר האדמה אשר נתת לנו ואשר נשבעת לאבותינו, דאז הוי כבכורים שתלה הענין באבות ובנתינת הארץ, אבל השתא דכתיב אשר נשבעת הויא הודאה לה' יתברך שקיים שבועתו, וכך לפי מה ששנינו בשילהי מעשר שני במשנה י"ג, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות, דנראה שהשבועה קאי שתהיה זבת חלב ודבש, ולפי זה אתי שפיר דלרבי מאיר פליג דוקא בוידוי מעשר משום דתלי בנתינת הארץ ולא פליג בגר ואמו מישראל משום דאתרבי מלאבותינו, ומינה דגבי מעשר לא יתודה גר אפילו אמו מישראל. וכן כתב הרמב"ם סתם סוף הלכות מעשר שני. ובמאי דכתיבנא אפשר ליישב דברי הרמב"ם שסותרים זה לזה, שבפרק ד' ה"ב דהלכות ביכורים פסק דגר מביא וקורא, וכדכתב הר"ב טעמא דאברהם נקרא אב המון, ובמעשר שני (פי"ג הי"ז) כתב וז"ל, ישראלים וממזרים מתוודים אבל לא גרים ועבדים משוחררים מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר: (כאשר נשבעת לאבותינו)[ואת האדמה אשר נתת לנו]. וקשה טובא דאמאי ממעטא מוידוי דכתיב ביה לאבותינו. אלא נראה דעיקר טעמיה הוא מאשר נתת לנו וכדכתב בהדיא בפירוש למשנה (פ"ה מי"ד) ז"ל, לפי שלשון פרשת הוידוי הוא אשר נתת לנו ראוי שלא יתודה גר ולא עבד משוחרר, ע"כ. ולא חש לפרשו בחיבורו אלא האריך לכתוב סיפיה דקרא לתרץ דמאי שנא מבכורים דאתרבה מטעם לאבותינו ובוידוי מעשר אימעוט, לזה כתב הרי הוא כאשר נשבעת לאבותינו, פי' ולא נאמר אשר נשבענו דאז הוי מתרבי כמו שהוא בבכורים דאתרבו דוקא מלאבותינו:
הרע"ב ד"ה שאינו וכו' - ורמב"ם כתב וכו'. אבל רש"י פרשת כי תבא (כו,יא) כתב כמתניתין דהכא דמביא ואינו קורא, וכן משמע מפרק אלו הן הלוקין דף י"ט א', דאמר רב אשי דכיון דאיכא ביכורי הגר דבעי למימר אשר נשבע לאבותינו ולא מצי אמר וכו'. ומשמע דפליגי אירושלמי דסבר דמצי אמר לאבותינו משום דאברהם איקרי אב המון. ולהרמב"ם נראה דלא סמך אהא משום דרב אשי אמר כן לדחות מאי דהוה בעי למימר סתם דבכורים הנחה מעכבת בהן וקרייה אינה מעכבת, מדפריך התם בברייתא מה לבכורים שכן טעונים הנחה ולא פריך מקרייה, והא דדחי רב אשי דכיון דגר לא מצי אמר לאבותינו לא פסיקא ליה למיפרך נמי מקרייה, פי' דלא בעי למיפרך דלא כמתניתין דהכא דסבר דגר אין יכול לומר לאבותינו, ופריך מהנחה דהוי ככולי עלמא, ולעולם דקרייה נמי מעכבת, וכן כתב הרמב"ם פרק ד' ה"ג דהלכות בכורים:
פרק א משנה ו
יבש המעין. הראב"ד גריס בפרק ב' ה"ד מהלכות טומאת אוכלין, יבש האילן או נקצץ. והנאתני גרסתו, דלפי גרסתנו למה לא יקרא דהא אפשר לאתויי בדוולא שידלה ממקום אחר וכדאמרינן בפרק ט' דבבא מציעא (קד,א) ובבא בתרא דף פ"ג בענין הקרקע, תניא בברייתא יבש האילן או נקצץ:
פרק ב משנה א
הרי אלו. חזר ואמר הרי אלו בתרומה ובבכורים, לומר מה שאין כן במעשר א"כ דר"ל שום אחד מאלו, ואי לא תני הכי הוה אמינא מה שאין כן במעשר לאו אכולהו קאי:
הרע"ב ד"ה ואסורים וכו' - ולא חומש. רש"י כתב בפרק הזהב (נג,א ד"ה ואסורים), דתניא משום סיפא מה שאין כן במעשר כלומר דאפילו
איסור לית ביה. ולא קשיא מה דהקשו התם התוס' (ד"ה ואסורים), דבפרק קמא דחלה ליכא לפירושי הכי, דאימא דאגב האי דהכא תנייא נמי התם, ועיין מה שכתבתי פרק קמא דחלה:
ד"ה מה שאין כן וכו' - היכא דאין לו וכו'. כגון פחות משוה פרוטה דאין תופס פדיונו ואין לו מעות אחרות שכבר חלל עליהן, שאם ישנן לו מחלל הפחות משוה פרוטה עליהם (וכדאמרינן בבבא מציעא דף נ"ב ונ"ג), ואז הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. ולא הבנתי מה שכתב התי"ט ד"ה מה שאין כן במעשר בפי' הר"ב, עיין במשנה דלקמן, דמה שכתב הר"ב שנקרא שיש לו מתירים הואיל ויכול לאכלו בתערובתו, לא ידענא מאי שייטא למשנה זו אינו הפך ממה שכתב לקמן שנאמר זה אין לו מתירים וזה יש לו מתירים, ואדרבה יש לו מתירים דלקמן הוא בהשאלה, דסתם יש לו מתירים ר"ל לדבר האסור דיכול להיות מותר בפני עצמו, וכגון הנזכר לעיל דיכול לחלל הפחות משוה פרוטה על מעות הראשון, וכן כל דבר שיש לו מתירים שבתלמוד:
פרק ב משנה ב
תי"ט ד"ה ואסורים וכו' - וצריך להיות במינן וכו'. הדין עמו דכמעט כל דבר שבמינן לא שייך במעשר ובכורים דאורייתא דהיינו תירוש ויצהר אלא בחביות סתומות ובדגן דוקא ככרות של בעל הבית, והיינו כרבי עקיבא ודלא כתנא קמא בפרק ג' מ"ז דערלה:
פרק ב משנה ז
תי"ט ד"ה דם וכו' - פי' הר"ב וכו'. גם הרי"א הניחו בצריך עיון. ולי נראה דבדיוק נקטיה משום דתנן פרק בתרא דמכשירין דדם הקזה
לרפואה (פ"ו מ"ז) אינה מכשיר ודם הקזה לשתיה (מ"ה) מכשיר, וסתם חולה הצריך הקזה קציר ורמי בערסיה, ולכך לא תני דם האדם סתם, דאיכא תרי מיני דם אחד מכשיר ואחד לא מכשיר. ודייק למיתני דם מהלכי שתים לאשמועינן דבבריא עסקינן המהלך ברגליו, ומשום דיש איזה חולין במקצת שהולכים על משענת ושנים נעשו שלש לכך תני מהלכי שתים. ועוד תני הכי לאפוקי עוף שאף על פי שיש להם שתי רגלים מסתייעים בכנפיהם והוי ליה כאילו הולכים בהם, מה שאין כן אדם דאין לו אלא שתים ובהן מהלך:
פרק ג משנה ב
ולא היו נכנסים. הרי"א דקדק דהוי ליה למתני תחלה האי בבא ובתר הכי דלנין ברחובה. ותירץ כמו שכתב הר"ב דטעמא משום אהל
הטומאה, ואם יקדים לומר לא היו נכנסים הוה אמינא דהיינו כדי ללין ברחובה. ומכל מקום עדיין י"ל דאפילו תני לה בסיפא שמעינן לה ומיתורא דמתניתין דלא נכנסים ולנין ברחובה. ונראה לי דלא אקדמה משום דביום לא היו נמנעים מליכנס בבתים דמידע הוו ידעי אי איכא טומאת מת, אלא בלילה הוא דחיישי שמא עודם שקועים בשינה ימות איזה מת ויטמאו וימנעו מלעלות עם חבורתם:
פרק ג משנה ג
וכל בעלי אומניות. נראה לי דהאי וכל לרבותא אתא אפילו עוסקים בה במלאכת אחרים, דכיון דחביבה מצוה מסתמא מוחלין בעלי המלאכה: תהלה לאל עליון וזמירת אנעים. שזכיתי להשלים סדר זרעים. ובסיועת היודע ועד. אתחיל סדר מועד:
סוף הספר