קובץ על היד החזקה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי נחום טרייביטש
פרק ב · הלכה ב
ומה היא השבתה כו'. רבינו סובר כפירש"י פסחים דף ד' ע"ב מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב הוא ובתוס' ד"ה מדאורייתא מקשה דהא ר"ע ס"ל השבתה הבערה היא ועוד דתשביתו ילפינן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ולאחר איסורו לא מהני ביטול ע"ש. ובמג"ש כ' ליישב קושיא ראשונה שהרי לא כתב רש"י אלמא השבתה בלב היא דהוי משמע דאין השבתה אלא בלב אלא הכי כ' השבתה בלב השבתה היא ור"ל שגם בלב הוי השבתה ולעולם ביעור ממש כ"ש דהוי השבתה גמורה א"כ שפיר קאמר רחמנא תשביתו בכ"ד שאתה יכול להשבית או בלב ואם לא השבית בלב תשביתו ממש ואין מקרא יוצא מידי פשוטו משא"כ אי הוה כתב תבערו אין פירושו כ"א ביעור ממש ע"ש, ולקושיא השניה האריך שם לומר דפי' הקרא דצריך לבער קודם ז'. ולי צ"ע די"ל דגם לאחר זמן איסורו מה"ת מהני ביטול דהא עיקר הטעם דלא יכול לבטל לאח"ז איסורו משום דחמץ אינו ברשותו ש"א ועשאו הכתוב כאילו הם ברשותו לא מבעיא אי הפי' הוא משום שעובר בב"י הא לשיטת רוב הפוסקים בע"פ אינו עובר ואפילו לפי הטעם משום דאסור בהנאה ואין לו זכות בו הא לפי מ"ש הר"ן במס' ע"ז הבאתיו בפ"ק הל' ג' כיון דשייך בו קנין א"כ יש לו צד זכות ויכול לבטל ואע"ג דהר"ן לא כתב כ"א בחמץ של נכרים מ"מ גם בחמץ של ישראל אין אסור אחה"פ כ"א משום קנס. הן אמת דלר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת בין של ישראל בין של נכרים א"כ לא שייך סברת הר"ן ולא מהני ביטול משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש א"כ י"ל דמה"ת מהני ביטול גם לאח"ז איסורו אלא דרבנן החמירו דלא מהני ביטול לאח"ז איסורו ולפי"ז מיושב קושית התוס' על רש"י ורבינו דאפשר דדעת רש"י ורבינו דמה"ת מהני ביטול גם לאח"ז איסורו והכי משמע נמי בגמ' דהא לס"ד דמקשה שם בסוגיא ולבתר איסורו לא מצי מבטיל ליה והתניא וכו' ולכאורה קשה איך עלה על דעתו דיכול לבטל א"ו כמ"ש והא דמסיק בגמ' דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטיל ליה היינו מדרבנן כי היכי דלא לשוויי פלוגתא רחוקה לס"ד ולמסקנא ואע"ג דאר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל גזירה דלמא משכח לה בתר איסורא ואס"ד דמה"ת מותר הוי גזירה בדרבנן מ"מ י"ל חדא דרב לטעמיה דסובר כר"י דחמץ אסור לאחר הפסח ולא שייך סברת הר"ן ועוד די"ל דגבי חמץ החמירו בכל ענין. ועיין ברמב"ם פ"ג הל' ח' יראה מרהיטת לשון רבינו דמה"ת אינו יכול לבטל צ"ל כמ"ש מג"ש. ודע שבס' קצה"ח סימן רס"ב כ' להעיר לפמ"ש הב"י ביו"ד סי' של"א על דברי רבינו שכ' בפ"א מהל' תרומות התורם שלא מרשות וכו' אם אמר בעה"ב כלך אצל יפות תרומתו תרומה והוא נגד הסוגיא דא"מ וסמך עצמו על סוגיא דקידושין נ"ב גבי האי סרסיא דקדיש בפרוזמא דשכרא ע"ש והטעם משום דמצוה שאני משום דמסתמא ניחא ליה מעיקרא וכתב שם דמזה יש ללמוד באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו דמותר בהנאה אחה"פ כיון שעכשיו ביטל אמרינן מעיקרא ניחא ליה וסוגיא דפסחים היה יושב בבה"מ ונזכר וכו' דחויה היא כמו הך סוגיא דאלו מציאות והביא ראיה שם מהא דאמרי' עירובין דף ע"א בביטול רשות משחשיכה דמהני לב"ה וטעמא כמ"ש רש"י כ"ה דאמרינן בכלך אצל יפות מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה וביטול רשות נמי מעיקרא ניחא ליה אלא דשכח וסיים שם חלילה להקל בזה ולא כתב אלא לסניף ביש שם הרבה צדדי היתרים, ובאמת דבריו תמוהים מאוד דאין זה דומה כלל להך דקדיש בפרוזמא וכו' ולמי שתרם דשם המעשה נעשה כבר אלא דלא ידענא אי בשעת מעשה ניחא ליה לבעה"ב אמרינן דגבי מצוה שאני ומסתמא כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה משא"כ למי ששכח לבטל דלא נעשה מקודם המעשה כלל לא אמרינן כיון דעביד השתא נעשה כמי שעשה למפרע, והא דכתב ראיה מעירוב ג"כ י"ל כה"ג דשם עכ"פ הם עבדו מעשה ומדהשתא ניחא ליה בעירובין אמרינן דלמפרע ניחא ליה ולא עוד אלא דהריטב"א בעירובין כ' שם אע"ג דלפי הסוגיא דא"מ לא אמרינן כלך אצל יפות אלא בשעשאו שליח לגבי ע"ח דרבנן די לנו בגילוי דעתא דהשתא א"כ לענ"ד אין לצרף היתר זה כלל אפילו לסניף בעלמא ואין להאריך ועמ"ש בס"ד פ"א מהל' תרומות. ועיין בש"י ריש פסחים מ"ש ליישב דברי הכלבו: