קובץ על היד החזקה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי נחום טרייביטש
פרק ז · הלכה ח
ומפני מה רבינו פסק כרבא אבל שי' הראב"ד שהביא הר"ן לפסוק כרבה ע"ש שה"ר לזה ומסקי' בגמ' רבה אי"ל דרבא ויש בזה ב' שיטות שי' התוס' בסוגי' דף ג' ד"ה מאן דגם לפי האמת רבה חולק עם רבא ולא ס"ל לחוש לאחלופי בקיום שטרות דאל"כ תקשה לפי המסקנא רבה מ"ט לא אמר כרבא והרמב"ן בפ' המביא תנין דעתו לפי המסקנא דרבה אי"ל דרבא לא תקשי מ"ט לא אמר כרבא דהא רוצה לחוש לכל החששות שלא תבוא אשה לידי קלקול. ורבים מק' לפי' שי' הרמב"ן מאי קאמר התלמודא דף ט' בהא דקתני ג"ד שוו גיטי נשים לש"ע ופריך והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא וכו' וק' הא לרבה נמי לא ניחא דמהא דקתני שוו למוליך ומביא שצריך לומר בפנו"נ אכתי לא ידענא דשחרורי עבדי' בעי לשמה דשמא צ"ל בפ"נ משום קיום ובפני נכתב משום אחלופי וא"כ לתני בהדי' שלא לשמה פסולה ודוחק לומר דגמ' קאי לס"ד דרבה ל"ל דרבא ונראה לכאורה יש להקש' על רבה מנ"ל לחוש לב' טעמים ונ' דדחיק לי' לישנא דמתני' דקתני בפ"נ ובפ"נ ולמה לא סגי לומר בפנו"נ ועי' ביש"ש גיטין סי' כ"ג שצ"ע אם יש עיכוב בדבר אם אמר השליח בפנו"נ ובאמת מדקתני בכ"מ בהאי לישנא בפ"נ ובפ"נ משמע דיש עיכוב בדבר והיא גופא מקשי למה הוצרכו רבנן לכך ולפי המסקנא דרבה אי"ל דרבא ולדידן דקיימ"ל כר"א ע"מ כרתי צ"ל בפני נכתב משום לשמה ובפני נחתם משום קיום א"כ מה"ט תקנו לנו חכמים בהאי לישנא דכ"א הוא מטעם אחר ולפי"ז הוכיח רבה שיטתו דתרי טעמים איכא דאל"כ הו"ל לתקוני לומר בפנו"נ ושפיר קאמר התלמודא דלרבה הוא בכלל מוליך ומביא.
וי"ל עוד באו"א קושי' הנ"ל ומקודם אבאר דברי רש"י בריש הסוגי' דלרבה דאמר משום לשמה ממילא שיילי' לי' וכ"כ הרע"ב ותוס' שם ד"ה לפי הרבה להק' עליו וחלקו עליו דסתמא לשמה קא מסהיד וכ"פ רש"י גופי' ע"ש ולפי פשוטו הי' נראה לומר דרש"י לא כ' את זאת אלא לס"ד דמק' הגמ' ולבעי תרי ומשני רוב בקיאי' אפי' לר"מ סתם ספרא דדייני וכ' ולכאורה מאי עלה על דעת המקשה דוודאי ספרא דדייני רוב בקיאין הם וכי ס"ד לומר דלס"ד הי' סובר דהוא ס' השקול והתרצן הוי חדית לי' דמיעוטא דמעוטי' אינן בקיאין אלא דגם המקשן הי' עולה על דעתו דרוב בקיאין הם אלא דס"ל לחוש למעוטא דאינן בקיאין משום דיש כאן עוד מיעוט לחוש לזיוף ומצרפי' שני מעוטים לחזקת א"א ולבעי תרי והתרצן חדית לי' דסתם ספרא דדייני מגמר גמירי והוי מיעוט שאינו מצוי שאינן בקיאין ולא מצרפי' כלל למעוטא דזיוף. וארווח לנו בזה דל"ק להס"ד שם מהבריי' דהוא עצמו שהביא גיטו ע"ש בתוס' ד"ה לפי ובמהרש"א שצ"ל דהמקשה לא ידע מהבריי' ולדברינו י"ל דידע מזה כיון דהוא עצמו הביא גיטו אין כאן חשש זיוף כלל ולא חיישי' כלל כיון שהוא עצמו מנקט בידי' ואין כאן לעז ודוק ולס"ד דמקשה שפיר כ' רש"י דצריך לשואלו אולי לא ירגיש אם לא שיילי' לי' ומצרפי' מעוטא למעוטא דזיוף משא"כ לפי האמת דרוב בקיאין הם ואין כאן חששא כ"א אולי אשכח כתוב ועוד כמ"ש רש"י ושפיר כ' רש"י דסמכי' דסתמא לשמה קא מסהיד.
אבל העיקר נ"ל בדעת רש"י ליישב כל הקושי' דה"ט דרש"י דלא סגי בפנו"נ לחודא אלא צריך לשואלו דהא מסקי' בגמ' ריש מס' זבחים דבגיטין סתמה לאו לשמה וצריך שיאמר בפי' לשמה וכ"ה דעת רבינו פ"ג מה' אלו והר"ן כ' להסביר הדברים שלא צריכין לשואלו משום דמרגיש בעצמו השליח מדתקנו רבנן שהוא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ע"ש ש"מ דבעי' שיראה הכתיבה והחתימה והי' נ"ל לרש"י דסברה זו ניחא או סתמא לשמה ואין לנו לחוש כ"א אולי אשכח גט כתוב ועומד לזה שפיר י"ל סברת הר"ן כיון דצריך לראות הכתיבה והחתימה אי הי' כן הי' אומר לנו אבל אכתי אין אנו יוצאין מספיקא דלמא לא כ' בפי' לשמה ואנן בעי' שיכתוב בפי' לשמה ובזה אין בקיאין בני מדה"י ובזה י"ל הכונה ברש"י דכל שאר הדברים כגון מחובר והדומה לו בקיאין וגם בלשמה בקיאין אבל בזה אין בקיאין דבעי' שיכתוב בפי' לשמה דהא גם בתלמודא איכא פלוגתא בזה דהא ר"פ שם בזבחים משמע דס"ל דגם סתם גט כשר ולא בעי' בפי' לשמה ועי' בתוס' גיטין דף כ' ע"א ד"ה אי משום כריתות לחד תי' יש פלוגתא בזה וא"כ שפיר כ' רש"י וצריך לשואלו והמקשה דהכא דלא ס"ד דרוב בקיאין הם היינו משום דהא ס"ל דבעי' שיאמר בפי' לשמה ובזה אין רוב בקיאין והתרצן משני לי' דרוב בקיאין הם י"ל דס"ל דסתמא לשמה ושפיר קאמר דרוב בקיאין הם ומש"ה פירש"י לפי האמת א"נ סתמא לשמה קא מסהיד ובזה מיושבים כל קושי' התוס' דלא קאמר א"ב דלשיילי' משום דאיכא פלוגתא בזה ובזה מדוקדק לשון רש"י וממילא שיילי' לי' אי נכתב לשמה ואמר אין ורבים מרגישים למה לא כ' דשיילי' אם נכתב ונחתם לשמה ולדברינו ניחא כיון דלא שיילי' אלא אם נכתב בפי' וכיון דאמר דכתב בפי' לשמה ממילא ידעי' דהחתימה ג"כ הי' בפי' לשמה ועי' בשעה"מ פ"ג מה' גירושין דיש פלוגתא בזה אי בעי' בפי' לשמה בגט או לא ועפי"ד יש מקום לומר ליישב קושי' התוס' דף ט' בהא דתנן שם א' ג"נ וא' ש"ע שוו למו"מ וזו אחת מן הדרכי' ששוו ג"נ לש"ע וכ' התוס' שם דאיפכא הו"ל למימר ע"ש וגם שפת יתר הוא מאי בעי המתני' להורות לנו בזה והי' נ' דלרבה דס"ל טעמא דלשמה א"כ הסברא נותנת דגבי שחרור לא בקיאין כ"ה דדוקא בגט אשה דכתיב ב"פ וכתב לה ודרשי' לה לשמה מסתבר טעמי' דרבא דבקיאין אבל בשחרור דלא ילפי' אלא מגז"ש דלה לה בזה לאו כ"ע בקיאין וא"כ לפמ"ש בפירש"י דבעי' שיאמר בפי' לשמה וודאי מסתבר טעמי' בשחרור דלא סמכי' אם השליח אומר בפנו"נ אם לא שישלי' לי' ומש"ה קתני מתני' יתורא בזו שוו ג"נ ובהיפך דשוו ג"נ לש"ע וכמו דבש"ע הסברא חיצונה דאין בקיאין לשמה וצריכין לשואלו כן ה"נ בג"נ צריך לשואלו וא"כ הוא מוכח ממתני' דיש טעם משום לשמה אף למאי דמסיק דרבה אי"ל דרבא הוכיח סברתו ממתני' ושפיר קאמר התלמודא לרבה ניחא דהוא בכלל מו"מ ולא הוצרך לפרש דבש"ע בעי' לשמה דמוכח מלשון המתני' וגם ל"ק על רש"י דלמה לא רמיזא בשום מקום במתני' או בבריי' דממילא שיילי' לי' דהא לפמ"ש רמז ממתני' ובבריי' אלא דק"ק לפי תי' זה מאי מק' התלמודא ורבה מ"ט לא אמר כרבא דלמא דוקא דמתני' קשיתי' כמ"ש ובאמת נראה דגם לרבא ניחא משום דהר"ן כ' במתני' דהמביא גט וא"י לומר בפנו"נ דגם באילם כשר ע"י שיכתב בכת"י בפ"נ כו' ובב"י מאה"ע סי' קמ"ב כ' מדברי התוס' דף ה' ע"א ד"ה אילמא נ' דפליגי על הר"ן אלא דצריך לומר בפיו והנה באמת גבי גט שחרור דלא שייך עיגון כ"כ כ"ה דלא מתירין בעדי' שאינם יכולי' לחתום כדתני' בבריי' גיטין דף ט' ע"ב אמר רשב"ג בד"א בג"נ כו' א"כ הסברא חיצונה לא מקלי' בזה לסמוך על כתב אבל גבי גט יודה דשייך עיגון מסתבר להקל גם בזה דלא בעי' שיאמר בפיו ומתני' רצה לאשמועי' דאפי' גט אשה צריך שיאמר בפיו ולא מהני כתב כמו גבי שחרור ומש"ה קתני שוו ג"נ לש"ע דגם בג"נ לא מהני כתב וכשי' התוס' וא"כ גם לרבא ניחא לישנא דמתני' וגם לפמ"ש דרבה הוכיח מדתקנו חכמים בפ"נ ובפ"נ ולא תקנו בפנו"נ ג"כ ק' מאי מק' התלמודא רבה מ"ט לא אמר כרבא וצ"ל דגם לרבא ניחא הלשון שתקנו חז"ל דהרי קיימ"ל אפי' לא נכתב בו אלא שיטה אחת בפניו ג"כ מהני כמ"ש רבינו בה' י"ב וכ' בס' ראב"ן אבל חתימה וודאי צריך למחזי מתחילה ועד סוף וכ"כ הכנה"ג בשם הרש"ך דמוכח כן מדברי רבינו ומה שדקדק מדבריו אפי' שמע קול הקולמוס כותב וחתמו העדים בפניו הרי להדי' דגבי חתימת העדים לא מהני קול קולמוס ולזה י"ל דתקנו חז"ל שלא לומר בפני נכתב ונחתם דא"כ הוי משמע דכתיבה וחתימה שווין כהדדי דלא בעי' אלא קן קולמוסו או שיטה אחת לזה תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ דחתימה צריך שיהא כולה בפניו וכיון דגם לרבא ניחא שפיר מק' הגמ' ורבה מ"ט לא אמר כרבא. וליישב קושי' העולם נראה דלפי המסקנא דרבה אי"ל דרבא י"ל הטעם דמאי עלה על דעתו מתחילה שלא לחוש לטעמא דאין עדים מצויין לקיימו ולבסוף הדר בי' ונר' דבתחילה הי' סבור שאין כאן חשש זיוף כלל דחזקה דלא חציף אינש כו' חזקה מעליותא הוא ולבסוף סבר דכיון דבח"ל אין בקיאין ויש לחוש למעוטא דאין בקיאין ומצרפי' חששא דשלא לשמה לחששא דזיוף וצ"ל בח"ל בפ"נ ובפ"נ שוב לא חלקו גם בא"י לחוש לזיוף היכא שאין השיירות מצויות זה הוא טעמא של רבה וכיון שכן שפיר קאמר הגמ' דלרבה לשמה הוא בכלל מו"מ דאי לאו דבעי' לשמה לא הוי חיישי' לזיוף. וכיון דבררנו בסברת רבה יפה פסק הראב"ד וסייעתו לחוש לחומרא דרבה וכמ"ש בכנה"ג באה"ע סי' קמ"ב בהגהת ב"י אות א' שבס' תומת ישרים כ' לחוש לדבריו לחומרא וכ"ש לעשות החומרא סניף כמ"ש מהר"י בן לב ספר ג' סי' כ"ד ומסיק שם שכן הוא המנהג להצריך לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ לשמו ולשמה אמנם לשי' הרמב"ם בה' ב' דס"ל דיש חשש תורה אם הבעל מערער הסברה רחוקה לומר דלזיוף לחודא לא חיישי' כיון שיש חששא דאוריי' ומש"ה רבינו לטעמי' לא חשש להחמיר לסברת רבה ועמ"ש לעיל.