קובץ על היד החזקה על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי נחום טרייביטש
פרק א · הלכה יב
א"צ הסבה. עיין כ"מ מה שהקשה על פי' רבינו ממה שהשיב לחכמי לוני"ל היאך מובנת הסוגיא. לענ"ד נראה לא די דאין קושיא מהסוגיא אלא דיש ראיה לפירוש של רבינו דלפירוש רבינו שאין חולק כלל בלשונות עכ"פ צריכים להבין מה מוסיף הלשון בשנותו את לשונו א"ו להורות בא ולה"ר דלא בעי הסיבה דאי בעי הסיבה לא הוה משכחת שיברך אחד לכולן דהסיבה לא מהני בהו לא מעלה ולא מוריד ולל"ק לא נזכר סברא זו דלא מהני אלא דלא בעינן ולפי"ז ה"פ תלמודא דלפירוש רבינו ודאי הא דמקשה לל"ק ג"כ קשה לל"ב קשיא רישא וצ"ל שאני אורחים דדעתייהו למיעקר ובעו הסיבה והשתא מקשה תלמודא לל"ב מסיפיה דע"כ הסיבה מהני בהו גם באורחים דדעתייהו למיעקר א"כ חזינן דהסיבה יש לה מעלה ואמאי אמר דלא מהני הסיבה ולא תלי כלל בהסיבה ומשני דודאי ביין לחודא לא מהני הסיבה ומש"ה ע"כ דלאו בעי הסיבה אלא דש"ה מיגו דמהניא לפת וסובר רבינו דגם ל"ק הכי ס"ל דבאורחים אם לא הסיבו כ"א ליין לא מהני וחייב לברך כ"א ואחד ומאי דשייר ל"ק פי' בל"ב אלא דלא יכול להקשות אל"ק בזה משום דלא מפורש הכי בדבריו אבל לפום קושטא דמילתא לא פליגי והשתא לפירוש רבינו מיושב קושיית התוספות במסכת חולין דף ק"ו ד"ה וש"מ דמאי מקשה תלמודא לל"ב מהברייתא למה לא הקשה ממתניתין ע"ש שתירצו קצת דחוק ולפי פי' רבינו ניחא דמשם לא יכול להקשות דהא שפיר אחד מברך לכולן ולא הקשה מהברייתא אלא על דבר שחידש דהסיבה לא מעלה ולא מורדת. כנ"ל ברור ואמת: