קובץ על היד החזקה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי נחום טרייביטש
פרק כד · הלכה יז
ה"ז חייב להוציא וכו'. כתב המל"מ בשם תשו' הרשב"א דוקא שהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציא וכו' וע"ש בתשו' רשב"א שהביא כן בשם רש"י וחתני הרבני החריף מהו' שמשון נ"י אמר מה דדחיק לי' לרש"י לפרש כן משום דבזה יש מקום ליישב קו' התוס' ד"ה אמר אבי' וקו' התוס' סוטה דף ג' ע"ב ד"ה ת"ל ולומר מה דפליגי אביי ורבא דמיירי בשותקת דס"ל לאבי' דעד כאן לא אמרי' דע"א אינו נאמן כ"א במכחישתו אבל בשותקת הוי כהודאה וכאלו היא אמרה נטמאתי ורבא חולק בזה דגם בשותקת אין ע"א נאמן וסברת מחלוקתם יש להבין ע"פ שני תי' שכ' הר"ן בסוף נדרים במתני' דטמאה אני לך דאבי' הי' סבר דמה"ת היא נאמנת ולמ"א הפקיעו חכמים הקידושין וא"כ ביש ע"א והיא שותקת והודית בכה"ג נאמנת ורבא הי' סבר כתי' שכ' שם בשם אחרים דמצד הדין אינה נאמנת וא"כ אין לנו לצרף שתיקתה להגדת העד ואין כאן אלא ע"א בעלמא ואין דבר שבערוה פחות מב' ולפי"ז הא דמשמע בסוטה דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בעדים מיירי במכחשת ובסוטה אצטריך קרא דועד אין בה אפי' היכא דהיא מכחשת אעפ"כ נאמן העד כיון דיש רגלים לדבר ועי' בח"ר עכ"ד.
וז"ל הטור אה"ע סי' קע"ח לא קינא לה ובא ע"א ואמר לו זנתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציאה ויתן כתובתה וכ' הפרישה בשם רש"ל ט"ס דאי שותקת פשיטא דהוי כהודאה ואפי' אינו נאמן כ"כ בעיניו אלא הוא סתם אדם כשר ומעיד בפניה שזנתה חייב להוציאה ולא אמרי' עיני' נותנה באחר אלא באמרה בעצמה ולא בע"א ובס' המקנה תמה על המהרש"ל מתשו' הרשב"א הנ"ל ע"ש ונראה דס"ל להרש"ל כמ"ש הרשב"א בחי' בתי' השני דמיירי במכחשת והוא שותק ואבי' מודה דמה"ת אין אשה נאסרת אלא בעדים ורבנן הוא דהחמירו בע"א ורבי' חולק דאפי' מדרבנן מותרת לבעלה וסובר המהרש"ל דע"כ לא פליג רבא אלא במכחשת אבל בשותקת מודה לאבי' והא דבעי' שיהי' נאמן עליו כבי תרי מיירי במכחשת ואעפ"כ כשסומך דעתו עליו החמירו רבנן וסובר המהרש"ל דלא כמ"ש המל"מ בשם תשו' רשב"א ועי' בח"ר ביבמות בסוגי' דרוכל דף כ"ד שכ' דמה שאמר שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך כבי תרי הוא לצאת י"ש ע"ש ויש מקום עוד לפרש מה דפליגי אבי' ורבא ע"פ מה דמשמע בספרא הובא בפ"י דף ס"ה בקידושין לא יקום ע"א באיש אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה ופי' הפ"י שם דהיינו דס"ל המקדש בע"א חוששין לקדושין א"כ י"ל דאפי' סובר כהך תנא ורבא סובר כאידך תנא א"נ דמוקי לה לעדות אשה שמת בעלה וכמ"ש בשו"ת הריב"ש דמה"ת נאמן בעדות אשה כשי' רבינו ספי"ג מה' גירושין ועמ"ש שם בס"ד ואם אמרי' דע"א מהימן שפיר י"ל דגם קלא דלא פסיק לא גרע מע"א ויש לתלות פלוגתא דאבי' ורבא בפלוגתא דרבי ורבנן בסוגי' דרוכל ומיושב פירש"י דס"ל אליבא דרבי דגם מבעלה מוציאין בעדי כיעור דרבי כאבי' ס"ל וכיון דקיימ"ל שם בקלא דל"פ כרבי היינו לחומרא מדרבנן ויש מזה סייעתא לשי' הרש"ל קצרתי בכל זה. ועי' שו"ת צ"צ סי' ע"ט במעשה שאירע בשני אחים ששכבו אחורי התנור בבית שבעלת הבית שוכבת שם וגם ערל א' ושמעו שהי' מנאפים והאריך שם ומסיק שמצוה על בעלה לגרשה וע"ש שהיא היתה מכחשת הכל ונראה מדבריו שם שסובר כדעת המהרש"ל אלא שצ"ע מפני מה לא הזכיר המל"מ בתשובה זו.