אור ברסלב
קובץ אמונה מעשית חיזוק במעלת התפילה

קובץ אמונה מעשית

חיזוק במעלת התפילה

קמיע תורני אמיתי להצלחה כללית , לסלק הדינים ולעורר הרחמים

חז"ל אומרים (ברכות ו:) על התפילה - "דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן", ולכאורה, הרי אנשים מחפשים סגולות וקמיעות להצלחה ולהצלה, ותפילה שמגיעה עד כסא הכבוד למה לא מעריכים ועוד מזלזלים, היתכן, ויתכן לומר שמגיל קטן מאוד לומדים להתפלל, וכשאין חיזוקים נכונים במעלת התפלה נשאר בהכנה של גן ילדים או כתה א', ב' וכיו"ב, ואין הערכה ויש זלזול כי לא יודעים מעלת התפילה בדיוק.

בזוהר הקדוש (בתיקונים תיקון מז) כתוב "תפילה מלשון "תפל", תפל זה דבוק, כמו ששיש תפל לקיר, בתפילה צריך להרגיש דבקות בה' יתברך, בתפילה צריך להרגיש שהקב"ה מבקש ממני להתפלל, נכון שהכל בידי שמים והכל נעשה משמים, אבל כשיש בעיות וצרות, סימן שבשמים רוצים שנתפלל, וזה רצון השי"ת, לשמוע אותנו ולהרגיש שאנחנו יודעים שהכל תלוי בהשי"ת, וכשיש צרות ובעיות רח"ל, לכל הדעות התפילה חיובה מן התורה, ומפורש בפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ובזוהר הקדוש (חוקת קפג ב.) מי שקורא באמת להשי"ת, מקשיבים לו ועונים לו, ע"ש, ובגמרא (ר"ה יח.) "שנים שעלו לגרדום וכו', זה נענה וכו' " פרש"י "נתכוון", והדברים נוראים.

לפעמים אומרים: "אין זמן תזדרז", ולוחצים על החזן, והאמת שזו טעות לומר כן, ראשית מפורש בהלכה (ש"ע אור"ח סי' נא) ובמשנ"ב (שם ס"ק כ') שאפילו זמירות צריך לומר בנחת "כמונה מרגליות", והסופר שטרות של מאה דולר, האם הוא ממהר לספור או נזהר ומשקיע את עיניו ומוחו שלא לדלג וכו', ויתכן שלומר לחזן "תמהר", "אין זמן", יש כאן זלזול גדול, האם בחתונה או אירוע מסוים אומרים "אין זמן" הרי הכל הולך לאט ובכבוד גדול, להבליט ולפרסם כל פרט ופרט מהענין, וכשמגיע כבוד שמים אומרים "אין זמן" ולשון חז"ל הקדושים (ברכות לב:) אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר וכו', ואפילו לאיש מכובד או בעל תפקיד ושררה, מתייחסים בכובד ראש, ואיך מתייחסים לכבוד שמים, מי ששמח כשיש חתן ואין וידוי, עדיף שיאמר וידוי, כי השמחה שהחתן פוטר מוידוי זה בגלל שיש מצוה לשמוח "עימו" (משנ"ב קלא כג), וכאן שמחים להתפטר מהוידוי ומאמירת "אל מלך", והאם יש לך חילול ה' וזלזול יותר מכך וזה דומה למה שאמר האדמו"ר מגור זיע"א (בעל אמרי אמת) לאחר השואה, שהזכות שעמדה לבני יהדות ספרד להינצל מן הגזירה ששמרו על קדושת בית הכנסת ולא היו מדברים בשעת התפילה (הובא בסידור איש מצליח בתחילת תפילת שחרית), כלומר שהיו מרבים לדבר עם השי"ת ונזהרים בנוסח, בהיגוי, בסדר ובתחנונים שבתפילה, ואם בזמן התלמוד היה זלזול בתפילה על אחת כמה וכמה בזה הזמן, ובודאי שצריך חיזוק תמידי במעלת התפילה, וזה דומה לדברי הר"ן (נדרים פא.) שהביא מש"כ רבינו יונה במגילת סתרים, שאם לא מברכים ברכות התורה לפני הלימוד הרי זה סימן שאין התורה חשובה, ע"ש, ומינה לנידון דידן, אם כך מתנהגים בתפילה, סימן שאין התפילה חשובה בעיניהם, וממילא אין בזה כבוד להשי"ת, אז האמונה ירדה מהם, ומפורש בנביא (ישעיה כט, יג) "יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי, מצות אנשים מלומדה", ופרש"י שהתפלה לא היתה מהלב אלא חיצוני בלבד, ע"ש.

המתבונן בתפילה, כמה סגולות וישועות יכול לקבל יום יום ושעה שעה, לדוגמא, "הזהיר באמירת הקורבנות כל בוקר, מוחלין לו על כל עונותיו" (תענית כז: ומגילה לא:), "הזהיר בפסוקי דזימרה בכוונה, יהא חלקו בגן עדן" (שבת קיח:), "הזהיר לומר שירת הים בכוונה, מוחלין לו וכו' " (משנ"ב סי' נא, יז, בשם הזוה"ק), ו"האומר אשרי ג"פ ביום, מובטח לו שהוא בן עוה"ב" (ברכות ד:), וכל פסוק או פרק בפסוקי דזימרה שלא כיוון מותר לחזור ולאומרו, ופסוק "פותח את ידך" חייב לחזור ולאומרו (יבי"א ח"ו דף י"א) ואמירת קטורת, שבזוה"ק האריך מאוד שצריך לעשות כל מלה כתר זהב על ראשו, ומזבח קטורת הכוונה, שע"י אמירת הקטורת בכוונה זובח את כל המקטרגין כידוע (זוה"ק ויקהל ריט א. בהעלותך קנא ב.) ושמעתי פעם פרוש נאה על הגמרא (ברכות ל:) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין", שהכוונה כפשוטו, "מתפללין" זה "עמידה", ושוהין שעה הכוונה על אמירת הקורבנות ופסוקי דזמרה וברכות ק"ש בכזו כוונה והתלהבות, שהיו מגיעין לעמידה – לתפילה, כעבור שעה, כי היו שוהין בתפילה להוציא מהפה מלה במלה בשמחה ובכוונה כמונה מרגליות וכנ"ל.

והנה בשמים אוהבים שירה וזמרה, ומפורש ב"ישתבח", "הבוחר בשירי זמרה", ובנביא (סוף שמואל) נאמר על דוד המלך "נעים זמירות ישראל", וכל ספר תהילים זה שירות ותשבחות להשי"ת, ולכן ברכת אבות עיקר הכוונה, ובדיעבד גם מודים עוזר לצאת י"ח (אור"ח סימן קא), וכן "יהא שמיה רבא" מעלתו גדולה מאוד (שבת קיט:), וכן "קדוש קדוש" ובפרט קדושה דסדרא, שעל זה העולם עומד (ועיין סוטה מט. ופרש"י שם), וכן עניית אמן, גדול העונה כמברך. (ברכות נג:)

וה"קול רם" מבטל גזירות קשות וכו' (משנ"ב סימן נו ס"ק ה), וכאשר מושך את המלה ומתעכב בה בשלימות ולא מדביק מלה בחברתה זה בזה "צוהר תעשה לתיבה", שתהיה כל תיבה מאירה כצהריים, ובפרט ב"יהא שמיה רבא" שמצוה (לאומר הקדיש) למשוך במילים, עד שהציבור יספיקו להגיע לדאמירן בעלמא, כ"ח תיבות, והממהרים מחטיאים את הרבים, ואם על קריאת תנ"ך פסק הרמ"א (שו"ע אור"ח סימן סא סעיף כב) בשם מרן הב"י שיש להיזהר ולדקדק שלא יבלע אותיות, על אחת כמה וכמה בפסוקי דזמרה ובתפילה, ועל אחת כמה וכמה בק"ש דאורייתא, וכאשר מטעים ומנגן ויודע לפסק כדת וכדין הרי זה משלים את המלים ומרבה כבוד שמים, וחז"ל הקדושים (מגילה ג.) קוראים לזה "פיסקי טעמים", כלומר לדעת היכן לפסק והיכן לצרף שמשמעות הענין והשבח והתחנונים יהיו מובנים בהחלט.

ומכאן על מעלת החזן, איזו אחריות מוטלת עליו, להנהיג ולהוביל את הציבור להתלהב מהתפילה, לדקדק בכל מלה, להתפלל באימה יראה, והרי החזן משמש דוגמא אישית לכך, ואם כתוב בהלכה (שו"ע אור"ח סי' סא) יקרא ק"ש בכוונה, באימה, ביראה, ברתת ובזיע, והחזן אץ ורץ לו ומתפלל וקורא ק"ש בקלות ראש, הרי זה חוטא ומחטיא, והוא בסכנה גדולה, וכאשר החזן למד לקרוא ולהתפלל ולפסק ולהנעים התפילה הרי זה מוביל אחריו את כולם באופן שווה, וכולם נעשים עובדי השי"ת בזכותו, ואשריו. ואלה הממהרים, צריך לומר להם למהר באכילתם ולמהר בעבודתם ולא בעבודת ה' שלהם, וגם אם דופקים וצועקים יגער בהם, וכשאין להם ברירה וממהרים לעבודתם, מותר להם לצאת לפני החזרה או לפני "עלינו לשבח", ואין להם חובה בגלל הקדיש שרוצים לומר, כי זה לא העיקר, והתפילה שלהם בכוונה שוה שבעתיים מהקדיש (יור"ד סי' שעו), וכדאי ללמוד כיצד להתפלל ולאהוב לעלות לתיבה ולהיות חזן ולזכות את הרבים ולקדש שם שמים, ולא העיקר לעלות לתורה פעם בחודש, זה לא חובה ולא כלום, אבל להשתלמות בחזנות ולקדש שם שמים, ולשמש דוגמא אישית של היגוי נכון, ופיסוק אמת והתלהבות אש להבת שלהבת בתפילה, הרי זה שוה שבעתיים, והזוכה להיות חזן כזה, אשריו ואשרי חלקו ואשרי קהילתו היודעים לכבד בתפילה העומדת ברומו של עולם.

מה שטוענים "ודילוגו עלי אהבה", זה לא נכון, מי שלמד ושנה וחזר ותיקן עצמו ועדיין פה ושם חסר לו, בזה דילוגו עלי אהבה, אבל המזלזל ולא רוצה ללמוד ולתקן עצמו כיצד לכבד את השי"ת, הרי זה מזלזל בכבוד שמים, והוא מדלג על כבוד השי"ת, ומפורש בהלכה (סימן נג סעיף יב) שהקורא עיינין אלפין, וחתין ההין, שלא יהיה חזן, ולא אומרים דילוגו עלי אהבה, וידוע מהרדב"ז (הובא ביבי"א ח"ה דף מ"ב) שבמקומותם אין ברירה, אבל כשיש ברירה, או היכול ללמוד ולתקן עצמו ואין לו בעיה באותיות, ומזלזל ולא לומד, הרי זה מזלזל בכבוד שמים, ואפילו על בן נח נאמר (ב"ק צב.) "שהיה לו ללמוד ולא למד".

ולמדנו מכאן שיש חובה קדושה על כולנו לעשות שיעורים לציבור הרחב ולתלמידים בביהמ"ד מדי פעם, ואפילו פעם בשבוע, עם הסידור על ההיגוי והפיסוק הנכון, ועל הדקדוק בתפילה מלעיל ומלרע, מבלי להיכנס כעת על הנוסח המדוייק והמקובל בהלכה למעשה, וכידוע מה שדיבר וחידש וחיזק בענין זה כבוד ראש הישיבה הגאון המפורסם הרב נאמ"ן (הגאון רבי מאיר מאזוז) שליט"א, ורבים מקשיבים לקולו ומודים על האמת, והוא הגבר הוקם על שקידש שם שמים ועשה רעש בכל העולמות עליונים ותחתונים, על צורת התפילה וההיגוי הנכון, ובעוונותינו הרבים עדיין יש כאלה שמתוך קנאה פוסלים ומחלישים את ההתלהבות מללמוד את ההיגוי והפיסוק הנכון, מבלי קשר לשינוי בנוסח התפילה, למשל "ויתקדש - שמיה", "בזמן קריב – ואמרו", מלך, אל –חי העולמים", וגם הפסוק "כי יעקב - בחר לו יה", ללמוד ולהבין למה יש להפסיק מעט שם, וכן "המוציא לחם - מן הארץ", מה לפסק ומה להדגיש, וכן מה ההבדל בין ימיִם לי?ים, ערומים ערו?ים, שדי ש?י, מה פועל הדגש וכיצד שמים לב אליו בתפילה, וזה אלף בית שצריך לדעת מכתה א' בתלמוד תורה, ועדיין העני בחוץ.

וכאשר יעשו שיעור יומי או שבועי, בזמן הקצר כולנו נדע להתפלל, ויתרבו החזנים המתאימים, ויתרבה כבוד שמים, והיתה לה' המלוכה, אמן ואמן.

תוכן העניינים

קובץ אמונה מעשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה