קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין
ברכות · דף כא.
והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו הוא כו'. הקשו התוס' אמאי שבק בבא דק"ש דקאי גבה דדבר שהצבור עסוקין בו הוא וקתני אינו מברך לפניהם כו'. ונראה לי לתרץ דברכות ק"ש אם הוא בצבור ושומע הברכות יצא ידי הברכות. אפילו למ"ד הרהור לאו כדבור דמי אבל הש"ץ מוציא השומע ידי חובתו בברכות. ולכן אתי שפיר מה שאמרו במשנה בק"ש מהרהר בלבו ואע"ג דלאו כדבור דמי. אבל אינו מברך לפניהם ולאחריהם אפילו בהרהור דממה נפשך ביחיד למה יברך כיון דלאו כדבור דמי ובצבור לא מקרי מברך בהרהור רק בשמיעה ולכתחלה שרי לשתוק ולשמוע וא"צ להרהר בעצמו תיבות הברכות. משא"כ ק"ש דצריך כל אחד לשנן בפי כדאיתא בירושלמי ואין ש"ץ מוציא. מהרהר ואף על פי שאין יוצא ידי חובתו. ולהכי לא מקשה מברכות ק"ש אבל מתפלה מקשה שפיר דמשמע אי לא אתחיל אינו מתחיל אפילו בהרהור והא תפלה בלחש הוא וכשהצבור מתפללין יושב ובטל מדבר שהצבור עסוקין בו גם לא שייך לשנויי דמקצר בדבור הא אי לא אתחיל אינו מתחיל בדבור אבל לעולם מהרהר. וכמו שהקשו התוס' די"ל דבתפלה יוצא ידי חובתו בהרהור כדכתיב וחנה היא מדברת על לבה וע"כ בבע"ק אסור אפילו בהרהור ועיין במג"א (סי' קא ס"ק ב) נסתפק בזה: