אור ברסלב
קהלת יעקב (ברוכין) ברכות › דף ב.

קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין

ברכות · דף ב.

ברכות

הקדמת בן המחבר:

אמר בן המחבר במה אכף ואקדם להודות לשם ה' על רב טובו וחסדו עם נשמתי לשום מחצבתי מחצבת קודש בית מרן אבא הגאון זצלה"ה מאז נהייתי כבן עשר. חנני ה' וזכני להסתפח בנחלת יעקב מרן זצלה"ה הדריכני דרכו דרך ה' וכאב את בנו רחמני ויקרבני לעבודתו ולהיות נשען ע"י כאשר ידוע לכל גודל חלישות גופו ורכות מזגו אשר חי בזה כל ימיו לולי חסדי ה' עמדו. וזכות תורתו הקדושה אשר הגה בה כל ימי חייו הגינה בעדו ועמדה להחזיק במעוזו למען יפוצו מעיינותיו חוצה להשיב דבר לשואליו ולדורשי ה' מאתו:

ויהי כי רבתה עליו העבודה מאת דורשי ה' והוגי תורתו יום יום כי שקדו לדפוק דלתות ביתו בקודש לשאול פי קדשו. להורות להם דרך ה' אשר ידרכו בה עפ"י דתה"ק ולבאר להם רוחב דעתו בענינים הנוגעים להלכה ולמעשה איש איש לפי שאלתו והליכתו בקדש כאשר כבר נודע בשערים מחברת קדשו וקרא בשמו משכנות יעקב. שמה הובאו רוב תשובותיו לכל דורשי בו ומבקשי פני יעקב להשיב לכל א' חפצו ולנהלם על מי מנוחות:

ימים הגיעו כי גברה עליו חלישותו עוד. ותכבד עליו העבודה גם להוציא לאור חפצו ולהפיץ מעיינותיו להביאם בכתב ולבאר רחב דעתו: אנכי אנכי כי זכתה נפשי לשמוע מפיו דבר ה' זו הלכה פעם ביאר לנו בארוכה בלשונו הטהור מפיו יקרא לנו. ונשימם על לוח הכתב פעם בקצרה מרוב חלישותו רק פרטי הדברים השמיענו מפתחות הבנינים מסר לידינו טעמיו ונימוקיו עמו. בים התלמוד פוסקים ראשונים ואחרונים להרחיב הענין ולבארו על מכונו ת"ל כי חפץ ה' בידינו הצליח להביא דברי קדשו בכתב ולהפיצם בישראל:

עוד זאת היא תתהלל נפשי כי ת"ל רק מועטים המה הימים אשר לא זכיתי לשבת בית יעקב לראות פניו בקודש ולחסות תחת כנפיו ממצוקי הזמן אשר חלפו עברו לנגדי. אמנם רוב ימי חיי עד היום הלא דירתי וישיבתי בקודש היתה מקום מנוחת יעקב ומכון שבתו לשרתו בקודש ולשמור בריאותו כאשר ידוע לכל שער עמי מפיו הקדוש כי השמיעני חפצו. עודנו מדבר עמדי. חפצו חפץ ה' בידו צלחה להוציא לאור מאויי נפשו:

חסדי ה' עמנו כל ימינו כן לא יעזבנו עד עולם זכות תורתו הקדושה יעמוד לנו יטשנו נצח:

אחרי רוב הימים יום יום כי גברו מכאוביו חלישותו כי חזקה עליו כחותיו כי יתמעטו פחותים והולכים כל היום. כאשר הגיעו ימיו קרוב לארבעה וששים שנה בהתחלת השנה שנת תר"ה בחודש כסליו. ביום השלישי לסדר תולדות שנה זו עד יום א' לסדר ויצא יעקב יום יום כי הגדיל עליו חליו ומכתו אנושה. בכל עת ורגע רוחו נאסף יום א' דנא בבוקר התחיל לדבר עמנו הרבה מענייני תהלוכות הזמן ותועלת יצירת האנושי על מה הטבעו אדני יסודותיו וכחותיו מה המה:

כאלה וכאלה הרבה בענינים אלו. עוד השמיעונו מפיו הקדוש הרבה סוגיות הש"ס ומאמרי זוה"ק. דברי קדשו בנחת השמיענו. עד כי הטיתי אזני לשמוע מפיו דברי קדשו ויפתח עיניו וירא והנה ראשי נטויה ויתן ידו על ראשי ויברכני ויאמר אלי אתה זה בני יקירי הלא ידעת גודל יגיעתי ועמלי בחיבורי עוד שנית ערכתיו לפני היום. גם יסדתיו והכינותיו קראתיו בשם קהלת יעקב חנני ה' לסדרו על מכונו גם בהקדמתו המסודרה מבלי יחסר מאומה חשבתי ודמיתי כי עוד יחבוש ה' חליי וירפאני. עוד יזכני להוציא לאור חפצי להביאו במכבש הדפוס לחלקו ביעקב כו' אשר תקותי כי ימצא המעיין בו די חפצו וכוסף נפשו אמנם הלא רבות מחשבות כו' חלישותי כי גברה בי ימי כי הגיעו רוחי אין אתי. לא אדע ימי חיי כמה המה: אזכך בני ידידי כאשר ידעתיך זריז במלאכתך בכל עת. בפרט בעת כי תפיק בזה מאויי נפשי חגור מתניך ותמהר ותחיש מעשיך להביא חיבורי דנא אל בית מכבש הדפוס למען הוציא לאור חפצי ידעתי בני גם ידעתי. כי תכבד העבודה עליך גם בהוצאת הדפוס. הלא אתך בניי ובנותיי כל בית יעקב יחיו. ידעתי כי גם המה יהיו בעזרך ובל יקפצו ידם לעזור אותך. חסדם מאתי לא תמוש לזכני ולזכות נשמתי. כן לא ימיש ה' חסדו מאתם כל ימיהם נצח:

אמנם בני יקירי מעת היותך לאיש ידעתיך. גם לעבדי נאמן ביתי קראתיך לעמוד על משמרת דלתותי ועל ידך נשען בית יעקב חזק ואמץ וה' אתך. עוד ימים יגיעו כי ירחם ה' את בית יעקב ישוב ינשאם ויגדלם כימי עולם בל ימנעך דבר וה' יהיה בכחך ויעזרך להוציא לאור חפצי ומשפטי כצהרים. ידעתי בני ברצות ה' כאשר תגמור מלאכתך בהדפסת חיבורי דנא הלא כל רואי בו ואוהבי נפשי יחישו וימהרו לקחתו ולהוסיף לך תמורתו. הלא מאת ה' תהי ברכתי עליהם להרבות הצלחתם. ולהגדיל שלומם וטובתם. כזאת וכזאת השמיעני יום יום ויצוני על ככה יום ד' אחר חצי היום פקדני לקרוא לפניו דברי הרמב"ן הקדוש בביאורו על התורה כאשר כל ימי חייו יום ולילה היתה יגיעתו בו. ואף גם טרם האספו הראה לנו חביבתו בקודש וכי קשה, עליו מאד פרידתו מאתו זכותו עמדה לו כל ימי חייו כן בל יעזבנו נצח. הרבה לדבר על לבנו דבריו הנעימים להשקיט רוחנו מעצבון ותוגיון נפשנו עד חצות לילה פסקו דברי קדשו ונח מלהשמיענו עוד דבריו הנעימים הלא הראנו אז והכרנו בו כי נכונה הוא דרכו בקודש. יום מחר כחצי היום עיניו ולבו למרום נשא למסור נפשו הטהורה אל אשר נתנה לו ואל מקור מחצבתה להשיבה בקדושה ובטהרה וכמו רגע כי הביט בנו בעין ימינו נתבקש בישיבה של מעלה ויצאת נשמתו בטהרה ויגוע יעקב ויאסף אל עמיו ויעקב הלך לדרכו כו'. אהה ואוי לנפשינו. נפלה עטרת ראשינו ונוטל מנו ארון עוזנו. השוד והשבר יחד כי הדביקונו. מי ינוד לנו ראש ומי ינחם אותנו:

אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הלא כל שומעי שמעך אף גם לא ראוך. בבוא אליהם השמועה לא טובה כי נוטל כבוד בית יעקב וכי לוקחה למרום נפשו איכה נהפך לבם בקרבם רוחם כי נשברה ונפשם כי נאנחה. יקירי עם ונכבדי קריתינו אשר רק גם למראה עיניהם ראוך הופעת עליהם ותשפיעם מרב טוב הצפון אתך. ותהי להם לרועה נאמן איכה נחשכו עיניהם מראות היום כי נהפך להם לתוגה ואנחה הוי אח איש אל רעהו יצעקו. כף אל כף יספקו. עיניהם דמע יזילו. ומרי נפשם ימהלו. בשפתותיהם יספרו מעשיך. גם יספידוך. יחד יבכו את השריפה:

מה גם אנכי בנך ובר בטנך ממעיך כי נחצבתי. הולדתני גם גדלתני ושתה עלי כפיך הופעת עלי מרב טובך הארת עלי ויאירו עיני מאורך. צהלו פני עת שבתי בית משכן כבודך זיו פניך כי ראיתי אך עונג ראיתי דבריך הנעימים כי השמעתני. מרוח חכמתך ובינתך כי למדתני. הורתני דרך ה' ותמשכני אחריך. ללכת בעקבותיך ולדרוך בנתיבותיך. ימים עברו בי. גלי הזמן כי טרדוני. נפלתי קמתי בבואי משכן כבודך וכי ראיתי פני הודך את שיחי שפכתי לפניך. להקימני הוצאת ימינך ותדבר על לבי אך שמחות וגיל להשביעני. והיה לי ששוני תחת יגוני. איכה בגד בי היום כי נלקחת ממני החושך גדר בעדי גם כיסה פני. ירדתי גם נפלתי ואין אתי להקימני. תחת שמחתי רבתה בי אנחתי. תחת גילי קראתי אוי לי ששוני נהפך ליגוני. אויה ואבוי. על מי נטשת צאן יעקב שה פזורה ישראל פתאום שפך ה' חמתו עלינו וישקנו מי מרורות כי נאסף יעקב אבינו חובלה רוחינו שחה לעפר נפשינו. דבקה לארץ בטננו. באין מקים אותנו יום יום תגדל שברנו בראותינו כבוד בית יעקב כי נוטל ממנו הושחרו פנינו וכבה מאור עינינו:

רבות אנחותי ולבי דוי אחי ורעי עוד לא נחה רוחי ולא שקטו רעיוני מתוגיון נפשי ועצבון רוחי אשר הגיעני. ה' ירחם עוד לא פסקו עיני מלהוריד דמעה שמועה לא טובה כי הגיעני מפטירת בני יקירי מחמד עיני רך שנים כבן כ"ב שנה המופלג ושנון מוה' שמואל שמעלקא זלה"ה תנצב"ה פתאום יצאה בו אש מה' ותוקד בקרבו לוקחה למרום נפשו יום כ"ד לחודש אדר ב' שנה זו. מבלי השאיר לי זרע שארית אחריו להשתעשע בו למלאות לי מקום בני יקירי ז"ל ולהיות לי למזכרת:

אויה לי ואוי לנפשי כי ככה הגיעני שבר על שבר יחדיו דבקו בי כהו עיני מראות וראשי אין אתי בזכרי נפש בני יקירי אשר גם לא זכיתי לראות פניו טרם הפרדו מאתי אנא בני יקירי סלח לי על כי בעונותי נלכדת ובפשעי נלקחת חטאותי כי עמדו נגדי מבלי זכיתי עוד ראות פניך היקר לי לו נפשי כופר נפשך היקרה לוקחה הלא בטובך ונפשך הטהורה גם אותי זיכית להביאני ולהשיב נשמתי אל מקור מחצבתה. כל ימי חיי לא אשכחך ולא תנחם נפשי אחריך עדי שובי אל מקומי ואזכה לראות זיו פניך כזהר הרקיע יזהירו. שמתיך למזכרת לי בחיבור הקדוש של כבוד מרן אבא הגאון זצלה"ה הלא בהיותך אתו. אהבתך בלבו תקועה הנה תקותי גם היום בצלו תחסה ותחת כנפיו ישאך סלה:

אנא ה' חוסה ואל תתעלם הסר חרון אפך מאתנו ואל תוסיף עוד להדאיבנו. חמול נא על שארית צאן יעקב אבינו הקם לנו שם ושארית בארץ בל תאבד ח"ו כו' לבל ידח כו' עוד תשוב תנחמנו בנחמות ציון וירושלים יחד וזכות אבותינו הקדושים יעמוד לנו וימליצו טוב בעדינו אך טוב כו' ושבנו בית ה' לאורך ימים:

מספד מר ונחל דמעה:

איתא בבבא קמא דף ס' ע"א במשנה השולח את הבערה ואכלה קוצים כו' חייב שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה שלם ישלם כו' ובגמ' שם מה קמה בגלוי כו'. אמר ר"ש בר"נ א"ר יונתן אין פורעניות בא לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים. אימתי אש יוצא בזמן שקוצים מצויין לה ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה. שנאמר ונאכל גדיש כו' שנאכל גדיש כבר בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין דומין א"ל אביי טיבותא היא לגבייהו דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. עוד שם ע"ב יתיב ר' אמי ור' אסי קמי' דר' יצחק נפחא כו' פתח ואמר כי תצא אש ומצאה קוצים כי תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הצתי אש בציון כו':

והנה אמרו ז"ל במדרש איכה כד דמך ר"י סליק ר"י ור"ל לגמול חסד וסליק עמהון ר' יצחק והוי תמן חד סב בעי למיעל למיפתח עלוי' ולא שבקוני' א"ל ר' יצחק קדם אריותא דאורייתא את פתח פומך. א"ל ר"י שבקוני' ההוא גבר סב ייעול וישתבח באתרי' עאל ופתח ואמר מצינו שסילוקן של צדיקי' קשה לפני הקב"ה מצ"ח תוכחות. ומחורבן בהמ"ק בתוכחות כתיב והפלא ה' את מכותך ובחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים אבל בסילוקן של צדיקים כתיב הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא א"ל ר"י אילו לא שבקתוני' מינן הוינן שמעין דא מרגליתא. ע"כ:

והנה לכאורה דברי הסבא הלא המה נגד מאמר מפורש במ"ק (כ"ה) רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק יעויי"ש:

אמנם הנה שתי בחינות הנה באסיפתו של הצדיק הא' כמאמר חז"ל (זבחים קטו) מאי דכתיב נורא אלהים ממקדשיך כו' בשעה שהקב"ה עושה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל. כי אז יאמרו אם בארזים נפלה כו' וישובו אל ה' והב' היא אסיפת הצדיק מפני הרעה כתשובתו של אביי טיבותא היא לגבייהו:

ההבדל בין שתי הבחינות אלו הלא הוא כאשר הקב"ה עושה דין ח"ו בהצדיק לקחתו מן העולם קשה הוא לפניו יתברך כמבואר בסנהדרין (מ"ו) בנדוני ב"ד שכינה מה אומרת קלני מראשי כו' אם בדמן של רשעים ככה ק"ו בדמן של צדיקים. אבל אם הצדיק נאסף למען לא יראה בהרעה אשר עתידה לבא ח"ו וטיבותא היא לו. הלא אז הקב"ה שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק: הבחינה כי נדע להבין אסיפת הצדיק באיזו משתי אלה היא אסיפתו. יובחן במהות הצדיק שנאסף. אם השאיר אחריו בדורו גדולים יותר ממנו הלא אסיפתו היא בבחינה הקודמת למען יתקדש שמו. כי יאמרו אם בארזים כו' וישובו מדרכם הרעה ואם הוא היותר גדול בדורו. הלא אסיפתו בבחינה הב' למען לא יראה בהרעה העתידה לבא ח"ו וטיבותא היא לו כי אלו חפץ ה' להתקדש. הלא יתעלה שמו ויתקדש באסיפת הצדיק הפחות ממנו וזהו מאמר הסבא. ג"כ להודיעם. כי ר"י ור"ל היותר גדולים ממנו. ואסיפתו היא רק בבחינה הקודמת למען יאמרו אם בארזים כו' וקשה הוא לפני הקב"ה לעשות דין בדמן של צדיקים ח"ו וכאשר הבאתי מגמ' דסנהדרין:

והנה באסיפת הצדיק היותר גדול יש ג"כ שתי בחינות הא'. כמבואר למען לא יראה בהרעה כו'. והב'. למען יראו בני דורו כי ח"ו סר צלם מעליהם ואין עוד מגין בעדם וכי רוצה ה' בתפילתן של בני אדם לכן לוקח מהם למען ישובו אל ה':

אולם בשתי הבחינות האלו גם בבחינת למען יתקדש שמו הלא באשמת העם היא אסיפתו. ואף כי אין מיתה בלא חטא. ח"ו שיעונש הצדיק מיתה בשביל חטא קל ורק בעידן ריתחא מהמביאים חרון אף בעולם ח"ו הצדיק נתפס עמהם להשיב העם בתשובה. אמנם באיזה טעם אשר נאסף. ואף בבחינת טיבותא היא לו הלא לכאורה אסיפתו רעה היא אצלו כי הצדיקים חפצים בחייהם יותר למען ירבו מעשיהם הטובים ויירשו ארץ. וכמאמר חז"ל יפה שעה א' בתשובה כו' ואם באולי ח"ו לא יוכל להרבות מעשיו הטובים מייסורין כי באו עליו או דורו לא זכו בו. הלא ה' הטוב ומרבה להיטיב משלם לו שכרו בסיבת העדרו מן העולם כי מנעוהו מלהרבות מעשיו וכי גם באסיפתו הלא ישובו העם אל ה' עפ"י הבחינות אשר בארנו הלא זכות הרבים תלוי בו ומקבל שכר עבור מעשיהם הטובים אשר יעשו כאלו עשאם בעצמו ואם ח"ו לא ישובו הלא הוא נוטל חלקם כו' כמבואר זכה נוטל חלקו כו' כי בסיבתם נאסף ואין נגרע מעבודתו כלום:

ויבואר עפ"י דברינו אלה מאמר הגמ' אשר התחלנו בו כי תצא אש כו' כי הנה דרשו חז"ל ע"ז שהצדיק הוא דומה לגדיש או לקמה שהיה גדול ומפורסם לכל אשר היה גדול בדורו יותר והנה נאכל הצדיק וח"ו לא ישימו העם אל לבם אשר בחטאם ובסיבתם מכל אלה אשר בארנו המה גרמו לו אסיפתו. וח"ו לא ישובו לתקן את אשר עוותו ולהרבות במעשיהם הטובים. אשר בדין היה כי יזכוהו בתשובתם וישלמו ההבערה אשר נבערה בסיבתם. וכי למענם היא אסיפתו. והמה מנעוהו מלהרבות מעשיו הטובים ח"ו שלא תמצא האש גם את הקוצים. והנה הוא נוטל חלקם כאשר בארנו למעלה. והנה בהשמת לב העם ואבלותם אל העדרת הצדיק הלא המה שתי בחינות ג"כ. הא' כי נעדרה מהם טובתם אשר היה להם מאתו. כי גדלו על כל בני גילם מאשר שמו יקרא עליהם בצדקותיו ובמעשיו הטובים גם התועלת אשר היה להם מאתו בהיותו אתם ליועצם ולהורות להם דרך ה' על פיו יצאו כו' והב' האבל האמיתי אשר הוא לכל העולם יחד כי ח"ו סר צלם מעליהם ואין מגין ומכפר בעדם וכמאמר המקונן נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו הכוונה בזה כי תחלה אף כשהיו חוטאים הלא הצדיק הגין עליהם שלא יענשו ח"ו. אבל עתה באין מכפר בעדם. ח"ו תבוא כל רעתם על פניהם ובבחינה זו יתעוררו לתשובה גדולה. לא כן בבחינה הקודמת. אשר תאבל נפשם רק על העדר טובתם לבד כי נוטל כבודם וזיום. וח"ו יאמרו הלא כבר הגענו לשם ומה צורך לנו עוד בו:

ויש לרמז זה בפסוק ראשיכם אל תפרעו כו' וכל בית ישראל יבכו כו' הזהירם הכתוב כי לא יתאבלו המה זולתי רק על העדר טובתם כי נעדרה מהם וכי המה קרוביהם. רק עם כל בית ישראל יחד יבכו על העדר ההגנה מאתם יחד וכמאמר חז"ל אדם כשר שמת דומה לספר תורה כו':

והנה יש הבדל עוד בין ההפסד והאבל מפאת העדר ההגנה ובין העדר התועלת. כי הצדיק אשר נאסף והניח אחריו צדיקים כמותו. אז מפאת ההגנה הלא הנשארים יגינו בעדם אבל אם הדור יתום ח"ו ולא נשאר עוד בדורו כמותו הלא עוד תגדל ההספד ע"ד ההגנה. אמנם בהעדר התועלת ישוה אף לצדיק שהניח עוד צדיקים כמותו במקומות אחרים הלא אנשי מקומו לא יתנחמו בו כי אין תועלת להם מאתו אחרי כי איננו שוכן עמהם. ובזה יבואר מאמר הספדן על ר' זירא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה ולכאורה אינו מובן מה הוא זה כי תבכה רקת יותר. הלא על צדיק כזה ראוי לכל העולם יחד לבכות עליו מהעדר ההגנה אשר היה להם אמנם כאשר בארנו שתי הבחינות אלו הלא כל העולם לא יבכו רק על העדר ההגנה מאתו לבד. ואולי הצדיקים הנשארים אחריו בדורו המה יגינו עליהם ויכפרו בעדם לא כן רקת כי תבכה עוד על העדר תועלתה וטובתה כי נוטל ממנה כבודה היא אבדה כלי חמדתה וחסרונה לבדה הוא ולא לזולתה:

והנה רבותי כמה גדול ההספד הלזה על כבוד מרן אבא הגאון זללה"ה התועלת הגדולה שהיה לנו מתורתו הקדושה,. איך עלינו על כל בני גילנו. נשמע באזני כל קריתנו קארלין העליזה כי גדול בקרבה קדוש יעקב. הוראותיו ומעשיו הטובים כי הראנו לאורו הלכנו ובעצותיו הנכוחות כי נהלנו. במקום גדולתו שם היתה ענוותנותו מי נכאה לב מי נדכה רוח אל בית קדשו כי הגיעו המציא נפשו אליהם. לדבר על לבם דברים ערבים והשתתף בצערם למען הסר מאתם עצבון רוחם ותוגיון נפשם ולמען ישימו בה' כסלם והוא יכלכלם. השנית ההגנה הגדולה אשר היתה לנו מאתו כי שכן בתוכנו קדוש ישראל הוא הגין בעדינו והן עתה נשארנו כיתומים ואין אב מי יתרץ כו' ומי יפרק כו' מי יגן עוד עלינו קראו למקננות ותבכינה ותשאנה עלינו נהי נשים אל לבנו מיתת הצדיק הלז. אשר לא בחטאו מת ח"ו. וכי גלוי הי' לעיני כל גודל יסוריו אשר חי עמהם כל ימי חייו וחליינו נשא המה הגינו עלינו חביבין היו עליו והגביר עליהם ולמד תורה מתוך חליו וצערו. אמנם היום כי הגבירו עליו מאוד ובסיבתם נעדר. והמה מנעוהו מלהרבות עוד במעשיו הטובים:

תחת כל הטוב אשר גמלנו בהיותו אתנו מחוייבים אנחנו לגמלו ולזכות נשמתו בתשובתנו וברבות מעשינו הטובות:

עליך מקונן ישעי' הנביא (נ"א):

שתים הנה קוראותיך קארלין השוד והשבר כו' השוד אשר תבכה יחד עם כל העולם כי נעדר מהם. עוד תוסיף לבכות על שברך באין מרפא לך. כי תועלתך וטובתך נעדרה מאתך אתה אבדת כלי חמדתך ורק לך לבדך החסרון הזה ולא לזולתך ויבואר עוד מאמר המקונן הצדיק אבד ואין איש שם על לב לכאורה אינו מובן וכי יכול להיות אשר לא ישימו העם על לבם אבדתם הגדולה אמנם בסיבתך קארלין. יבואר הענין. כי יכול להיות אשר לא תשיב אל לבך העדר ההגנה אשר היה לך אחרי כי רגיל היה עמך בכל עת וח"ו לא תרגיש בדבר ההגנה הלא מכאובך לנגדך כי נעדרה מאתך תועלתך וטובתך. מספד מר עשי לך קארלין על האי שופרא דבלע בארעא. ובקש רחמים מה' לך יאות למבכי לך יאות למספד עדי ישוב ה' ורחם את בית יעקב בנחמת ציון וירושלים גם אותך ינחם ויקויים בך נבואת ישעי' הנביא לא ישמע עוד שוד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומותיך ושערי"ך תהלה לפ"ק:

נאום הכותב והחותם ידיד לבית יעקב יום ד' י"א כסליו תר"ו לפ"ק קארלין: אלכסנדר סענדר בהגאון המנוח מוהר"ר יעקב זצלל"ה הכ"מ בעה"מ ספר משכנות יעקב וקהלת יעקב:

הקדמת הגאון המחבר:

אמר המחבר ידוע לכל יודעי דעת כי עיקר מעלת האדם ושלמותו היא הנפש חיה אשר טפחה באפינו מפי עליון נשמת שדי היא תבינהו. וזולת זה הלא גם יצירת האדם עפר מן האדמה ככל היצורים ומותר האדם מן הבהמה אין רק בזאת נפש החיה הוא נדמה לעליונים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפ' בצלמנו כדמותנו וזאת הנפש חיה היא אשר שולחה ממעל לזה העולם להחיות את הגוף ולהדריכו במעגלי הצדק והיושר להנטותו לתחיה וכמ"ש ויהי האדם לנפש חיה וגו' ולכאורה הוא כפל לשון שכבר נאמר ויצר וגו' ויפח באפיו נשמת חיים אבל בא להורות שאין הכוונה שיהא האדם נפש חיה ככל היצורים שנאמר בהם ג"כ תוציא הארץ נפש חיה אלא הכוונה שיהא האדם בכל גופו כולו לנפש החיה הלזו העליונית ובין שנפרש כי הלמ"ד הוא למ"ד הקנין כמו וכל אשר לי לקונה אותו לדורותיו והיינו שכל כחות האדם המה קנוים ומשועבדים לנפש החיה הלזו לעשות חפצה ורצונה ולא לעשות ח"ו בהיפך שתשתעבד הנשמה העליונה חלק אלוה ממעל לכחות הגופנית והבהמית. וכמו שהאריך בזה בספר חובת הלבבות והרמב"ם ז"ל בפרקי ההצלחה וע"ז נאמר (משלי ל) תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה ובין שנפרש כי הלמ"ד היא כמו שתבא בהפוכים כמו והיו לדם ביבשת. ופי' כי האדם וכל כחותיו כולם נהפכו לנפש חיה והיא מדרגה יותר גדולה כי נזדכך הגוף וכל כחותיו עד שישובו כולם להיות נפש החיה וזה עיקר שלימות האדם לקדש גופו וכחותיו ושיהיה כמלאכי השרת וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפסוק לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. וע"ז נאמר תהלים מט) אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו שאם אינו מתבונן ביקר הנשמה הלזו הוא נמשל רק כבהמות נדמו שהמה בדמות ולא בצלם וכמ"ש אבות (פ"ג מי"ד) חביב אדם שנברא בצלם כו'. והנה אונקלס ז"ל תרגם על פסוק ויהי האדם לנפש חיה והות באדם לרוח ממללא כוונתו מבואר כי עיקר הנשמה היא היות הנפש המדברת באדם והוא כח רוחני ניתן באדם מפי עליון וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בהך דרבא ברא גברא שדרי' לקמי' דר' זירא כו' ולא אישתעי כו' שאף היוצרים ע"י ספר יצירה אין להם כח לתת בהם כח הדיבור זולת יוצר הכל ברוך הוא כאמור (שמות ד יא) מי שם פה לאדם גו': והנה זה ודאי ידוע וברור שאין תכלית כח הדבור שבאדם להיות מדבר בו כל חפצו ומאוויי תאות נפשו ותשוקת רצונו ודברים הבלים ובטלים. אחר שהוא רוח האלקות ממעל. ומי הוא הנותן כח ורשות לעשות כל אשר אתו ולהשתמש בכלי המלך מלכו של עולם דברים שפלים ונבזים אלא הכוונה שיהא מדבר בו בתורת ה' תמימה ולהגות יומם ולילה בתורתו ובעבודתו כאמור עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו וכמו שדרשו חז"ל (חולין פ"ט א') על פסוק האומנם אלם צדק תדברון גו' מה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון כוונתם ז"ל שאף שצריך האדם לעשות עצמו כאלם ולהסיח דעתו מלדבר דברים בטלים וחיצונים עכ"ז החיוב מוטל עליו להיות אומנתו וחפצו בתורת ה' תמיד יומם לא ישקוט לילה לא ינוח בל יתן דמי לו. אשר ע"כ דרשו חז"ל (ברכות ה' א') כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנאמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר ואין טוב אלא תורה כו' וכמ"ש בזוה"ק פ' תזריע וז"ל בקיצור ות"ח בגין דהאי נפש חיה איהי קדושא עילאה כד ארעא קדישא משכא לה ואתכלילת בגווה כדין קרינן לה נשמה ודא היא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא כו' ועל דא אתקרי רוח ממללא דהא כל נפשתא לית לון רשו למללא כו' כד"א נאלמתי דומיה כו' כמה דעונשי' דבר נש בגין מלה בישא כך עונשי' בגין מלה טבא דאתי לידי' ויכיל למללא ולא מליל בגין דפגים לההוא רוח מללא דהא אתתקנת למללא לעילא ומללא לתתא וכולה בקדושה. עיי"ש דברים הקדושים ונעימים וכל דבור ודבור היוצא מפי האדם הוא כח מכחות הנפש אשר ע"כ התפלה היא נקראת שפיכת הנפש כדכתיב ואשפוך את נפשי וע"כ מצינו לרבותינו ז"ל שהקפידו ביותר על דברים בטלים כמו שאמרו ז"ל על רב שלא שח שיחה בטלה מימיו ואמרו (יומא י"ט ב') השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם כו'. הכוונה אפי' בדבר הרשות ולא מצינו שהקפידו כזאת למשתמש בשאר החושים בדבר הרשות ביען כי החוש הזה מכח הדבור הוא קדוש מאד נמשך מנשמה קדושה הניתן באדם ביחוד. ע"כ הקפידו עליו שלא להשתמש בו כ"א בדבר מצוה ולא בדבר הרשות כלל וכ"ש למשתמש בו לדבר עבירה ח"ו שעונשו גדול מאוד כמ"ש (סוטה מ"ב א') ד' כתות אין מקבלין פני השכינה וכולם אין חטאם רק בדבור בלבד וגדול עונם מנשוא וע"כ הזהירה תוה"ק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה גו' כי לכך נברא האדם להיות דבורו בקדושה ואמר אבות (פ"ד מ"י) אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ולכאורה תיבת לך וגם כנגדך אינו מובן גם מהו לשון בטלים ביטולים הול"ל ויתבאר ע"פ המבואר בספר חובת הלבבות ובכוזרי ענין התנועה היינו מה שאיברי האדם מתנענעים לכל אשר יחפוץ והוא בצווי השי"ת עליהם להיות המה עושים רצון האדם בלי שום התפעלות הגוף. ולכל אשר יחפוץ יטנו והיותר מעיד ע"ז ענין הנגינה שכפי רצון האדם לנגן איבריו מוציאים הקול יעשו ככל אשר יחפוץ אבל בעוברי רצון הבורא ובהפרו תורתו גם אברי האדם נגדו המה ובטלים מעבודתו בלי עשות רצונו. וזהו אם בטלת מן התורה יש לך היינו אבריו בטלים הרבה שיהיו כנגדך בלי עשות רצונך וזהו נמי ביאור הכתוב (ירמי' טז) ושמטתה ובך מנחלתך גו' דידוע דגלות בבל שבעים שנה היה על חטא שמיטה שלא נהגו בארץ בהיותם עלי' כאמור (ויקרא כ"ו) אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עלי' זה היה עונש האדמה אדמת ארצנו אשר לא שבתה בהיות ישראל עלי' ועונש האנשים היה בגופם וענין אחד הוא הארץ בל תתנענע בעבודתה ואברי האדם ג"כ בל יתנענעו בעבודתם והוא ענין שמיטה וזהו ושמטתה ובך מנחלתך גו' שמיטת הארץ ושמיטת האדם יחד. כי האדם מחויב לנטות שכמו לסבול עול התורה והעבודה כפי כחו בל ירפה ממנו ואמר ר' טרפון היום קצר והמלאכה מרובה כו' הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא בן חורין להבטל ממנה כוונתו כי האדם הוא כפועל וכשכיר אשר מחוייב לעבוד עבודתו תמיד כפי כחו בלי להתרפות ממנה ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד כו'. ואמר ר' יוחנן בן זכאי אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת פירושו כי אין לאדם רק לעבוד עבודתו כפי כחו בלי רפיון בין שיעלה בידו מעט או הרבה הוא עשה מה שעליו ולא כקבלן שנוטל שכרו בגמר פעולתו וכפי הפעולה שעושה לזה אמר כי לכך נוצרת פי' כיון שהקב"ה נתן לך בינה יתירה הרי אתה מתחייב לעשות כפי כחך וזהו לדעתי ביאור המאמר בגמ' (ברכות דף י"ז א') מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני ברי' וחברי ברי' אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד כו' דלכאורה לפי פרש"י ז"ל יפלא מאד דלמאי למדו חובה על ע"ה ולשון מרגלא משמע שהיה המאמר הזה מורגל בפיהם ומסתמא היה להם זה לתוכחת מוסר ככל המאמרים המבוארים שם בגמ' ולפרש"י איזה תוכחת מוסר יש בזה להרגיל בזה וללמד חובה אדרבה מצינו דרך החכמים ללמד זכות על כל אדם גם לשון חברי לא שייך לפרש על ע"ה ובכל דוכתי אמרינן חבר וע"ה דלא שייך למקרי לע"ה חברי לגבי חבר אבל לדעתי יובן הדברים ע"פ מה שדרשו (סוטה דף מ"ד א') הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא ועתדה בשדה לך זה משנה אחר ובנית ביתך זה גמרא. הרי דמפרש לישנא דקרא בחוץ בשדה על לימוד המקרא והמשנה ובנית ביתך על לימוד הגמרא ועל כי החכמים דיבנה היו חכמים גדולים (כמו דא' בקדושין ע"מ שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה) הוי מרגלא בפומייהו להוכיח א"ע לבל התנשא על שאר הלומדים שאינם יודעים כ"א מקרא ומשנה וזהו אמרם אני ברי' וחברי ברי' פי' אנחנו שוין כשם שאני עוסק במלאכתי בעיר היינו בגמרא כך הוא עוסק במלאכתו בשדה היינו מקרא ומשנה ואין לנו להתגדר כל אחד על חברו כיון שכ"א עוסק במה שמוטל עליו ומה שבכחו לעשות הוא עושה שמא תאמר אני לומד הרבה והוא מעט שנינו אחד המרבה כו' וכמאמר ריב"ז אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כו':

והגיון התורה נקראת עמל כמו שדרשו ז"ל על פסוק אדם לעמל יולד וכן דרשו בתו"כ אם בחוקתי תלכו מלמד שתהיו עמלים בתורה כי האדם צריך ליגע עצמו בעסקו בתורה כמו הפועל המיגע עצמו בעשותו איזה מלאכה ולפי מה שמיגע עצמו ומצטער יותר בעסקו בתורה כך מקבל שכרו ביותר כמו שאמר בן הא הא לפום צערא אגרא וזה כוונת הגמרא (חגיגה דף ט ב') אמר לי' בר הא הא להלל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלהים כו' א"ל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד א"ל ומשום חדא זימנא כו' א"ל צא ולמד משוק של חמרים עשרה פרסי בזוזא חד סר פרסי בתרי זוזא. הכוונה מבוארת כי עשרה פרסי מהלך אדם בינוני ביום וזה דרך כל החמרים הנשכרים ורגילותם. אבל הנשכר ללכת חד סרי פרסאות הרי הוא עושה יותר מכפי כחו ורגילותו ע"כ שכרו כפול וכן השונה פרקו מאה פעמים הי' דרכם בכך ומחויב בזה לבל יתחייב בנפשו בשכחו דבר ממשנתו אבל המוסיף יותר מכפי הרגילות מורה ע"ע אהבת התורה יותר. נקרא עובד אלהים לפי שהוא משנה טבעו ורגילותו מאהבת הבורא ותורתו הקדושה וזה כמו שאמר בן הא הא לפום צערא אגרא:

ועיקר עמל האדם בתורה הוא בתורה הנמסרה למשה מסיני בע"פ להבין דברי חכמים וחדותם המבארים לנו פשוטי המקראות והדינים הנמסרים והרמוזים בתורה שבכתב ומבלעדי התורה שבע"פ בל יבין ובל ישכיל בתורה שבכתב ואת כל התורה המסורה לנו בדקדוק תיבה ואות והדינים וההלכות אשר המה כהררים התלוים בשערה והיא היא הנתנה למשה מסיני ומסרה ליהושע ולזקנים ולאנשי כנסת הגדולה כמו שדרשו חז"ל על פסוק ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם מלמד שכולם נתנו למשה מסיני ומאד צריך האדם לעמול וליגע עצמו בה לעמוד על עומק דברי חכמינו ז"ל והם הם המבארים לנו עמקי סודות הגנוזים בתורה שבכתב כדאמרינן מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא ואמרו ז"ל לא כרת הקב"ה ברית את ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה וע"ז דרשו חז"ל (חגיגה ג ב) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים כו' מה דרבון הזה מכוין את הפרה לתלמי' להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים (ביאורו כי כמו הפרה החורשת בשדה לולי הדרבן שעלי' המוליכה בדרך ישרה היתה מעקמת ומקלקלת המחרישה כמו כן דברי חכמים המה מכונין את לומדי התורה שבכתב ומישרים ארחותם להבינם על מקומם ומכונם. ולולי דבריהם ז"ל איש כל הישר בעיניו היה מעקם אורחותיו לפרש דברי התורה כפי רצונו וחפצו רק דברי החכמים ז"ל מקבלי התורה שבע"פ המה מכונין את לומדי התורה לבל יטו אשורם) אי מה דרבן הזה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין ת"ל וכמסמרות. (פי' שהת"ח צריך להיות קבוע ועומד במקומו לבל יצטרך לפרסם א"ע) אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסרין ולא יתרין (פי' כיון שהת"ח צריך להיות קבוע במקומו כמו המסמר א"כ הרי המסמר אין תועלתו כ"א בהיותו נעוץ וקבוע בכותל והרי הוא חסר ולא יתר כיון שרובו גנוז בכותל. יכול אף ת"ח כן כיון שהוא קבוע במקומו הוא חסר ולא יתר שאינו עושה פירות) ת"ל נטועין מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין (פי' הנטיעה הזו היא ג"כ קבוע ותקוע ואעפ"כ כל שהיא תקוע וקבוע ביותר פרה ורבה ביותר אף ת"ח כל שהם קבועים ביותר המה פרים ורבים ותורתם מתברכת) בעלי אסופית אלו ת"ח כו' (וזו כוונת הפייטן ליוצר של פסח ידועיך נטועים כבמסמר. צנועים בכל משמר) וסיום הברייתא כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרם מפי אדון כל המעשים ב"ה דכתיב כו' כינו החכמים ז"ל דברי התורה שבע"פ לנטיעה זו שהיא פרה ורבה. כן דברי התורה הקדושה פרה ורבה בלב כל הוגי בה לשמה ועמל בה בכל כחו למצוא בה כל אחד חלקו בחדושי תורה כפי עמלו ועפ"ז יתפרש שפיר דברי רש"י ז"ל (פרק הפועלים דף פ"ה ע"ב) על הא דאמר רב יהודה אמר רב מי האיש החכם ויבין את זאת כו' דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוה כו' עד שפרשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה פרש"י כשהיו עוסקים בתורה לא היו מברכים לפניה כו' ברכת אשר נתן לנו תורת אמת כו' ולכאורה תמוה דהלא ברכה הראשונה שעל התורה היא ברכת אשר בחר בנו מכל העמים אשר על זה אמרו חז"ל זו היא מעולה שבברכות ולמה תפס רש"י ז"ל הך ברכה שלאחרי'. אך נראה דכוונתו ז"ל דהנה שני הברכות האלו לשונם מורה שהברכה ראשונה נתקנה על תורה שבכתב והשני' אשר נתקנה בלשון וחיי עילם נטע בתוכנו קאי על תורה שבע"פ יען נמשלה לנטיעה כדרש חז"ל (ומצאתי שגם הטור ז"ל סי' קל"ט כתב ג"כ דנוסח זה קאי על תורה שבע"פ) וכמו שבארנו וגם מכוונת לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים כמבואר בברייתא דלעיל. והנה הדור ההוא אשר בימי הנביא אין לנו לומר שהיו מזלזלין בתורה שבכתב אלא בתורה שבע"פ וע"ז מורה הלשון ולא הלכו בה (כדדייקינן בנדרים מאי ולא הלכו בה) לשון הליכה מורה על תורה שבע"פ כדדרשינן בתו"כ אם בחוקתי תלכו מלמד שתהיו עמלים בתורה והם לא היו רוצים לעמול בה ולא ברכו הברכה הזו שהיא החיי עולם הנטוע בתוכנו ע"כ נקט רש"י הברכה הזו (ואף שעתה היא הברכה שניה היינו משום שעתה מברכין לפניה ולאחריה. אבל בימי הנביא עדיין לא נתקנה הברכה שלאחרי' שהיא מדרבנן דרק ברכת התורה לפני' הוא מה"ת ומסתבר לרש"י ז"ל לברך ברכה הלזו לפני' שכוללת גם התורה שבע"פ בנוסח וחיי עולם נטע בתוכינו) וע"כ שאלו לחכמים ולנביאים ולא פרשוה כי לא היו יודעים מה בלבם. (ועיין בנדרים בר"ן בשם החסיד רבינו יונה) וזה לדעתי ביאור הכתוב (בירמי' ד') נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים לפי מה שהקדמנו לעיל כי לולי דברי חז"ל בקבלתינו הנאמנה הי' כ"א מפרש הכתובים כפי חפצו ורצונו ואחרי הטיית יצרו וכל דרך איש הי' ישר בעיניו אף כי יצמח מנו שורש פורה ראש ולענה והם הם הקוצים המכאיבים לנטיעת התורה שבע"פ לכן אמר הנביא נירו לכם ניר אחרי שנמשלה התורה לנטיעה זו שהיא פרה ורבה צריך בתחלה לחרוש ולשדד אדמתו להסיר כל הקוצים המכאיבים ומשבשים הלב ולסקלו מאבני נגף כי אז יצמח צמח צדיק ונשא ענף ועשה פרי אבל זולת זה תהי' הזריעה אל קוצים ולא יצליח וזו כוונת הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים ואמר בפ' השני המולו לה' והסירו ערלת לבבכם. והכלל שעיקר עמל התורה שהזהירו עליו בכמה מקומות הוא לעמוד על עמקה של תורה שבע"פ המבארת לנו כל סתום וחתום בתורה שבכתב דקדוקי' באותיותי' בצפונותי' הכל יתבאר ע"י דברי חז"ל בקבלתם בתורה שבע"פ וזולתה כל משכיל ידל מבין ונקראו העוסקים בה גבורים במלחמתה של תורה כמבואר בגמ' ובמדרשים ביען שצריך לזה גבורה גדולה ונראין כלוחמים אך את והב בסופה כו' מאחר שכוונת כולם לש"ש וע"ז התפלל ר' נחוניא בן הקנה בכניסתו לבהמ"ד וביציאתו תפלה קצרה ואמרו לו חכמים מה מקום לתפילה זו לכאורה למה שאלו מה מקום כו' מה תפלה זו היל"ל. גם דקדוק לשון המשנה בכניסתו וביציאתו דמשמע תיכף כשנכנס במקום פתח כניסת בהמ"ד אך מבואר הדבר שכל תפלה יש לה יסוד מוסד ומקום ומדה ידועה בעולמות העליונים והג' תפלות הם כנגד ג' אבהן אי"ו בחי' חסד גבורה ת"ת וע"ז אמרו כל הקובע מקום לתפלתו כו' ושאלו החכמים ז"ל מקומה של תפלה זו ונגד איזה בחי' וכוונה היא ואמר להם בכניסתי אני מתפלל כו' ונראה שהתפלות הללו הכוונה בהם נגד העמודים שבהמ"ד נשען עליהם (וזהו ביני עמודי דהוו גרסי) והמה נגד בחי' נצח והוד ולכן התפלל אותן תיכף. בכניסתו וביציאתו. נגד התמכין שהם מזוזת הבית ובכניסתו התפלל שלא תארע ח"ו תקלה על ידו היינו נגד בחי' נצח שהת"ח מנצחים זא"ז בהלכה שיהיו לוחמים במלחמת של תורה לש"ש ולא יגיע תקלה מהנצוח. וביציאתי אני נותן הודי' על חלקי נגד בחי' הוד'. שבו הודאה והן העמודים ולכן אמר אני רץ כו' ועל נצוח כזה אמר ר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם כו' היינו התלמידים הנצרכים להנצוח והפלפול עדי יגיעו לעומקה של הלכה כל שכוונתם לש"ש שיהיו לימודי ה' והמה בחינת נו"ה המה מרבים שלו"ם בעולם בחי' מ"ל מקבלים עול מלכות ותורתו הקדושה ואמרו חז"ל (סנהדרין דף כ"ד) לא' קראתי נועם אלו ת"ח שבא"י כו' ולא' קראתי חובלים אלו ת"ח שבבבל כו' שעיקר רב הפלפול והטורח הוא בתלמוד בבלי ולא יעלה על הדעת ח"ו שדברו זאת לגנות ת"ח שבבבל וכן מה שדרשו במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל אלא שהת"ח שבבבל להיותם יושבים בחו"ל ובארעא דחשוכא כדאמר בגמרא הוצרכו לרוב הפלפול והטורח והעמל הגדול כדי לעמוד על עומקה של הלכה ולגלות העמוקות מני חושך וזה ענין המלחמה. וכן הי' דרכם להלביש כל הסודות התורה באגדות ובקוצר גדול שנראין כפשוטן והן עמוקות מאד לזוכה להתבונן בהם וכדא' בזוה"ק כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרין לי' ויתפרש שפיר הדרש במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודה של בבל והוא משל לאיש יפה תואר ויפה מראה היושב במקום חושך ואפלה שאין יופיו נראה ואין מרגיש בו רק אחרי יציאתו משמה תופיע עליו נהרה. כך סודות התורה המלובשים בתלמוד ובאגדות אשר לפי פשוטן אין מסתכל ומבין בהם כלל ונראין כחושך אך היורד לעומקן וזוכה להתבונן בהם רואה בהם אור גדול ומרגיש במתיקותה. זהו המשל על תלמודה של בבל והוא לשבח. (ומדוקדק לישנא תלמודה ולא תלמוד) וכן כוונתם במדרש העם ההולכים בחושך לעתיד אור נגה אליהם אלו העוסקים בתלמוד בבלי הכוונה ע"פ מה שכתבתי שכל התלמוד מלא מסודות התורה אשר אינם מובנים עתה אבל לעתיד לבוא יתגלה אורה ותופיע קרן התורה וזהו אור נגה עליהם. וכולם יתבוננו בה בינה ויגה עליהם אור התורה והחכמה הצפונה בה כמו שדרשו על פסוק לא יהיה עוד אור יקרות וקפאון וכן נדרש בזוה"ק על פסוק והקיצות היא תשיחך היא תמלל בפומך. ואמר שם שכל מה שלומדים עתה ואין מבינים בשלמות לעתיד יזכו להתבונן בה והתורה בעצמה תלמדהו דעת. וזהו והקיצות היא תשיחך אשרי המחכה ויגיע:

ויש לחתום דברינו ע"פ מה שאמרתי לבאר בחתימת המשנה מאמר אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש כו' דיש לדקדק לכאורה כפל הלשון ויתבאר ע"פ מה שיש להבין למה קבעו זה בחתימת המשנה והכוונה בזה לעורר לבות בני האדם בראותם בכל המשנה מחלוקת רבות הללו אוסרין והללו מתירין כו' אל יחשבו ח"ו שאותן הדעות אשר לא נקבעו הלכה כמותן הן לבטלה ח"ו כי אלו ואלו דברי אלקים חיים ומלך עולם הגם שההלכה נקבעת כדעת הא' היא לפי ענין הזמן והנהגותו ע"פ מדות העליונות כמו מחלוקת ב"ש וב"ה שהם נגד ב' בחינות עליונות ומדת ב"ש נוטות לצד הגבורה ומדת ב"ה לצד החסד והרחמים ולכן ב"ש לחומרא בכל הש"ס רק באיזה מקומות להמזגת המדות והלכה כב"ה כי עולם חסד יבנה וצריך להתנהג בחסד והלואי כו' ולכן בכמה דברים ג"כ הלכה כב"ש להמזגה כנ"ל. וזהו ענין מפני מה זכו ב"ה כו' שנוחין ועלובין היו כו' ומתנהגין במדת החסד ומקדימין דברי ב"ש כו' כי בחי' המשנה היא תורה שבע"פ ושם הגבורות קודמות כמו חותם כו' כמ"ש בפרדס בענין ירך יעקב בשני מאמרי הזוהר. וההלכה היא נקבעת במדת החסד כי כוס של ברכה בימין. אבל ע"פ מדת הגבורה הלכה כב"ש ולכן עשו ב"ש כדבריהם וכן ר"א במקומו של ר"א כו' כי לכי שורשן ומקומם צריכים לעשות כדבריהם ולכן אמר גבי שמאי דחפו כו' וענותנותו של הלל כו' ויש לפרש עפ"ז מאמר הגמ' (שבת יז) הי' הלל כפוף ויושב לפני שמאי ואותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו את העגל דהנה ענין העגל מבואר בהרמב"ן ז"ל שהתגברו מדת הדין הבאה מן השמאל וכ' פני שור מהשמאל לארבעתם ואמרו חז"ל ראה ראיתי את עני עמי אמר לו הקב"ה למשה אתה רואה ראי' אחת כו' ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי כו' ושומטין אחד מטטרמולין שלי שכתוב ופני שור מהשמאל ומכעיסין אותי בו והיינו שהיו מקצצין בנטיעות בהתגברות והמשכת מדת הדין עליהם מלבד מעשה העגל עצמו כמבואר ברמב"ן שם ועוד כפאו לאהרן איש החסד לעשיית העגל פני שור מהשמאל להיות החסד נכנע תחת הגבורה וכמבואר בזוה"ק ואותו היום אשר הי' הלל מדת החסד כפוף ויושב לפני שמאי מדת הגבורה הי' קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שהתגברו אז ג"כ מדת הגבורה על החסד. ויש לפרש ע"פ אלו ואלו דברי אלקים חיים כי בחי' אלקים הוא גבורה וחיים הוא חסד כמ"ש חיים וחסד ואורך ימים בימינה ושתיהן נמשכות ממדת הבינה שהיא בחי' אלקים חיים ושם אחדות בין ב' המדות והתורה נמשכת משם ולכן אמרו ביבמות לא נמנעו כו' לקיים האמת והשלום אהבו כי כוונת ב' הכתות על ההכרעה והשלום ואמת ושלום הן ב' מכריעין. ומכריע הוא באחד ומקבץ ב' הדעות החולקין ומתאחדין ע"י ולכן אין הכרעה שלישית מכרעת שאין זה מענין המחלוקת וכפרש"י ז"ל וזהו לדעתי כוונת הברייתא וכן שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי כו' לשון עד מיותר ולדברינו מיושב כי כוונת שניהם כדי שיבוא המכריע ויכריע ביניהם ויעשה שלום ביניהם וזהו ענין מחלוקת שהיא לשם שמים כו' כי שמים מכריעין המחלוקת שהיא לשם זה. ולכן סופה להתקיים ב' צדדי המחלוקת ולהפך ח"ו מחלוקת קרח ועדתו שלא רצו בשלום והעזו נגד משה שהוא המכריע כדברי הזוהר ובזוהר חדש גבי תכשיטי כלה הללו אומרים כיפה דרישא שרי ומהדק כו' וכולם מכוונין לדבר אחד לקשט הכלה ובין כך כלה אוסיפת נוי כו' בראותה שכולם מריבין היאך לתקן קישוטיה ולבתר חדת בכולהו כו' וזהו כוונת אמרם להנחיל לכל צדיק וצדיק כו' בין האוסרין בין המתירים כולם נוחלין נחלה אחת והוא עוה"ב שנקרא נחלה שאינו פוסק וכמ"ש בגמ' דר"ה וזהו לשון להנחיל. גם נחלה הוא דבר טבעי והכרח ולכן לא אמר לשון מתנה כי ישראל נקראו נחלה יעקב חבל נחלתו וכתיב אני חלקך ונחלתך כו' וזהו להנחיל אוהבי יש הם הצדיקים מסטרא דחסד ואוצרותיהם אמלא הם מסטרא דגבורה שנקרא אוצר כאמור יראת ה' היא אוצרו וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך גו' כמ"ש הזוה"ק על פסוק אומר לצפון תני ואמר בגמ' דסוטה גבי הנהו תרי תלמידי תרווייכו רבנן צדיקי חד מאהבה וחד מיראה כו' וש"י עולמות הן בימין ושמאל ר"ז בימין וק"ג בשמאל כמ"ש בזוה"ק וכל צדיק וצדיק צריך לכליל בשתיהן כי צדיק הוא ג"כ מכריע וזו ראי' שכל הדיעות מתאחדות אחדות גמורה ולכן הוא נוחל הי"ש שהוא ר"ת ימין שמאל. ע"כ צריך שתהא ביניהם אהבה וריעות ואמר את והב בסופה אהבה בסופה כי א"ה הוא ו' ואהבה גי' אחד שצריך להיות אחדות ושלום בסוף מלחמות ה' ולשון סוף הוא קצה מהדבר עצמו כמו מקץ שבע שנים ותרגום מסוף שבע שנין וכמ"ש הרמב"ן ז"ל והכוונה כי המחלוקת הוא בכוונה על השלום בסוף וכמש"ל והמחלוקת על מנת השלום הוא עד שיבוא הכתוב השלישי השי"ת ישים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה וישים חלקנו בתורתו הקדושה. חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל אשר גמלני כרחמיו וכרוב חסדיו במה אקדם ה' אכף לאלקי מרום כו' והפיל חבלי בנעימות תורתו הקדושה ושם חלקי מיושבי בהמ"ד מה נמרצו לחכי אמרותיו מדבש לפי ומה מתקו לחכי רגבי העבודה והמעמסה בעול התורה והעבודה מכל חמדי תבל ותענוגי בני האדם (אתה ה' חזקני ואמצני אגורה באהלך עולמים) והנני נותן הודאה על חלקי אשר חנני ה' ביתרון הכשר דעת. בנה בניתי בית משכנות לאביר יעקב חבל נחלתי וזיכני ה' להוציאו לאור שנת תקצ"ו לפ"ק. עתה יסף ה' לשית ידו שנית עלי ובנאות דביר קדשו ירביצני ובזרוע עוזו יאמצני. והפליא חסדו לי ותושע לי זרועו אף ימינו סמכתני ויקם על סלע רגלי וחלק לי מעט בבינה ונתן לי לשון לימודים לדעת ולהבין דברי חכמים וחדותם וזיכני להביא לבית הדפוס עוד חידושים נחמדים בפלפול ישר בסוגיות הש"ס ובבירור דברי גדולי פוסקים הראשונים ובישוב דבריהם ז"ל כפי אשר מצאה ידי להראות את מקורם בים התלמוד בבלי וירושלמי עוד חלק שני מעניני שו"ת יקרים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אשר השבתי לשואלי דבר ובטחתי בחסד עליון כי ימצא בהם המעיין דברים נכוחים וישרים למוצאי דעת וירוה נחת ולאשר כי כחי ומזגי רפה מאד (כידוע לכל באי שאר עמי) באתי פעם בארוכה פעם בקצרה לפי העת והעונה בעסקי בהענין וקראתי שם החיבור קהלת יעקב יען כי בו נקהלו ונקבצו הרבה סוגיות וענינים נחמדים בדברי הש"ס והפוסקים וכולם נקבצו ובאו יחד והיו לקהלה אחת ע"כ במקהלות אברך את ה' אשר זיכני לבצוע את המחברת הזאת ולהציב לה דלתים. כן עוד יזכני להשתעשע בנעימות תורתו הקדושה ויחזקני ויאמצני להבין ולהשכיל דברי חכמים וסודותם ובאמיתות תורתו ידריכני ויראני נפלאות וכאשר התפלל נעים זמירות ישראל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל הלא כה דברי הכותב והחותם היום יום ה' י"א ימים לחודש מרחשוון דהאי שתא האדר"ת והאמונה לפ"ג פה קארלין יצ"ו:

יעקב בלא"א מהור"ר אהרן זללה"ה חונה פה קארלין:

קהלת יעקב על ברכות דף ב/א

מאימתי קורין את שמע בערבין. עמדו קצת מפרשים על לשון בערבין עיין ביאורי הגר"א ז"ל מווילנא על סדר זרעים מ"ש על זה וכן מצינו בזוה"ק רע"מ פ' פנחס שעמד על לשון מאימתי קורין שמע בשחרית כו' במשנה שני' ולפי מה שאבאר אי"ה בתו' לקמן מחלוקת כל התנאים בזמן ק"ש דערבית כולן יסודן על לשון ערב מה הוא לזה נקיט התנא לשון בערבין המורה על כמה ערבין. ושואל מתי זמן ק"ש בערב מן הערבים האלו:

משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה התוס' כתבו בשם ר"ת ז"ל דזה שנהגו לקרות שמע קודם צאת הכוכבים היינו משום שנוהגין כר' יהודה דסבר דמפלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית ומסתמא ה"ה לענין ק"ש והרא"ש ז"ל דחה דבריו וכתב דרב דצלי של שבת בערב שבת קרא ק"ש אחר כך ולא סמך גאולה לתפלה משום תוספת שבת דמצוה היא וכן כתבו תלמידי ר"י וכבר הקשה על זה הגאון בעל שאגת אריה דא"כ היכי דייק מדרב הונא ורבנן לא צלו עד אורתא ש"מ לית להו דר' יהודה דלמא משום דבעו מסמך גאולה לתפלה ולא חשו לתוספת שבת ועוד קשה לי דא"כ רב ורבי יאשיה שהתפללו של שבת בערב שבת או של מוצאי שבת בשבת. וכן רבי דאמר לאבדן אמורי' אכריז קומי צבורא מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים וכן ר"ח בן דוסא שאמרו התם בירושלמי פרק תפלת השחר דסלקין חמרייא מן ערב לצפורין ואמרו כבר שבת ר"ח ב"ד בעירו ועוד תנאי ואמוראי כולן לא סמכו גאולה לתפלה בלילי שבת. ומהיכא תיתי להורות כן בצבור. שלא לסמוך כו'. ובירושלמי התם איתא א"ר חנינא משכני ר' ישמעאל בר יוסי אצל פונדק אחד אמר לי כאן התפלל אבא של לילי שבת בע"ש אמר ר' אמי רבי יוחנן פליג ולא הוה צריך מפלגא על הדא למה שכן מוסיפין מחול על הקודש ומאי קושיא אמת שמוסיפין דלמא ר' יוחנן בעי סמיכת גאולה לתפלה אף בשבת בערבית וכשיטתו דאמר איזהו בן עולם הבא הסומך גאולה לתפלה של ערבית כו' ועוד קשה דר' ירמיה בר אבא אמר לרב מי בדלת כו' מאי מיבעיא ליה פשיטא דבדיל. דאי לא בדיל א"כ אין כאן מצות תוס' שבת שהרי עושה מלאכה וא"כ אמאי לא המתין עד צאת הכוכבים לסמוך גאולה לתפלה וכמ"ש. אם לא שנדחק לומר דמספקא ליה אולי סבירא ליה לרב כריב"ל דאמר תפלות באמצע תקנום ונימא דגם ר' יוסי סבר דלא כהלכתא וזה דוחק:

עוד כתב הרשב"א בשם הגאונים דברכות ק"ש אינם שייכים על ק"ש דוקא ע"ש ושארי הגאון בעל שאגת אריה קלסיה לתירוץ זה וכתב עליו טבא פלפלא כו' אמנם קשה לי טובא חדא דלא מפרשא הכי סוגית הירושלמי כמה פעמים דדייק זאת אומרת ברכות אינן מעכבות ואם איתא דהברכות לא נתקנו כלל על ק"ש פשיטא דאינן מעכבות ועוד משמע כן מגמרא (דף ט' ע"ב) דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד כו' ומפרש הגמרא מאי לא הפסיד הברכות משמע דס"ד דהפסיד ברכות ע"ש. ועוד משמע כן מירושלמי פרק קמא דאיתא התם על המשנה וחכמים אומרים עד חצות. ר' ייסא מפקיד לחברייא אין בעיתון מתעסקין באורייתא אתון קורין שמע קודם חצות ומתעסקין. מלתיה אמרה שאומר דברים אחר אמת ויציב פי' שא"צ לסמוך גאולה לתפלה מדהתפללו קודם ולא קראו ק"ש עד חצות ומנ"ל הא דלמא התפללו קודם צאת הכוכבים וסמכו גאולה לתפלה. ועתה קורין ק"ש בלא ברכות וכבר הקשיתי על דבריו בספרי משכנות יעקב (סי' ע"ז) ע"ש:

עוד הקשו על שיטת ר"ת דהא ר' יהודה אמר לר"מ והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים כו' ולשיטת ר"ת תקשה לדידיה יותר ע"ש. ודחקו לתרץ דלא דריש בשכבך כו' וזה דוחק גדול אמנם כל זה לפי פירושם דכל מחלוקת התנאים בזמן שכיבה היא אבל באמת נראה דהוא דוחק גדול לפרש כן דאיך יחלוקו בשיעורין קטנים כאלו זה יאמר עתה זמן שכיבה וזה יאמר קצת קודם או מאוחר. בדבר שאין כל העולם שוין זה מקדים וזה מאחר ועוד למה הזכיר ר"א בברייתא שקדש היום בערבי שבתות ופרש"י דהוא בין השמשות נימא בהדיא בין השמשות כיון דע"כ סבר דאז זמן שכיבה מאי קמ"ל בסי' שנתן וכמו שהקשו בגמ' אמתניתין מכדי כהנים כו' לימא כו' וכן בכולהו ועוד דתנא דמתניתין דאמר מאימתי קורין את שמע בערבין כו' ומפרש בגמ' דה"ק זמן ק"ש דשכיבה אימת תיבת בערבין מאי כוונתו אי כוונתו בלילה הו"ל למנקט בהדיא בלילה כמו מזכירין יציאת מצרים בלילות גם בערבין לשון רבים לא שייך על הלילה ואם הכוונה על לילות רבים. א"כ לקמן מאימתי קורין שמע בשחרית הו"ל למימר בשחרין. וגם לשון מאימתי דקאי על התחלת הזמן אי בערבין פי' לילה א"כ קודם צאת הכוכבים אין כאן לילה כלל ואין הלשון משמע שפיר:

והנה הרשב"א בחדושיו בשם רב האי גאון ראה לתת טעם על כל זמני התנאים המפורשים זמנו של זה לא כזמנו של זה ובמה נחלקו ע"ש בדבריו ז"ל לפי דרכו ובאמת הוא דבר תמוה לומר שנחלקו בזמן שכיבה מר קדים קצת ומר מאחר קצת בכולהו שיעורי והוא דוחק גדול לכל מבין אשר גם התו' בד"ה ואי ס"ד דעני קדים כו' כתבו שדוחק לרבות כ"כ בשיעורי זמן שכיבה. ולדעתי עוד קשה מאן פליג לן השתא דר' חנינא לא קדים לר' אליעזר אשר באמת ודאי זהו טעמו של רב האי גאון שנתעורר בזה וראיתי גם אני לענות חלקי בזה כאשר יורני ה'. דהנה מצאנו ראינו בק"ש בשל שחרית לדידן דקיי"ל עד ג' שעות משום בני מלכים שישנים עד ג' שעות ובאמת הבני מלכים אינם ישנים רק ב' שעות ביום כמבואר בגמרא (דף ג') תרתי דיממא ובשעה ג' קמים ונתנו חכמים שיעור לדבר שעה ג' אף לבני מלכים והנה אין כל השעה שלישית זמן קימה ממש רק חכמים הוצרכו ליתן זמן אחר זמן קימה לקרות ק"ש וזה דבר מוכרח וכן לענ"ד בק"ש של ערבית נתנו חכמים זמן לק"ש קודם שכיבה ממש בכדי שכל המקדים לשכב יקרא ק"ש ועל הזמן הזה נחלקו כל החכמים האלה והנה בספרי אמרו יכול אפילו שכב בחצי היום ת"ל ובשכבך כו' דרך ארץ כו'. ולכן הסכימו כל החכמים דבעינן עכ"פ זמן שיקרא ערב. והוא זמן השייך ללילה ולשכיבה אשר ע"כ נקראת ק"ש של ערבית. והנה טעם משנתנו בצאת הכוכבים אין צורך לפרש דכל המקרא מלא מזה דצאת הכוכבים נקרא ערב וכן בקרא ויהי ערב ויהי בוקר וכן כולהו דוכתי וטעם מאן דאמר משעה שהעני נכנס כו' נראה דסתם עניים היינו פועלים המושכרים אצל בעל הבית למלאכה שבשדות. ולכן נקט משהעני נכנס היינו מן השדה וכמ"ש במס' ב"מ (דף פג ע"ב) פועל בכניסתו שלו ביציאתו כו' וכתיב ולעבודתו עדי ערב גבי פועל. ומני' ילפינן בב"מ שם שצריך הפועל להחשיך אצל בעה"ב מדין תורה במקום שאין מנהג וכן מסקינן בגמרא דשיעורא דעני מאוחר משל כהן משום שגומר מלאכתו בצאת הכוכבים ונכנס לעיר אח"כ ולפ"ז לא קשה מידי קושית תוס' ד"ה משעה שהעני שתמהו עני גופיה מתי יקרא כיון שזמן ק"ש מתחלת אכילתו עד שעה שעומד לפטור ממנה. ולפי מ"ש ניחא דנכנס אין הפי' נכנס לביתו לאכול תיכף רק נכנס מן השדה לעיר ויקרא אחר שיכנס ולכשיגיע לביתו ואח"כ יאכל ולא הוזכר מלת לאכול רק בעבור הסיפא דסוף הזמן עד שעה כו' ולמאי דס"ד בגמרא דעני קודם ע"כ צריכים לפרש ולעבודתו עדי ערב היינו שקיעת החמה וקאי ארישא דקרא תזרח השמש יאספון וגו' דלא שייך ערב אחר גבי פועל רק שקיעת החמה או צאת הכוכבים ולכן מקשה ר' חנינא היינו ר' אליעזר וזה לפי פי' רב האי במשעה שקדש היום כו' דהיינו בשקיעת החמה עיין ברשב"א ובזה מתורץ קושית תוספת שפיר ומאן דסבר משעה שקדש היום בערבי שבתות לפי' רבינו האי גאון היינו כיון שאז מתקדש היום לשבת בוודאי נקרא ערב. דהא בשבת ויוה"כ כתיב מערב עד ערב וגו' ובשבת גבי לא ימיש עמוד הענן וגו' דרשינן מינה ובלבד שלא יקדים כו' והרי שם כתיב ועמוד האש לילה ש"מ דהתוספות שבת נקרא לילה ובודאי משום הכי נתקדש היום אז משום דהוי ערב ומאן דאמר משעה שהכהנים טובלין כו' הא כתיב לפנות ערב ירחץ במים. ובפרט למסקנא דקאי כר' יוסי וא"כ לדידיה בה"ש דר' יהודה כהנים טובלין בו ועלי' קאי ר"מ ואמר דנקרא ערב ומהאי טעמא דקרא. ור"י מקשה ליה לפי מאי דס"ד דקאי כוותיה וקאי קודם בין השמשות דידיה וא"כ אין שיעור לטבילה. כי זמנה קודם שקיעת החמה כי אחר שקיעת החמה מתחיל בין השמשות דר"י. ועיין ביאורי הגאון החסיד ר"א ז"ל שהאריך בכמה מקומות בזה ודעתו ז"ל שמתחיל תיכף אחר שקיעת החמה. וכדעת הרמב"ם ז"ל ודעימי' ולא כדעת ר"ת ז"ל ודעימי' וא"כ לר' יהודה ע"כ כהנים טובלים קודם שקיעת החמה ואין שיעור לדבר זה מקדים וזה מאחר ומקשה שפיר והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין כו' ור"מ משני דסבר כר' יוסי ובה"ש דר' יהודה כהנים טובלין בו ומתחילין לטבול אחר שקיעת החמה ויש שיעור לדבר מבה"ש דר' יהודה ומאן דאמר משעה שבני אדם נכנסין להסב בערבי שבתות הוא שיעור מאוחר אף משל כהן כמבואר לקמן ריש פרק אלו דברים וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא. הרי להדיא שהיה זמן סעודתם ערב שבת מאוחר הרבה מקדוש היום וכ"כ רש"י ז"ל ומתורץ קושית התו' בד"ה קשיא דר"מ אדר"מ וסובר דאזלינן בתר רובא דעלמא בשעה שאין להם מלאכה והכל מוכן לסעודה ונקרא סעודת הערב וכדכתיב בתת ה' לכם בערב לאכול וגו' וסובר שזה זמן השייך לק"ש דשכיבה והנה לר' יהודה דסבר תמיד של בין הערבים קרב עד פלג המנחה ש"מ דמכאן ואילך לא נקרא בין הערבים ונקרא ערב ובתמיד בעי בין הערבים. ולכן סבר דאז זמן תפלת ערבית דכתיב ערב ובוקר וצהרים ולפ"ז יש מקום לומר לדידיה דאז זמן ק"ש ג"כ. כיון שנקרא ערב לענין תפלה ולתמיד. וזה עולה כשיטת ר"ת ז"ל ולא קשה קושית תו' תקשה לדידיה כו' דלדידיה יש זמן לדבר מפלג המנחה שנקרא ערב משא"כ משעה שטובלין וקודם שקיעת החמה אין גבול לדבר ובפרט דהא ר"מ סובר כרבנן דתמיד עד הערב קרב ש"מ דמיקרי בין הערבים ומקשה שפיר משא"כ לדידיה ואין צורך לדחוק כמו שדחקו לומר דר' יהודה לא דריש בשכבך כו' דזה לפי שיטתם דפליגי בזמן שכיבה אבל לפי מה שכתבתי פליגי בזמן שקודם לשכיבה ושעת הערב ועיקר הדבר בסברא פליגי אבל אין הדבר מוכרח לומר כן לר' יהודה דאולי לא מקדים כ"כ זמן ק"ש אף שנקרא ערב:

והנה הראשונים האריכו בדבר על המנהג אשר נהגו בימים הקדמונים לקרות ק"ש קודם צאת הכוכבים זמן המבואר במשנתינו אשר באמת כל הגאונים הראשונים הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכל הגאונים שאחריהם כתבו דהלכה כסתם משנתינו בזה. ודחקו למצוא טעם למנהג. המעיין בתוס' ורא"ש ורשב"א בחדושיו ימצא הכל ערוך לפניו והנה מ"ש רש"י ז"ל והרשב"א הסכים לדבריו שהמנהג הוא תפוש בידינו מהירושלמי שהביא רש"י ז"ל א"כ למה קורין כו'. בזה וודאי נראה תשובת ר"ת ז"ל נכונה מאוד איך יקרא ברכות ק"ש בשביל לעמוד בתפלה כו' ובירושלמי ודאי לאו בהכי מיירי שהרי מבואר שם על משנת וחכמים אומרים עד חצות שכל האמוראים היו קורין ק"ש וברכותיה בלילה קודם שינה ומייתי פלוגתא דאמוראי שם אם מותר להפסיק בינה לשינה ואמרו שם דפליגי אם אומר דברים אחר אמת ויציב בערבית ואמרו בהדיא דהא דתניא אין אומר דברים אחר אמת ויציב פתר לה באמת ויציב של שחרית ואית מאן דאמר דקאי גם בערבית ואסור להפסיק בינה לשינה ועכ"פ כולן היו קורין בברכותיה בלילה ונראה לכאורה דכולהו סברי כר' יהושע בן לוי בגמרין דתפלות באמצע תקנום וא"כ ודאי דהא דתניא קורין בבית הכנסת היינו בלא ברכות ואף לפי' המפרש דאם אומר דברים אחר אמת ויציב היינו בין גאולה לתפלה ולמאן דאמר דבעי סמיכת גאולה להתפלל בערבית התפללו בבהכ"נ ק"ש עם הברכות מוכח שפיר ג"כ דלא התפללו עם הברכות כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת דהכי איתא התם תני הקורא את שמע בבהכ"נ בשחר יצא ידי חובתו בערב לא יצא ידי חובתו. מה בין הקורא בשחרית לבין הקורא בערבין. רב הונא בשם ר' יוסף מה טעם אמרו צריך אדם לקרות שמע בביתו בערב בשביל להבריח המזיקין מלתיה אמרה שאין אומר דברים אחר אמת ויציב ע"כ ופי' דדייק מדנותן טעם דלהכי תנא בערב לא יצא ידי חובתו היינו בשביל להבריח כו' ש"מ דס"ל דאף בערב בעי סמיכת גאולה לתפלה ומשו"ה מתפללין בבהכ"נ בברכותיה ומה טעם לא יצא ידי חובתו בקריאת בהכ"נ ע"כ בשביל להבריח כו' אבל לר' ייסא דאמר לחבריא אין בעיתון מתעסקין באורייתא אתון קורין שמע קודם חצות והיינו ע"כ לצאת ידי חובת ק"ש דאורייתא דייק מינה מלתיה אמרה שאומר דברים אחר אמת ויציב פורש דלא בעי סמיכת גאולה לתפלה בערב מדקרו ק"ש קודם חצות וע"כ קודם תפלה לא קרו בברכותיה ש"מ דלא בעי סמיכת גאולה לתפלה בערב. אלמא להדיא דלמ"ד דהקורא ק"ש בבהכ"נ בערב לא יצא כלל וצריך לקרות קודם חצות כדין. הא דתניא קורין בבהכ"נ היינו בלא ברכות. רק למ"ד דידי ק"ש דאורייתא יצא ומפרש הא דתני הקורא בבהכ"נ לא יצא היינו שצריך לקרות בערב בביתו כדי להבריח המזיקין טעמי' משום דבעי לסמוך גאולה לתפלה וקורין בבה"כנ בברכותיה א"כ הא דתני הקורא בערב בבית הכנסת לא יצא ע"כ אינו רק להבריח המזיקין אלמא להדיא דלא כרש"י אולם גם דעת ר"ת ז"ל הוא קשה מאוד לחדש דבר אליבא דר' יהודה נגד סתם משנה ואף דלפי מ"ש לעיל יש סעד לדבר עדיין קשה מאוד לתלות בו המנהג הלז. ובפרט כי באמת אין עושין כר' יהודה במנחה כמ"ש הרא"ש ותו'. ומ"ש בתפלה הקילו הוא קשה מאוד ובפרט למאן דסבר ק"ש דאורייתא וכפי דעת רוב הפוסקים אין מכניסין בספק וכזה קשה גם לשיטת ר"י ז"ל המובא ברא"ש ז"ל. ולהר"י בעל התוספו' בעצמו אפשר לומר דאזיל לשיטתיה דסבר ק"ש דרבנן כרב יהודה לקמן (דף כא) וכמ"ש בסוטה (דף לב) אבל לדידן דקיי"ל ק"ש דאוריית' ובדאוריית' לא אמרי' כדאי לסמוך בשעת הדחק כמ"ש האחרוני'. ואיזה שעת הדחק לדחות מצות עשה דאורייתא ואף שיש סעד גדול לדברי ר"ת דלר"י זמן ק"ש קודם ודלא כהרא"ש דהנה לר' יהודה דזמן תפלת המנחה עד פלג המנחה קשה לדידיה היאך מוקי לקרא דייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. דלרבנן מוקים בתפלת המנחה כדאיתא לקמן דף כט ב) דמצוה מן המובחר להתפלל סמוך לשקיעת החמה ולר' יהודה לא מצי קאי על תפלת המנחה וע"כ מפרש ליה בתפלת הערב וכדאיתא בזוהר חדש פ' בראשית על פסוק ויטע ה' אלהים גן בעדן וגו' אמר ר' אלעזר אסור לו לאדם למימר תושבחן צלותיה אלא עם דמדומי חמה דכתיב ייראוך עם שמש. וכן אמר ר' אליעזר צלותא ותושבחא דלילה מששקעה החמה עד לא אתחזא סיהרא דכתיב ייראוך עם שמש דא היא צלותא דצפרא ולפני ירח גו' דא היא צלותא דליליא וכן איתא בזוהר הקדוש פ' וישב על פסוק ויוסף הורד מצרימה ישראל נטלו שירתא ותושבחן ליה לקוב"ה תלת זמנין ביממא לקבל תלת זמנין דליליא וקיימין אילין לקבל אילין עד דיסתלק יקרא דקוב"ה ביממא ובליליא כו' ובסגנון זה איתא נמי בזוהר חדש דלעיל דשלש תפלות של ישראל ביום נגד ג' משמרות מלאכים שאומרים שירה בלילה וע"כ גם ר' יהודה סבר מקרא דלפני ירח דמצות תפלת הערב עם דמדומי חמה והא בעי מסמך גאולה לתפלה אלא ודאי דגם זמן ק"ש אליביה אחר פלג וכמ"ש לעיל משום דלא נקרא בין הערבים עוד רק ערב ודוחק לומר דר"י סבר תפלות באמצע תקנום ולסברת הרא"ש ע"כ נימא הכי ודוחק גדול ועוד (דבדף ד' ע"ב) מביא ראיה לר' יוחנן מברייתא דקורא ק"ש ומתפלל דבעי מסמך גאולה לתפלה. הא גם לריב"לאיכא תנאי דסברי כוותיה. אבל מ"מ קשה איך סמכינן על היחיד בדאורייתא וכ"ש דבתפלת המנחה לא עבדינן כוותיה והוי תרי קולי דסתרן אהדדי:

והנה בעינא לחדושי מלתא ומסתפינא מחבריא כי לענ"ד יש ללמוד זכות מצד אחר דהנה מודעת זאת לכל מעיין בסוגיא זו דזמן ק"ש אינו תלוי בהתחלת לילה כלל דהא כמה תנאי סברי דזמן ק"ש קודם צאת הכוכבים ובוודאי לא פליגי כלל אכללא דצאת הכוכבים הוי לילה ואין חולק ע"ז כלל ואפ"ה מקדמי לזמן ק"ש. ואף מאן דסבר דזמן ק"ש בצאת הכוכבי' ודאי דאינו מטעם לילה אלא משום דאז זמן שכיבה לשיטת תוס' או זמן ערב לפי מה שכתבתי לעיל ועכ"פ לדעת כל התנאים החולקים על זמן צ"הכ ודאי ס"ל הכי דלא תליא כלל בלילה. וא"כ לפ"ז יש מקום לומר דכל השיעורים הללו הם על הזמן שיום ולילה שוין כ"א מי"ב שעות שוות וע"ז דברו חכמים בשיעוריהן אבל במקומות שהיום גדול מאד אטו משום הכי נשתנה זמן ק"ש כיון שאינו תלוי בלילה רק בזמן שכיבה וזמן שכיבה ודאי קודם הלילה לולי שממתינים על ק"ש בצה"כ וא"כ לפ"ז יש מקום לומר גם בערבית כן כמ"ש בספרי משכנות יעקב לענין ק"ש של שחרית כיון שאין תלוי בזמן לילה רק בשכיבה ובערב כמש"ל א"כ כל שהוא זמן שכיבה ביום השוה. הוא זמן ק"ש אף ביום הארוך. כיון שחושבים היום והלילה שוים לענין שעות ועד סוף אשמורה לר' אליעזר היא שעה עשירית אחר חצות היום לפום מאי דס"ל ג' אשמורות כו' ויש מקום לומר דמשעה ששית ולמעלה הוא זמן ק"ש לדעת זו ואולי זהו טעם הגאונים הקדמונים אשר בתשובת תה"ד שהקדימו כמה שעות קודם הלילה ולא מצא להם זכות ולשיטה זו מצאנו להם סמוכות לדעת הזוה"ק וכמ"ש בספרי שם ובאמת בודאי זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים בימים ארוכים לולא שהמדקדקים ממתינים לקרות ק"ש בצאת הכוכבים ובמקומות שאין מדקדקים שוכבים קודם:

כל זה כתבתי לקיים המנהג שנהגו כמה גדולי קדמונינו אבל לענין הלכה למעשה ודאי אין לזוז מדעת כל הגאונים הראשונים וכל גדולי הפוסקים המחמירים בזה להמתין עד צאת הכוכבים ואשרי איש ירא ה' לדקדק במצותיו לעשותן כתיקונן ובזמנן לצאת ידי כולן ולא להכניס בספק ואם על חיי שעה אין אדם מוסר את עצמו בספק כ"ש חיי עולם ועיין בסוגיא זו ברשב"א ורא"ש ותר"י:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ברוכין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה