אור ברסלב
קהלת יעקב - ב קונטרס מדות חכמים › אות ח

קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי

קונטרס מדות חכמים · אות ח

אות ז

פג

חזקה שליח עושה שליחותו עיין בתשו' מהר"ם סי' ש"פ ותשו' מיימוני' הל' קנין סי' כ"ג הכי אתמר בקנת מקומות נענין עירוב אתמר בפרק כיצד מערבין דנ"א ע"ב נתן חת העירוב נפיל או לקוף והוליכו אין זה עירוב ואם אמר נאחר לקבלו הימנו ה"ז עירוב ופרכי' ודגמ' נא מקבל ליה מיניה ומשני' ח"ר יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו ופסקו הטא"ת בסי' ת"ט ואתמר נמי לענין שליח קדושין בפ"ק דנזיר די"ח ע"ב פ"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעונם מ"ט חזקה שליח עושה שליחותו וכיון דלא פריש ליה הא לא ידע הי ניהו קדיש ליה ופסקו בטא"ה סימן נ"ד אמנם בגיטין בפרק התקבל דס"ד ענה דאמרי' בעל אמר לגירושין ושנית אמר נגירושין והיא אומרת נתן ני ואבד חין דבר שבערוה פחות מב' ופריך מהך דהחומר לשלוחו צא וקדש ני אשה סתם כו' אלמא חזקה שליח עושה שליחותו ומשני ה"מ לחומרא אבל לקולא לא אמרי' חזקה שליח ע"ש. ולפ"ז צריך לומר דההיא דעירובין דקי"ל חזקה שליח ע"ש ספי' לקולא היינו משום דעירוב הוי מדרבנן דבמילת' דהוי מד"ס סמכינן אחזקת שליח ע"ש דאי נמי לא עביד לא חמיר איסוריה וכדאמרינן התם בפרק בכל מערבין ריש דף ל"ב אבל באיסור' דאוריית' לחומר' סמכי' אהך חזקה לקולא לא סמכינן וכן פסקו הרמב"ם פ"ב מהל' גירושין דין י"ב. ובשאר איסורים פסק ג"כ פ"ד מהל' תרומות דין ו' ז"נ האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם וחם נא תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים באיסורים חזק' שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחיישי' שמא אחר תרם שנא ברשות ע"כ ועיין בזה במ"א בטא"ח סימן פ"ט ס"ק י"ז. וחזי הוית למהרשד"ם ז"ל בתשו' חי"ד סימן רי"ד כתב על מה שנשאל על שפחה שהית' ביד ראובן שמכרה והוא לא הי' אנא שליח למוכרה ומכרה לשמעון בתנאי שלא ישרתהו אנא ז' שנים ונסתפק השואל חם יש נחוש שמא ראובן המוכר שלא הי"ל חלק בשפחה אלא הי' שליח שמא המשלח לא ח"נ למוכרה ע"ת אלא בהחלט והוא מעצמו עשה כן. והשיב ז"ל איני רואה מקום נחוש כלל ועיקר דקי"ל חזקה שליח עושה שליחותו וחזקה אלימת' היא זו דמהני אפי' לענין ערוה וכהא דכתב המרדכי בקדושין סרק האומר על ראובן ששלת שליח נקדש אשה ואמרו עדים שבשעת קדושין אמר השליח תהי מקודשת ני ושאלו את פיו למה אמר כן והשיב שאם אמר כן לא אמר בכונה אלא שטעה ופסק מהר"ם בתשו' דנאמן לומר שטעה מכח דחזקה שליח ע"ש והשתא ומה התם דאיכ' ריעות' ודמי והוא דבר שבערוה חמורה אפ"ה כתב דנאמן לומר טעיתי מכח הך חזקה הכא בנ"ד דליכ' שום ריעות' עאכ"ו דלית לן למיחש למידי אלא אית לן לאוקומי שליח בסתם שליח עושה שליחותו ואע"ג דבההיא תשו' מייתי מהר"ם ז"ל טעמים אחרים מ"מ האי טעמ' דחזקה דשליח עושה שליחותו הוי עיקר וכדאי לסמוך עליו עכ"ד הרב ז"ל. ופליאה דעת ממני היאך סמך ב' ידיו הרב ז"ל על טעמ' דחזקה שליח ע"ש ואמר דהאי טעמ' הוי עיקר וכדאי לסמוך עליו והא מסיק בפ' התקבל דכי אתמר הך חזקה היינו להחמיר ולא להקל והוה לי' להצריכה גט מהשליח. וכבר נראה דמהר"ם ז"ל תבר לגזיזי' בתשו' אחרת שהביא' המרדכי ז"ל עוד שם שמצא בתשובות מהר"ם דהיכא דאמר השליח הרי את מקודשת לי דצריכה גט לחומר' כי שמא נהג מנהג רמאות ולא מהימן למימר טעיתי דאמרינן בפ"ב דקדושין המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיתה כהנת ונמצאת לויה כו' אלמ' דאפי' דהוה אמרינן דדברים שבלב הוו דברים גבי קדושין אמרינן לחומר' ולא מהימן וצריכה גט וכ"ש לפי האמת דמסקי' דלא הוו דברים דצריכה גט וא"ת אמאי לא מהימן לומר טעיתי במגו דאי בעי מגרש לה השתא כדאמרינן בפרק י"נ הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מכאן ולהבא במגו דבידו לגרשה הא ליתא דאדרב' דאמרינן התם דלא מהימן דא"ל רבא לר' נתן בר אמי חוש לה ועוד דאין המגו שקול דניחא ליה למימר לא קדשתיה מלגרשה דא"כ יצטרך לתת לה כתובה ועוד בפ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי פר"ח ז"ל דבלא עדות לא מהימן לומר טעיתי במגו דאי ב"ל פרעתי וטעמא דהוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דאין דרך בני אדם לטעות בחשבון הכא נמי נימא הכי ע"כ ובהגהות אשר סביב המרדכי ז"ל כ' דאותה תשובה שהקל הר"ם ז"ל היינו משום דהוחזק שליחותו בעדים בפני ב"ד עד שענייניו מוכיחים עליו שטעה שלא במתכוין ואיכ' רגלים לדבר וההיא תשו' דהחמיר הר"ם ז"ל לא הוחזק שליחותו בעדים בפני ב"ד דלא הוה רגלים לדבר מש"ה בההיא לא אמרי' חזקה שליח ע"ש להקל דאימור הדר ביה משליחותיה ע"ש ותבלין מצאתי לחילוק זה מהירושלמי שהביא ה"ה ז"ל בפ"ט מה' קידו' ע"ש. א"כ תימה על מהרשד"ם ז"ל היאך סמך ב' ידיו בתשו' דמהר"ם וכתב בהחלט דהך חזקה דשליח ע"ש חזקה אלימת' היא דמהני אפי' לענין ערוה כיון דלפי האמת מהר"ם גופיה תבר לגזיזיה בתשו' האחרת. ולפי הגהות אשר סביב המרדכי מהר"ם לא אמרה אלא בהוחזק שליח בעדים בפני ב"ד דאיכ' רגלים לדבר אבל בעלמ' אזיל ומודה מהר"ם ז"ל דאין לסמוך אהך חזקה להקל אלא להחמיר ואעיקר' דדינ' ק' על מהרשד"ם ז"ל מה הי' לו להביא לנ"ד עצות מרחוק מתשו' מהר"ם ז"ל וחזקה זו שנויה היא בתלמוד דידן בכמה דוכתי' כנז"ל לענין עירובין ולענין שליחות קידו' כנז"ל ואי טעמיה משום דיש לחוש שמא אדון השפחה שעשאו שליח לראובן למוכרה א"ל למוכר' בהחלט והוא שינ' בשליחות למוכרה ע"ת ובטל שליחותו והמכירה לא היתה מכיר' וצריכ' שיחרור מאדוניה הראשון לחומרא דבכה"ג לא אמרינן חזקה שליח ע"ש א"כ תימה עליו היכי ניחא ליה תשו' הר"ם ונתן לו את השבח לטעמ' דחזקה שליח ע"ש להקל. וכבר הי' אפשר לישב דעת מהרשד"ם ז"ל שדעתו לחלק כחילוק ההגהו' שבמרדכי הנז' דההיא תשו' שמקל מהר"ם הי' טעמו משום דהי' רגלים לדבר דבכה"ג אמרינן חזקה שליח ע"ש אפי' להקל ובנדון דידיה נמי הי' רגלים לדבר שעשה ראובן שליחותו שעבר זמן רב מן המכיר' ולא הי' שם אדם שיערער בדבר אלא שאין לשון הרב סובל כל זה דאחר שכ' דהאי טעמ' דשליח ע"ש הוי עיקר וכדאי לסמוך עליו כתב וכ"ש שבכל כך זמן לא נמצא ערעור על השליח הא ודאי עשה שליחותו ע"כ וצריך להתיישב בתשו' זו וחזקה זו כתבו התוס' בנזיר ובגיטין פרק התקבל ד"ה אסור בכל הנשים דאין זו חזקה גמור' דאינו בידו של שליח לקדש אולי לא תאבה האשה ואינו יכול לקדש בע"כ ומ"ש אסור בכל הנשים קנסא בעלמ' הוא דקנסי' ליה שציוה לקדש סתם ולא חש על עצמו שלא יבא לידי תקלה אבל מן הדין מותר בכל הנשים ומ"מ אמר טעמ' דחזקה שליח ע"ש משום דאי לאו הכי לא הי' ראוי לקונסו ע"ש באורך ומשם אנו למדים דאם לחומר' כתבו דחזקה דשליח לא נאמר היכא דתלוי ביד אחרים כ"ש וק"ו שלא נאמר חזקה זו להקל היכא דתלוי ביד אחרים ועיין בתשובת מהרימ"ט א"ה סי' כ"ט דל"ג ע"ד. עוד טעמים אחרים להכריח סברתם אי משום דאזלי' בתר רובא ואי משום דאי חזקה גמור' הוא יתומה קטנה תיאסר לכל אדם שמא אביה קידשה לזה השליח ע"ש אבל על הטעם שכתבו דהא אין בידו של שליח לקדשה איכא למידק דהא בפ"ק דמציעא די"ו אמרינן האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה אמר רבא מסתברא מילתא בשדה סתם אבל בשדה זו לא מי יימר דמזבין לה ניהלי' ופרש"י שדה סתם סמכא דעתיה דמקבל לסמוך עליו שיקח שדה ויתננה לו שהרבה שדות מצויות ליקח וא"כ צריך להתיישב אמאי לא נימא הכי באומר קדש לי אשה סתם שהרבה נשים מצויות ליקח ואיך כתבו התוס' דאין זו חזקה גמורה משום שאין בידו לקדש בע"כ אע"ג דקאמר אשה סתם אלא נרא' שסמכו על הטעמים האחרים שכתבו אמנם הרמב"ן ז"ל חלוק על התוס' בזה וכתב דחזקה אלימתא היא ואסור בכל הנשים מדינא כמו שכתב הרשב"א בחידושים פ' התקבל וה"ה ז"ל בפ"ט דקידושין ונפקא מינה מפלוגתייהו ז"ל כשקידש אשה שיש לה בת או אם או אחות לדעת התוס' ז"ל הוו קידו' גמורים דלא אמרו אלא משום קנסא בעלמא אבל לדעת הרמב"ן אמרי' חזקה שליח ע"ש והוי ספק קידושין שמא קידש אחותה או בתה או אמה כמ"ש הפוסקים ז"ל, ועיין בבית שמואל סי' ל"ה ס"ק ל' ואפשר דגם הרמב"ן ז"ל לא פליג אתוס' ז"ל אלא התם בצא וקדש לי כו' דהוי לחומרא וס"ל דמכח חזקה זו אף שאינו בידו של שליח יש להחמיר מן הדין אבל בעלמא להקל אפי' הרמב"ן מודה דלא אתמר הך חזקה אלא בשליחות שהוא בידו של שליח לגמרי לא בשליחות שתלוי בדעת אחרים. עוד כתבו התוס' ז"ל בפ' בכל מערבין דל"ב ד"ה רב ששת כו' בשם ר"י ז"ל דהא דאמרי' בפ' התקבל דלקולא לא אמרינן חזקה שליח ע"ש היינו בכה"ג דהתם דצא וקדש לי אשה וכגון ההיא דבעל אומר לגירושין כו' דליכא למיחש שיבא המשלח לידי עבירה אבל היכא דאיכא למיחש שיבא המשלח לדבר עבירה אפי' לקולא אמרי' חזקה שליח ע"ש ולס' ר"ת דהלכתא כר"ן דבדאורייתא לא אזלינן בתר חזקת שליח ע"ש להקל אפי' במילתא שאם יסמוך המשלח על השליח יעשה איסור אפ"ה לא אזלינן בתר חזקת שליח. ומורי זקני ז"ל הביא בס' הליכות אלי עוד כלל בזה בשם הגהות מיימו' תשו' דשייכי להלכו' קנין סי' כ"ב ז"ל תוס' דר' אליעזר ממיץ ז"ל ולענין ממון לא אמרינן חזקה שליח ע"ש ע"כ ולא ידענא מאי קמ"ל דאם הוא פוסק כרב ששת דפליג אר' נחמן וס"ל חזקה שליח ע"ש משום דקי"ל כרב נחמן בדיני וכר"ש באיסורי א"כ ממילא שמעינן דלענין ממון לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו דבאיסורא אמרו דהלכתא כוותיה לא בדיני ומאי קמ"ל. עוד יש כלל גדול בזה והוא מ"ש הרמב"ם פ"א מה' מעשר הל' ח' ז"ל האומר לחבירו הריני מעשר על ידך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר אם לא יעשר ואם אמר בעל הכרי לחבירו עשר ע"י צריך לעמוד עמו וכתב מרן ז"ל שם שהוא ירושלמי פ"ב דמעשרות והטעם כיון דהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקה שליח ע"ש משא"כ כשלא פתח הוא ע"כ שמע מינה דאף דקי"ל דלא מהני חזקה שליח שעושה שליחותו לקולא מ"מ היכא דהשליח פתח הוא תחילה לומר שהוא חפץ לעשות שליחות ההיא אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו ואפי' לקולא שהרי במעשר אינו צריך לעמוד העומד שיראה אם יעשר וסומך עליו ועוד כללים אחרים למדנו מתוך הסוגיא דפ' בכל מערבין. א) דסמכינן אהך חזקה אף בשל תורה אף דלא ידע המשלח כלל אם נעשה שליחותו דמייתי התם מתני' דהרחוקים מותרים מיד מחצות היום ואילך כו' ומתני' דהאשה שיש עליה לידה או זיבה דטובלת ואוכלת בקדשים לערב כו' ומתני' דצא ולקט לך תאנים ולכולהו יהיב טעמא ר"י משום חזקה שליח ע"ש וכל הני איסורי תורה נינהו ואין המשלח יודע כלל אם נעשה שליחותו וסומך עליה המשלח. ב) דאמרי' התם אהא דמייתי ר"ש סייעתא לדידיה מההיא דהרמוקים מותרים מחצות היום אלמא אף בשל תורה אמרינן חזקה שע"ש ודחי לה רב נחמן התם כדקתני טעמא לפי שיודעים שאין ב"ד מתעצלין אבל שליח מתעצל ור"ש אמר לך ב"ד עד פלגיה דיומא שליח כוליה יומא ופרש"י ז"ל שליח כוליה יומא נטרי ומכי מטי לאורתא סמכינן עליה דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו ע"כ ש"מ למאי דפסק כר"ש דאף בשל תורה אזלינן בתר חזקת שע"ש מ"מ לא סמכינן אהך חזקה להקל מיד אלא עד אורתא שהרי גבי חדש דאתינן להקל להתיר לאכול מחצות היום אי לאו מטעמא דאין ב"ד מתעצלין הוה אמרינן עד אורתא משום דשלוח' מתעצלי עד אורתא למיעבד שליחותייהו ולא סמכינן אחזקתיה מיד להקל אם לא להחמיר כההיא דצא וקדש לי אשה סתם דלא מחלקינן למת השליח ביומו למת ביום אחר לחומרא וכמ"ש תלמודא בפ' התקבל התם לחומרא. ג) תתברר מתוך סוגיין דחזקת שליח כו' לאו דוקא שליח שעשאו המשלח שליח אלא אף מי שמוטל עליו חיוב לעשות דבר כדי שלא יעבור על לפני עור לא תתן מכשול אמרינן נמי חזקה זו וכדאמרינן באומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים כו' עד ע"כ לא פליגי אלא דמ"ס נחשדו ומ"ס לא נחשדו אבל לכ"ע חזקה שע"ש ופרש"י ז"ל הא לאו הכי הוה סמכינן על בעל הבית הזה שהוא שליח על כך שמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן ואל יאכיל לע"ה איסור ע"כ ועיין בתשו' תה"ד ז"ל סי' קפ"ח כתב דמי שגילה לא' שיעש' לו שליחות א' ושמע איניש אחרינא ועשאו דחשיב שליח וההיא דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע איניש אחרינא ואזל ותרם דאין תרומתו תרומה הוא משום דשאני התם דאפשר דדעת בע"ה ששלוחו יתרום משום דמכיר מדתו של בע"ה או בינונית או בעין יפה או רעה ע"ש. עוד זאת ראיתי בתשו' הרב בצלאל ז"ל סי' כ"ט דף צ"א כתב על ראובן שהוציא בפני ב"ד כתב יד שמעון שחייב לו מנה וטען שמעון כ' יד זה לא נתתיו מידי לידך רק שלחתיו ליד לוי בעיר שהי' יושב שם שימסרהו לידך על תנאי שתשלח לי סחורה בשיווי המנה ושינה ומסרו לידך מבלי שום תנאי שישלח לי מאומה וראובן השיב לאו כל כמינך לומר שע"ת שלחתי אליו ולא קיים התנאי ולא חל חיובי והאריך שם בתשו' וכ' ז"ל ואע"ג דפליגי אמוראי אי אמרינן חזקת שליח ע"ש אי לא היינו כי מספקא לן בעיקר השליחות אי עשאו השליח אי לאו אבל היכא דודאי נעש' השליחות דאנן סהדי ביה אלא דמספ"ל אי שינה השליח אי לא בהא ודאי לכ"ע לא אמרינן דשינה השליח אלא חזק' שליח דאינו משנה בשליחותו ע"כ. וכתב עוד הרב ז"ל שם ודע שמהר"ם ז"ל בתשו' עלה דתניא אין שלישותו בידו אינו נאמן דלא אמרו כן אלא כגון שלאחר זמן נחלקו הבעלי דינים בתנאים שהי' ביניהם ושואלים לשליש איך היו התנאים מעיקרא בהכי ודאי לא מהימן טפי משניהם מכיון שאין שלישותו בידו אבל היכא שבעל הדבר חלוק על השליש אמאי דעבר כבר בעוד שלישותו בידו ונימא דבדינא עבד מאי דעבד ואהדר לחד מנייהו ערבונו דחזקה שע"ש והביא ראיה מהא דאמרינן בפ' התקבל בעל אמר לגירושין וג' אמר לגירושין כו' דפרכי' ונימא חזק' שליח ע"ש ומשני ה"מ לחומרא אבל לקולא לא ומאחר דלחומרא אמרינן חזקת שליח ע"ש נוקי ממונא אחזקתיה ולא נפיק לא משליש ולא מבעל הדבר אשר החזיר לו השליש ערבונו דאין להוציא מן השליש ולומר דפשע ולא עשה שליחותו דאפוקי ממונא, חומרא הוא ואמרינן חזקת שליש עושה שליחותו עכ"ד ע"ש באורך. ונראה דמהר"ם ז"ל לית ליה ההיא דכתיבנא לעיל בשם הגהות מיי' שכתבו בשם תוס' דר' אליעזר ממיץ דלענין ממון לא. אמרינן חזקת שליח ע"ש ע"כ ומהתימא על הרב בצלאל ז"ל שלא הזכירו ועיין בפרט חזקה זו עוד בתשו' מוהרימ"ט חא"ה סי' כ"ט וע' להרב מ"א ז"ל ע"ש בסי' ת' סעיף ח' דהיינו דוקא כגון שיש מכשול למשלח אם לא יעשה השליח שליחותו וקשה מההיא דצא וקדש לי אשה סתם:

פד

חזקה לחבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו הכי אמרינן בפ"ג דע"ז דף, מ"א ע"ב אהא דמתמה תלמודא ואין ספק מוציא ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הן בני יומן הרי הן בחזקת מעושרים והא הכא דודאי טבילי ספק עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשני התם ודאי דודאי עשרינהו כדר"ח חוזאה דאר"ח חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וכתבו שם רבותינו בעלי התוס' ז"ל בירושלמי קאמר תיפתר בשמת מתוך הישוב פי' בישוב הדעת ע"כ וראיתי בחידושי הריטב"א בפ"ק דקידושין דכ"ז ע"א עלה דאמרי' מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה א"ל ר"ג לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע כו' שהוק' להם לתוס' בזה דהיאך פירש ר"ג ליה מקמי דליעשרינהו דהו"ל למיחש דלמא מחזקי ליה בני ביתיה כמתוקנים דקי"ל חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו כדאמרינן גבי חבר שמת והניח מגורה כו'. ורש"י ז"ל נראה שהרגיש מזה וכ' ז"ל שהיו באים בספינה ושכח ולא נתן רשות לתרום ע"כ נר' שדעתו ז"ל לומר דכיון דהשכחה אינה בידי אדם הויא אונס וזה תימא דהא בפ"ב דביצה דט"ו ע"ב אהא דאמרי' מאי איריא מעי"ט אפי' בי"ט נמי אין ה"נ אלא גזירה שמא יפשע ופירש"י שמא יפשע ישכח ולא יערב ע"כ אלמא שכחה פשיעה קרינן לי' ומה יושיענו חזקת חבר מעתה והתוס' ז"ל ניחא להו דשנת הביעור היתה ששנינו מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו והגיע שנת הביעור מזכה להם ע"י אחרים כיצד מעשה בר"ג וזקנים ומקמי דנפיק מביתיה הפריש מעשרותיו על מגורה א' אבל מעורבים היו והודיע כן לבני ביתו להזהירן על אותה מגורה וכשהגיע שעת הביעור הוצרך להוציא המעשרות מרשותו ולפי שהיו הפירות מעורבים אמר עישור שאני עתיד למוד כו' והריטב"א בחידושיו שם על דכ"ז ע"א כתב וז"ל וקשיא להו לרבנן ז"ל דהא ודאי פירות כבר הגיעו לעונת המעשרות שאל"כ לא נתחייבו בביעור וא"כ היאך פירש ר"ג לי' מקמי דליעשרינהו והו"ל למיחש דילמא מחזקי להו בב' המתוקנים דקי"ל חזקה על חבר כו' וזו אינה קושיא דהא פירושו בירושלמי שלא אמרו אלא בחבר שמת דוקא וכשמת מתוך ישוב דעתו שאלו לא היו מתוקנים היה מודיע להם אבל כשלא מת מתוך הישוב וכ"ש כשפירש ליה אין כאן חזקה, ור"ג דעתו לחזור הוה ולהכי לא עשרינהו מעיקרא עכ"ל. ואפשר שבעלי התוס' ז"ל שעל מס' ע"ז כיוונו לזה שם בפ"ג ממה שהביאו הירושלמי הנז' כדי לתרץ קושיות של ראשונים ז"ל שהקשו במעש' דר"ג האמנם תמה אנכי על תמיהתם של ראשונים ז"ל בזה דמאי דוחקא איכא לאוקומיה למעשה דר"ג ולומר דדמאי הוה ולכך לא חשש ר"ג אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו דדמאי דרבנן קיל ובהכי הוה ניחא נמי קושי' שהיה קשה על ר"ג אמאי לא הפריש תרועה גדולה וכמו שהק' שם התוס' והריטב"א אבל אי מוקמינן לה בדמאי ניחא דלא היה צריך לאותו דבר כי לא נחשדו מ"ה על התרומה ואפשר לומר דהך חזק' סתמא אתמר וס"ל דחזקה אלימתא היא ולא שנא באיסור דאורייתא ול"ש באיסור דרבנן חזקה לחבר דאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ואפי' בס' איסור דרבנן כדמאי. והכי משמע קצת מההיא דפ' בכל מערבין דף ל"ב דבעי למפשט ר' ששת דחזק' שע"ש מההיא דהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו' עד כאן לא פליגי אלא משום דאיכא איסור לתרום שלא מן המוקף הא לא"ה לכ"ע חזקה שע"ש ודחי לה תלמודא שאני התם דאיכא חזקה דאר"ח חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו הרי דאפי' במעשר פירות תאנים דהוי מדרבנן ואפ"ה קאמר תלמודא דאית' להך חזקה אלא דמהתם ליכא ראיה אלא באיסור דרבנן דעיקרו מן התורה אבל כשהאיסור עיקרו מדרבנן ליכא ראי' מהתם דאמרי' להך חזק' אמנם מדעתם של תוס' והריטב"א ז"ל דלא אוקמוהו למעשה דר"ג בדמאי נר' ברור דהכי אית להו דסתמא לחבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ל"ש באיסור דאוריית' ול"ש באיסור דרבנן וכדכתיב' והתם בפ"ג דע"ז כת' רש"י והתוס' בשינוייא בתרא ואב"א ס' וספק הוא כו' דהימנוהו רבנן לחזקת חבר לתקנתא דידהו ואתי ספק מעשר דידיה ומוציא מידי ודאי רבנן. ומהך סוגיא ומסוגיא דפ"ק דפסחים דף ט' ומפ"ק דחולין דף י' ומנדה דף ס"ו דפריך אהא דאין ס' מוציא מידי ודאי מהך דחבר שמת והניח מגורה כו' ולא פריך תלמודא מההיא דמייתי בפ' בכל מערבין דל"ב חבר שאמר לחבירו צא ולקוט כלכלה מתאנתי כו' דאמרי' דאי לאו איסור' דתורם מן המוקף לכ"ע הוה סמכינן על הבעל הבית שעישר ומותר הלה לאכול אלמא אע"ג דודאי טבלי ס' עשרינהו ס' לא עשרינהו ואתי ס' ומוציא מידי ודאי ומדלא פריך בכל הנך דוכתי מההיא נלע"ד סיפת' לר"י ודעמיה שפוסקים הלכה כרב ששת דחזקה שע"ש שהרי סתמא דתלמודא לא פריך מהך משום דס"ל לסתמא דתלמודא דטעמא דההיא דלקט כלכלה כו' דשרי למיכל טעמא רבא איכא למילתא משום דחזק' שע"ש וכדמשמע ליה התם לרב ששת דאמרי' חזקה זו אפי' להקל והוי ודאי וודאי ומש"ה לא פריך בכל הני דוכתי מההיא אבל אי אמר' דסתמ' דתלמוד' לא קי"ל כר"ש אלא כר"ן דלא אמרי' חזקה שע"ש קשה טובא להס"ד דלא ידע להך דחזקה לחבר כו' אדפריך מבריית' ליפרוך ממתני' דהאומר לחבירו צא ולקוט לך כלכלה של תאנים כו' דמשמע דלכ"ע אתי ס' ומוציא מידי ודאי אבל אי סתמא דתלמוד' קי"ל כר"ש ניחא שפיר דלא פריך ממתני' משום דקי"ל דטעמ' דמתני' משום חזקה שע"ש. וה"ט נמי דלא פריך בכל הני דוכתי מההיא דחדש דהרחוקים מותרים מחצות היום ואילך כו' אלמא אתי ס' דלא ידעינן אם קרב העומר אם לאו ומוצי' מידי ודאי איסור חדש וכן מאי דלא פריך מההי' דהאשה שיש עליה זיבה כו' דמביאה מעות ונותנת בשופר ואוכלת בקדשים כו' דמייתי התם דכולהו אית לן למימר דקי"ל לתלמוד' דכל הני הוי עיקר טעמא כדר"ש דאמר חזקה שע"ש וכדאמרן וע' בהר"מ פ"י מה' מעשר הל' י' שכתב ע"ה שאמר לחבר לקוט כו' חזק' שאין החבר מוצי' דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ע"כ והתם בסוגי' דפ' בכל מערבין לא אתמר הך טעמ' אלא אליב' דר' נחמן אבל לר"ש טעמ' הוא משום חזקה שע"ש נר' שדעתו כדעת ר"ת דפסק הלכה כר"נ ויש לדחות דנקט טעמ' דחזקה לחבר שהוא מוסכם לכ"ע ולא אשכחן מאן דפליג עליה ומהני לן לשנויי ההיא דחבר שהניח מגורה כו' דהוי טעמ' משום חזקת חבר כדמשני לה בכל דוכתי הנז"ל.

פה

חזקה ב"ד דלא מתעצלי. בפרק בכל מערבין דל"ב דמייתי רב ששת סיעת' דחזקת שליח שעושה שליחותו מההיא דהרחוקים מותרים מחצות היום ואילך ודחי לה ר"ן התם כדקתני טעמ' לפי שיודעים שאין ב"ד מתעצלים ואחזקת ב"ד סמכינן אחזקת שליח לא סמכינן וה"נ מייתי התם ר"ש סיעת' מבריית' דהאשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר שכתוב עליו קנין וטובלת ואוכלת בקדשים לערב אע"ג דלא ידע' דהכהנים הקריבום ודחי לה רב נחמן הא נמי חזקה דבי דינא הוא. כדר' שמעיה דאר"ש חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר ופסקה הרמב"ם בפ"א מה' מחוסרי כפרה הי"ב:

פו

חזקה אין אדם חוטא ולא לו. הכי אתמר בפ"ק דב"מ דף ה' ע"ב עלה דא"ר יאודה סתם רועה פסול אפי' לא הועד עליו שגזל דסתמיה גזלן הוא דמרעה בהמותיו בשדות של אחרים. והיינו דוק' ברועה בהמות שלו דבשביל הנאתו רועה אותם בשדות של אחרים אבל רועה בהמות דעלמא לא דאי לא תימא אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. ואתמר נמי הך חזקה בפ' שבועת הדיינים דף מ"ב ע"ב ובערכין דף כ"ג פלוגת' דתנאי לר"א אדם עושה קנוני' על ההקדש ואם הקדיש נכסיו ושוב אמר מנה לפ' בידי אינו נאמן ולרבי יהושע אין אדם אדם עושה קנוניא על ההקדש ואיכ' התם תרי לישני ע"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בש"מ דברי הכל אין אדם עושה קנוניא ע"הק והרמב"ם ז"ל פ"ז מה' ערכין פסק כלישנ' קמא דבש"מ דוק' אין אדם עושה קנוניא על ההקדש משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ונר' דאע"ג דדרך הרמב"ם לפסוק כלישנ' בתר' הכא פסק כלישנ' קמא מטעם סתמ' דתלמוד' דפרק שבועת הדיינים דאמר רב הונא ש"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא להקדש אמרי ה"מ ש"מ דאין אדם חוט' ולא לו כלומר בשביל יורשיו אבל בבריא דלעצמו לא מהימן והרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף מ"ז כתב בזה ז"ל הא דאמר רב הונ' בשילהי גט פשוט דף קע"ה ע"ב ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עוש' קנוני' ע"הק נר' דדוק' על ההקדש קאמר ואע"ג דאמרי' עלה בערכין דכ"ג טעמ' משום דא"א חוט' ולא לו בהקדש קאמר אבל על ההדיו' חיישינן ואם יש עליו כתובת אשה וב"ח ואמר מטלטל פ' הוא ש"פ אינו נאמן אם אין שאר נכסים מספיקין לפרוע אותם כו' ע"כ וכ"כ בתשו' ח"ב סימן רמ"ה. וכן ראיתי תשו' אחרת להרשב"א הביאה מרן ז"ל בא"ה סימן ר"ן סוף אות' ז' ז"ל וכ' עוד בתשו' על ראובן שהוצי' כתב ידו של שמעון שהודה שקבל ממנו פקדון כך וכך מעות ונפטר שמעון ואין ספק בנכסים לכתובה ולפקדון הדין עם האלמנה ואפי' הודה שמעון בפקדון בשעת פטירתו אינו מזיק לאשה דהודאת בעל דבר' במקום שחב לאחרים אינו כלום ע"כ. ש"מ מדברי הרשב"א ז"ל דלא אתמר חזק' דאין אדם חוטא ולא לו אלא בהקדש דחמיר להו לאינשי אבל על ההדיוט חיישינן דחוטא ולא לו ומאי דאמרי' בעלמ' דהודאת בעל הדבר במקום שחב לאחרים לא מהני אפי' במודה בשעת פטירתו דאיהו לא מתהני וליכ' למיחש לקנוניא עכ"ז כל דהוי בהדיוט אמרינן אדם חוטא ולא לו וחזי הוית בתשו' מהרשד"ם ז"ל ח"מ ס"ס קס"ד שכתב ז"ל ועוד אני אומר שאע"פ שנא' שיש אומדנות מכח הסבר' לומר שאלו הנכסים הן מהשותפין אמנם יש אומדנ' גדולה סמוכה לדין שהרי קי"ל שאין אדם חוטא ולא ולו וכ"ש וק"ו בשעת פטירתו והרי' אמרינן בסוף פ' גט פשוט אין אדם משטה בשעת מיתה הרי שבעודו בריא משט' ואותה שעה אינו משעה וזה הפוסק פסק בהיפך ורוצה שבעת בריאתו היה חסיד ובעת פטירתו רשע דבר תימה הוא זה כדמוכח בפרק שבועת הדיינים דקאמר רב הונא ש"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוני' אמרי ה"מ ש"מ דא"א חוטא ולא לו ע"כ. ולכאורה נר' שלא ראה תשו' הרשב"א ז"ל הנז' שעלה בהסכמה דלא אתמר הך חזק' אלא בהקדש לא בהדיוט ושבהדיוט אפי' בשעת מיתה חיישינן דחוטא ולא לו וכדאמר' ועיין עוד בתשובותיו לחלק אה"ע ס"ס ק"ס בנדון אחר החזיק ג"כ בסברתו ולא זכר שר תשו' הרשב"א ז"ל עוד מצינו גדולה חזקה זו אף להתיר ערוה בפ' האומר דקדושין דס"ג עלה דמתני' דקתני קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן ובגמ' אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוט' ולא לו ואינו נאמן לכנוס אימא יצרו תוקפו. פי' נאמן ליתן גט ובהאי גיטא שרינן לה לעלמ' דאין אדם חוט' ולא לו ואע"פ שהוא מתחלה לכונס' נתכוון ועל דעת לכונסה אמר הכי מ"מ כיון דמודע ליה בתר הכי שאינו כונסה ועומד בדבורו ויהיב גיטא אלמ' דקושט' קאמר לא מחזיק שקריה למיהב גיט' דשרי לה לעלמ' שלא כדין וחוט' ולא לו וכמ"ש הריטב"א והר"ן ז"ל שם. ומתבאר שם מדבריהם דלא אמרינן הך חזקה אלא בדאתא חד ואמר אני קדשתיה אבל בתרי דאתי חד ואמר אני קדשתי' וחד אמר אני קדשתיה דאי יהיב חד מינייהו גיטא לא אמרינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו דאיהו סבר דמשום גיטא דידיה לא משתריא דאכתי אסירא אמטול אידך ובהכי ניחא מאי דאקשינן עליה דרב ממתני' רצה א' נותן גט וא' כונס אלמא נאמן לכנוס ומאי קושי' דהתם לאו משום נאמנות עצמו הוא כונס אלא מפני שחבירו נתן גט והתיר' לכל העולם דודאי הא ליתא דאתת' לא משתרי' בגטו של אחד מהם כדתנן ושניהם נותנים גט וטעמ' כדאמרינן דכי הוו תרי ויהיב חד גיט' ליכ' חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דאיהו סבר דאכתי אסירא אמטול אידך הילכך הימנות' גבי תרוייהו היא ואפ"ה כונס א' מהם אלמא נאמן הוא לכנוס. וכתב עוד הריטב"א ז"ל שם בחידושיו ומסתבר' שאם חזר האב ואמר נזכרתי וקדשתיה לפ' שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמ' דיצרו תוקפו ואיכ' טעמ' דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו ע"כ. ועוד מחדושי הריטב"א ז"ל מצאתי בתשו' מהריב"ל ז"ל ח"ג סק"ה דף ק"ט ע"ג בחקירה הה' כ' בשם הריטב"א שהק' עלה דאמרינן בשלהי מצות חליצה אין חולצין אא"כ מכירין מאי שנא מהא דאמרינן בקדושין דבא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו ותי' דהכא גבי חליצה אינו חוטא ולא לו שמא אין זה יבמה וחולץ אותה כדי לעשות לה גט חליצה ושילך וישאנה במקום אחר שהרי אינו חושש שיבא היבם ויוציאנה דמ"מ אמרינן אולי זה היבם שנחלצה ממנו או אח אחר הי"ל שחלץ לה ופטרה ורחוק הוא שיביא היבם עדים שהוא היבם וכי לא היה שם יבם אחר אבל התם בקדושין ליכא למיחש שילך וישאנה במקום אחר שהרי חושש הוא שיבא מי שקידשה ותצא מזה כיון שאין לה גט ממנו וא"ת וניחוש שמא זה המגרש יהא שמו כשם המקדש ממש ותאמר שנתגרש' ממנו בגט זה הא ליתא דקי"ל אין חוששין לב' יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו ואינן מגרשין אלא זה בפני זה וא"ת וניחוש שמא יעלה המגרש הזה שמו כשם המקדש כדי לפוטרה ממנו הא נמי ליתא כי כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום לא אין כותבים וכל שהוחזק שמו בעיר ל' יום לא חיישינן לרמאות עכ"ד ומהריב"ל ז"ל כתב שם בסוף החקירה הנז' ז"ל אע"ג דאשכחינן דסמכינן אחזקה דא"א חוטא ולא לו היינו דוק' היכא דליכ' הכחשה כעין ההיא דקדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה אבל כל דאיכ' הכחשה לא סמכינן אהך חזק'. עוד מתבאר בההיא דפרק שבועת הדיינים דחזקה זו דאין אדם חוטא ולא לו אתמר אע"פ שמגיע תועלת ליורשיו דהא אמרינן ה"מ בבריא אבל בש"מ לא מ"ט אין אדם חוטא ולא לו ופרש"י בשביל יורשין ע"כ ונר' לע"ד דאפי' בשביל בנו דברא כרעא דאבוה וחביב עליו טפי מסתם יורשים אפ"ה אמרינן אין אדם חוטא ולא לו וראיה ברורה לזה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גירושין הלכה י"ד שליח שהביא גט ח"ל ואמר בפ"נ ובפ"נ ה"ז לא ישאנה שאנו חוששים שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה כו' וכל א' מהן מותרת להנש' לבן העד שהעיד לה או לבן חכם שאסר על בעל' או לבן הנטען עליה או לשאר קרובים שאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר ע"כ והיא משנה שלימה ביבמות פ' כיצד דכ"ה והטעם מפורש בירוש' וזה פשוט ולא הוצרכתי לכותבו אלא כדי להוצי' מדעת חד צורבא מרבנן ה"י אשר שגג בזה וכ' אלי בפסק א' דלא אתמר הך חזקה אלא לגבי יורשים לא לגבי בניו דברא כרעא דאבוה וחייס עליה טפי משאר יורשים דעלמא, ונסתייע מתשו' מהראנ"ח ז"ל ח"א סס"א שכתב ז"ל ע"כ לא פליגו רשב"ג ורבנן דמר סבר לי ולא ליורשי ומ"ס לי ואפי' ליורשי אלא דוקא בשאר יורשים אבל בבן וכן בני בנים דברא כרעא דאבוה הוא כ"ע מודו דלי ואפי' ליורשי קאמר וזה ענין נכון איני מוצא בו שום חסרון ע"כ אם כן אף אנו נאמר שלא אמרו אין אדם חוטא ולא לו אלא דוקא בשאר יורשים אבל בבן לכ"ע כתועלת עצמו דמי וחוטא. ואין זה אמת שהרי בפי' כתב הרמב"ם בפ' הנז' דלבנו של עד או של החכם שאסר מותרת להנשא לו מטעם דאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר. אלמא בנו נמי כאחר שווייה רבנן וקרינן ביה שפיר אין אדם חוטא ולא לו. ודברי מהראנ"ח ז"ל אינם מכריעין דהא מסיק וקאמ' אלא שלא פרשוהו הגדולי' לזה וע' בספרי שארית יעקב סוף פ' בהעלותך מה שתמהתי עליו ומסוגיא דריש פרק המפקיד שהיא הפך דברי מהראנ"ח ז"ל וגם מהכא יש לדקדק עליו שהרי לפי סברתו דבכלל לשון לי הבן בכלל א"כ יחוייב מזה נמי דלשון ולא לו דאמרו הכא הוא על שאר קרוביו ולא על בנו דכגופו דמי ולו מקרי ואין זה אמת דהא אמרו דבן ושאר קרוביו כולן בכלל ולא לו שאמרו וכדאמרן מ"מ יש לדחות דל' בני אדם לחוד ול' חכמים לחוד וק"ל

פז

חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. הכי אתמר בשלהי גט פשוט דף קע"ד ע"ב אמר רב הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופרכינן התם ודלמ' משום דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ומוקי לה בדנקיט ב"ח שטר' מקויים בידיה דמסיק בי' בהאי ש"מ מנה. ומתבאר בפ' שבועת הדיינים דף מ"ב ע"ב דהיינו בש"מ דוקא דאמרי' התם על הא דקתני בבריית' אבל נשבעי' לקטן ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש ופרכינן תנינא אין נפרעי' מנכסים משועבדים אלא בשבועה ומשני סד"א ה"מ הדיוט אבל הקדש לא חיישינן לקנוניא קמ"ל ופריך מהא דרב הונא דקאמר חזקה אין אדם עושה קנוניא כו' ומשני אמרי ה"מ ש"מ אבל בריא לא. ואין להקשות דלפי מאי דמוקמינן לה בדנקיט ב"ח שטר מקויים דמסיק ביה בהאי ש"מ מנה א"כ מאי קמ"ל דמהימן, ומה אנו צריכים לנאמנות וממילא גבי בשטרא דבידיה ותו מאי אירייא הקדש ומאי אירייא ש"מ דאין אדם חוטא ולא לו אפי' בריא נמי דכבר כתבו התו' ז"ל שם דכולהו אצטריך לגבות בלא שבועה דאי לא הוה שטרא הוה בעי שבועה כדתנן הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הקדש דמה לי משתעבד לגבוה מ"ל משתעבד להדיוט אם לאו חזקה דבשעת מיתה חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש לא הוה מהימן. ולכאורה דבריהם דחוקים דמלישנא דרב הונא משמע דאי לאו דהוה נאמן הוה גבי מההקדש כלל ובדבור הש"מ הוא דמהימנן לי' לגבות ואנכי לא ידעתי מאי דוחקייהו דרבותינו בעלי התוס' דלא מוקמו לה להא דרב הונא דקאמר ש"מ שאמר מנה לפ' בידי דמיירי באומר פקדון יש לו בידי דבפקדון אמרי' בב"ב דף ע' ע"א בעא מיניה ר' עמרם מרב חסד' המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך מהו מגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דילמא כו' א"ל מהימן כו' והכי תפסיק' הלכת' התם (הכי) ואינו גובה מן היורשים דטענינן להו שמא החזי' אביה' ע"ש א"כ מש"ה קאמר תלמוד' הכא דכיון דנקיט בעל הפקדון שטר' בידי' דאפקיד גביה מנה תו ליכא למיחש ודאי לחשש דשלא להשביע את עצמו קאמר אמנם מדינ' לא הוה המפקיד גובה מן ההקדש דכי היכי דטענינן ליורשים שמא החזיר אביהם הוה טענינן להקד' החזיר אי לאו חזק' דש"מ נא עביד קנוני' על ההקדש ומש"ה אצטריכו תלתא שטר' והקדש וש"מ להאמינו וק"ל ובתשו' הרב בצלאל בסט"ו ראיתי בענין חזקה זו קצת חידושין כתב שם ז"ל וקשיא להו לרבוותא ז"ל הא דבעי' בפ' מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו מהו תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר א"כ פשיט' דנאמן ומאי קנוניא שייך והלא הי' יכול לחזור בו והביא שם משם תשו' הרשב"א ז"ל דהא דר' הונא מיירי כשהקדיש נכסיו ומסרן ביד גזבר שאינו יכול לחזור בו ולא לישאל על הקדשו שאלו לא כן יכול הוא לישאל עליו ומגו דאי בעי מתשיל עליה הוא נאמן בלא טענת חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. וכ"כ בחידושיו בפרק גט פשוט דלדידן דקי"ל כבית הלל דיש שאלה בהקדש אלו נדר ע"ד רבים א"נ דמסר ליד גזבר דמעתה א"א לישא' על הקדש היה נאמן ואפי' הי' בריא כשהקדיש דכל שיש מגו א"ח לקנוני' ע"כ ואיכא למידק לפ"ז בפ' ש"ה דמ"ב דמוקמי' בריית' דקתני ליפרע בשבוע' דהיינו ליפרע מנכסי הקדש ופרכינן הא תנינ' לה מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ופרקינן אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על ההדיוט אבל הקדש נימא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש קמ"ל ופריך והא"ר הונא חזקה אין אדם עושה קנוניא עה"ק ומשני אמרי ה"מ בש"מ אבל בבריא לח ולפי דברי הרשב"א דכל דהקדיש סתם דאיכ' מגו דאי בעי מתשיל אהקדש אפי' בברית אין חוששין לקנוניא לפי קס"ד דמקשה דאין תינוק בין ברית לש"מ ולישנ' דש"מ דקאמר ר' הונא לאו דוקא מפי קושיא אימא דמלתיה דר' הונא במקדיש סתם דאיכ' מגו דאי בעי מתשיל ומש"ה מהימן. ועיין בפרט זה בארוכה למרן הכ"מ ז"ל פ"ז מהל' ערכין דין ח"י ובס' גדולי תרומ' שער ע"ב דקפ"א ע"ג ועיין בפרטי דיני קנוני' בכנה"ג ח"ע סימן ס"ה

פח

חזקה כל הנמצא בביתו של האדם הוא שלו חזקה זו לא הוזכרה בגמ' אבל היא מדברי הרמב"ן ז"ל הביאה ה"ה ז"ל פ"ח מה' מלוה דין ד' עמ"ש הרמב"ן טען הלוה מטלטלים אלו שבידי אינן שלי פלא פקדון הן בידי או שכורים או שאולים אין שומעין לו או יביא ראי' או יגבה מהן כתב ע"ז ויש לתמוה מ"ט לא יהא נאמן בזה מגו שיכול נתתם במתנה וב"ח לא יגבה מהן והרמב"ן אמר מאחר שתבעוהו בחובו פינו נסמן לומר במה שהוא בידו שהוא של אחרי' חזקה כל מה שביד האדם שנו ומגו במקום חזקה לא אמרי' לפי שאדם עשוי נעשו' קנוניא להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששים נה ע"כ. ועיין במדה זו בס' אדרת אליהו סי' ס"ו וע"ז וכן החזיק בסבר' זו הרשב"א ז"נ בתשו' סימן אלף מ"ז ז"ל בקיצור כל מה דאיתיה ברשותי' דאיניש חזקה דידי' הוא וכי אמר דלאו דידי' הוא אפי' במקום מגו לא מהימן וכדאמרינן בפ' האשה שנתארמל' חמר האי שטר אמנה הוא אינו נחמן ואמרי' עלה דקאמר מנוה וכגון דחב לאחרים והא התם דחי בעי מחיל ואפ"ה לא מהימן ע"כ וכן נראה מתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י בח"מ ר"ס נ"ח וגם מתשובה שהביא בא"ה סימן ק' סוף אות ה' ע"ש. ובתשו' ח"ב סימן רמ"ה וחזקה זו אלימא טובא דאפילו בשבועה לא מהימן כנר' בדברי הרמב"ם שם אא"כ ישבע האחר שאמר הלוה שהן שלו כמו שהאריך בזה בס' ב"ח סי' צ"ט ועיין בכנה"ג ח"מ בכללי המגו סי' פ"ב אות קי"א ואות קי"ג. ולע"ד איכא למידק על תשו' הרשב"א ז"ל מתשו' שהביא בתשו' הרב כמהר"ר בצלאל סי' ט"ו בשם הרשב"א עלה דאמרינן בפרק ג"פ דף קע"ד א"ר הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר פנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא עה"ק וז"ל הא דרב הונא מיירי כשהקדיש נכסיו ומסרן ביד הגזבר או שהקדיש ע"ד רבים שאינו יכול לחזור בו ולא לישאל על הקדשו שאנו נא כן יכול הוא לישאל עליו ומגו דאי בעי מתשיל עליה הוא נאמן בנא טענת חזקה דאין אדם עושה קנוניא כו' וכן כתב בחידושיו פרק גט פשוט ז"ל לדידן דקי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש אנו נדר עד"ר ח"נ דמסר ליד גזבר דמעתה א"א לישאל על הקדשו הי' נאמן ואפי' הי' בריא כשהקדיש דכל שיש מגו אין חוששין לקנוניא ע"כ ולכאורה נראה הפך ממ"ש בתשו' הנז' דחזקה כל מה שתחת יד האדם חזקה שהוא שנו ולא מהימן אפי' במגו לפי שאדם עשוי לעשו' קנוניא להפקיע ממון אחרים. ואפשר לישב שנא אמרו אלא בפקדון שאומר שהמעות הללו הן בידו פקדון מפ' אבל באומר פ' נושה בי שהלוה ני מנה ואני חייב לו ניחא להך חזק' וס"ל להרשב"א דרב הונא דאמר ש"מ שאמר מנה לפ' בידי מיירי בהודאת מנוה דמסיק אותו פ' עליה וכן נרא' דעת רשב"ם ז"ל שם בפ' גט פשוט דמיירי בהודאת מנוה שכ' ד"ה אלא אמר ר"נ כו' ז"ל כולהו שטרי נקיטי דמסקי ביה בהאי ש"מ מנה ע"כ. וכן נראה מדברי התוס' שם ד"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי ז"ל קשה נר"י הא דבעינן בפרק מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו מהו תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר חוזר נמי במתנתו ות"כ פשיט' דנאמן ומאי קנוניא שייכת כיון דהיה יכול לחזור בו כו' ולכאור' קשה מאי קושיא, הא אע"ג דמני הדר ביה מ"מ השתא מיהא נא הדר ביה אנא דאית ליה מגו דמצי הדר ביה ומגו במקום חזקה לא אמרינן וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דחזקה כל מה דאיתא ברשותיה דאיניש דידי' הוא. ע"כ נלע"ד כי היכי דלא לאפושי פלוגתא ולמימר דהתוס' פליגי אתא וס"ל דכל דאית לי' מגו מהימן דהתוס' ז"ל מפרשים להא דרב הונא בהודאת מלוה ולישנא דמנה לפ' בידי' לאו דוקא וכדאמרן בדעת הרשב"א ז"ל. וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל במס' ב"ב שם בפ' גט פשוט פירשה להא דרב הונא בהודאת מנוה אלא שכתב דיש לפרשה נמי בש"מ שמודה במנה פקדון ז"ל שם אבל תמהני על הרב ז"ל שאמר על הא דרב הונא וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנים והא מלוה ע"פ היא ואינה גובה ממשעבדי ונרא' שכך הוא אומר דאע"ג דלא נקט שטרא בידיה אלא ש"מ הוא שאמר יש לפ' עלי מנה בשטר תנו לו נותנים דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והרי היא כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים דהא דאמרינן ש"מ לא משקר. אי נמי בש"מ שמודה בפקדון שבידו מיירי ע"כ. וחזי הוית בתשו' הרב פ"מ ז"ל ח"א סי' ס"ג שחילק בענין חזק' זו דכת' הרמב"ן והרשב"א דאפי' במגו לא מהימן. דיש לחלק בין אם הודאתו שהודה לחוב לאחרים הית' בתר תביע' דהנהו אחריני תבעוהו בחובם אז הודאתו על מטלטלים שבידו שהם של אחרים אפילו במגו דאי בעי יהיב כו' לא מהימן אבל אם הודה קודם שתבעוהו האחרים אז מהימן במגו אף דחב לאחריני והכי דייק ל' הרמב"ן ז"ל שמביא ה"ה ז"ל דנקט בלישניה שאחר שתבעוהו בחובו פינו נאמן כו' דמשמע דבתר תביעה אזיל ולא בתר חוב כ"כ משם מהר"י פלוסוף ז"ל והרב פ"מ לא הונח לו חילוק זה. ונראה דהדין עמו מתשו' שהביא מרן בא"ה סי' ק' הנז"ל דהתם מיירי קודם תביעה דלא ניתנה כתוב' לגבות מחיים כדמשמע לשון התשו' שה שראובן הוציא כתב ידן שהודה שקבל ממנו פקדון קודם שנפטר שמעון ע"ש אלא שתבלין מצאתי לחילוק זה בהרא"ש פ"ב דכתובות עלה דשטר אמנה שכתב בשם ר"י ז"ל אבל אם אמר המלוה בלא תביעת ב"ח נראה דלגבי עצמו מהימן דהודאת ב"ד כק' ע"ד ע"ש היטב ובמרן כ"מ פ"ב מהל' מלוה דין ה' ד"ה מי שנתחייב. וחילק דע"כ לא אמר הרשב"א דמשום הך חזקה לא מהימנינן ליה אף כי אית ליה מגו אלא דוקא היכא דברירא לן מילת' שהודאתו הית' במקום שחב לאחרים דאז אפי' במגו לא מהימן דחזק' כו' אבל אי בעיקר הודאתו אנו מסופקים אי הית' קודם שחב לאחרים לית לן למימר הך חזקה דמסתיין דנימא הך חזקה לאורועי המגו היכא דבריר לן מלתא דבשעתא דהודאה חב לאחריני הי' אבל היכא דלא ברירא מלתא ואית ליה מגו תלינן דהודאתו הית' בזמן שלא הי' חב לאחריני וכיון שכן נמצא דלא שייכא הך חזקה דכל הנמצא כו' ע"כ. ובהכי ניחא להו ההיא תשו' דהרשב"א שהביאה מרן בח"מ סימן מ"ז המתחלת ראובן שהודה לנמואל כו' ע"ש שמאותה תשובה נראה בהדיא דבמגו נאמן אפי' במקום חזקה הנז' וליכ' למיחש לקנוניא וקשיא לתשו' הנז"ל להרשב"א שכ' בהיפך וניחא להו ע"פ החילוקים הנז' כמו שיראה המעיין. וראיתי להרב כנה"ג בסימן מ"ז אות י' שגם הוא חילק כחילוק הרב פ"מ ז"ל ונסתייע מתשו' הרשב"א שהביא מרן בסי' צ"ח מתו' א' ואע"פ שאלו היה עכשיו ביד ראובן לא היה נאמן דכל שנמצא בידו חזקה אינו של אחרים כו' הכא שאני שבאותה שעה לא היה חייב לוה ע"כ וחזי הוית להרב כנה"ג ז"ל בסימן צ"ט בהגהת הטור אות ח' כתב על תשו' הרא"ש שהביא הטור על ראובן נתן חפץ לשמעון למכור ובא לוי ב"ח של שמעון ולקחו בחובו ובא ראובן ותבעו מלוי ואמר ששלו הוא ואין לו עדים שנתנו ליד שמעון והשיב אם לקח לוי מיד שמעון בעל חובו חפץ הידוע שהוא של ראובן לאו כ"כ וצריך להחזירו לראובן אבל אם אין ידוע בודאי דשל ראובן הוא לאו כ"כ לומר שלי הוא ואף אם שמעון מודה לו כי כל הנמצ' בבית האדם אנו מחזיקים שהוא שלו עד שיתברר בעדים שאינו שלו. כתב הרב עלה וההיא דכתב הטור בסימן ק"א ס"ז דאם יש מעות ללוי ותולה אותם בגוי והמלוה חושש שהם שלו ואומר כן כדי לדחותו. מחרימין סתם על כל מי שיודע ממון או מעות כו' נ"ל דאינו סותר למ"ש כן דכל הנמצ' בבית האדם אנו מחזיקים שהוא שלו. דכאן מיירי כשהב"ח תפוס ומש"ה אמרי' כל מה שנמצ' ביד האדם הוא שלו ועל ראובן שאומר שלו הם ורוצה להוציאם מיד הב"ח עליו להביא ראיה אבל בסי' ק"א מיירי כשהלוה תפוס בממונו ועל המלוה להבי' ראיה ולכן בחרם סתם די ע"כ. ועד"ז יש ליושב קצת מאי דק"ל בסימן מ"ז תשו' הרשב"א אהדדי דתשו' הרשב"א דההיא שכ' לנמואל כו' מיירי שהיו המטלטלין ביד נמואל רק שהיו ידועים לראובן ומש"ה כ' דמהימן במגו והכי משמע בתשו' שכתוב שם סמוך ונראה לזו דאם בנה ראובן חורבה ונמואל טוען שבנאה מממון השותפות כו' דנר' מתוך התשו' שנמואל היה תפוס בטענותיו. ועד"ז ניחא נמי תשו' הרשב"א שהביא מרן בריש סי' צ"ח שהקשו ממנה דנר' דאית ליה הך חזקה וסותרת לתשו' שבסי' מ"ז דמשמע דלית ליה הך חזקה. דמההיא דבסי' מ"ז לית ליה חזקה משום דהתובע היה תפוס וכדאמרן דהכי משמע בתשו' שבצדו בתביעת נמואל וק"ל וסימנים עוד לחילוק זה מצאתי בתשו' מהרימ"ט ז"ל חא"ה סס"י י"ג ועיין בכנה"ג ח"מ בסי' ר"ן בהגה"ט אות י"ג האריך למעניתו בפרט חזקה זו ע"ש. עוד ראיתי להרב משנה למלך הל' זכיה פ"ד הל' י"ג מקהי אקהייתא על חזקה זו מהא דכתב הרמב"ם שם ז"ל מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכיוצא או שאמר בטילה היא מתחלתה לפי שלא קבלתיה או בע"כ באונס או בטעות וכיוצ' בדברים אלו דבריו קיימין ונשבע ע"ז שבועת היסת ותחזור לבעליה כתב ה"ה ובאמת לא הבנתי מה ענין שבועה בכאן וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל. ואפשר לומר אם תבעוהו בעלי חובות שלו ואמ"ל אתה מערים בזה כדי להפקיעו מתחת ידינו נשבע ע"ז שבועת היסת ע"ב ולפי מ"ש ה"ה ז"ל בפ"א מה' מלוה ובפ"ב בד"ה לפיכך כו' שנראה שדעת הרמב"ם בזה כדעת הרמב"ן דכל מה שבידו אינו נאמן במיגו ונר' מדברי הרמב"ם כי כל מה שנמצ' בבית האדם אינו נאמן לומר שאינו שלו אפי', בשבועה כמפורש שם וא"כ הכא באומר שמתנה זו שומר אני עליה דנאמן בשבוע' ואמאי מהימן הא איכא גדולה חזקה שכל שתחת ידו שלו וכ' ויש לדחות דהכ' מיירי שאינו בפנינו אלא שטוען ב"ח שיש ללוה חפץ פ' לפרוע והוא טוען שהיא בטילה מקודם דהויא חזק' רפויה דנאמן במגו דלא היו דברים מעולם משא"כ התם. והעיקר אצלי דהכא שאני שידענו בודאי שקבל מתנה אלא שטוען שהי' בטלה מתחלתה או באונס או בטעות מהימן אבל התם לא ידענו מעולם שהי' פקדון בידו או שאולים כי אם על פיו וסימנים יש לזה בדברי ה"ה בפ"ב מה' מלוה גבי מ"ש הרמב"ם בהלכה ה' ועיין מה שכתב עוד בזה בריש הל' מלוה. ועוד ראיתי להרב כנה"ג בח"מ סימן צ"ע בהגב"י אות ח' כ' דחזקה זו אלימתא הוא ומ"מ חזקה דאין אדם משהא שטר פרוע בביתו עדיפא ואלימא טפי ע"ש. ועוד כתב בהגהת הטור אות י"א בשם מהר"י הלוי ז"ל סימן ע"ז דבשותף ליתא להאי חזקה מכ"ש, דסרסור שכתב הטור בסי' צ"ט וכתב עוד דחזקה זו בחפץ או במעות אבל בעיסקא וסחורות שבביתו לא שייך הך חזקה ע"ש ונראה דדעתייהו דכל שיש רגלים לדבר ליתא להך חזקה ואפשר שזהו דעת מהרימ"ט בא"ה סס"י י"ג דלא חש להך חזקה משום דנ"ד הי' בבן שהודה שקצת מטלטלים הנמצאים בביתו הם של אמו שרגילות הוא שהאם כשהיא עם בנה מניח' מטלטלים אצל בנה שנאמן עליהו וק"ל:

פט

חזקה אין אדם מקבל אחריות על המתנ' בפ' המקבל מתנה לית בה דינא דבר מצרן ואי כתב ליה אחריות אית בה דינא דב"מ ופירש"י ז"ל אי כתב ליה אחריות ודאי מכר הוא שאין מקבלין אחריות על המתנה ע"כ והביא חזק' זו ה"ה ז"ל פי"ג מה' שכנים הל' ב' ד"ה ויראה לי כו' וכפי מה. שנראה מדבריו שם אינו נאמן הנותן אפי' בשבועה שחזקה אלימתא היא שאין אדם מקבל אחריות על המתנה וכמ"ש מהריב"ל ז"ל בס"ד ריש סי"ז וכ' שאפי' שהרמב"ם ז"ל הוא סבור שהלוקח הוא המוחזק והמצרן הוא המוציא אפ"ה אלימא האי חזק' להוציא מיר הלוקח שהוא מוחזק בה וטוען שהיתה מתנה ע"ש:

צ

חזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתים כ"כ ה"ה ת"ל פי"ג מה' שכנים עמ"ש הרמב"ם דין ב' אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו לסלק בן המצר ומכורה היא בכך וכך נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ויראה לי שצריך לטעון דמי שהם ראוים או יתר מעט אבל אם אמר על שוה ר"ן במאתים קניתי אינו נאמן וכתב ה"ה ז"ל וא"ת שאין שאין אדם חשוד על השבוע' ומתוך כך נאמינהו א"כ אם היה טוען שהיא מתנה אע"פ שיש בה אחריות נאמינהו בשבועה אלא מאי אית לך למימר חזקה שאין אדם מקבל אחריות על המתנה הא נמי חזקה דאין אדם קונה שוה מנה במאתים ע"כ ומשמע מדברי ה"ה ז"ל שם דאלימא הך חזקה להשביעו על הספק כיון שרגלים לדבר שאין אדם קונ' שוה מנה במאתים ע"ש. ואני הפעוט תחלת ראותי דברי ה"ה ז"ל בזה שכתב שסתמ' חזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתים נרגשתי מההיא דאמרי' בפרק המקבל דק"ח ע"א זבן במאתים ושוי' מנה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך א"ל מר קשישא כו' אמרי נהרדעי אין אונאה לקרקעות וכ' הרא"ש ז"ל לתקוני שדרתיך כו' ולא שיתן המצרן ק' ללוקח ליקח הקרקע ויפסיד הלוקח ק' דאין זה הישר והטוב שיפסיד הלוקח אם נתאנה ויפסיד ק' דאם ישאר הקרקע בידו אין כאן הפסד כל כך דפעמים אדם חפץ בקרקע וקונהו ביותר משוויה אלא ה"ק לתקוני שדרתיך כו' לבטל המקח דכיון דאתה בשלוחי מה שטעית בשליחות אינו כלום ואם אין המצרן רוצה ליקח אותו בר' וגם הלוקח חפץ להחזירו למוכר המכר בטל וקאמר ר"ן על מעשה כזה אין אונאה לקרקעות דכיון דקנאה לעצמו לא מצי למימר לתקוני כו' שפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר מדמיו ע"כ ופסקה הרמב"ם פי"ד מה' שכנים הל' ד' ומשמע התם מדברין דמהימן הלוקח בשבועה שכתב לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לסלקו עד שיתן הר' טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל ר' זוז ע"כ ולפי דברי ה"ה כאן בפי"ג דסתמ' חזקה אין אדם לוקח שוה ק' בר' ואפי' בשבועה לא מהימן והוא פלאי ושוב ראיתי דבר זה קדמו שרים הראשונים ז"ל מרן הקדוש בח"מ סי' קע"ה סי"ד כתב דשאני התם בפי"ג דקא מודו הלוקח והמוכר שעשו קנוניא בדבר לפיכך כשאומר שוה ק' קניתי בר' לא מהימן אפי' בשבועה אבל בההיא דפי"ד דליכ' הוכח' דאיכ' הערמה בדבר לפיכך אם אמר קניתי שוה ק' בר' מהימן בשבועה אבל אכתי קשה מה יושיענו זה לדברי ה"ה שכתב הטעם משום חזקה שאין אדם קונה שוה ק' בר' וטעם זה שייך אפי' בדליכ' הערמה ודוחק לומר שמ"ש ה"ה חזקה אין אדם קונה כו' לאו אבעלמ' קאי אלא הכא בכה"ג דהוה בה הערמה לא מהימן. וגם הרב לח"ם ז"ל כתב עוד חילוק אחר דבפי"ד מיירי כשמודה בן המצר שראה הוא בעצמו דיהיב מאתים אלא דטען שהי' בקנוני' כי היכי דליהב המצרן ר' אבל הכא בפ' י"ג דלא חזא ליה דזבין במאתן אמרי' אין אדם קונה שוה ק' בר' וחזקה לא הדרא וגם חילוק זה לא יכון אם לא נדחוק בדברי ה"ה דמ"ש גדולה חזקה כו' דלאו אבעלמ' קאי אלא הכא אבל בעלמ' אמרינן דעביד איניש למזבן שוה ק' בר':

צא

חזקה אין אדם מניח לפרוע חוב שטר ופורע חוב על פה כ"כ הרא"ש ז"ל שבועות דנ"ו ע"א וז"ל דתיקשי לך אמאי צריכים להאי מגו אמאי לא מהימן למימר סטראי נינהו כמו שנאמן לומר לא היו דברים מעולם ונ"ל דטענת סטראי נינהו אינה כ"כ ברורה דחזקה לא שביק איניש לפרוע מלוה בשטר ופרע מלוה על פה הילכך כשיש עמה טענת לא היו דברים מעולם אז הויא לה טענה ברורה ע"כ יע"ש בתשו' (כלל) ושם בשבועות דנ"ב ע"ב כתב מחלוקת הר"י ן' מיגש והרמב"ן ז"ל דלהר"י ן' מיגש יכול לומר סיטראי נינהו מגו דבמתנ' נתנם לי דטענת מתנה עדיפי מסטראי והרמב"ן ז"ל חולק וס"ל דיותר גרועה טענת מתנה מסטראי דחזקה דיותר ברצון אדם פורע חובו ממתנה וכ' הרא"ש ז"ל שנראין דבריו ע"ש:

צב

חוקה אין אדם עשוי להודות לחברו אא"כ הוא מכוין חשבונו יפה כ' התוס' בפ"ק דגיטין די"ד ע"א עלה דהנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי אהדדי פש ה' איסתרי זוזי גבי חד מינייהו אמרי לה יהבינהו ניהלי' למארי ארעא באפי מרי ארעא וקנה מיני' לסוף אזל עבד חושבנ' בין דידי' לנפשיה לא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דר"נ כו' עד קנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר כתבו התוס' ד"ה ולא פש גביה מידי פר"ח ור"ת דמיירי שהיו הבעלי דינים מודים לו או היה הדבר ידוע בעדות דלא פש גביה מידי אבל מנפשיה לא מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי ולא מהימן אפי' במגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכתב הרא"ש בתשו' כלל ס"ט סי' ג' הטעם משום דחזקה אין אדם עשוי להודות אא"כ מכוין חשבונו יפה יפה אם חייב אם לאו וכ"ש שיוציא המעות מתחת ידו ואלימא האי חזקה ולא מהימן אפי' במגו ועיין בטור ח"מ סימן קכ"ו סט"ו וט"ז ובב"י שם דיש חולקים בזה. ועיין במהרימ"ט ח"א זימן נ"ו:

צג

חזקה סתם עיר לענין בתולה שנבעלה היא פתויה הרמב"ם ריש פ"א מה' נערה בתולה ז"ל כל הנבעלת בשדה ה"ז בחזקת אנוסה כו' עד שיעידו עדים שברצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר ה"ז בחזקת מפותה עד שיעידו עדים שהיא אנוסה ששלף חרב כו' והראב"ד השיגו וכ' בחיי ראשי חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים קנס אין שם ואי לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדין המוציא מחברו ע"ה ע"כ והר"ב מ"ע ז"ל תי' בזה ב' תי' א' דנפקא מינה היכא דראו עדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם הי' בעיר אמרינן חזקה שהיא מפותה ואם בשדה אמרי' חזקה שהיא אנוסה. תי' ב' דנפקא מינה היכא ששניהם מודים שנבעלה והיא אמרה אנוסה אני נתן לי צער והוא אומר מפותה ואין לך צער דסמכי' אחזקה זו דבשדה אנוסה ובעיר מפותה. ונר' פשוט דלתי' בתר' אלימא האי חזקה ולא מהימן הבועל במגו דהא כיון דאין עדים בבעילה אלא ששניהם מודו א"כ כשהו' אומר בשדה מפותה את אמאי יהיב דמי צער ואמאי לא מהימן במגו דאי בעי אמר לא היו דברים בעולם אלא עכ"ל דאלימא האי חזקה דאפי' במגו נמי לא מהימן וכדרך שכתב ה"ה ז"ל בכל הנהו חזקות דכתיבנא לעיל וגם התוס' כתבו בפ"ק דכתובות דאע"ג דלא איפשיטא בעיין בריש פ"ק דב"ב אי אמרינן מגו במקום חזקה אי לא אין כל החזקות שוות וחזקה דאין אדם טורח בסעוד' ומפסידא עדיפא דלא מהימן אפי' במגו ע"ש ד"ט ע"ב ד"ה לא דקא טעין כו' ע"ש וע' בפרט חזקה זו במהרשד"ם ח"א סימן קצ"ב והר"ם די ביטון סימן נ"ב באורך:

צד

חזקה עד תלתין יומין מוקיה איניש אנפשי' ולא חוקה בעיל בפרק בית שמאי דקי"א ע"ב לענין יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום הוא נאמן לומר שבעל דחזקה דלא מוקי איניש נפשי' מלבעול טפי מתלתין יומין. והתוס' ז"ל בפ"ק דב"ב ד"ה ע"ב ד"ה מי אמרינן מגו במקום חזקה כו' כתבו בסוף דבריהם ז"ל ומיהו קש' מדתנן בפרק ב"ש יבמה שאמר' תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו אחר ל' יום מבקשים הימנו ומפרש התם דעד ל' יום מוקים איניש אנפשי' טפי לא מוקי' ולכך אחר ל"י לא מהימנא ואין כופין אע"ג דאית לה מגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים אלמא לא אמרי' מגו במקום חזקה והניחו בתימא ומהרימ"ט בחא"ה סי' כ"ח כ' ז"ל ואני בעניי תירצתי דאין אומרים מגו אלא להעמיד את האדם במה שיש בידו לא לכוף את שכנגדו ואם נכוף לזה לחלוץ על פיה במגו חשיב כמגו להוציא וכי היכי דאין אומרים מגו להוציא ממון ה"נ אין אומרים מגו לכוף שכנגדו לחלוץ ע"כ, והרב כנה"ג בח"מ סי' פ"ב בהגהת הטור אות קי"א כתב ז"ל ואפשר לי לומר דלא דמי חזקה דלא פרע איניש גו זמניה לחזק' דלא מוקים אינש נפשי' טפי מל"י דחזקה זו שהיא כנגד יצה"ר אע"ג דאית לי' מגו לא מהימן וכונתו כמ"ש התו' דכתו' ד"ט ד"ה לא דקא טעין דלאו כל החזקות שוות וכדכתיבנא לעיל. ועוד תי' דלא איבעיא לן אי אמרי' מגו ב"ח אלא בדבר שבממון אבל בדבר האיסור פשיטא לן דלא אמרינן מגו במקום חזקה וכתב שכן מצא כתוב בשם הר"ן ז"ל. וראיתי לבעלי התוס' ז"ל בפ"ק דכתובות ד"ט סוף ע"ב ד"ה מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח כתבו ז"ל וביהודה נמי אע"ג דאיכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסיד' לא מהימן וטעמא משום דכיון דמתייחד עמה ודאי בא עלי' דלא מוקים איניש נפשיה ואע"ג דגבי יבמ' אמרי' פ' ב"ש דעד ל' יומין מוקי אנפשיה רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפי' שעה א' ואיתרע חזקה ע"כ ודבריהם תנא דמסייע לי' להרב כנה"ג דהאי חזקה אלימתא טובא דאפי' תוך ל"י ברוב פעמים לא מוקי אנפשי' אפי' שעה א' וכ"ש בתר ל' יום הילכך אע"ג דאית לי' מגו לא מהימנא ומדברי התוס' הנז' הוקשה לי הפעוט על דברי מהרימ"ט בחא"ה סי' כ"ו שם בריש התשו' שכתב ז"ל ויש לחלק בין חזקה לחזקה דהא דאמרי' רובא וחזקה רובא עדיף היינו חזקה דסתמא שאינה באה לא מכח סברא ולא מכח רובא אלא דאמרינן העמד דבר על חזקתו כגון העמד טמא על חזקתו העמד בהמה על חזקתה העמד אשה על חזקתה אבל חזקה דאתיא מכח סברא כגון חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו חשיבא כעדים דאנן סהדי דלא פרע דהלואי שיפרע האדם בזמנו עדיף מרובא ואנן סהדי דלא פרע ומפקי' ממונא ע"כ והא התם דחזקה אין אדם טורח בסעוד' ומפסיד' דהיא חזקה דאתיא מכח סברא אלימתא דלא שדי איניש זוזי בכדי כדאמרי' בכמה דוכתי ועכ"ז כתבו התוס' דכיון דאיכא רובא דרוב פעמים לא מוקים איניש אנפשי' אפי' שעה דאיתרע חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ויש ליישב דשאני ההוא רובא דאתי נמי מכח הסברא דתקיף יצרייהו דאינשי ומש"ה הדרן לכללין דרובא עדיף. הדרן לחזקתין והנה התם בפ' ב"ש איכא פלוגתא בהך חזקה לגבי יבמה דאמרי' התם מאן תנא עד תלתין יומין מוקי איניש אנפשי' אר"י ר"מ היא דתניא טענת בתולים כל ל' יום דר"מ ר' יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתר' אפי' לאחר כמה שנים רבה אמר אפי' תימא ר' יוסי ע"כ לא קאמר ר"י אלא בארוס דגיס בה אבל יבמה מיבז' בזיז מינה. והשתא בין לרבי יוחנן בין לרבה ודאי הלכה כר' יוסי דכיון דנסתרה לא מוקי איניש אנפשי' כלל אלא דלרבה מודה ר"י ביבם דעד ל"י מוקי איניש נפשיה אבל מ"מ בארוס אפי' לפי מתני' לא מוקי איניש נפשיה כלל ולפ"ז לא ידענא מאי קא ק"ל לתוס' הנז"ל מיבם דמוקים נפשי' עד ל' יומין כו' דהיינו דוקא ביבם דלא גיס בה אבל בארוסה קי"ל הלכה כר' יוסי דלא מוקי איניש נפשיה כלל ודוחק לומר דהיינו מה שתי' דרוב פעמים כו' כלומר בארוס רוב פעמים דהעיקר חסר מדבריהם ומאי רוב פעמים הא לר"י ארוס לא מוקי נפשיה כלל. ודע שכ' מהראנ"ח ח"א סוף סי' ס"ז שלא אמר לחזקה זו דלא מוקי איניש כו' במי שהי' חולה דמי שהוא חולה מסתמא אינו בא עלי' וכיוצא לזה כתב בת"ה ז"ל דמי שהוא חולה מותר לאשתו נדה שתשמשנו אע"ג דכשהיא חולה אסור לבעל להטפל ברפואתה ויהיב טעמא דכשהוא חולה לא חיישי' להרגל עבירה כו' א"כ אתה למד דלגבי חולה אתרע חזקת לא מוקי איניש אנפשי' דנהי דאפשר לחולה לבעול מ"מ כל שהוא חולה קרוב הדבר שאינו בועל ומספיק בכך לדחות טענת חזקת לא מוקי איניש נפשיה. גם אין לחלק ולומר דהיינו דוקא במי שבעל כבר דלא תקיף יצריה כ"כ ומש"ה לגבי חולה לא חיישי' להרגל עבירה אבל היכא דלא בעל עדיין איכא למיחש וכדאשכחן בההיא דהוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים כשעדיין לא בעל כו' דהא מוכח בגמ' דכל היכא דאיכ' שום טענה ומניעה שלא לבעול ליתא לחזקה דלא מוקי איניש כו' וכדקאמר התם דלגבי יבמה מוקי איניש נפשיה עד ל' יומין משום דמיבזה בזיז לה ואע"ג דהויא ביאה ראשונה ופשיטא דלא עדיף טעמא דמיבזה בזיז לה טפי מטעמא דחולי דאשכחן ביה דלא חיישינן להרגל עבירה:

צה

חזקה קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינ' צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין בנדה ריש פרק בא סי' ז"ל הסוגיא התם תנו רבנן כל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים כו' רבי יאודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספקות ע"פ נשים ר"ש אומר אפי' תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ. ופריך התם לר"י בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו אלא לאחר הפרק למ"ל בדיקה והא איכא חזקה דרבא דאמר קטנה שהגיע לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סי' ומשני כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה. תוך הפרק אין נשים בודקו' אותן קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק ולאחר הפרק דאיכ' חזקה דרבא סמכינן אנשים תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכי' אנשים ולא בדקי נשי. ר"ש אומר אף תוך הפרק נשים בודקות דקסבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעי בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ובעי התם ונאמנת אשה להחמיר האי מאן קתני לה אבע"א ר"י ואתוך הפרק ואבע"א ר"ש ולאחר הפרק ולית לי' חזקה דרבא. והרי"ף בפ' ב"ש והרא"ש פסקו דלאחר הפרק נאמנות אפי' להקל לומר גדולה היא ותחלוץ דהלכ' כחזק' דרבא דמבת י"ב שנים ויום אחד חזקה הביאה סי' ודלא כר"ש וכן הסכימו כל הפוסקים ז"ל זולת שהתוס' ז"ל שם בפ' בא סי' כתבו בשם ר"ח ז"ל דמחמיר לפסוק כר"ש שלאחר הפרק נמי אין נשים נאמנות דלית לי' חזקה דרבא וכן ע"ש בד"ה ואבע"א אבל דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל מפורשים שם בענין זה שכתבו דלאחר הפרק נשים בודקות משום חזקה דרבא וכן נראים דברי הטור בא"ה סי' קנ"א ובסי' קס"ט. ובפרט הלז הראשונים ז"ל האריכו למעניתם. ה"ה הריב"ש בסי' קש"ב והרשד"ם בא"ה סי' צ"ז ומהראנ"ח ח"א סימן כ"ו ומהרימ"ט ח"א סי' מ"ב והאחרון הכביד הרב כנה"ג בא"ה סי' קנ"ה הגהת הטור אות ע"א ע"ש דיש ללמוד מתוך דבריו כמה הלכתא גברוותא ע"ש ובשער אפרים סי' קי"ב ותשו' הרב בצלאל ז"ל סי"ז:

צו

חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות נכתבה באות האל"ף סי' ה':

צז

חזקה אין אשה מעיזה פניה ב"ב בפ"ב דנדרים דל"א ע"א וביבמות דקי"ו ובכתובות דכ"ב ובגיטין דף ס"ד ופ"ט ובאה"ע י"ז וקנ"ב ונכתבה באות האל"ף סימן י':

צח

חזקה אין אדם פורע תוך זמנו בבא בתרא ד"ה ונכתבה באות אל"ף סי' ח':

צט

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. בשבועו' דמ"ב ונכתבה באות אלף סימן י':

ק

חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול כתובות ד"ט ונכתבה באות הא ל"ף סימן י"ב:

קא

חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין שבועות דמ"ה ונכתבה באות הא':

קב

חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. כתובות ד"י ודף ע"ה באות א':

קג

חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו סוף פ"ב דחגיגה באות א':

קד

חזקה אין אדם תובע אא"כ יש עליו שבועות דף מ' באות א' סי':

קה

חזקה אין אדם נשבע אלא באמת טור ח"מ סי' פ"א באות א':

קו

חזקה לא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא. בפ' השולח אמ"ר נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול הי"ל ואבד ויסיב התם טעמא דכיון דתקינו לי' רבנן פרוזבול לא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא כתב מרן הב"י בסימן ס"ז מחו' י"א ז"ל כתב בעל התרומות שעל דברי הרמב"ם שאם תובעו מלוה ע"פ וטען הלוה פרוזבול זה קודם ההלואה נעשה והמלוה טוען לא כי אלא אחר ההלוא' נעשה שהתובע נאמן במגו דפרוזבול הי"ל ואבד ק' דלא אמרי' מגו להוציא ממונא ויש לומר דשאני הכא דמסייע לי' לתובע חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ע"כ ועיין בזה במרדכי בפרק המפקיד בתשו' ד"ה שאלו לר"ם שאלתיך ספר כו' ע"ש. ומתבאר בפ"ק דחולין ד"ד ע"ב דאפי' באיסור דרבנן דקילא איסורא איתיה נמי להך חזקה דהיכא דמשכח היתר' לא אכיל איסורא דרבנן גבי מומר אוכל נבילות לתיאבון דאמרי' התם אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילו' לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מ"ט כיון דאיכא היתר' ואיסור' לא שביק היתר' ואכיל איסור' ומ"מ כי לא בדק סכין מטרח לא טרח ומייתי התם סייעת' לרב' מבריית' דחמצן של עוברי עביר' אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין סברוה הא מני רבי יאודה היא דאמר חמץ לאחר הפסח דאורי' וקתני שהם מחליפין אלמא לא שביק היתר' ואכיל איסור' ודחינן לה דילמא ר"ש הוא דאמר חמץ אחר הפסח דרבנן וכי מקלינן בדרבנן בדאוריי' לא מקילנן ומשני מי קתני שאני אומר החליפו אלא מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ומה בדרבנן לא שביק היתר' ועביד איסור' בדאוריי' לכ"ש ובתמורה שלהי פ"ח דקכ"ז ע"א מייתי נמי להך חזקה לענין תמורה דאם הי' לפניו ג' בהמות קדשי מזבח לפניו וא' מהן בעלת מום שעומדת לפדיון וג' בהמות חולין ואמר הרי אלו תחת אלו אינו לוקה אלא ב' שהבהמ' הג' תלינן דלשם חילול קאמר ולא לשם תמורה דכיון שיש לפניו דרך ההתר והוא החילול ודרך האיסור והוא התמור' חזק' לא שביק היתר' ועביד איסור' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תמור' ומתבאר שם דאפי' אם הוחזק במלקיות הרבה אמרינן דלא שביק היתר' ועביד איסור' שאמרו שם אם אמר י' בהמות אלו תחת י' בהמו' אלו וא' מהן בעלת מום אינו לוקה אלא ט' מלקיו' שהבהמ' הי' לחללה נתכוין ולא להמיר בה שאעפ"י שהוחזק זה במלקיות לא אמרינן זיל בתר רובא דהואיל ויש שם דרך התר לא שביק איניש היתר' ועביד איסור' ועיין בזה במשנה למלך הל' גירושין פרק עשירי הלכה י"ח שהעלה דהיינו דוק' כי התם שהם איסורי' חלוקים מש"ה לית לן למימר דמשום שעשה ב' איסורים או ט' איסורי' שעשה ג' או י' כיון שהם חלוקים אבל באדם שנתייחד עם גרושתו והית' נדה אעפ"י שנתייחד בשני עדים שראו שנבעל' אין חוששין שמא לשם קדושין בעל דהא לא שייך לומר בהא אין אדם עושה בעילתו ב"ז ולא שביק היתרא כו' דמאן דעבר על איסור כרת דנדה לא חש לבעילת זנות וכמ"ש הרדב"ז בתשו' כ"י דהתם כיון שהוא בדבר א' שבאותה ביאה עבר אאיסור נדה באותו דבר עצמו בודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה שהיא בעילת זנות ע"ש. ועד"ז מתיישב אצלנו תשו' מוהריט"ץ ז"ל סי' רמ"ז שהעלה על מי שבעל ביוה"כ פנויה דלא אמרינן להך חזקה דאין אדם עושה בב"ז דכיון שבעל ביוה"כ וקא עביד איסור' לא קפיד ע"ש דהתם נמי האיסור הוא בדבר א' שבאותה ביאה שבעל ביוה"כ עבר אאיסור דיוה"כ הילכך אמרינן שלא נשמר מאיסור אחר הבא מאותה ביאה שהיא בעילת זנות ועיין בתשו' הרד"ך בית כ"ד סוף חדר ד' ושבתי וראיתי תשו' א' להרדב"ז הביאה בס' לקט הקמח על אה"ע דף קפ"ט ע"א שכתב על אשה שהוציאה בעלה עפ"י ב"ד לפי שזינתה תחתיו ושוב נתייחד עמה. השיב ז"ל כיון שראוהו שבעל כל מאי דאפשר לו לתקן מתקן דאי בעיל לה לשם זנות איכא תרתי איסורי חדא בעילת זנות דכל שאר נשים ותו איסורא דידה דאחרי אשר הוטמאה שאסורה לבעל ומש"ה אמרינן ודאי לשם קדושין בעל לתקן שלא יהא בעילתו בעילת זנות אלא בעילת איסור דכל מה שמוצא לתקן מתקן ע"כ. והנה בתשו' זו לא יתכן חילוק הרב משנה למלך שכתב שטעם הרדב"ז בבועל נדה דלא אמרינן חזקה דאין עושה בעילתו ב"ז מפני שהוא בדבר א' שבאותה ביאה עבר אאיסור נדה באותו דבר עצמו בודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה שהוא בעילת זנות דהא בחשו' זו האחרת הנז' באותה ביאה עצמה עבר אלאו דאחרי אשר הוטמאה ועכ"ז כתב הרב דכל מאי דאפשר לו לתקן מתקן ובדברי הרדב"ז בתשו' זו קשה דבגיטין דפ"א במתני' דהמגרש את אשתו ולנה עמו כו' דמוקמינן פלוגת' דב"ש וב"ה באין אדם עושה בעילתו ב"ז או לא דב"ש סברי אדם עושה בעילתו ב"ז וב"ה סברי אין אדם עושה בעילתו ב"ז וכ' הרשב"א בחי' דאיפכא שמעינן להו באין ממאנין אלא ארוסו' ותי' דהכא אזלי ב"ש לטעמייהו דאין לגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה ומזוהמ' ובעיל לשם זנות ולב"ה אפי' הקדיחה כו' ואין אדם כו'. נראה דלב"ה נמי אי בריר לן דמשו' ערוה גירש ס"ל נמי דעושה ב"ז הפך לברי הרדב"ז וצריך להתיישב בזה:

קז

חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה א' בפ' הנזקין דף נ"ד גבי מבטל איסור דאמרי' דס"ל לר"י בשוגג יעלה במזיד לא יעלה כו' א"ר יוחנן חזק' אין אדם אוסר כרמו בנטיע' א' ע"ש ברש"י ז"ל:

קח

חזקה אין שיליא בלא ולד בפ' המפלת דף כ"ז ע"ו ת"ר שיליא בבית הבית טמא לא שהשיליא ולד אלא שאין שיליא בלא ולד עמה. ועיין בחי' הריטב"א דף ע"ט דפ' י' יוחסין שכתב דהא דלא אזלינן בתר חזקה דבית ונוקי מיעוט שיליות שאין בהן ולד לחזקת בית שהוא טהור. היינו טעמא משום דכיון דהו"ל שילי' בבית נפק ליה בית מחזקתיה והו"ל כשיליא. וכן בנדה לב"ה דמטמו למפרע מעת לעת כל טהרות שנגעה דכיון דודאי נגעה נפקו טהרו' מחזקתן והוא כנדה גופא וכן אתה דן בכל מקום דאיכ' ודאי מגע ולא אזלינן בתר חזקת טהרו' אלא כשיש ס' במגע עצמו ושמ' לא נגע ובהכי ניחא לי' מתני' דמקוה שנמדר ונמצא חסר כל טהרו' שנעשו על גביו טמאות דלכאור' קשה אמאי אזלינן בתר חזק' טמא ניזיל בתר טהרות שנגע בהן שהיו בח"ט ולא נטמאה מס' אבל הי' טעמו דכיון דודאי נגע בהן א"ל שום חזקה דומיא דשילי' בבית ודנדה דמטמא למפרע כדאמרן:

קט

חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשי' בודקו' אותן משהגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טומאה ונשים בודקות אותן. פ"ק דנדה דף י' ע"ב:

קי

חזקה אורח בזמנו בא לענין נדה בפרק כל היד דף י"ו ע"א:

קיא

חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן לענין עירוב בעירובין ד"י ע"ב:

קיב

חזקה אין אדם מפייס במומין. ע' בס' מחנ' אפרים ז"ל הלכות הונאה סי' ד' ז"ל מי שמכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום ושהא מלהחזירו אחר שידע המום נרא' מדברי הרמב"ם פ' ט"ו מה' מכיר' דכל שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אפי' שהה כמה ימים ה"ז מחזיר' ולא אמרי' כיון דידע ושתק ה"ז נתרצה דחזקה אין אדם מתפייס במומין. ושם הביא תשו' הרדב"ז ז"ל סקל"ו דחולק בזה ואם שהה ולא החזירו ה"ז מחל ע"ש:

קיג

חד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי לענין הזורק גט לאשתו בחצר אתמר בפ' הזורק דף ע"ז ע"ב ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הוה קיימא בחצר נפ' בפיסלא פי' על חתיכת עץ אמר רב יוסף חזי' אי הויא ד' אמות על ד' אמות פלג לי' רשות' לנפשי' וא"ל חדא רשות' היא ובעי התם במאי עסקי' אילימ' בחצר דידה כי הוי ד' אמות מאי הוי ואי הוי בחצר דידיה כי לא הוי ד"א מאי הוי לא צריכא דאושלה מקום דחד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי:

קיד

חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן בריש פ"ב דע"א בעי בהמות נקבות אצל נשים גויות מ"ט לא מייחדינן אמר מר עוקב' ב"ח מפני שהגוים מצויי' אצל נשי חבריהן ופעמים שאינו מוצאה ומוצא את הבהמ' ורובעה ואב"א אפי' מוצאה נמי רובעה דאמר מר חביב' עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן. וכבר כתבו התוס' ז"ל שם דלא ידע ר"י מהיכן נפקא עיקר דבר זה. ובפ' השולח אתמר הך מדה לענין שפחה של ישראל דמייתי התם ההיא אמתא דר' אבא ב"ז דאשתבאי פרקא ההוא גוי לשם איתת' שלחו לרבי אבא אי יאות עבדי שדר לה גיטא דחירות' ובעי התם היכי דמי אי דמצו פרקי לה למ"ל גיטא דחירות' ליפרקו לה לשם עבדות ואי דלא מצו פרקי לה מיניה דגוי כי שדר לה גיטא דחירות' מאי הוי ומשני לעולם דלא מצו פרקי לה וכיון דמשדר ליה גיטא דחירות' מתזלא באפיה ומפריק לה ופריך והאמר מר חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ומשני ה"מ בצנעה אבל בפרהסיא זילא בהו מילתא. ונראה דמשום האי חזק' דחביבה כו' אמרינן התם בפ' אין מעמידין דף כ"ה דלא תתייחד אשה עמהם אפי' הם רבים ונשותיהם עמהם. אלא דאיכא למידק דהיכ' דהוו רבים אמאי לא שרינן מטעמ' דבפרהסיא זילא בהו מילת' כדאמרי' בשפחה של ישראל בפ' השולח. וכן אמאי לא שרו וחילקו בדין יחוד בהמתו של ישראל אצל גוים בין מקום דשכיחי רבים להיכא דלא שכיחי רבים:

קטו

חי נושא את עצמו. פ"י דשבת דצ"ד המוציא בהמה חיה ועוף לר"ה בין חיין בין שחוטין חייב ר' נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיין פטור שהחי נושא א"ע ואמרינן התם דע"כ לא פליגי אר"ן אלא בבהמ' חיה ועוף דמשרביטי נפשייהו אבל אדם לכ"ע חי נושא א"ע. וכתבו התוס' דלהרשב"א ז"ל קטן כבהמ' דמי אבל הם ז"ל הסכימו דבקטן נמי אמרינן חי נושא א"ע מההיא דהאשה מדדה את בנה בר"ה ודוקא בריא נושא את עצמו אבל חולה אינו נושא את עצמו. גמרא במסכת יומא דף כ"ב:

קטז

חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא. ריש פ' המוציא יין סברת רבא ואביי פליג עליה וסבר דלא דרי אחד תרין לאו חמרא הוא וע' שם בתוס' שהקשו מההיא דסנהדרין דדרשינן אל יחסר המזג אם הוצרך א' מן הסנהדרין לצאת אם יש שם שלשה ועשרים דהיינו שליש מסנהדרין משמע דמזיגה על חד תרין כו' ואיכא למידק ממ"ש התו' בפ"ד דע"ז דנ"ח ע"ב ד"ה כדכתיב כו' עלה דאמרי' בעא מיניה ר"א מר"י יין שמסכו גוי מהו א"ל ואימא מזגו א"ל אנא כדכתיב קאמינא טבחה טבחה מסכה יינה כתבו הם ז"ל ואע"ג דכתיב נמי אל יחסר המזג ההיא מזיג' ביין עצמו אבל מסיכה הוא תיקון מים ביין ע"כ ובודאי דחילייהו משום דקרא דאל יחסר המזג בסנהדרין קא מיירי א"כ ודאי דהתם ביין עם יין קא מיירי דכולם סנהדרין הם וא"כ מאי קא ק"ל הכא בשבת מהא דאל יחסר המזג לרבא דמיירי במזיגה דמים ביין ודילמ' בתקון יין ביין מודה רבא. והם דחקו עצמם וכתבו דהתם ביין השרוני דרפוי מיירי ולא יכון זה לשיטת' דהתם דמיירי קרא יין ביין וק"ל:

קיז

חרדה מסלקת את הדמים בפ"ק דנדה דף ט' ע"א הית' האשה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדק' טהור' שחרד' מסלק' את הדמים:

קיח

חובה חזקה לא מייתי איניש חובה לנפשי' בפ' אלו מציאו' דף כ"ח ע"ב אבוה דרב פפא אירכס לי' חמרא אשכחוהו אתא לקמי' דר' ב"ר הונא א"ל זיל אייתי לי סהדי דלאו רמאי את וטול אזל אייתי סהדי א"ל ידעתון ביה דרמאי הוא א"ל אין א"ל אנא רמאה אנא א"ל אנן לאו רמאה את קאמרי' א"ר ב"ר הונא מסתברא לא מייתי איניש חובה לנפשיה:

קיט

חמרא אכתפא דמארי' שוואר בתרא דף צ"ו ריש ע"ב מוכר חבית של יין לחבירו והחמיצ' רב אמר ג' ימים הראשונים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר אינו חייב באחריותו אע"פ שהחמיץ בתוך חבית של מוכר משום דחמרא אגבה דגברי שוואר כלו' על כתף האדם מדלג שמזלו גרם חטא של בעל הבית כדנפקא לן מקרא ואף כי היין בוגד והילכך המוכר פטור דא"ל מוכר לתאי דידך קא גרם וכמ"ש רשב"ם ז"ל שם:

קכ

חלב טמא אמרי' בע"ז דף ל"ה ע"ב חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו למאי ניחוש לה אי משום איחלופי טהור חיור טמא ירוק. ואי משום איערובי ניקום דאמר מר חלב טהור עומר חלב טמא אינו עומד ועיין בטי"ד סי' קט"ו ומ"ש בס' פרי תואר שם:

תוכן העניינים

קהלת יעקב - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה