קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
ספר מענה לשון ח"ג
והוא ביאור לשון בני אדם לענין הדין
אות א
א
אב כתב הרשב"א ז"ל סימן אלף קנ"ט על שטר שכתוב בו אני ראובן בן שמעון מעיד על עצמי שאני נותן לשמואל חצי הבית שהי' לאבי כו' כתב הרב ז"ל ואם נפשך לומר שלא נתכוין אלא לאביו הראשון דהיינו זקנו וכדכתי' אבי אברהם זה אינו דלא קרו אינשי לאבא דאבא אבא סתמ' אלא אומר אבא רבא וכדאמרינן בפ' כיצד אתיו ביבמות דכ"א ע"ב אי נמי אבא פלוני וכדכתי' אלהי אבי אברהם אבל אבא סתמ' לא קרו לי' ע"כ והביא דבריו רבינו הרב כנה"ג בכלליו. ולדידי ק"ל על דבריו מההיא דאמרינן בפ"ו דיומא שבטו של לוי לא חטאו בעגל איתיביה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו א"ל אבי אמו מישראל כו' אלמא קרי אביו סתם אפי' לאבי אמו ויש ליישב ודוק ועיין בל' תורה. ומרן הב"י ז"ל כתב בח"מ סימן רמ"ז בשם תשו' מיימון דס' משפטים סימן מ"ח דאם כתב שטר מתנה לחמותו וכתוב בו ותנו לאמי פלונית בפי' שפיר דמי ע"כ ומור"ם ז"ל בח"מ סוף סימן מ"ב כתב בשם הרשב"א ז"ל מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי לא מקרי שטר מזויף וכשר הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב, כך וכתב רבינו הרב כנה"ג ז"ל שאין הדברים אמורים אלא כשאין למגדל בנים ע"ש. והתוס' ז"ל כתבו בגיטין דכ"א עלה דאמרי' על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אינו גט ז"ל תימא הא אם מת אבי' לא חשיב תו בית אביה וי"ל דכל יוצאי חלציו קרוים בית אבי' ואפי' שמת כדכתיב שבי אלמנה בית אביך כו' ועיין בזה במשנה למלך פ"ח מהלכות גירושין דין י"א ועיין כנה"ג אה"ע סימן ס"ו הגהת הטור אות מ"ח משם מהראנ"ח ז"ל:
ב
אז כתב הרב בני שמואל סימן כ' מתשו' על מי שכתב בשטר נתחייב פ' למכור חנותו לפלוני בסוף ג' שנים כו' נתחייב הר' פ' למכור להם אז בסוף הג' שנים כו' והנה עברו ימים רבים אחר הג' שנים ושואלים מהמתחייב למכור שימכור כפי מה שנתחייב ונשאל הרב ז"ל אם חייב לקיים דבריו או לא והשיב שהמתחייב כבר הוסר החיוב מעליו למכור החנות שהרי כפי הלשון הכתוב בשטר לא נתחייב למכור אלא בסוף הג' שנים לבד אבל בעבור סוף הג' שנים אינו חייב עוד כלל ואין לומר שכונת השטר לומר דבסוף ג' שנים מתחיל זמן החיוב למכור שעד עתה לא הי' חייב למכור. שהרי חזר וכתב נתחייב הר' פ' למכור להם אז בסוף הג' שנים ותיבת אז מורה על סוף הג' שנים דוקא ולא על העתיד בלי ספק ע"כ:
ג
אומדנא כתב הרד"ך ח"ב סימן ל"ב דהיכא דאיכא אומדנא לא אזלינן בתר לשון בני אדם ונוכל להוסיף על הנדר מאומד הדעת כו':
ד
אותה אי משמע אפי' מקצתה או משמע כולה הוא אותה פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ד מהלכות שבועות ולהרמב"ם ז"ל האומר על ככר שבועה שלא אוכל אותה הוי כאומר שבועה שלא אוכל ככר זו שחייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנ' ולהראב"ד ז"ל שלא אוכל אותה הוי כאומר שלא אוכלנה דאינו חייב אלא עד שיאכל כולה:
ה
אחר הפסח או אחר סוכות כתב הר"ן ז"ל, בס"פ מי שאחזו ולענין הנשבע לחבירו לפורעו אחר הפסח דעת הרי"ף ז"ל בתשו' שנותנים מחצית הימים שבין פסח לעצרת ע"כ. והרב ש"ך ז"ל סס"י מ"ג בח"מ עשה לו סמיכות מההיא דפ"ק דתעניות ומייתי לה בפ"ב דבב"מ דכ"ח ר"ג אומר שואלין על הגשמים ב' במרחשון ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת וקי"ל הכי נמצא דכל פעם שהיו ישראל עולים לרגל לא היו יכולים להגיע לבתיהם אחר הרגל אלא בט"ו ימים והיה דומה להם כאלו הם עדיין בא"י עסוקים בענינו של רגל כ"ז שלא היו עוברים הנהר הגדול נהר פרת וא"כ אחר הרגל מקרי ט"ו יום ואע"ג דהשתא אנן בגול' מ"מ לשון אחר הרגל נמשך מהם וכה"ג אשכחן טובא ע"כ, וע' מענין זה עוד בתשו' עדות ביעקב סי' מ"ד:
ו
אותם כ' מרן ז"ל בתשו' סי' ד' דאפי' דסימן דארוך וגוץ לאו כלום הוא עכ"ז אם מל' העדות מוכת דהסימן הזה שאמר אינו אלא להוסיף סימן בהם כגון שאמר ומצאתי אותם מושלכים כו' דתיבת אות' משמעותה מורה שהם ידועים לו בלתי סי' דארוך וגוץ רק שהיה מכירן בטביעו' עינא והזכרת סימן שהזכיר הוא על תוספת בירור:
ז
אחר השבת כתב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' נ"ט על מי שאמר הריני נזיר שלא ישב זה הנער בביתי אחר השבת. ז"ל תשובה אפי' היה קבלת הנזירות כהלכתו אינו חל אם הוציא את הנער ולא היה בבית כל יום א' וב' וג' כדאמרינן לענין גיטין אם אמר כתבו ותנו לאחר השבת דהני ג' ימים הוו לבתר שבתא ואין כותבים אלא בא' מאלו הימים וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכו' גירושין ופי' ה"ה ז"ל דמשמע דאלו הג' ימים הם אחר השבת ולא יותר וכיון שלא עמד הנער כל אותם הג' ימים בבית הרי נתקיים דבורו ויוכל להעמידו אח"כ בבית ע"כ:
ח
אי אפשי. בכריתות ר"פ המביא אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה קנה וכ' רש"י ז"ל דל' אי אפשי הוי ל' הפקר. והיינו דוקא במטלטלי' שהם בידו ואמר אי אפשי בהם אבל קרקע שאינו בידו לא הוי ל' אי אפשי בו ל' הפקר אלא רוצה לבטל המתנה ואינו יכול שכבר קבלה ע"כ וע' בתשו' הרשב"א סי' א' ק"א:
ט
איסור כ' הרא"ש כלל י"ב סי' ד' הביאו הט"ז וש"ך י"ד סי' ר"ו דל' איסור לא מהני לאסור דבר על אחרים אלא ע"ע והכי משמע קרא לאסור איסר על נפשו וכיוצא בזה כ' מהרש"ך ח"א סימן קפ"ב וע' בתשו' בני יעקב סימן ו' דף קצ"ה ע"א:
י
איסור בריש פ' שבועות שתים ואם בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבועה אסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בל' נדר נדר בל' שבועה שבועה ונפקא מינה דאפי' למ"ד נדר שהוציאו בל' שבועה לא הוי כלום אם אמר בל' איסור אפי' הוציאו בל' שבועה שבועה מיהא הוי וע' במחנה אפרים בהל' נדרים סי' ט':
יא
איני רוצה כ' רבינו ירוחם בנט"ו ח"ג דל' איני רוצה משלך אינו מועיל למחילה ולא הוי מחילה ע"ש:
יב
איש הסכמה שכתוב בה כל איש ישראל שירצה למכור חזקתו השוכר קודם. אין לדקדק ולו' דדוקא איש ולא אשה מהראנ"ח ח"א סי' קי"ד דקס"ח ע"ד:
יג
אחריך בל' זה אם הוי הב' עיקר או הא'. הוי פלוגת' דרבוותא כמ"ש המרדכי שילהי בתרא עלה דאמרינן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ז"ל ואם כ' לאשתו ואחריך ליורשי' ודאי דלמתנ' גמורה נתכוין דאי לאפטרו' לא הוה צ"ל הכי דמאן לירת ובין שאמר אחריך ליורשי בין לאחרים אמרי' דלאשתו נמי נתכוון למתנה דאל"כ יהי' העיקר טפל והטפל עיקר וזו היא דעת ריב"א ז"ל אבל יש חולק לזה שם דאין לראשון אלא אכילת פירות ולשני יש לו גוף ופירות באופן שהב' עיקר והראשון טפל בל' אחריך עש"ב וע' בזה בתשו' עדות ביעקב סי' ע':
יד
אכסדרה אם מכר לחבירו בית ויש בפניה אכסדר' הפונה לחצר ולא כ' לו בשטר המכר כי אם הבית והחצר. גם האכסדרה בכלל חצר הוא כמו ששנינו פ"ח דעירובין החצר והאכסדרה מצטרפין לד"א עדות ביעקב סי' פ"ט:
טו
אריות באריות שכתוב בשטר כ' מהרש"ך ב' סי' ק"נ דר"ל באותו מטבע עצמו לא לענין עליה ע"ש:
טז
אעשה בפ' השולח ת"ר עשיתי פ' עבדי בן חורין עשוי ב"ח הרי הוא ב"ח הרי הוא ב"ח אעשנו ב"ח ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה וכתב הטור ח"מ סי' רס"ז בשם הרמ"ה דוקא אמר אעשנו לא קנה אבל אם כתב יהא ב"ח קנה דאעשנו לישנא דהבטחה הוא להבא אבל יהא ב"ח לאו לשון הבטחה הוא אלא לשון שחרור וכל הני לישני מהני בשכיב מרע אפי' ע"פ דדברי ש"מ ככתובים וכמ"ד ע"כ. וכתב הר"ב מחנה אפרים בה' עבדים דאע"ג דאמרינן בפ' מי שמת האומר יטול פ' יזכה יחזיק יקנה כולן לשון מתנה וכתבו הרמב"ן והרמ"ה ז"ל דהיינו דוקא בש"מ כיון שהוא מדבר לאחר מיתה ל' אעשנו לא דמי להני דאעשנו משמע דהוא יעשה אותו והיאך יעש' אותו ב"ח לאחר מיתה ומש"ה אף דכל הני לישני מהני בש"מ אעשנו לא מהני בש"מ:
טוב
ארשתיך ל' זה סתם אם אמר לאשה ולא אמר ארשתיך לי יש מי שר"ל דהויין ידים מוכיחות ומקודשת והר"ם אלשקאר סימן צ"ט וקי"ד חלק עליו וע' במהריב"ל ח"א כלל ג' סי' ח' שכ' שאם קראה הארוס ארוסתי אע"פ שלא אמר לי חוששין לקדושין להצריכה גט והיכא דאמרה היא בשביל ראובן כהי' ארוס שלה נרא' מדבריו בס"ג סי' י"ב דאין לחוש:
יח
אתה כ' מרן הב"י ז"ל בטור ח"מ סי' ר"ז מחודשי' י"ז ז"ל כ' הריטב"א בתשו' בשם הרמ"ה גבי הא דאמרינן לי ולא ליורשי. ש"מ דהא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקאמר אתה דלי ולא ליורשי ואתה ולא יורשיך נמי משמע ע"כ וכ"כ רבונו ירוחם בשם הרשב"א הביאו מרן שם מחודשים כ"ז ע"ש ובמהרש"ך ב' סל"ב ומצאתי להריטב"א ז"ל בחי' מציעא עלה דהך מתני' דאם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש הרי היא שלי שכ' ז"ל יש מפרשים שאם מת א' מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזוכה הלוקח בקרקע דאתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי משמע וכ"כ הרמ"ה ואינו נכון שלא נאמרו דברים הללו אלא גבי גט או ליתן מתנה דמדעתי' יהיב ומגרש ודלמא קפיד בל' תנאו אבל היכא דהוי דרך מכר ובמי שקונ' עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו אבל כל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה ע"כ וע' לקמן באות הלמד עוד בזה:
אות ב
יט
באי כחו דכתבי בשטרות כתב מהראנ"ח סי', ק"י דלשון באי כחו אף לקוחו' נמי במשמע וכדאמרי' בעלמא לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה וכ"כ הרי"ף ז"ל בתשו' על מי שהאמין בשטר הוא וכל באי כחו היורשים ומקבל מתנה נמי בכלל אבל אם אמר הוא ויורשיו לא האמין אלא יורשיו בלבד אבל לא מקבל מתנה ולוקח ע"כ ועיין בטח"מ סי' ק"ו שכתב בשם בעל התרומו' ז"ל דבמשמעות באי כחו הם בית דין ע"כ וע' במהרש"ך ח"א סי' י"ב עוד בזה ועיין בגינת ורדים ח"מ כלל ג' סי' ל"א דב"ח אינו בכלל ב"כ ע"ש וע' במהרי"א סי' רנ"ט דכתב דב"ח בכלל ב"כ ע"ש ומוהראנ"ח ח"א סי' ס"ו דף קי"א דפקירו או שלוחו או בן ביתו הנושא ונותן בממונו הכל קרויין באי כחו:
כ
בגדים כ' בתשו' משפטי שמואל סי' כ"ח על קהל שהסכימו שלא ילבשו בגדי משי אף טאבי שרובו משי ומעוטו צמר במשמע ע"ש והנודר מבגדים ומלבושים אין צמידים של זהב בכלל כה"ג מהר"י וייל סי' קמ"ד:
כא
בטל בריש פרק השולח אמר אביי בטל ב' לשונות משמע משמע בטל מעיקרא ומשמע דליבטיל גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר גבי מתנ' לישנא דמהני ביה קאמר ועד"ז כתב הריטב"א ז"ל בריש פרק הכותב עלה דאמרי' האומר שדה זו אין לי עסק בה ז"ל ואומר רבינו ז"ל דמתני' כשאומר כן בלשון סילוק וגילה דעתו שאומר בלשון הקנאה אבל באומר כן בלשון הודא' פשיטא דמהני ואפי' כשאומר כן בלשון סתם ולא גילה דעתו אם בלשון הודא' אם בלשון הקנא' זוכה הוא מדין הודאה כיון שפשוטו של לשון הכי משמע. ולשון חכמים כך הוא הרי את מקודשת לי שר"ל הרי את תהא מקודשת שזה הלשון וכיוצא בו משמע לשעבר ולהבא וזוכה הוא באיזה שיזכה יותר וכדאמרי' בפרק השולח ע"כ. ובהא ניחא לי מה שהק' מהרימ"ט בההיא דפ' השולח דמשני רב אשי עבדי עבדי שהי' כבר עם ההיא דדרשו חז"ל והשמותי את מקדשכם אע"פ שהם שוממים הם עומדים בקדושתם ולימא מקדשכם שהי' כבר. אמנם יר' דודאי דעבדי משמע הכי ומשמע הכי משמע עבדי השתא ומשמע עבדי שהי' כבר ואמר ר' אשי דגבי שחרור דדמי למתנה מסתמא לישנא דמהני קאמר וק"ל. וחילוק בין אומר בטלה היא להרי היא בטלה עיין הראב"ד ריש פ"ד דזכייה:
כב
בית הכנסת כתב המבי"ט ח"א צ"ב על מי שנשבע שלא להתפלל בבה"כ דמותר לו להתפלל במעבר ב"ה שהוא מקורה כ"ה עם כ"ה כדין הנודר מן הבית דמן האגף ולפנים אסור מן האגף ולחוץ מותר ע"ש:
כג
בנים האומר דבר זה לבני יש להסתפק אי קאי אבנים שיש לו דוקא עכשיו או גם לבנים הבאים לו לאחר מכאן וכיוצא בזה נסתפק מהרי"ט בח"מ סי' כ"ג והתו' בב"ב דס"ג ע"א ד"ה ואמאי כתבו על מאי דאמרינן דבן לוי שמכר קרקע לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר א' לי ולבני אם מת יתן לבניו רבינו יצחק פי' דיתן לבניו היינו אפי' הבאים לאחר מכאן ורי"א דשמא לבניו שהן בעולם קאמר:
כד
בן בפ' מי שמת דקמ"ג ההוא דאמר נכסי לבני הו"ל ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בני ולסלוקי לברת' מעשור קאתי או דילמא לא קרו אינשי לברא בני ולמשכ' לברתא במתנה קאתי אמר רבא קרו אינשי לחד ברא בני דכתיב ובני פלוא אליאב. וכ' מרן ז"ל בס"ס רפ"א בשם תשו' הריטב"א שנשאל על ראובן שהיו לו ב' בנים ובני בן ג' שהיה לו בנים ובנות ובשעת מיתתו ציוה שיתנו מנכסיו שליש שליש לב' בניו החיים ושליש לבני בנו הנפטר אם יש לבנות הנקבות חלק באותו שליש והשיב אין לבנות חלק באותו שליש שה"ז גילה דעתו שמחלק נכסיו כדרך שהם ראוים ליורשו ועוד דאמרי' בפ' י"נ דקרו אינשי לחד ברא בני ולא הויא ברתא בכלל ע"כ. והיכא שאין לו בנים כ"א בנות ואמר נכסי לבני כתב המבי"ט ח"א סי' ק"ו דבנות בכלל דהא דאמרי' האומר לבני אין הבנות בכלל היינו דוקא בדאית ליה בנים אבל אם אין לו בנים אלא בנות הרי הוא כיש לו בנים וחייבים לקיים תנאו. ומהראנ"ח כתב בח"ב סימן ל"ד דאע"ג דמצינו דקרו אינשי לחד ברא בני כל היכא דאיכא בנים וצודק בהם לשון בני בפשיטות ודאי לא אמרינן דלשון בני דקאמר דכיון על א' מהם וכן מצאתי בפירוש בנ"י ז"ל פ' מי שמת ז"ל והדבר ידוע שהאומר נכסי לבני או לבנותי כולם בכלל ואפי' הם מאה ולא אמרי' בהא מיעוט רבים שנים:
כה
בלבד נסתפקתי באומר ה"ז גיטך ובלבד שתתן לי וכך אי לשון ובלבד הוי כמו ע"מ והוי תנאה או"ד לאו תנאה הוא ואפשר להביא ראי' מההיא דפ' אלו נדרים המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות א"ל הרי המעות האלו נתונים ליך ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן. ואמרי' בגמ' א"ר ל"ש אלא דא"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בהן כו' אלמא משמע לי' לרב דלשון ובלבד הוי כאומר ע"מ:
כו
בני בנים. כתב הרא"ש כלל פ"ב סי' ד' עלה דאמרי' בגמ' ההוא דאמר נכסי לבני הו"ל ברא ובר ברא קרו אינשי לבר ברא ברא או"ל ומסיק דלא קרי אינשי לב"ב ברא דאע"ג דאמרי' בעלמא בני בנים הרי הם כבנים בלשון בני אדם אין בני בנים כבנים וע' בס' משכנות יעקב בפרט זה דף קע"ו ע"ב וכתב הנ"י ז"ל והיכא שאין לו בנים ויש לו ב"ב וי"ל בנות ואמר נכסי לבני מספקא לן אי משום ב"ב קאמר או משום בנות ודעת רבותי ז"ל דמשום בני בנים קאמר שהם ראוים ליורשו ועומדים במקום בנים:
כז
בן בן בנו. דהיינו דור ד' כתב המבי"ט ח"א סי' ך' דקרו אינשי לב"ב בנו בן בנו והביא ראי' וע' בשבות יעקב ח"א סי' קע"ג שחלק עליו:
כח
בקשה כתב מהרא"י ז"ל סי' צ"ט על ש"מ שאמר לבנו אבקשך שאם יזמין ה' ליתומה פלוני' זיוג נאה שתניח לה מה שהיא חייבת שנראה לשון צואה אע"פ שאמר בלשון בקשה ומה שאמר כן הוא כדי לזרזו ולקיים הדבר שיעש' הדבר בעין יפה ולא ע"י מריבה כאשר לבבו חפץ לגמרי בדבר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב קח נא את בנך את יחידך ודרז"ל אין נא אלא לשון בקשה שאמר הקב"ה עמוד לי בזה שלא יאמרו הראשונים לא הי' בהם ממש אע"ג דמצוה גמורה היתה דילפינן מיני' פ"ק דפסחים זריזין מקדימים למצות ובסוף התשו' גמגם בדבר ע"ש הביאו מרן הב"י סוף סימן רנ"ג:
כט
בן כתב מרן ז"ל ח"מ סי' רמ"ז בשם תשו' מיי' שאם כתב שטר מתנה לבן אשתו וכתוב בו תנו לבני שפיר דמי ע"כ ועיין בתוס' פסחים פ' מקום שנהגו דנ"ד ד"ה אלה בני שעיר שכתבו וז"ל לא מצי' בכל התורה שיקרא לבן אשתו בנו ע"כ וכ"כ בפסקי התוס' שם ז"ל בן אשתו אינו קורא אותו בנו בן בנו קורא אותו בנו ונרא' דלשון תורה לחוד ולשון הדיוט לחוד ומה שכתבו בן אשתו אינו קורא אותו בנו היינו בלשון תורה וכן נרא' מדסיימי לומר בן בנו קורא אותו בנו דהיינו ודאי בלשון תורה דאלו בלשון הדיוט הא אמרו בפרק י"נ לא קרו אינשי לבר ברא ברא כנז"ל אבל בלשון הדיוט קורא לבן אשתו דכגופו דמיא בנו שפיר וק"ל:
ל
בפני נכתב כתב הר"ב כנה"ג באה"ע סי' קמ"ב בשם הר"ש ן' וילייסיד דכתב דשליח הגט יכול להיות סופר ושפיר קרינן ביה בפני נכתב כדדרשו בפ' טרף בקלפי ושחט אותה לפניו דאלעזר שוחטה ולפניו ר"ל שלא יסיח דעתו ממנה והרב גמגם בזה ע"ש:
לא
בשר כתב המבי"ט ח"א רנ"ח על מי שנשבע שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכת בשר דמותר לקנות בשר עוף ביותר מחצי חתי' או אפי' עוף שלם אחר שיקנה החצי חתיכת בשר ע"ש:
אות ג
לב
גט כתב הריב"ש ז"ל סי' ד"ש שאם הסכימו הקהל שכל שטר שלא מכ"י הסופר של העיר לא יהא לו דין שטר אין גט אשה במשמע והטעם כתב הרא"ם ח"א סימן ס"ו דאע"פ דמצי' דשטר אקרי גט גט לא מצי' דאקרי שטר ורבינו הר"ב כנה"ג בי"ד סי' רל"ז הגה"ט ס"ק י"ח כתב ונ"ל דה"ה לגט שחרור ע"כ ובפ"ק דקידו' שנינו קונה את עצמו בכסף ובשטר והיינו גט שחרור ובפ"ק דגיטין תנן תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי וע' במ"ש התוס' ביבמות דל"א ע"ב ד"ה והא עבדא. עוד עלה ונסתפק שם אם הסכימו גם בגט אם גט שחרור במשמע כיון שיש לו שם לווי כדאמרי' הנודר מן הירק מותר בירקות השדה מפני שי"ל שם לווי וכן הנודר מן המצה מותר במצה עשירה כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ה. והמבי"ט ז"ל בח"ג סי' ט"ל כתב הסכמה שכתב בה שכל מין שטר שימצא כתוב שיהא פסול שנכלל בזה כל כתב ב"ד ועדים ושטרי שדוכין וקדו' ופרוזבול ע"כ הרי שאע"פ שכל אלו יש להם שם לווי נכללים בשם שטר ויש לדחות דשאני התם שכתוב בהסכמ' שכל מין שטר שימצא וצ"ע ע"כ ולע"ד עיין במהריק"ו ז"ל שו' ז' שכתב ז"ל ומ"מ אפשר דצדקה בסתם לא אקרי ואפי' בלשון חכמים כדמחלק תלמודא עפר שריפה אקרי עפר סתמא לא אקרי ואף אנו נאמר צדקה דפדיון שבויים אקרי צדקה סתם לא אקרי ע"כ ואף כי בשורש ד' כתב הפך מזה כבר העלה ארוכה לדבריו בספר מוצל מאש ח"א סי' ח' ע"ש ועיין בל"ח:
לג
גט כתב המבי"ט ח"ג סי' קכ"ב ז"ל ראובן קבל נ"ש אם יגרש את ארוסתו תוך י' שנים והיה רוצה ללכת למדינת הים והתרתי לו שיכתוב גט זמן על תנאי מפני כי מה שקבל אם יגרש משמעותו הוא אם יגרש גט כריתות דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וגט זמן אינו בכלל הגזירות אולי יחזור קודם הזמן ואפי' שלא יחזור ותשאר גרושה אינו נזירות כי לא קבל אם יגרש אלא על גט גירושין לחלוטין מתחלה ע"כ והר"ב כנה"ג ז"ל בי"ד סי' רי"ז כתב ז"ל ומינ' דאם נתן גט זמן והוא נשבע לתת גט אינו יוצא י"ח שבועתו והוא מן התימא:
לד
גוי מסל"ת שאמר הנער קאר"ה אוגל' אן נהרג לשון זה מורה דעל הידוע ביניהם הוא שאמר דאל"כ היל"ל נער א' קאר"ה אוגלא"ן פ"מ ח"א סי' מ"ג ובמהרי"ט בשניות סי' ל"ו התיר במי שאמר הרגו את שאשאק אעפ"י שלא הזכיר שום א' מג' שמות הנועדים ונודעים שמו ושם אביו ושם עירו ע"ש וכ"כ מהרשד"ם בא"ה ס"י בעדות שנאמר בו היהודי זבולון בלי הזכרת שום שם אחר דמסתמא על הידוע ביניהם קאמר דאל"כ היל"ל יהודי א' שמו זבולון ועיין במהרימ"ט ח"ב סי' כ"ג גוי מסל"ת שאמר הספינה שהי' בו ר' נטבעה לשון זה מוכיח מעצמו שהיה שם ראובן בשעת הטביעה והוא יודע בודאי ולא שעפ"י ידיעת הנסיעה הוא אומר שא"כ היל"ל נטבעה הספינ' פ' שאז אף שאנו יודעים שבאותה הספינה נסע בה ראובן היינו חוששין שמא יצא מהספינה ההיא כ"כ הרב פ"מ ח"ב סי' ק"ל:
לה
גט זמן כתב מהריב"ל ס"א דנ"ז שצ"ל בזה הלשון אם לא יבא יהא גט ואם יבא לא יהא גט שהרצון בגט זמן הוא שיהיה גט ומה שאנו רוצים חשוב הן כמ"ש התוס' ז"ל בפרק האומר. וכן מתבאר מדברי מהרשד"ם ז"ל בס' הגט ע"ש ולע"ד זה טעם דברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' גירושין שכתב ז"ל הרוצה לגרש על תנאי כו' כיצד כגון שיאמר לה אם לא באתי מכאן ועד ל"י הרי זה גט ואם באתי בתוך ל"י לא יהא גט ע"כ. וראיתי לרבינו מהר"י רוזאניס ז"ל שכתב בה' אישות פ"ו ה"א דהא דבעינן הן קודם ללאו אין אנו מקפידים על לשון התנאי אלא על קיום המעשה שהוא באמת קרוי הן והביא ראי' לדבריו מדברי הרמב"ם אלו. ואחר המחילה רבה מכת"ר אינה ראיה דטעמו ונמוקו של הרמב"ם שם הוא מהטעם שכתבו התו' שמה שאנו רוצים חשוב הן והרצון בגט זמן הוא שיהיה גט כמ"ש מהריב"ל ומהרשד"ם ז"ל כמדובר:
לו
גיסו כ' המבי"ט ח"א סי' שי"ג דלענין ירוש' משמעות לשון גיסו הוא בעל אחותו ע"ש היטב. והר"ב כנה"ג ח"מ סי' רפ"ד תמה ע"ז וכתב ולא ידעתי למה לא נאמר שהוא אח אשתו:
אות ד
לז
דבור כתב מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ב' על חכם שעברו בינו ובין רעהו דברי ריבות וקנטור יען היה רוצה לדרוש והאחר היה מקניטו שלא ידרוש וקפץ בנ"ש ואמר אהא נזיר אם אדבר עמך מכאן ועד עשר שנים אם לא אדבר למחר והן כעת אומר כי לא נתכוון אלא כדי שחבירו ירבה עליו רעים שידרוש והעלה שם הרב שלא כדברי האומר דהנודר שלא לדבר דאין דרוש בכלל דבור אבל בדבור מותר ובדרוש אסור שבלשון בני אדם אם אדבר ר"ל אם אדרוש ע"ש:
לח
דבור כתב מהראנ"ח ח"ב סי' ח' בשם תשו' הגאונים דראובן שנשבע שלא לדבר עם שמעון שמותר לומר ללוי דבר לשמעון כך וכך ע"כ. וכתב הרב שם דאין ללמוד מתשו' זו למי שנשבע שלא יגלה סודו לשמעון דיכול להגיד ללוי ולוי יגלה לשמעון דהתם האסור לא היה אלא מלדבר לשמעון ועל הדבור בפיו קפיד דהוי דרך פרישה ממנו וכל שאינו מדבר לו בפיו שפיר דמי אבל כאן שכונת השבועה הוא כדי שלא יתגלה הסוד יש להסתפק דאסור כיון שמגלה הסוד ואע"פ שאינו מגלה אותו בעצמו דלשון השבועה שנשבע שלא אגלה שלוחו של אדם כמותו והוא הביא ראיה להתיר מאותה ששנינו בשלהי פרק אין בין המודר השאילני פרתך א"ל אינה פנויה קונם שדי שאיני חורש בה אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים כו' והכא כונת הנדר היתה שלא יהנה מפרתו ועם כל זה הוא נהנה ממנו ע"י אחר ובנדון זה נמי דרכו של איש לגלות סודו מעצמו וכשנשבע שלא אגלה אין במשמע ובכלל האסו' אלא שלא יגלה הוא:
לט
דבור כתב הרב חוות יאיר סי' קצ"ד על מ"ש הרמב"ם פ"ו מה' נדרים מי שנשבע או נדר שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו ע"י כתב דהיינו דוקא בנדרי' דאזלינן בהו אחר לשון בני אדם ודבור אינו מענין כתיבה אבל לענין קיום הדבר לעצמו או לחבירו הכתיבה בכלל דבור אף שלא הוציא בשפתיו כלל וקי"ל כותב ד"ת צריך לברך ברכת התורה דכתי' המלות הוי כאלו דברם ועיין בכנה"ג י"ד סימן של"ד ובמשפטי שמואל סי' ק"א ובלקט הקמח ה' נזירות סי' י"ב בה' קטנות:
מ
דיינים ובירורים לשון בירורים משמע על פשרה ולשון דיינים משמעותו לדין דוקא. עיין בתשובת מהרא"ש סי' ע"א בתוך השאלה בארוכה:
מא
דין ודברים אין לי על שדה זו לשון זה גרוע הוא ולא מהני מחילה אם לא בקנין וכתב מרן הב"י ח"מ סס"י קצ"ה בשם הרשב"א ז"ל דלשון דין ודברים שאמרו בגמ' דמועיל כשקנו מידו קבלתי ממורי רבי' יונה ז"ל דדוקא כשהקנין בא באחרונה כגון שאמר דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו שהקנין מתקן ומקנה גוף הקרקע אבל באומר קנו ממני שאין לי דין ודברים על שדה זו בזה ודאי לא קנו ממנו אלא מדין ודברים ולא מגופא של קרקע ע"כ וכ"כ שם בשם תשובות המיוחסות להרמב"ן סי' ס"ז ועיין בס' עדות ביעקב סי' ק"ן דף רכ"ח סוף ע"ב חילק הרב ז"ל החילוק מדעתו ולא זכר שר דברי הרשב"א ז"ל ע"ש. ועיין בתשו' פרח מ"א התשו' קשות על תשו' זו בסי' וכתב בתורת אמת סי' קל"ג דכל שבשטר כתוב קנין באחרונה די וא"צ לדעת אם היה הקנין באחרונה בודאי ועיין בכנה"ג ח"מ סי' ע"ז בהגב"י אות י"א בדין שכתב הרא"ש על שטר שהיה כתוב בו שנתחייב ראו' בשבועה סך מה לשלם לכל מי שמוציאו עליו דאפי' את"ל דמן הדין לא הי' חייב מכח השעבוד של השטר לחוד כיון דלא נזכר בו שם המלו' מ"מ חייב מכח השבועה וכתב הסמ"ע דדוקא הת' דבתתיל' חיובו נשתעבד בשבועה מש"ה צריך לקיים שבועתו אבל היכא ששעבודו היה מתחלה ואח"כ נשבע לשלם כיון דחוב ליתא גם השבועה ליתא והרב ז"ל כתב שם ואינו נראה בעיני אלא דאף אם נשבע אחר שעבודו חייב לקיים שבועתו ודוק:
מב
דגה בלשון תורה משמע גדולים וקטנים ובלשון בני אדם קורין דג לגדול ודנה לקטנים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכי אמר דג דגה אסו' בשניהם גמ' פ"ו דנדרים דף נ"א ע"ב:
מג
דרה עיין בתשובת הריב"ש סימן על גט א' שהיה כתוב בו אנת אנתתי פלונית הדרה בתלמוס'. כו' וכתב בסוף דבריו וידעתי כי רוב' דעלמא יבינו לשון הדרה מלרע שר"ל עכשיו עש"ב ועיין מ"ש הריב"ל ח"א כלל ד' דס"ה ע"א ובס' מכתב אליהו דל"ה ע"ד והרדב"ז בחדשות סי' תמ"א כתב ואע"פ שנראה מדבריו דטפי עדיף שלא לכתוב הדרה במקום פ' לפי שיש מקצת המון העם שאין מבינים זה הלשון אלא הדרה עתה. מ"מ מסתברא לי שיותר נכון הוא לכתוב כן, לצאת ידי האומרים שהמקום מעכב ולא נחוש להמון העם שאין מבינים בזה הלשון:
מד
דלא כטופסי דשטרי דאמרינן בפ' ח"ה דף מ"ד א"ר חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. כתב הרשב"ץ ז"ל בפי' הכתוב' וז"ל נר' שר"ל שלא נוכל לומר שכל מה שנכתב בשטר זה לא צויתי מזה כלום אלא שהסופר יש לו טופסים ומהם הוא רואה וכותב ע"כ הוא מקבל שאין זה השטר כטופסי דשטרי ורבי' יונה ז"ל פירש דלא כטופסי דשטרי פירוש שלא יוכל לטעון לא לשעבוד גמור נתכוונתי אלא לשופרא דשטרי ולסמוך על מה שיש בדעתי לפרוע מעות או מטלטלי' או קרקעות בני חורין וזה שכתבתי בשטר הוא כמו שכותבים הסופרים בטופס השטרות מה שלא שמעו מן הלוה לכך הוא מפרש דלא כטופסי דשטרי שלשעבוד גמור נתכוון והרמב"ן ז"ל שם בפרק ח"ה כתב בשם רבינו סעדיה ז"ל, דלא כטופסי דשטרי מפני שטופסי השטרות ונוסחתם הוא להיו' בעל השטר על התחתונה לכך כותבי' כן לומר שלא יהא שטר זה כן שתהא ידו על התחתונה אלא על העליונה. וכתב מהראנ"ח בח"א סי' כ"א שדברי רבינו סעדיא אלה אינן מוסכמים מכל הפוסקים שרשב"ם ז"ל כתב שם בפ' ח"ה דלא כטופסי דשטרי הוא שטר העשוי להעתיק ממנו שטרות ואין בו ממש נר' דדעתו דמש"ה כותבי' דלא כט"ד דלא נדון אותו כטופס בעלמא דלא נכתב לגבות בו. והרמב"ן עצמו שכת' בפירושיו דברי ר"ס ז"ל כתב בעל התרומות משמו טעם אחר וז"ל וטופסי דשטרי פי' הוא שטר העשוי להעתיק ממנו ולא נכתב לגבות בו ואין בו ממש והודיענו שזה נכתב לגבות בו ובשר"ס ז"ל כתב כו' ולפי' זה א"צ לכתוב במקנה מטלטלי אגב מקרקעי לשון זה אלא שהורגלו לכתוב דלא כטופסי כאדם המתחיל בדבר ומסיימו ע"כ והטור בסימן קי"ב כתב דלא כטופסי דשטרות שנכתב לשם שעבוד ולא שטופס שטרות כך הוה ועיין עוד בזה בתשובות מהרימ"ט ח"א סו' קכ"ב דף קנ"ט ע"ג:
מה
דור ד'. מי שציוה שיוצאי חלציו לא יחלקו בממונו כי אם כל ממונו יהא באמצע עד דור ד' י"ל אם דור ד' הוא חוץ מהמצוה או נמנים מהמצוה ונמצא שבדור הג' יכולים להפרד איש מעל אחיו ולחלוק ביניהם כל א' מנת חלקו הנוגע לו עיין במ"ש רש"י ז"ל בפ' דור ד' ובמ"ש הראב"ע:
מו
דיקלא בפרק דייני גזרות דף ק"ט ההוא דא"ל דיקלא לברתא שכיב ושביק תרי פלגי דיקלא יתיב רב אשי וקא ק"ל מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלא דיקלא או"ל א"ל ר"מ הכי אמר אבימי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלא דיקלא ופירש רש"י שבק ב' פלגי דיקלא שהיו לו בשותפו' ושאר דקלים הרבה הי' לו והיתומים היו נותנים לה אותם ב' חצאין שיש טורח בהם יותר וקאמר אבימי קרו אינשי לב' פלגי דקלא דקלא הילכך ידה על התחתונה שהנכסים בחזקת יתמי קיימי וזו אינ' באה אלא מכח הצוואה והרא"ש ז"ל כתב בשם י"מ שטה אחרת בזה דודאי אי הו"ל דקלי אחריני פשיטא דבעו למיתב לה דקלא שלמה דבמקום דקלים שלמים פשיטא דלא קרו אינשי לב' פלגי דיקלא דיקלא ולא שייך הכא למימר יד בעל השטר ע"ה. ומיירי כשאין לו שום דקל אלא חצאי דאל ומבעיא ליה מי קרו אינשי לב' פלגי דקלא דקלא ואית לה ב' פלגי דקלא או לא קרו ולית לה מידי ודמי דקלא לא אמר למיהב והרא"ש ז"ל כתב דפי' רש"י עיקר דאי לית ליה אלא הני פלגי דקלא פשיטא דהוה דעתי' אהני ודברי הרמב"ם ז"ל פי"א מה' זכייה נוטים לדברי י"מ שכ' הרא"ש ע"ש:
מז
דבר הבא מן החי נשאל הרב שער אפרים ז"ל סימן ס"ט על ב"ת שנדר לענות נפש שלא לאכול עד משך שנה א' מדבר הבא מן החי אם יש במשמע דבר הבא מן החי דבש דבורים. והעלה בתשו' הרמתה דאף דלכאורה היה נראה שדבש דבורים מקרי דבר הבא מן החי ולאוסרו לזה שנדר סתם עכ"ז הוכיח דלא דמי כלל דבש דבורים לא לחלב ולא לבצים והביא שם פלוגתא דרבוותא והעלה בהסכמה להתיר לו לאכול ולשתות מי דבש הנז' ע"ש:
אות ה
מח
הילך כ' הרשב"א בח"ב סי' ע"ה דעתי נוטה שאין הילך שאמרו לענין פיטור שבועה אלא במזומן מיד ליתן לו ע"ש ובפרק התקבל מסיק תלמודא בלשון הילך דאפילו לר"ן דאמר דבעל דאמר לשליח הילך ותן לה רצה לחזור יחזור עד שיאמר זכי לה או התקבל לה אם אמר לשליח הילך הוי כאומר זכי לה כשעשאוהו היא שליח לקבלה:
מט
היום כתבו התוס' בב"ק דקי"ג ד"ה נודרין להרגין כו' שהיא של תרומ' כו' בנדרים מפרש דאמר בשפתיו סתם יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומ' ומחשב בלבו היום דאין נאסר אלא אותו היום בלבד ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים משום אונסא שרו ליה הכי מפרש התם ונר' דה"ה שיכול לחשוב בלבו שעה א' או רגע ולא דוקא כל היום כולו ע"ש:
נ
הנחה מתנת ש"מ בלשון הנחה כ' הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ב סי' שצ"ב ששאלתם ש"מ שאמר הרי אני מניח לפ' כך מנכסי אם הוא לשון מתנה אם לאו עד שיאמר הריני נותן דבר פשוט הוא זה כי לשון הנחה בש"מ היינו לשון מתנה בין בל' תורה בין בל' חכמים בין בלשון בני אדם דלפי שהוא הולך לבית עולמו שייך במתנותיו לחיים לשון הנחה או לשון עזיבה דכתיב והניחו יתרם לעולליהם ועזבו לאחרים חילם ע"ש ועיין במהרא"ש סימן פ"ג שרצה לחלק בין לשון הנחה ללשון עזיבה ולא ראה תשו' זו וכ"כ הרא"ש ז"ל כלל ס"ג דלשון מניח הוא כלשון יטול פ' דאמרי' בפרק מי שמת יטול יזכה כולן לשון מתנה הם כו' כי הנטילה הוא חילוף ההנחה כדתנן בפ' שתי הלחם רבי יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד ע"כ וכן הוא דעת הריב"ש סי' ש"ף הביאה מרן בא"ה סי' ס"ג על ש"מ שכתב אני מניח שתהא אשתי נזונת כל ימי מיגר אלמנות' יתר על כתובתה דאין אלמנה זו מפסדת מזונותי' בתביע' כתובת' בב"ד דל' מניח ל' מתנה הוא ע"כ ועיין בהגהו' אשירי פ"ק דע"ז דכ"ב ע"ד דמשמע דלשון מניח מהני אפי' במתנת בריא ורבינו מהרימ"ט ז"ל בח"מ סימן נ"ג כתב דפלוגתא דרבוותא היא שהרב מהריק"ו שורש נ"ד הביא מתשו' רבינו גרשום ז"ל דמשמע מינה דלא מהני בש"מ לשון דלא מהני בבריא ועוד הביא תשו' ר"י הלוי רבו של רש"י ז"ל והגאון מהר"ש בר שמשון על ש"מ שאמר אני מניח לפ' שאין ל' הנחה לשון מתנה שלא ציוה לתת ולא שיזכה כלום ומתוך כך ביטל הרב מוהריק"ו אותה צואה דאע"ג דהרא"ש בתרא' הוא מסתמא לא הגיעו לידו דברי הראשונים ואלו שמיע ליה לא הוה פליג עלייהו והרד"ך סי' ל' תפס דברי הרא"ש ואמר שאין ראי' מדברי רבינו גרשום ז"ל למי שאמר אני מניח ואותם תשו' לר"י והר"ש אמר דלאו אינהו חתימי עלייהו ולא ראינו לאחד מן המפרשים שהביאו דבריהם וכתב הרב ע"ז ואין לא ראינו ראיה ות"ח מאן גברא רבא קמסהיד עלייהו ומאחר שהוא מחלוק' שקול אין להוציא מיד המוחזק ושם עלה בהסכמה דע"כ לא פליגי רבוותא אלא אי הוי ל' מתנה אבל ללשון ירושה מועיל לכ"ע דאני מניח שאמר שירש קאמר דאע"ג דבאיניש דעלמא דבעי למזכי מדין הקנאה ל' הנחה מוציא מידי הקנאה דלשון הנחה הוי סילוק ומתנה הקנאה. מ"מ ביורש שא"צ הקנא' אלא בירושה דאתיא ממילא הוא זוכה אין ל' הנחה מוציא מידי ירושה וכשם שאם אמר נכסי לפ' זכה השתא דאמר אני מניח לא גרע ודמי לאומר לאשה הרי את מקודשת ולא אמר לי דק"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואינה מקודשת מ"מ כתב הרא"ש במדבר עמה על עסק קידושין מהני אע"פ שה"ל גרוע והיינו לפי שאין בלשון סותר. ומהריק"ו סי' צ"ד כתב דאפי' למ"ד דבש"מ מהני לשון הנחה הוי דוקא בדבר שהוא בעין אבל כשאין הכונה אלא שמשעבד נכסיו לאותו הסך לא שייך ל' הנחה ולא מהני ע"כ ועיין במהרי"א סס"י רכ"ט ומהריב"ל ח"ג סימן י"ט כתב דאפי' לחולקים בל' מניח אם כתב לב' בני אדם ובאחד כתב ל' מתנה ולב' כתב לשון מניח מהני ל' מתנה לאותו שאמר אני מניח דהא איפסיקא הלכתא דבב' שדות ובב' בני אדם לא' במתנה ולא' בירושה מהני ל' מתנה לאותו שנתן לו בירושה ע"כ ובתשו' תורת אמת סי' פ"ג כתב דבמתנה מעכשיו לאחר מיתה שהיא כמתנת בריא שהרי הגוף הוא מהיום והפירו' אחר מיתה לא מהני לשון מניח כמ"ש הרא"ש דל' מניח לא מהני במתנ' בריא שהרי כל עיקר הטעם דמהני ל' מניח הוא משום דעיקר צוואת ש"מ הוא בל' הזה לפום ריהטא דעלמא לפי שהוא נפטר מן העולם א"כ באומר מעכשיו אף שיאמר לאחר מיתה לא מהני לא לשון מניח ולא לשון עוזב וכן כ' מהריק"ו בסי' צ"ד ועיין בספר פרח מ"א סס"י ן' וס"ס ס"ז ובעדות ביעקב סי' כ"ח ובספר מגיד מראשית ח"מ סי' א' פלפול ארוך על לשון זה ועיין הרשב"ש סי' קצ"ו וסי' שכ"א:
נא
הפרשתי הר"ב כנה"ג בח"מ סי' קכ"ה במהדורא תניינא כתב נסתפקתי אם לשון הפרשתי לפ' הוי נתן או זכי דמהני והאריך שם ועלה בהסכמה דלשון הפרשה הוי כאומר נתתי וזוכה בו ע"ש:
נב
הן הן. כתב הרשב"א בתשו' הביאה מרן ח"מ סס"י רנ"ג ראובן נתן לשמעון דירה בא' מהבתים של וזה לשון המתנה נתתי לו בקנין גמור בית אחד ולדירתו איזה בית שיבחר בבתים שאני דר הן בבתים העליונים הן בבתים התחתונים צריך לדעת אם יש לו רשות לדור בבית האמצעי. תשובה מהלשון הראשון משמע שנתן לו רשות בכל מקום שירצה ואע"פ שאח"כ כתב הן בעליונו' הן בתחתונו' אין ל' זה ממעט אלא מרחיב ונותן בעין יפה וחוזר וכופל לשון מתנתו ולשון תן שאמר אינו מגרע אלא מבאר ומפרש שאלו היה למעט לא היה כותב הל' הן אלא היה כותב בבתים שאני דר בבתים העליונות או התחתונות שהלשון הזה הי' אפשר לומר שלא בא אלא למעט ולומר דוקא בעליונות ובתחתונו' אבל עכשיו שכתב הן לשון זה תוספת ביאור של עין יפה הוא ולפי זה נמצא דעליונות דקאמר כל העליונות קאמר עליונות ועליונות שבעליונו' ע"כ וע' בתשו' רש"ל סי' מ"ט שכ' בשטר שכתוב בו הן במוחזק הן בראוי ולא כתב כמוחזק כבראוי לטפויי אתא שיטול בכל ראוי כבמוחזק שלא תפול בהם השתנו' כלל. ומהתימה שלא נסתייע מתשובות הרשב"א הנז':
נג
הרי הוא. לשון זה במקדיש דבר שלב"ל אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר שאם אמר דבר זה לכשאקחנו יהי' הקדש דחייב לקיים היינו דוקא כשאומר יהי' בל' עתיד אבל אם אמר הרי הוא קדש או הרי הוא לעניים מוד' הרמב"ם שלא אמר כלום תשו' הרב בני שמו' סי' ל"ו:
נד
הרי עלי לשון זה בנזירו' שמשון שאמר הרי עלי נזירו' שמשון אין בלשון הזה קבלת נזירו' אלא צריך שיאמר הריני נזיר כלישנא דמתני' הריני נזיר מן החרצנים כו' הריני כשמשון ב"מ כו' ואשגרת כולה מתני' הכי ריהטא ומתני' קמייתא דתנן אהא ה"ז מיר הוא בשעבר נזיר לפניו. המבי"ט חלק שני סי' רי"ז ובח"ג סי' פ"א כ' דהאומר הריני נשבע בנ"ש אין כאן נזירו' ולא שבועה ע"ש:
נה
הריני לשון זה גבי קדושין כתב מרן באה"ע סימן א ז"ך בשם הריב"ש שכתב בסי' רס"ו שאם אמר הריני נותן לך טבעת זו בתור' קדושין אע"פ שלא אמר הרי את מקודש' לי אין כאן ידים אלא דבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתור' קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדש' דלא שביק איניש מצוה דנפשי' ומידי דרמיא עליה. ובתשו' הרש"ך חלק שני סי' קכ"ח כ' דה"ה אם אמר ל' אתנהו לך כגון שאמר אם תרצה טבעת זו אתנהו לך בתור' קידושין דהוי כאומר הריני נותנו לך אע"פ דלא אמר ליהוו קדושין וכן כ' בספר דברי ריבות סי' רצ"א בלשון מידי כגון שאמר לה הרי את רוצה החפץ הזה מידי בתור' קידושין אפשר דהוי ל' מידי כאומר הריני שכ' הריב"ש ז"ל. אבל מהריב"ל ס"ג סי' י"ב כ' ז"ל אמר לה קח זה מידי לקדושין והשיב' אני לוקחת אותו בעד קדושין מידך מקודש' גמורה ואם בתשובתה לא אמרה מידך אין חוששין וע' פ"מ ח"ב סי' ב':
נו
הכחשה אם צריך שיאמר דוקא לא כי אלא ביום הכחשה פ' אבל אם לא אמר לא כי לא הויא הכחשה או לאו דוקא עיין בתשו' תורת אמת סי' י"ז ד"ל סע"ג וד' עמד בחקירה זו:
אות ו
נז
וא"ו כתב הרשד"ם ז"ל חלק אה"ע סי' מ"ח דאפי' לר' יונתן דדריש וא"ו לחלק אינו אלא בלישנא דקרא משום הא דקי"ל כל היכא דאיכא למדרש דרשינן אבל בעלמא בלשון חכמים וכ"ש בלשון בני אדם ודאי לית לן למנקט אלא כמשמעו' הראשון והעיקרו דאמרינן בכל דוכתא ו' מוסיף על ענין ראשון והביא ראי' מהא דגרסי' פ"ב דביצה והביאה הרי"ף בפרק מי שמת ההוא גברא דאמר להו הבו ת' זוזי לפ' ולינסב ברתי כו' וכתב הרי"ף לישנא קמא לישנא דמתנה בין בזוזי בין בברתא הילכך אי בעי תרוייהו שקיל ואי בעי חד מינייהו שקיל ע"כ משמע בהדיא דוא"ו בעלמא להוסיף אתי ולא לחלק וכ"כ מוהריק"ו שורש י' כו' ע"כ. ומהריב"ל בח"ג סימן י"ז כתב שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל שכ' במי שאמר אם אבא ואתראה בפני האשה ובפני עדים דתרתי בעינן ולא בחד מינייהו סגי משמע דס"ל דלא אמרינן או קאמר ואע"ג דהלכה כרבי יונתן אפ"ה ס"ל לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד כי היכי דאמרינן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. אמנם נר' דהרשב"א ז"ל פליג עליה שכ' בתשו' הביאה מרן בי"ד סס"י רכ"ח על ראובן שמנה אח בנו חנוך אפוטרו' על נכסיו והשביעו שלא ילוה לשום אדם ממונו כי אם ברשות ראובן ושמעון ועכשיו מת שמעון אם רשאי חנוך להלוות ברשות ראובן והשיב פלוגתא דר"י ור' יאשיה כל מקום שנאמר פ' ופ' כמו אביו ואמו אם משמע שניהם כאחד דוקא או אפי' כל א' בפני עצמו וקי"ל כרבי יונתן דס"ל דמשמע שניהם ומשמע כל א' וא' בפ"ע עד שיפרוט הכ' יחדיו ואף זה כשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילוה כ"א ברשו' שניהם או ברשות א' מהם ע"כ וכ"כ בתשו' אחרת כמ"ש הרב שם בסוף התשו' ושם צדד הרב ז"ל לומר דלא פליג הרא"ש על הרשב"א ע"ש ועיין עוד שם בסימן ס"ח בדין גט ובתשו' הרא"ם ח"א סי' נ"ב כתב ג"כ בפשיטו' דבל' בני אדם הוי ו' מוסיף. וכ' בס' תורת אמת סימן נ"ב דמאי דפליגי רבי יונתן ור' יאשיה היינו היכא דכתיב בלשונינו הקדוש ו' שהוי"ו פעם תהי' כונתה חבור ופעם פרוד כאומר או אמנם בל' לעז שאמר פ' אי פ' תיבת אי לעולם מחברת ומדבקת העניינים הנז' עכ"ל אבל נרא' דמהר"י אדרבי סי' קס"א ורצ"ז ומהרש"ך ח"ג סי' ח' ולחם רב סי' צ"ב ומשפט צדק סי' מ"ב פליגי עליה בהא ובענין זה בספרים האחרוני' ע' בס' מחנה אפרים הל' נדרים סימן ל' הביא ראיה מתלמוד דידן פ' שבועות שתים דכ"ד דגם בלשון בני אדם וא"ו לחלק ע"ש. ולע"ד ראיה דבלשון בני אדם נמי משמע שניהם כא' מההיא דפרק המוכר דס"ט אמר ארעא ודקלי מזבינא לך חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דקלי ואי לית ליה זבין תרי דקלי ולא אמרינן דאו או קאמר ועוד עיין בעיקר ענין זה בשער אפרים סי' קל"ג ובט"ז י"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט. ובתשו' הרב כמהר"ר צבי ז"ל סי' ד' ובבני חיי א"ח סי' תרכ"ד ובספר כהונת עולם סס"י רכ"ח הל' נדרים ובתשו' נאמן שמואל סי' קי"ו באורך. ובתשו' מהר"י באסאן סי' פ"ב כתב וז"ל וא"ו מערב לכל הכתוב למעלה כדאמרי' בפ' המגרש דפ"ז עלה דחמשה שכתבו כלל בתוך הגט כולן כשרים טופס לכ"א וא' והעדים מלמטה את שהעדים נקרין עמו כשר ומפרש ר"י היכי דמי כלל ה"ד טופס זמן א' לכולם זהו כלל זמן לכ"א וא' זהו טופס ופריך וליחוש כי חתמי סהדי אבתרא הוא דחתמי מי לא תניא עדים חתומים על שאלת שלום בגט פסול חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו ומשני לאו אתמר עלה שאל פסול כלומר שאלו בלא ו' פסול ושאלו בו' כשר ה"נ דכ' ביה פ' ופ' ופ' בו' ש"מ דהו' מערב הזמן הכתוב בראש הגט שיהא חוזר על כל הא' דהא במסקנא זמן לכ"א היינו דכתיב בחד בשבא לכ"א א"כ זמן לכולן אינו אלא הזמן הכתוב בראש הגט וקאי אכולהו ע"י הו' ולא חיישי' משום מחוסר זמן וכשר וכן נמי מצי' בדין ערב שכתוב בתוך השטר ופ' ערב כ' הרב הנמוקי ז"ל בפ' גט פשוט ז"ל אבל כשכתוב ו' מוסיף על ענין ראשון כל אחריות ושעבוד שקבל עליו לוה למלוה קבל עליה נמי הערב וגובים ממשעבדי ע"כ ש"מ שהו' מערבת מש"כ למעלה כאלו נכתב גם למטה ואי קשיא הא דפ' י"ל דקכ"ט גבי היה כתוב בו בין למעלה בין למטה משום מתנה ואמרי' בגמ' דב' שדות לב' ב"א לא מהני ל' מתנה הכתוב בא' מה' לחבירו עד שיערב את שניהם למר כדאית ליה ולמר כדא"ל. ואמאי לא יספיק שיכתבם בו' כמו שמספיק בגט ואע"ג שיהיו ה' שדות לה' ב"א לאו קושיא היא דשאני התם שכ' בפירוש לזה הפך מזה שהא' בל' מתיה ולחבירו בל' ירושה ומה בצע בעירוב הו' שהוא עירוב פרשיות בדבר מפורש שזה הפך זה אבל בגט ובערב אין לך דבר המנגד אלא כי לא פורש ולכן די לנו בערוב הו'. וע' בזה בתשו' נאמן שמואל סי' קי"ג דף קע"ג:
נח
וחזי הוית לרבינו הר"ב כנה"ג בח"מ סע"ג הגב"י אות י"ו כ' ז"ל כ"י שכתוב בו מודה אני איך אני חייב לפ' סך כך מעות לפורעם לזמן פ' בשבועה נסתפק מהרש"ך אם ההודאה קאי על השבועה ולא מצי למי' לא נשבעתי א"ד לא קאי אלא לחיוב ולא לשבו' ומ"ל לא נשבעתי ונר' ברור מתשו' הרב בצלאל ז"ל דקאי ג"כ על השבועה וכ' הרב מ"צ ח"ב סימן ס"ז דלא שבקינן ודאי של הרב בצלאל מפני ספקו של מהרש"ך ז"ל ואני אומר דאם כתיב בכ"י ובשבועה בו' העטף יש מקום לספק אבל אם כתוב בשבועה בלא ו' הדבר ברור דההודאה קאי אף על השבועה ע"כ ולפ"ד הנמקי ז"ל שכתבנו בופ' לענין הערב שחייב הערב בכל אחריות ושעבוד שקבל עליו הלוה למלוה לא מצאתי טעם לספקו של מהרש"ך ז"ל ולסברת הר"ב כנה"ג ז"ל:
נט
ובפ' האיש מקדש דמ"ד ע"א מייתי ההיא דפ' שבועת הפקדון דתני זה הכלל כלל אינו חייב אלא א' פרט חייב על כל או"א דר"מ רי"א שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל או"א כו' וכתבו התוס' כך גי' הקונטריס לא לך לא לך ופי' דבענין זה הוי פרטא אבל אמר שבועה לא לך ולא לך בוי"ו כללא הוי ואינו חייב אלא א' דוי"ו מוסיף על ענין ראשון. ור"ת גורס איפכא דאדרבא כשאומר ולא לך ולא לך בו' משמע שהוא נשבע לכל א' אבל כשאומר לא לך לא לך בלא ו' כללא הוי ואינו חייב אלא א' ע"כ:
ס
וכללא דמילתא בפלוגתא דתנאי התם הם ד' סברות לר"מ שבועה לא לך לא לך אפי' בלא ו' חייב ע"כ א' דהו"ל כנשבע לכל א' במה שפרט ואמר לא לך לא לך כל א' בפ"ע ולר' יאודה יש חילוק בין אומר לא לך לא לך בלא ו' לאומר בוי"ו לרש"י כדאית ליה ולתוס' כדא"ל. ולר' אלעזר אין חילוק מפני הוי"ו כלל ובעי שיאמר שבוע' באחרונ' אבל אם הזכיר שבוע' תחלה שבוע' לא לך ולא לך שדינן שבועה אכולהו וכללא הוי ולר' שמעון לא שני ליה בין אומר בוי"ו ובין אומר שבוע' באחרונ' דכולהו כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד. והרמב"ם פ"ד דנדרים פסק כר' יאודה אבל הרא"ש והטור י"ד בסימן רכ"ט פסק כר"ש. ומהרימ"ט בראשונות סי' ס"ח כתב דאפי' לר"ש דבעי שבועה לכל או"א כל שכלל תחלה ואח"כ פרט והיה די בכלל כי הדר פרט יין ושמן ודבש אף ר"ש מודה דחייב ע"כ או"א יע"ש ועיין בעיקר ענין זה בספר מתנה אפרים הל' שבועות סי' ט':
סא
ויתור כתב הר"ב פרח מ"א סי' ך' בשטר שכתוב בו וויתר השאר לאלמנה וליתומות כי לא יצדק משמעות ל' ויתור שהוא מוותר כ"א ליתומות שכבר יש להן חלק בקרקע מצד ירושתם ולהכי שייך לומר ל' ויתור שהוא מוותר להן יותר מחלקן אבל לאלמנה שאין לה חלק באותו קרקע כ"א שעבוד כתובתה לבד וכבר אפשר שיסלקוה במטלטלין לא שייך ל' ויתור כ"א מתנה דלא שייך ל' ויתור כ"א למי שיש לו זכות במקצת אותו דבר ומוותרים לו השאר וכדאמרינן בפרק השותפין איוב ותרן בממונו היה מנהגו ש"ע אדם נוטל חצי פרוט' ואיוב ויתרה משלו וכיוצא הרבה בתלמוד ואם המצא המצא ל' ויתור במי שאין לו חלק וזכות במקצת אותו דבר הוא שלפי מיעוט אותו זכות אין ראוי להקפיד עליו ולכך הוזכר ל' ויתור כמ"ש פ"ק דמגילה דריסת הרגל הא לא קפדי בה אינשי א"ר הא מנו ר"א דאמר ויתור אסור במודר הנאה פרש"י ויתור שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו הרי שלפי מיעוט קפידתו קרוי ויתור:
אות ז
סב
זה כתב מהר"ש הלוי ח"מ סס"י ל"א על שטר משכנתא ראובן לשמעון והתנה עמו שלאחר ב' שנים זה יכול לסלק וזה להסתלק ואחר ימים מת הממשכן ובא אחיו ותובע משמעון הבתים מכח התנאי שהיה לאחיו שלאחר ב' שנים יכול זה לסלק וזה להסתלק וטען שמעון כי מה שהתנו אינו אלא עם ראובן הממשכן בלבד ולא עם ב"כ כתב נר' לע"ד דכמו דאמרינן בפ' מי שאחזו דע"ד דלשון לי הוא מיעוט לי ולא ליורשי שממעט היורשים מהתנאי כמו כן לשון זה הוא מענין שמורה זה דוקא ולא אחר וראיה לזה מההיא דקי"ל והביאו הטור ח"מ סי' שי"ב נפל הבית לאחר שהשכירו ואם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו א"ל בית סתם חייב לבנותו או יתן לו אחר כו' ש"מ דלשון זה הוא מיעוט ויש לומר זה דוקא ולא אחר הכי נמי אם אמר ראובן יכול לסלק לשמעון לא היה בל' זה מיעוט ליורשים מזה התנאי אבל כיון שכתב זה יכול לסלקו אפשר שהוא מיעוט והכונה לומר זה ולא אחר ואין היורשים בכלל התנאי ע"כ:
סג
זה כתב מרן הכ"מ בה' מכירה פי"ז הל' ז' ז"ל האומר לחבירו מרתף זה של יין כו' חילוף דינים הללו תלוי שאם אמר אדם לחבירו מרתף זה גרע כחו ואפי' היה חומץ דלשון מרתף זה משמע כמות שהוא ואם א"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה יפה כחו כיון שלא הזכיר זה וא"ל יין למקפה וחייב ליתן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל ואם א"ל מרתף זה של יין מצד שהזכיר זה הורע כחו ומצד שא"ל יין ופה כחו לכך נותן לו יין הנמכר בחנות ואם א"ל מרתף זה של יין למקפה מצד שהזכיר זה הורע כחו ומצד שא"ל של יין למקפה יפה כחו כאלו א"ל מרתף של יין סתם ונותן לו עשרה קנקנים שהתחיל יינם להשתנו' במאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ע"כ:
סד
זה בפ"ה דנדרים שאומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור וכתב הר"ן וז"ל והוי יודע דכי היכי דבית זה חטור מביתך לענין מכרו לאחר ה"נ ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאם אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע ואם אמר בית זה ונפל אעפ"י שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזדא ליה ע"כ והרשב"א בשיטתו לגיטין פ' המביא תניין אהא דאמרינן ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות הקשה דאמאי לא הוי כריתות והא קי"ל דאם מכרן האב או שמת מותר ליכנס בה וכראמרי' בנדרים ותי' דלאו דוקא הך לישנא דע"מ שלא תלכי לבית אביך אלא מיירי באומר לה שלא תלכי לבית זה דאפי' מכרו האב אסורה ליכנס וחזר והקשה דאכתי אפשר דנפל הבית:
בחייה והו"ל כריתות ותי' דאעפ"י דנפל הבית לא אמרינן בהא נפל אזדא ליה דהתם גבי שוכר אמרינן נפל אזדא ליה דלדירה שכרו ולא לראות בחרבנו אבל הכא גבי איסור אף בקרקעו אסורה ליכנס דאפי' דריסת הרגל אסר עליה הבית שיהיה הבית שמו שהיה בשעת תנאו או שנפל אח"כ לעולם אסורה שכניסתו קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת ע"כ ש"מ דהרשב"א פליג עליה דהר"ן ז"ל דלהר"ן בבית זה כיון שנפל אזדא ליה ומותר ליכנס בו ולהרשב"א אף בבית זה אם נפל אסור ליכנס והריטב"א ז"ל בחידושיו דחה דברי הרשב"א ז"ל וס"ל דאם נפל מותר ליכנס בו והביא ראיה ממ"ש במדרש קהלת אם יבואון אל מנוחתי למלוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת א"ר יאודה בשם ריב"ל משל למלך שכעס על בנו דחפו והוציאו חוץ לפלטין שלו ונשבע שלא יכנס בנו לפלטין מה עשה היתה בנויה וסתרה וחזר ובנאה והכניסו נמצא מקיים שבועתו ומכניס בנו ע"כ. וזו היא סברא ג' דלהריטב"א אפי' באומר קונם לביתך אם נפל ובנאו מותר ליכנס בו שהרי אין חילוק בין אומר קונם לביתך לאומר קונם לביתו דבב' מת ומכרו מותר וה"ה נפל ועיין בזה באורך בספר הבהיר משנה למלך הלכו' גירושין פ"ח הל' י"א ובספר מחנה אפרים הלכות נדרים סימן ל"א ובמהרש"ך ח"ב קונטרס אחרון סימן ז' דף י':
סה
זרת בל' בני אדם כתב הרשב"א ח"ב סי' רל"ג אם חייב עצמו ליתן זרת של בגד נותן לו זרת של קנה שהבגדים נמדדים בקנה המדה קטנה ואם מכר או נתן לו זרת בקרקע נותן לו זרת גדול כזרת מדת הקרקע הנהוגה והיכא דאינו נותן לו גוף הקרקע אלא שהרשהו לפתוח חלון על חצרו יתן לו כזרת בינוני של כל אדם שאין שייכות כאן לזרתות של קנה המדות הללו. וזרת של תורה נתבאר בח' ל' תורה ע"ש ובתשו' ח"א סי' תשל"ה:
סו
זכייה בספ"ק דגיטין אמרי' דל' הולך במתנה לאו כזכי דמי ואמרי' התם גבי הולך מנה לפ' והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ואוקמוה בש"מ ופרש"י דש"מ הולך דידיה כזכי דמי ולפיכך יתן ליורשיו שהרי זכה אביהם בחייו ומדברי התו' שם ד"ה הא בש"מ משמע דפליגי ארש"י ז"ל ולא ס"ל דהולך בש"מ כזכי דמי וע' בזה בארוכה במחנה אפרים ה' זכייה סי' כ"ח:
סז
זרע ש"מ שאמר הבתים יהיו לזרעו. כ' בתשו' מעשה חייא סי' י"ג שהוא לשון מסופק שלפעמים כולל בנים ובנות ולפעמים בנים לחודייהו ואין מוציאין מיד היורש ע"ש הוטב:
סח
זמן כ' מרן הב"י בח"מ סי' ז"ן דכ"ש שכתוב בו זמן הוי כאלו אמר מעכשיו ע"ש ובכנה"ג ח"מ סי' הנז':
אות ח
סט
חזרה נשאל מהרשד"ם בי"ד סי' קל"א על ראובן שהי' א בא בדרך מצרים ואירע לו שחלל שבת מחמת סכנה וקבל עליו נ"ש ואמר הרי אני מקבל עלי נ"ש כו' שלא לבא עוד למצרים דרך יבשה. אם ל' לבא היא כונתו הליכה וחזרה ממצרים לצפת או הוא דוק' הביאה לבד אבל לא חזרה וכ' שם בסוף התשו' אחר שהביא תשו' הרשב"ץ על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור ויש לו עכשיו קצת שהתחיל להקדים ועשאו קודם שישבע שאסור למוכרו אעפ"י של' השבועה הי' שלא יעשה וזה כבר הי' עשוי משום דאזלינן בתר כונת הנודר שנדר מחמת העלילה כו' וה"נ בלי ספק הדעת מחייב לילך אחר כונת הנודר דאף חזרה במשמע כ' עוד וזכר לדבר מאי דאמרי' בגמ' בכמה מקומו' הא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ופרש"י בעירובין בפ' מי שהוציאוהו ז"ל אלמא אע"ג דלאו שיבה וביאה חדא מילתא היא כיון דתרוייהו משמע שבא מביתו לבית המנוגע דיינינן גזרה שוה מינייהו. ה"נ כיון שהביאה למצרים והחזרה לצפת ת"ו הכל דרך א' היינו ביאה היינו חזרה ע"כ:
ע
חזרה בפ' מי שאחזו דע"ה ע"א ת"ר ה"ז גיטך והנייר שלו אינה מגורשת ע"מ שהחזיר לי את הנייר ה"ז מגורשת מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר חסדא הא מני רשב"ג היא דאמר תתן את דמיה ה"נ אפשר דמפייסי ליה בדמי כו' ש"מ דבתנאי בל' חזרה לאו להחזיר הדבר בעצמו דוקא וחזרת דמים נמי במשמע וע' בתשו' הר"ב עדות ביעקב סי' ס"ח עמד בחקירה זו ולא אתברר ליה וע' בתשו' הריב"ש ס"ס א' דכתב בפשיטו' דצריך להחזיר הדבר בעצמו וצ"ע וע' בכנה"ג ח"מ סי' רמ"ה בהגה"ט אות מ"ג ומ"ז ובתורת אמת סי' ס"ג:
עא
חזרה לדעת רש"י שייך אפי' לרשע מעיקרו דישוב מדרכו הרעה לדעת ר"ת לשון חזרה נאמר למי שהי' צדיק מעיקרו ונעשה רשע ע' בתוס' פ' הפועלים ד"ה אי בד"ת כך כו':
עב
חתניו כ' רבינו מוהרימ"ט בח"מ סי' כ"ג בשטר צוואת ש"מ שאמר והחנויות ישבו בהן חתני דל' אתני אחתניו הנמצאים קאמר ולא חתניו הבאים לאחר מכאן ומנא תימרא דחתניו דהשתא משמע שהרי באוכל נבלת עוף טהור כתיב והאוכל יכבס בגדיו ובזב כתיב והנוגע במשכבו כו' אלמא אין במשמע בגדיו בגדים שלבש לאחר מכאן. ועיין בספר משנה למלך הל' פרה אדומה ריש פ"ה הרבה להשיב על הרב בזה וע' בתשו' הרא"ש כלל צ"ו סימן ג':
עב ב
חתניו בלשון ב"א נכלל בכלל בניו מרדכי בפרק המפקיד סי' רפ"ב משם מהר"ם גבי כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דל"ד בניו אלא ה"ה חתניו דבכלל בניו נינהו ועיין להרב בני אהרן סוף סי' פ"ה שכתב דאין קורין בן רק למי שהוא בנו ממה וע' במ"ש לעיל אות כ"ט:
עג
חוץ כתב הר"ב תורת אמת סי' רכ"ה דיש חילוק בין לשון ע"מ ללשון חוץ כי כשאומר לחברו מתנ' זו לך ע"מ כך וכך הוא כמתנה שאם לא יקיים התנאי תתבטל המתנה וחוזר ליורשיו אבל כשהוא אומר מתנה זו לך חוץ מדבר זה שלא ישתעבד לשום ב"א וכיוצא הוא כאומר שלעולם תהיה מתנתו מתנה לכל שאר הדברים חוץ מאותו דבר שלא יהי' לו שום כח בו ואף אם יעשה אותו דבר לא מפני זה תתבטל מתנתו והביא ראיה לדבריו ממ"ש הרא"ש והרמב"ן ז"ל מההיא דפרק המוכר בבן לוי שמכר שדה לחברו ישראל כו' ע"ש ותמהני דלא היה צריך להביא עצות מרחוק דתלמוד ערוך הוא בריש פרק המגרש באומר הרי את מותרת לכל אדם חוץ לפ' מפורש שם בהדיא דע"מ תנאה הוא וחוץ שיורא הוא ע"ש: