קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
מענה לשון ח"ב לשון חכמים · אות מ
שכז
מ"ם כתב הרב ערוגת הבושם ז"ל שכשם שבלשון תור' מצי' במקרא מם השלילה כמו וימאסך ממלך שעניינו שלא תהיה מלך וכמוהו רבים כן עד"ז בלשון חכמים כמ"ש ז"ל בפ' ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיהם מלומר די וזה כי בכתוב ק' שהיל"ל עד די ובדבריהם גם כן ק' האומר די לא יבלה השפה כי אם הלשון שהדל"ת היא מאותיות הלשון אמנם ענין הכתוב הוא והרקותי לכם ברכה עד בלי די כלומר בכל משך זמן שתאמרו בלי די אריק לכם ברכה כי אין אדם נפטר מ"ה וחצי תאותו בידו והוא אומרם עד שיבלו שפתותיה' מלומר די מ"ם מלומר מ"ם השלילה כלומר שלא לומר די אלא בלי די ובזה יבלו השפתים כי הבי"ת היא מאותיות השפתים ע"כ:
שכח
מותר לפעמים פי' חייב כמ"ש בפ"ק דסוטה ד"ח ע"ב אמתני' כל הרוצה לראות בה יראה פריך הא גופא קשיא אמרת כל הרוצה לראות בה רואה אלמא ל"ש גברי ול"ש נשי והדר תני כל הנשים מותרות לראותה נשי אין גברי לא ומשני ה"ק כל הרוצה לראות בה רואה ל"ש גברי ל"ש נשי ונשים חייבות לראותה:
שכט
מותר מצאתי בחולין דצ"ה פריך עליה דרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ממתני' דקתני נמצא בגבולי' אברי' נבלות חתיכות מותרות ומשני הא אתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה ואסורות באכילה ש"מ דלישנא דמותר לאו מותר לגמרי קאמר אלא מותר מאיסור דאיירי ביה אבל יש בו איסור אחר ומכאן ראיה לדברי הרא"ש ז"ל ריש פ"ק דשבת עלה דקאמר הש"ס דתרי בבי קמאי דקתני בעה"ב פטור והעני פטור דפטור ומותר וק' דהא קעבר אלפני עור לא תתן מכשול ותי' דאע"ג דאיכא איסורא דלפני עור לא איירי הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה מותר כיון דליכא איסורא משום שבת ע"כ ע"ש וכתב הרב כנה"ג ז"ל דדעת רש"י ז"ל פ"ק דכתובות ד"ג ע"ב גבי התם נהגו דל"ג מותר דלשון מותר היינו דיעבד דוקא ולא לכתחילה והתוספות ז"ל חלוקים עליו שם דמותר אפי' לכתחילה משמע ובנדרים דף י"ו מצאתי במתני' בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצוה וכתב הר"ן שם ע"ב דמותר ומיהו חייב מלקות ע"ש ועיין בשל"ה דף שצ"ו ע"ב ד"ה מצינו:
של
מלחמה שאין האשה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה כתב בתשובות צמח צדק סי' ע"ח דסתם מלחמה הנז' בש"ס היינו מלחמה שעורכי' על השדה מחנה מול מחנה או שהם לוחמים על עיר וזורקים אבני בליסטראות וחיצים ואינם מתכוונים על מי שיפול ומש"ה אמרו דאין האשה נאמנת דיראה היא למנטר ולמחזי וחיישי בדדמי אבל מלחמה דנפלו עליהם ליסטים נאמנות לומר נהרג דבמקום דמצי למנטר נפשה ומחזי נאמנת והביא ראיה מדברי התוס' ז"ל ע"ש דק"ט פ"ג:
שלא
מודעא כ' הרמב"ן ז"ל בשיטת בתרא ד"מ בסוגי' מודעא לא כתבי מודעא אלא אמאן דלא צאית דינא כו' כתב שם סוף פי' הסוגיא וז"ל ואם יש מי שמשיב עליך מלשון מודעא כי בלא מסירת מודעא האיך לשון מודעא חל עליו אף אתה אמור לו אין לשון מודעא שמודיע לעדים אלא פי' מודעא אונס ויסורין כמו שכתוב ויודע בהם את אנשי סוכו' וכן הודע את ירושלם ואף יש לפרש כמשמעו כמו ידיעה וכן מודע לאיש' ידוע לאיש' אף בזה ידיעת העדים היא המודעא בין שידעו מעצמו בין שאחר הודיעם ומפני שכל העדויות ראיה וידיע' הם וזה ידיעה בלא ראיה שאינן יודעים אם גמר בלבו אם לאו להיפך נק' מודעא עכ"ל:
שלב
מחשבה כל מחשבה בקדשים לענין פגול היינו שהוציא בשפתיו וקרי לי' מחשבה לפי שאין בה מעשה תוספות פ"ק דזבחים דף ד' ד"ה מחשבה, בפ' תמיד נשחט דס"ג ד"ה רבי מאיר כו' ע"ש וכ"כ התוספות בפ' המפקיד גבי החושב לשלוח יד בפקדון דהך מחשבה הוי דבור ע"ש. ומרן ז"ל בס' בדק הבית בח"מ סי' קפ"א כתב בשם אבי"ה ז"ל שכתב דנתכוין להציל לעצמו לעצמו הציל וקשיא לי' דבגמרא משמע דוקא אמר לעצמי אני מציל אבל המתכוין בלב לא מהני שדברים שבלב אי"ד וכתב דנתכוון לאו דוקא אבל ר"ל שאמר לעצמי אני מציל:
שלג
מבוי בל' חכמים מל' מבא העיר כ"כ התי"ט ריש פ"ק דערובין:
שלד
מחיצה שאמרו בכל מקום להפסיק היינו גבוה י' טפחים על רוחב ד' אמות פי"ג דנגעי' מצורע נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה גבוה י' טפחים על רוחב ד' אמות ולא בעינן שיעור רחבה כשיעור גובהה:
שלה
מיד כתב בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ל"ג על ההיא דאמרי' בפ' החולץ דמ"ז קבל עליו מיד כו' דלשון מיד לאו דוקא אלא כל שעושה המצוה באותו היום ג"כ מקרי מיד וכ"כ במתני' דפ"ט דטהרות וכן מבואר בח"מ סי' ק"ץ ובתש' הרב צמח צדק סי' ק"ך כתב ז"ל הנשב' לשלם מיד זמנו כל היום ע"ש:
שלו
מזוזה בשבת דע"ט דוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה ומפרש בגמרא מאי מזוזה מזוזה שבתפלין דקרי להו לתפלין מזמה כדתניא טהור שיגע במזוזה:
שלז
מיל כתב הרמב"ם פ"ג דפסחים מ' ב' דשיעור מיל הוא ב' חומשי שעה אבל מדברי התוס' פסחי' ד"ה ד"ה אחד אומר כו' שכתבו דמעלות השחר עד הנץ החמה מהלך ה' מילין ועולה שעה ומחצה כו' נראה לפי חשבונם שיעו' מיל היא רביעית שעה וחלק ך' מן השעה הפך דעת הרמב"ם ז"ל ועיין שם בתי"ט:
שלח
מנהג כתב הריב"ש סי' תמ"ג דאין שייך לשון מנהג בדבר שאינו תדיר ע"כ:
שלט
מנין כתב רש"י ז"ל ביומא דנ"ה אהא דתניא א' ואחת א' ושתים דר"מ ר"ו אומר א' אחת שלש כו' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה כתב לר"מ כשהמנין יש בו כלל ופרט בתחילה אומרים הכלל ואא"כ הפרט כגון עשרים ושנים עשרים ושלש ולר"י שאומר אחת בלא וא"ו מונה הפרט תחלה שנים ועשרים כו' ואיכא למידק דכיון דבאתריה דר"י מונה הפרט תחלה ק' דבסוכה דף נ"א ע"ב ר' יאודה אומר שבעים ואחד קתדראות היו שם. אף הוא הי' מונ' הכלל תחלה וכן רבים בתלמוד ומורי הרמ"ז בס' גופי הלכות תמה על מנהגנו דבסדר עבודת יוה"כ נהגינן לומר אחת ואחת בוא"ו כר"מ ובספירת העומר נהוג עלמא כר"י שנים ועשרים שלשה ועשרים:
שמ
מנין כשאומר התלמוד מספר מועט כ' הריב"ש ז"ל סי' ל' דהוי דוקא כדאמרינן בפ' היה קורא דט"ו גבי מים לתפלה וה"מ לפניו אבל לאחוריו אפילו מיל אינו חוזר ומסיק מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר וכן בב"מ פ'. מי שמת דף קמ"ו דתנן גבי סבלונות אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אין נגבי' ואמרינן בגמרא לא אמרן אלא דינר אבל פחות מדינר לא ופריך פשיטא דינר תנן כו' אלמ' כל כי האי לישנא דוקא הוא אבל בתשו' מהר"ם אלשקאר סימן צ' הביא משם מהר"ש דוראן ז"ל שהביא ראיה בהפך ממ"ש בפ' הבע"י דף ס"ד דאמרינן מל' הא' ומת הב' ומת ג' לא תמול כו' וה"ה רביעי וחמישי דהכי אורחא דתלמודא דקאמר מנין מועט ומוסיף ולאו דוקא ועוד ראיות אחרות ועיין בתשובות מהרימ"ט ח"א סי' ל"א שדחה ראיותיו ועלה בהסכמה עם דעת הריב"ש והביא דברי הרמב"ן ז"ל שכתב הר"ן ז"ל בשמו בפ' אלמנה נזונת דתקכ"ז ע"ב כההיא דאם עשו אגרת בקורת אפי' מכרו שוה מנה בחמשים דהיינו דוקא בחמשים אבל יותר על זה מכרן בטל ע"ש בארוכה:
שמא
מזיגה בלשון תורה דכתיב אל יחסר המזג היינו מזיגה ביין עצמו אבל בלשון חכמים מזיגה רוצה לומר שמוזג היין במים. וזה נקרא בלשון תורה מסכה כן כתבו התוספות בע"ז דף נ"ח ע"ב ד"ה כדכתיב:
שמב
מוחלפת השיטה מצאתי בחולין בשלהי פ' העור והרוטב פירש"י פי' מחודש כאן החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא לא ס"ל הכי ע"ש ובפ' המוצא תפלין פרש"י החליף ר"י שיטתו ויצא ממנהגו. מהרי"ק ז"ל:
שמג
מנורה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו כתב בתשובות דברי ריבות סס"י ק"פ ז"ל ואני שמעתי שרוצים להסתלק מהחומר ממאי דאמרינן פרק א"מ מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו ונדון דידן מנודה מעיר אחרת ולע"ד שמי שאומר כן לא הבין לשון הגמ' דאי הכי הול"ל מנודה מעיר אחרת אינו מנודה לעירו מנודה מעירו או בעירו מנודה לעיר אחרת אבל השתא דלא קאמר אלא מנודה לעירו כו' עכ"ל הפי' הוא כן מנודה לעירו ר"ל לבני עירו יהי' הנידוי מאיזה מקום שיהיה. כי הלמד מורה למי שאליו מנודה לעיר אחרת אבל מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לאנשי עירו ע"כ ופי' מנודה לשון מקרא הוא:
שמד
מאי קאמר כתב רש"י בריש פ"ק דב"ק לא הרי השור כהרי המבעה מאי קאמר פירוש למ"ל למתני כלל ע"ש:
שמה
מקל ומתיר ע' בגופי הלכות סשנ"ח דלדעת הראב"ד כשאומר מקל ולא אמר מתיר ש"מ דהלכה ואין מורין כן ויש חולקין בכלל זה ע"ש:
שמו
מסירה כתבו התוס' בריש פ' הספינה ד"ה אי כר' דמסירה דאמרו חכמים בשטרות התיבה ומסירה דמסירה לאו דוקא שלא הוזכרה מסירה אלא בב"ח אלא ר"ל הגבהה או משיכה וע' בטור חה"מ סי' ס"ו ובב"י שם:
שמז
מנחה כתבו התוספות ז"ל בריש פרק בתרא דפסחים דף ק"ז ז"ל תימה אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה וי"ל בשחרית יש שם אחר שחרית ועי"ל, דשעת רצון בשעת הקרבת המנחה שאליהו נענה בעלות המנחה ע"כ והרב תי"ט מצא בפי' התור' להרמב"ן ז"ל פ' בא בפ' בין הערבים שהביא שם כמה קראי שכתוב בהם מנחת בוקר ומנחת ערב וכתב שמנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמי' למנח יומא והן מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חז"ל ע"כ. ועיין בס' בית דוד חלק א"ח:
שמח
מנכש ההבדל בלשון חכמים בין מנכש לכוסח מנכש הוא שעוקר עם השרשים וכוסח שמניח השרשים עיי' רפ"ב דכלאים ובפי' הר"ש ז"ל:
שמט
מנין משמע בכל מקום עד שיהא גדול הימנו בחכמה ובמנין. יש פירושים הרמב"ם פ"ב דממרים פי' דהיינו מנין חכמי הדור ובהגהת אשירי פ"ק דע"ז פירשו מנין תלמידים הרבה אי נמי שרוב תלמידיו אומרים כוותיה והראב"ד בריש פ"ק דעדיות פי' מנין דהיינו שנים וכתב הש"ך בי"ד סי' רמ"ב דדוקא בב"ד תלוי בשנים לבטל דברי ב"ד חבירו אבל לא בשני חכמים ע"כ:
שנ
מעלה בפרק כיצד הרגל עלה דשוכר בית ראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון כתב הרב הנמקי ז"ל כתב הרא"ש בשם ר"י הא דנקט תלמודא בהאי לישנא מעלה שכר לשמעון ולא נקט משלם. דוקא הוא לאשמועי' דאפי' שכרו מראובן בדמי' קלי' מעלה שכר לשמעון כמו ששוכרי' שאר בתי' ולא מצי אמר דסבור הייתי שהבית היה של ראובן ואילו ידעתי שהייתי צרי' לתת בה (שכר היה) שכר הרבה לא נכנסתי בו וכ"כ הריטב"א:
שנא
מעשרות כתב הרב תי"ט ריש פ"ד דדמאי שהוא כולל לכל מתנות כהונה, ואף לתרומה גדולה:
שנב
משיכה בלשון חכמים משמשת לפעמים במקום הגבהה כמ"ש התוס' בב"ב ד"ו ד"ה אבל כו' ובפ' מי שמת פריך הש"ס מלוגא דשטרי והא לא משך לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה ועיין בתי"ט פ"ג דדמאי מ' ב':
שנג
מתן שכר לשון זה ענינו על תוס' שכר הקצו' ששבר כזה אינו ראוי להקראות שכר בהחלט שהרי אינו שכר הראוי אבל זה שמו יקרא לו מתן שכר לפי שיש עמו מתנה מרובה ואינו מתנה ג"כ בהחלט שהרי שכרו אתו והיינו דתנן שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות תי"ט במס' אבות:
שנד
מן בלשון המשנה ילפינן מיניה דינא בכורות ד' ז' ע"א א"ל רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא מטמא לא קתני אלא מן הטמא ע"ש:
שנה
מקום בלשון תורה ובלשון חכמים משמע נמי הרבה עיירות ביחד אבע"א קרא דכתיב האף תספה ולא תשא למקום בעבור הן' הצדיקים ופשיטא שהיה א"א מבקש שישא לכל הה' כרכים שהיו שם בזכות הן' צדיקים דהיינו י' לכל כרך וכרך כמ"ש רש"י ז"ל והרמב"ן ואף ע"ג שהקב"ה לא הזכיר לו כי אם ב' זעקת סדום ועמורה אפי' הכי סמך א"א לומר ולא תשא למקום ולא חש פן יהיה משמעו למקום הנז' דהיינו סדום ועמורה דוקא מפני שלשון ממקום משמע שפיר יותר מעיר א' ואפי' משתים. ואב"ע משנה שנינו במסכת ע"ז אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו כו' וארישא קאי דקתני אין משכירין להם בתים ואצ"ל שדות ובסורי' משכירין להם בתים אבל לא שדות. והרי לך שכל ארץ סוריא קורא מקום ואע"ג שכמה וכמה עיירות היה שם וזה פשוט מהריק"ו שו' קע"ד דקצ"ד:
שנו
מקדש בלשון חכמים לדעת רש"י הוא דוקא בה"מ אבל הרמב"ם ריש פי"ט של ר"ה בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינ' כתב ז"ל כבר ביארתי פעמים כי מקדש תקרא ירוש' כולה:
שנז
משהו בלשון חכמים ז"ל לאו דוקא משהו אלא פחו' מס' קרי ליה משהו ועיין בפ"ח ה' פסח סתמ"ז ס"א:
שנח
מרמה בלשון חכמים הוא בתחבולות שאינן של התר ובשל התר נקרא ערמה וכן ת"י במרמה דבני יעקב וכן להורגו בערמה לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד הרמב"ם ז"ל במסכת חולין פרק י"א משנה שניה:
שנט
מתא לדעת התוספות הוא שם כולל על עיירות גדולות ועל כפרים קטנים ולדעת רש"י מתא לא אמר אלא עיר גדולה בעירובין דף כ"א הרמ"ז ז"ל ובסדר הגט למוהר"ם מינץ סעיף ק"ז כתב בשם מתא מפקא מכרך ומפקא מכפר ולא זכר דלהתוס' אף (ע"ג לכפר) נכלל בשם מתא וכנראה מתחלת דברי התוס' ד"ה אחזי:
שס
מותרין מצינו דקרי התנא כל זמן שאין המעות קשורים קשר משונה אלא קשורים כשאר קשרים כדאמרינן פ"ו דמעילה המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורי' לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל אם מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא [לא[ מעל אם מותרין ישתמש בהם ופרש"י אם צרורים קשר משונה כו' מותרין כ"ז שאין קשורים קשר משונה קרי ליה מותרין ע"ש:
שסא
מטלטלי בפ' מי שמת דק"ן פשיטא אמר מטלטלי לפ' כל מיני תשמישיה קנ' לבר מחטי ושערי וכתב רשב"ם וה"ה לבר מבהמותיו כנ"ל וכת' מהראנ"ח ז"ל ואין נראה כן מדאמרי' בפרק המוכר את הבית גבי הא דקתני היה בה בהמות ועבדים שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי כנה"ג סימן ר"ב. והתם אבעיא עבדא כמקרקעי או כמטלטלי דמי ולא אפשיטא וכ' רשב"ם ונהי ודאי דעבד' כמקרקעי דמי לענין שבועה לקנין בכס' ובשטר ובחזקה דכל מילי דאורייתא דין מקרקעי יש להם מוהתנחלתם אבל לענין לשון בני אדם מבעיא לי' מי קרו להו מטלטלי וישנן בכלל מתנתו מטלטלי שהרי מטלטלי נינהו או לא וכתב הטור סי' רמ"ח דהרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו דקנה נמי עבדי מההיא דפרק יש נוחלין דאמר רב נחמן אין גובין מן העבדים ואפסיקא הלכתא כוותיה אלמא עבדי כמטלטלי וע' בזה בס' ת"ד סרכ"ה. והרב תורת אמת סי' ק"י כתב דאע"ג שאמרו מטלטלי לפ' דקני כל כלי תשמישי'. בגדי אשתו ובניו אינן בכלל. והרב כנה"ג כתב בשם מהר"א גאליקו ז"ל דמעות בעין אינן בכלל מטלט' והמבי"ט ח"א סימן ק"ה כתב דאין ספרים בכלל מטללין אם אמר כל מטלטלי לפ' ע"ש ומרן כתב ס"ס ע"ו בשם הרשב"א ז"ל דבר פשוט הוא דשטרי חוב אינן בכלל מטלטלי דשטרות לא קרו אינשי מטלטלי:
שסב
מהלך בפ"ק דשבת פלוגתא לת"ק מהלך לאו כעומד דמי ולבן עזאי מהל' כעומד דמי והרמב"ם פ' דמהלך לאו כעומד דמי:
שסג
מותר כתב רש"י בשבועות דף כ"ח ע"ב ד"ה ותני עלה כו' כלל דבר אין בלשון מותר פטור אבל מצאתי להרשב"א בחי' לנדרים על מתני' דנדרי הבאי שפי' בלשון מותר דר"ל פטור יע"ש בדף קמ"ו מהשטה ע"ד שכתב ומותרות דקתני פירושו פטורות כלומר פטור עליה' דמותר ופטור וחייב ואסו' חדא מלתא היא וכדתניא גב' בצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור שפי' הגדל באיסור אסור הגדל בהתר מותר עכ"ל ע"ש:
שסד
מודה במקצת לא מקרי אלא במודה במקצת ממש אבל כופר בכל אלא שמתחייב בקצתו מתוך טענתו לא דייני' ליה כמודה במקצ'. תשו' הרשב"א הביא' מרן סי' ע"ט מחו' ח':
שסה
מלוה על פה מה שכתוב בפנקסו של אדם בכתב ידו שהוא חייב לפ' מקרי מלוה ע"פ ואינו גובה מן היורשים הרשב"א בתשו' סי' ק"ז וע' במהרימ"ט ח"ג סי' קכ"ד האריך בזה:
שסו
מניעה אם משמעות לשון זה מניעה מכל וכל או מניעה כל דהו עיין בתורת אמת סי' ע"ז וע"ח במה שפלפל בלשון הרמב"ם בזה מהריט"ץ ז"ל
שסז
מוחזק שוכר ומשכיר המשכיר מקרי מוחזק כמ"ש בטח ה"מ סי' שט"ו ועיין כמה תשובות נראות מחולקות בזה בתשובות פרח מ"א סי' א' ורבינו הרב כנה"ג ח"מ סי' ק"מ הביא בשם תשובות כ"י למהר"ש יפה ז"ל שכ' דבפלוגתא דרבוותא לא אמרינן קרקע בחזקת בעלי' הראשונים קיימת אלא המחזיק בו מקרי מוחזק וידו על העליונה ומיהו כשהמחלוקת הוא בשכירות בהא אמרי' קרקע בחזקת הבעלים הראשונים עומדת ובנתפס מחדש נסתפק על המשכנתא אם מדמי לה למכר או לשכירות ע"ש בארוכה ובסי' ק"ן כ' בתשו' לחם רב דלא אמרי' קרקע בחזקת בעלי' עומדת אלא לגבי מרא קמא אבל לגבי לוקח שוכר שהוא בתוך הבית מקרי מוחזק והמרדכי ז"ל ס"פ לא יחפור כתב גבי אבל אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים. דבכל ספק דאיכא בין רבים ליחיד הרבים מקרו מוחזקים ועיין בזה במשא מלך דף צ"ג ע"ב. ומלוה שיש לו משכון בעל המשכון מקרי מוחזק כיון דמשכון לחזרה קאי הרי הוא כמוחזר. הרשב"א במיוחסות סי' פ"ד ז"ל כל שאינו טוען בגוף הדבר אלא שי"ל שעבוד עליו כיון דלחזרה עומד הרי הוא כמוחזר ועיין בזה בתשובות פרח. מ"א סימן ק"ג. ונותן נכסיו מעכשיו לאחר מיתה היורש מקרי מוחזק ולא מקבל המתנה. טור
סי' קי"ב ועיין שם בכנה"ג ופרח מ"א סי' קי"ו:
שסח
משפחת האם אינה קרויה משפח' וכתבו התו' פ' יש נוחלין דף קי"ד ד"ה אף (דקנין) קרובי האם יורשים (לפ') היכא דליכא קרובי האב והנכסים (הן) [אין] הפקר וכן כתבו בפ"ק דכתובות דף י"א ד"ה מטבילין:
שסט
משומד שנשתמד בעל כרחו אינו בכלל משומד ולא אמרו אלא כששמדותו היה ברצון. מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' מ"ו וע"ש סי' ס"ו שאם אמר הבנות ירשוני במקום שהי"ל בן שנשתמד לאונסו הבנות לא מקרו ראויו' ליורשו:
שע
מתנה על מנת להחזיר שמיה מתנה בפרק קמא דקדושין וכתב הריב"ש סי' שמ"א דאם אמרו דמתנה ע"מ להחזיר בכולהו קני לבר מאשה היינו באותן דברי' שחייבה תורה ליתן אבל בתנאים שבין אדם לחבירו הולכים אחר לשון ודעת בני אדם דכל שהתנה סתם לתת לו יש לו לתת סתם בלי תנאי ושיור ועיין בזה בכנה"ג י"ד סי' רל"ח מ"ש בזה באורך:
שעא
מתנה עמ"ש בתורה מקרי אף שאינו לבטל בהחלט אלא בצד א'. פרק הזרוע דף קל"ד כהן שמכר בהמה לישראל ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה וכתבו שם התוספות ז"ל ד"ה חוץ דהיינו טעמא משום דהוי כמו מתנה עמ"ש בתורה שהרשותו תורה ליתנה לכל כהן שירצה. וצריך אני להתיישב בתשובות הרא"ש כלל י"א סימן ו' דיבם שנשבע חלה השבועה ע"ש ואמאי לא נימא דהואיל ומן התורה מצי לחלוץ או ליבם והוא נשבע לחלוץ דוקא דליהוי כנשבע
לבטל את המצוה וק"ל ועיין פרח מ"א סימן ו':
שעב
מעשה ידיה לבעלה שאמרו בכלל מעשה ידיה מעשה נכלל מלאכה ופרקמטיא והלואת רבית וכיוצא הרדב"ז סימן ק"ך:
שעג
מיתה בפ' כל הגט דף ל' ע"ב אמרי' מיתה שכיח עשירות לא שכיח ובפ' המגרש דפ"ד ע"א מיתה שכיח גירות ל"ש ובפ' הכותב דף ע"ב מיתה שכיחא מכירה ל"ש ובפ' הישן דכ"ד ע"א מיתה שכיחא בקיעת הנוד ל"ש ואלו בריש מס' יומא אמרינן טומאה שכיחא מיתה ל"ש ובנדרים פ' ואלו פותתין אמרינן עניות שכיחא מיתה ל"ש ועיין במ"ש הרשב"א בחי' לגיטין על ההיא דפ' המגרש ועיין במ"ש מרן בי"ד סי' רכ"ח דף ס"ט ע"ב דשימותו שונאיו בחייו לא שכיח והרמב"ם בפי' המשנה רפ"ק דיומא כתב דמיתה פתע פתאום ל"ש ובספר דברי ריבות סי' שמ"ח כתב דמיתה בזמנה שכיח שלא בזמנה ל"ש ועיין במ"ש מרן בתשו' לא"ה סי' ד' להלכות יבום ועיין להמבי"ט ח"ב סי' ר"ה מהראנ"ח ח"ב סי' ס"ג דרכי נועם חא"ה סי' מ"ב מהרימ"ט ח"א סי' קי"ח ועיין במ"ש הר"ב בא"ז למס' כתובות דף י"א ע"ג לקו' התוס' דליחוש לצנועות ועיין להרב מחנה אפרים ריש ה"ש ועיין במ"ש הרב תורת חסד סי' רע"ט שהם דברים נכונים למבין וישרים למוצאי דעת ועיין בתשו' הרשב"א סי' תשע"ה שכתב דמיתה שכיח ול"ש וכן נר' מההיא דריש פ"ק דכתובו' ולענין גיטין אינו כן דאין אונס בגיטין ועיין בתשו' הרב צבי סי' מ"א: