קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
מענה לשון ח"ב לשון חכמים · אות א
א
אבידה מצינו בלשון חכמים לשון אביד' דלאו אבוד ממש אלא אונס, כמ"ש בב"מ דף מ"ג (ע"א) מאי אבדו שנטבע ספינתו בים דהיינו נאנסו. הרב מורי זקני ז"ל (הליכות אלי מע' א' כלל קמח):
ב
אבידה בפ"ב דמ"ק (יב:) וכלן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. דעת הרמב"ם (בפירוש המשניות שם) בלשון יאבדו ר"ל שב"ד מאבדים אותו ממון ועושים אותו הפקר. וה"ה ז"ל פ"ז מה' י"ט כתב בשם הרמ"ך שהגאונים כ' מניחין אותה לאבוד אבל להפקירה ולאבדה בידים לא קנסו ועיין להרב בעל תי"ט פ"ב דמ"ק שהביא ראיה לדברי הרמב"ם ע"ש:
ג
אבד. כתב הכנה"ג חה"מ סימן מ"א אות י"ט להגהת הטור דיש חילוק בין אבד לנאבד דאבד ר"ל שיש עדים שנאבד מן העולם והיינו נקרע השטר או נשרף. ונאבד ר"ל שנאבד ממנו ולא מן העולם ועפ"י הדקדוק כן הוא האמת שיש חילוק בין אבד לנאבד עכ"ל ושותי' דמר לא ידענא אם שאמת הדבר שיש חילוק עפ"י הדקדוק בין אבד לנאבד והיינו דאבד הוא פועל יוצא ונאבד מדבר על הדבר עצמו וכמ"ש אצלנו בלשון תורה אות אלף בתיבת אבד מ"מ עיקר החי' אף שניתן להאמר כדי לישב דברי הרא"ש דלא להוו סתראי לאו במשמע אבד ונאבד תלוי הדבר ואיפכא מצינו בפ"ק דכתובות דף י"ו מאי אבדה הטמינה ובשבועות דף י"א אמרינן פר ושעיר של יה"כ וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואם איתא להא נאבדו הוה ליה למתני ובפרק מי שהיה טמא תנן חבורה שאבדה פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט והלך ומצא ושחט ולא קתני שנאבדה פסחה והאיכא טובא ועיין למהראנ"ח בדרשותיו פ' קרח דס"ט ע"ג דרפ"ה:
ד
אבל. מצינו בלשון חכמים שפי' לשון הודאה ור"ל אמת. בערובין דף ל' אמרו להם אבל וכן בדף מ"א א"ל אבל ע"ש:
ה
אגב. בלשון חכמים בכל מקום היינו היכא דמקנה לחבירו קרקע ומטלטלי' דנקני' באגב היינו בקרקע של מקנה ולא של קונה דאמר ליה מקנה קני הני מטלטלי אגב קרקע וזהו הבנת לשון אגב. ומצי' חדוש בפרק הזהב דמ"ו דקאמר ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין נקנו ליה מעות להאיך אגב סודר כו' נר' דגם לשון אגב הוא על מה שנותן הקונה דקי"ל כמ"ד בכליו של לוקח דליכא למימר דפריך הש"ס אליבא דלוי דקאמר בכליו של מקנה דלא הוי הלכתא כותיה. ונפקא מינה לשטר מתנה שכתוב בו קנינו מיניה בקנין אגב סודר. ועיין בתשו' בית שלמה סוף סימן מ"ב, וע' בנאמן שמואל ר"ס ק"י לשון השטר בלשון אגב:
ו
אגב כתב הר"ן בפ"ק דקדושין דדוקא לשון אגב שאמרו חכמים מהני למקני מטלטלי אבל אם שינה הלשון ואמר מטלטלי עם מקרקעי לא מהני ועיין במור"ם ח"מ סי' ר"ב דין ב' זו היא שיטת רש"י ז"ל והראב"ד חלוק עליו:
ז
אדם אע"ג דבלשון תורה איש ואשה מקרו אדם כמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם וכן בפ' מדין כתיב שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה וכן מן האדם ומן הבקר וכ"כ עוד כמה פעמים באותה הפ' שכלן על הנשים מיירי דהא הרגו כל זכר וכ"כ שם בפ' ונפש אדם מן הנשים. גם גבי נגעים כתיב אדם כי יהי' בעור בשרו. וכ"כ אדם כי ימות באהל דכלן נשים בכלל ולא אצטריך קרא לרבויינהו וכמו שכתבנו בחלק הקודם בלשון תורה נר' דמ"מ בלשון חכמים לפעמים לשון אדם דוקא הוא בגברי וכההיא דאמרינן בפרק הבע"י לא יבטל אדם מפ"ו אא"כ יש לו בנים. ואמרינן תו התם אע"פ שי"ל לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו כו' דבהא ודאי כינוי אדם הוא דוקא בגברי דאתתא לא מפקדא אפ"ו. ותו איכא סיעתא ממ"ש המבי"ט ח"א סי' של"ט על כל דוכתא שאמרו חכמים דעתו של אדם קרובה אצל בנו דכל מה שתקנו חכמים לבן מטעם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כגון ההיא דמשיא אשה לבנו גדול בבית דקנאו בלתי חזקה וכן המזכה לעובר שלו אף שהוא לדבר שלב"ל קנה וכן ערב לכתובה דלא משתעבד משום דמצוה קעביד דאב לגבי בריה שעבודי משעבד משום דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו היינו דוקא אב אבל דעתה של אם קרובה אצל בנה לא אמרי' ע"ש. אלא דשבתי וראה דהרב ז"ל גופיה תבר לגזיזיה בתשו' ח"ב סי' קל"ז שכתב על לאה שהקנית לבנה חתול א' של אנגליא ועד זמן ג' חדשים נתן הפירות לבתה דהוי דבר שלב"ל כתב ז"ל דאע"ג דלאחר לא משיירא בעין יפה לבתה משיירא בעין יפה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ע"ש והתם באם לבת הוה עובדא והחליט הדבר לדין דקנתה הבת מטעמא דדעתו של אדם קרובה א"ב. גם אגב זה דקדקתי על דבריו עוד שם בזאת התשו' שבח"ב דאמאי לא אמרינן דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו אמרו ולא אצל הבת. והנה מצאנוה סברא הלזאת להרמ"ע מפאנו סי' נ"ח שכתב ז"ל אין דעתו של אדם קרובה אצל אחין ואפי' בן אצל אביו ואפי' אצל בנותיו כמו אצל בניו הזכרים. ויש לישב דבבת אצל האם ואם אצל הבת לא אמרינן הכי דבת רגילה אצל אמה כדאמרינן בכמה דוכתי' דאגידא בה טובא ועיין בתשו' שי למורא סי' מ"ג בפרט זה. עוד מצינו בלשון חכמים שאמרו בכמה מקומות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכתב הרד"ך בבית ט' ח"ו דהיינו דוקא באיש ולא באשה דאתתא לא מפקד' ע"ש באורך וכן כתב בס' לקט הקמח חא"ה דף קפ"ט ע"ג בשם הרדב"ז ז"ל וכן נראה מתשובת הר"ב פ"מ ח"א סי' ב' ושבתי וראה גם לזאת פלוגתא דרבוותא היא וכמ"ש הרב בני חיי אה"ע סי' ל"ח ובס' משנה למלך פ"י מהל' גרושין הי"ח דס"ל דחזקה שאמרו אין אדם עושה בב"ז היינו אחד האיש וא' האשה שהיא גם היא תחת שם כולל דאדם. וכן מורין כל דברי חז"ל במקום שאמרו בלשון אדם שהוא שם כולל לאיש ולאשה כמו אין אדם מקנה דבר שלב"ל אין אדם עושה קנוניא בהקדש לא יקוב אדם שפופרת של ביצה לא יאמר אדם לחברו לשכור פועלים וכיוצא כהנה אספרם מחול ירבון. וההיא דפרק הבע"י שאמרו לא יבטל אדם מפ"ו מצאתי בתשו' הרד"ך בית י"ז ח"ט עלה שם הרב בהסכמה דלטעמא דתלמוד' דקאמר מפ"ו בטיל מאשה לא בטיל כדקאמ' שמואל אע"פ שי"ל לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה כו' ופי' הר"ן בלא אשה משום הרהור אלא נושא אפי' דלאו בת בנים כגון עקר' או קטנה או איילוני' ע"כ א"כ מה"ט נמי אסור לה לאשה לעמוד בלא בעל משום הרהור וכאומרן יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא ורוצה אשה בקב ותפלות כו' ולישנ' דמתני' נמי דייקא דקתני לא יבטל אדם כו' ולא קתני לא יבטל איש כדקאמ' בסיפא איש מצווה בפ"ו כו' והיינו משום הך דיוקא דדייקינן מינה הא יש לו בנים מפ"ו בטיל מאשה לא בטיל דהך דיוקא שייך בכל שם אדם א' האיש וא' האשה ע"ש באורך בתשו' הרמתה:
ח
אדם כי היכי דבלשון תורה כינוי אדם אין עכו"ם קרויין אדם דאמרינן ביבמות דף ס"א ובב"מ דף קי"ד ובכריתות דף ו'. הכי נמי יש לדקדק בל' חכמים מדשנינו פ"ב דבכורים דם מהלכי שתים שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים ופי' הרמב"ם והר"ש ז"ל דם מהלכי שתים היינו דם האדם. ואיכא למידק דאמאי סני ליה לתנא למתני' דם האדם בהדיא וצ"ל דתנא בעי למיתני לישנא דפסיקא דכלול כל מיני אדם לכל הדעו' מה שלא הי' יכול לכלול בכינוי אדם דאין עכו"ם קרויין אדם הרב תי"ט פ"ב דבכורים:
ט
אדם חשוב שאמרו חכמים אצל קדושין. לאו דוקא אדם חשוב השוה לכל אלא אפי' דלאו חשוב אלא לדידה שנהנית שהוא מקבל ממנה מהני והויא מקודשת הר"ב עצמות יוסף (דכ"ג) [דף ה' ע"ב]:
י
אותיות. מצי' בלשון חכמים ור"ל שמות בפ"ה דברכו' גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות, שנ' כי אל דעות ה' ופרש"י בין ב' שמות:
יא
אחוריה. הא דאמרי' בפ"ק דעירובין (יג:) משום דחזיתיה לר"מ מאחוריה ואלו חזיתיה מאפיה כו' פרש"י כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה שלאחריו ע"ש:
יב
אומרים מצי' בלשון חכמים במשנה ומפרש מאי אומרים כופין. ריש פרק ז' דערכין המקדיש את שדהו בזמן שאין היובל נוהג אומרים לו כו' ופריך והתניא כופין ומשני מאי אומרים כופין:
יג
אחרים. דאמרינן בגמ' תופס לב"ח במקו' שחב לאחרים, משמעותו אחרים דוקא ולא לוה או יורש עצמו דלאו אחר הוא, תשו' הר"ם אלשיך סי' ל"ז. ועיין במבי"ט ח"ב קפ"ז, ומהרשד"ם א"ה סי' קס"ב, ותורת אמת סי' ס"ז ומהרש"ך ח"ב (קנ"ט) [קצ"ט]:
יד
אחר בלשון חכמים ותנאי ב"ד יבם נמי אקרי אחר אע"ג דבלשון תורה אין אח בכלל אחר תוס' פ"ק דסוטה דף ה' ד"ה לאחר ולא ליבם כו':
טו
אחריות הבא בלשון חכמים נכסים שיש להן אחריו' לשון אחריות הוא מלשון הכתוב ואחריתך תאכל באש שתרגומו ושפר ארעך תתוקד בנורא ועל כן קראו לקרקעות נכסים שי"ל אחריות כ"כ הערוך ז"ל. וראיתי להרשב"ץ בפי' הכתובה שכתב ז"ל לשון אחריות לחז"ל הוא מלשון אחר ר"ל דבעל חוב יוכל לרדוף אחריהם ולטרוף אותם מהלוקח ע"כ. ובס' התשבי כתב ואנו פותרים אותו בלשון שעבוד ובס' צמח דוד כתב שעבוד לקיים הנמכר:
טז
אין אלו אלא דברי נביאות. כתבו התוס' בב"ב בפ' השותפין דף י"ב דלא לשבח קאמ' אלא שאומר דבר בלא טעם ועיין בעירובין פ"ה דף ס' ע"ב שכתבו רש"י והתוס' דהוי לשבח אלא דכי קאמרי עשו דבריהם כדברי נביאו' לא הוי לשבח ע"ש:
יז
אין רוח חכמים נוחה הימנו. כתב הרשב"א ז"ל בשיטתו לקדושין דף י"ז שיש חילוק בין כשאומר אין רוח חכמי' נוחה הימנו לכשאומ' רוח חכמים אין נוחה הימנו דכשאומר הכי ר"ל אינו לא רע ולא טוב אבל כשאומ' בתחל' אין רוח חכמים נ"ה הוא רע גמור, וע' במהראנ"ח ח"א סי' קי"ח שכתב שיש בל' הזה איסור' נמי ויש לב"ד למנוע הדבר ההוא ולקרותו עבריינא ע"ש:
יח
אין צריך. כתב הפ"ח הל' פסח סי' תמ"ה סעיף א' דלישנא דאין צריך משמע נמי איסורא:
יט
אין צריך. כתבו התוס' בריש פ"ק דחולין דף ג' ד"ה אין השומר צריך כו' דבלשון חכמים אות ביה ב' פי' דמשמע אין צריך לעשות כן לכתחלה או משמע אין צריך בדיעבד ע"ש באורך ועיין במ"ש הרא"ש ז"ל בהל' אבל דף ט' עלה דתניא בברייתא אפרקסותו אינה מעכבת. ז"ל מדלא קאמ' אינה צריכ' קריעה מכלל דלכתחל' צריך קריעה וכן דעת הראב"ד ז"ל. ובנזיר דף מ"ו ע"ב תניא נזיר ממורט בש"א אינו צריך להעבי' תער על ראשו ומפרש התם רבינא מאי אינו צריך אין לו תקנה כיון דלא מצינן לקיומיה ביה מצות גילוח ע"כ. וביבמו' פרק מצות חליצה אמרי' יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכ' לרוק פעם אחרת וכתב הרב הנמקי ז"ל דלישנא דאינה צריכה לאו דוקא אלא אפי' בעיא לחזור ולרוק לא שבקינן לה כדאמרינן דנפיק חורבה מינה דאי אמרת תהדר תרוק אמרי רקיקה קמייתא ליה בה ממשא ואתו למשרי חלוצה לאחין ע"ש:
כ
אין מחזיקין דם בבני מעיים. דקדק הרמב"ן ז"ל מלשון זה דאין מחזיקי' מדלא אמר אין דם בבני מעיים שמע מינה שאם רואין אותם אדומות צריך מליחה כשאר בשר אלא דמן הסתם אין מחזיקי' דם:
כא
אין לו שיעור בפ"ק דביצה דף י"ו תבשיל זה דערוב אין לו שיעור מאי לאו אין לו שיעור כלל לא אין לו שיעו' למעלה אבל יש לו שיעו' למטה בכזית ועיין בפ"ק דחגיגה עלה דמתניתין דאלו דברים שאין להם שיעור דף ז':
כב
אין אע"ג דבלשון תורה לשון אין לאו דוקא כמ"ש התוספות בפ"ק דשבת דף ד' עלה דארבע מתו בעטיו של נחש דאע"ג דכתיב אין צדיק בארץ ההוא ברוב בני אדם קאמר. יש לדקדק מדברי התוס' עצמם דבלשון חכמים לשון אין דוק' מדכתבו בפ"ק דברכו' עלה דאמ' אין אדם זוכה לב' שולחנות דלא גרסי' אין אדם דהא איכא כמה צדיקים דזכו אלא ה"ג לא כל אדם זוכה לב' שולחנות ע"כ מדהוצרכו להגיה לא כל אדם משמע דס"ל דבלשון חכמים לשון אין דוקא הוא וכן משמע בתוס' בנדה דס"ח ע"א ד"ה וכי תימא כו' על מה שאמרו אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים ע"ש:
כג
אי אפש' דאמרינן בגמרא א"א לג' לוגין שלא יהיו במקום א' דאומ' א"א אע"ג דהוי ספק אלא שהוא רחוק וכן בפ"ק דנר' מתעטף בטליתו כו' ואם א"א לו שלא יגע ספקו עמא כו' והא ודאי ס' הוא שאם ודאי א"א לו שלא נגע אין זה ספק וכ"כ התוס' בפ"ק דנדה וכיוצא בר"פ התנוקת בידוע שחיתה המכה שפירושו בידוע שיש לתלות שחיתה המכה כ"כ מהרי"ק בשם הרמב"ן שכתב כן פ"ד דמכות:
כד
אינו בלשון חכמים שאינו שולל במוחלט אלא שאינו מפורש כמ"ש, התוס' פ"ק דקדושין דעבי' ק"ו ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל כו' ופי' התוספות אינו נגאל באלה שאינו מפורש בקרא בהדיא וה"נ אמרי' בפ' הפועלים ומה אדם שאינו אוכל בתלוש כו' אעפ"י דבאמת הוא שאוכל אף בתלוש וע"כ פירושו שאינו אוכל בתלוש דלא כתיב בקרא בהדי' ע"ש
כה
אינו מעכב דעת הרא"ש בהלכות אבל ד"ט עלה דאמרינן במ"ק ואפרקסותו אינה מעכבת כתב ז"ל מדלא קאמר אינו צריך קריעה מכלל דלכתחלה צריך לקורע' וכן דעת הראב"ד אבל הרמב"ן בתורת האדם דף ח"י כתב דלשון אינה מעכבת היינו אפי' לכתחל' א"צ לקורע' מדלא קאמר ואם לא קרע אפרקסותו לא עכב ע"כ ובתשו' הר"ב פרח מ"א בסי' צ"ט אקהי ביה אקהתא מההיא דפרק התכלת דאמרי' התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת תפלה של יד אינה מעכבת של ראש דבכלן פירושן שאם נתן ד' לבן ולא הטיל חוט תכלת כמצותו בדיעב' יצא אלא דיש לישב דעת הרמב"ן דשניא ההיא דכתיב פתיל תכלת ומש"ה דוקא בדיעבד אינה מעכבת אבל הכא לא אתא לאשמועינן אלא לענין האפרקסות עצמו אי צריך קריע' או לא ואמר דאע"ג דעל אביו ואמו בעי קריעה בכל הבגדים מ"מ האפרקסות אינה מעכבת משמע שאין צורך לקרוע דמעיקרא לא אשמועי' שום קרא על ענין האפרקס אם הוא בכלל לבוש או לא וכשאמ' אינה מעכבת משמע דאין דין קריעה עליו וכדמשמע מההיא ברייתא דמייתי מאבל רבתי כי היא עיקר הראיה:
כו
אינו כלום כתב ה"ה ז"ל פ"ג מהלכות יבום וחליצה הלכה כ"ב על מה שכתב הרמב"ם ז"ל יבמה שאכלה שום ודברים שמרבים את הרוק והיה הרוק זב מפיה אינו כלום כו' כתב ה"ה ופי' אינו כלום שלא עשתה רקיק' כדין תור' אבל בדיעב' אפי' בלא רקיקה כלל חליצתה כשרה ע"כ מהריק"א:
כז
אינו לוקה בפ' שבועת העדות דף ל"ז אמר עלה דברייתא דקתני אם אמר בנזי' טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוק' ומפרש מאי אינו לוק' דאינו נפטר במלקות הרמ"ז:
כח
איני יודע בפ' האיש מקדש דף נ"א בסו' דקדושין שאין מסורין לביאה מחלק הש"ס בין לשון איני יודע ללשון אין ידוע ז"ל כשהוכרו ולבסוף נתערבו דייקא נמי דקתני איני יודע ולא קתני אין ידוע דאיני יודע משמע דהשתא הוא דלא ידע ומעיקרא ידע ובפ' שני נזירים דף ז"ן אמרי' אמר רבא בר הונא באומ' ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אמר ר' אשי דייקא נמי דקתני ואיני יודע איזה מכם וכתבו התוס' ז"ל איני יודע משמע שלא נודע לו מעולם משום דלא היה עמהם והן עתה נדפס' שיטה על מס' קדושין לגאונים ז"ל ושם דל"ב ע"ד ראיתי עמדו על חקירה זו וע"ש באורך דבריהם חזקי' כראי מוצק:
כט
אינה משנה, דאמרי' בכמה דוכתי' ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כתב הרב תי"ט בחולין פ' כל הבשר משנה א' ובנדה פ"ד מ"ד דיש מפרשים הכונה שאם ב"ש מקילין וב"ה מחמירין ואינ' מסתם משניות הנז' בעדיות אינה משנה ר"ל צריך לשבש המשנה ולגרוס בהפך עכ"ל אמנם נמצאו סוגיאות דא"א לפרש פי' היש מפרשים וצריך לפרש דברי' כפשטן ב"ש במקום ב"ה אינה משנ' ר"ל דדברי ב"ש בטלים לגמרי כאלו לא נז' וגרע משא' פלוגתא דתנאי משום דב"ה רובא בצירוף הסכמת הב"ק כמ"ש התוספות בתנורו ש"ע צא ולמד סוגיא דברכות דל"ו ע"ב ופ"ק דביצ' די"א ופ"ק דיבמות ד"ט ע"א ומדברי רש"י בשבת דף קל"ה ע"א ומדברי התוס' ערובי' דע"ב ע"ב וחגיגה דף ו' וכב' עמד על זה הרב חוות יאי' סי' צ"ד ע"ש ועיין בפ' האשה שנפלו על מ"ש זו אינה משנה פרש"י אינה משנה לא נשנה משנה זו בבית המדרש של חכמים ולא סמכינן עלה כ"כ:
ל
איכא דאמרי כתבו התוס' פ"ק דביצה די"ג ד"ה איכא דאמרי ז"ל הקשה הר"ש מקוצי דבכל הש"ס לא מצינו איכא דאמרי כה"ג שהוא להפך מן הראשון דודאי מצינו בשא' מקומות לישנא קמא דברי הכל ואיכא דאמרי בהא פליגי אבל כה"ג לא דכל הפחות הול"ל דבקטני' מחלוקת אבל בשבולין כ"ע מודו ותירץ לקיים הכלל ע"ש מהרי"ק ז"ל:
לא
איבעית אימא היכא דאמ' בש"ס תרי אבע"א כמחלוק' הראשוני' בלשון איכא דאמרי כך מחלוקת בלשון אבע"א תשובת חוות יאי' סי' צ"ד ושם כ' בלשון איכא דמתני לה ואיכא דמתני לה בשם הרא"ש בר"ה דף נ"ט ע"ג שכתב דלשון איכא דמתני לה ואיכא דמתני לה לא דמי לתרי לישני דעלמא ובלשון אמרי לה ואמרי לה מתבאר מסוגיא דפסחים דף ק"א ע"א דלא דמי לתרי לישני דעלמא דהא מסיק התם השתא דאיתמר הכי ואיתמ' הכי אידי ואידי בעי הסבה ע"ש:
לב
איפוך בלשון הש"ס היכא דפריך אתרי דפליגי הא
איפכא שמעי' להו ומשני איפוך ולא מסיימי' מינייהו מפכינן סתמא דמילתא דבתרייתא מפכינן דמאן דמתרץ מתכוין להעמיד דבריו כ"כ הר"ן פ"ב דגיטין מהרי"ק ועיין ביבין שמועה דצ"ח ריש ע"ב:
לג
איתיבי' כתב מרן ז"ל שלשון איתביה ומיתבי לשון תשו' הם ומשמעות לשון תשובה הוא בב' פנים הא' הוא לשון קושיא כדאמרי' ב' תשובות בדב' והב' לשון תשובה ממש שמשיב לשואל לפשוט שאלתו או שמשיב לבעל המאמ' לסייעו ומזה הטעם מצי' לשון מיתיבי שהוא כמו ת"ש לפשוט בעיא בפ"ק דנדרי' די"ב מיתבי איזהו איסר כו' ולשון איתביה שהוא בא לסיוע בפ"ב דערובין דף כ"ו עלה דההוא בוסתנא דהוה בי ר"ג:
לד
איני כתב מרן ז"ל דיש מפרשים ביאו' לשון איני דמקש' תלמודא דר"ל איני מסכים בכך משום דהא אמר ר' כו' ויש מפרשים ביאור מלה זו שהוא לשון אין שהוא ענין כן בלשון הש"ס כלומר כן הוא ולפי זה האלף בחיריק:
לה
אכל בכתובות פ' אעפ"י דף ס"ה במתני' ואוכלת עמו מפרש תלמודא מאי אוכלת משמש' כמד"א אכלה ומחתה פיה:
לו
אומר כתב הר"ן ז"ל בסוף פ"ק דנדרי' באומ' יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא אומר אלא נעשה כאומר אמרינן מ"ש:
לז
אלתר בריש פ"ק דנדרים ד"ג ע"ב אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא מיר דמן ההיא שעתא הו"ל נזיר מידי דהוה אאומר לאשתו ה"ז גיטך שעה א' קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא אמרינן כל שעתא ושעתא דילמא מיית ה"נ לאלתר הוה נזיר ופי' רש"י ז"ל לאלתר באותה שעה כל אלתר דגרסי' היינו ר"ל על אחר באותו מקום וכן מפרש הירושלמי ע"כ. ובתשו' הריב"ש סימן ש"פ כתב ז"ל ומה שהוכיח כ"ת ממ"ש בעובדא דב' ת"ח דקאמר ואסיקנהו וחזתינהו לאלתר אינה ראיה כ"כ שהרי מצינו לאלתר שיש לו שיעור גדול ולא אביא עד על זה ההיא דתנן בפ' כל הגט ומצאו לאלתר כשר ונחלקו דתנאים בברייתא איזהו לאלתר שהיה אפשר לדחות דהתם הוא בדברי התנאים אבל האמוראים דרכם לפרש ולא לסתום ועוד דהתם איפסיקא הלכתא שלא עבר אדם שם והוא שיעור מועט וגם לא מההיא דאמר רבא פ' ח"ה גבי הגודרות אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה אחר ג' שנים כו' הנה שכל פחות מג' שנים בכלל לאלת' דהתם לפי שב' מיני חזקות הן חזקה לאלתר דהיינו במטלטלין וחזקת ג' שנים בקרקעות קאמר הכי שהגודרות אין להם דין מטלטלין אלא דין קרקעות וחזקתן ג' אבל אפי' בדברי האמוראים נמצא לשון זה בפ' המביא תניין גבי נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ר"ש מכשי' ואמר רשב"ל בגמרא לא הכשיר ר"ש אלא לאלת' אבל מכאן ועד עשרה ימים לא נראה שבלשון האמוראים לאלת' סובל שיהא זמן גדול פחות מי' ימים אלא דהכא כיון שלא נזכ' לו שיעור יש לנו לתופסו בשיעו' המועט שנוכל וכיון שנזכר במקום אחר וחזיוה בשעתיה נראה שהשיעו' הוא שיעו' שעה א' כיון שאין לשון לאלת' סות' זה ע"כ ותמהני שלא זכר ש"ר ההיא דריש פ"ק דנדרים הנז' שהוא לשון לאלת' בדברי האמורא ובמועד קטן דף כ"ג אמרי' מתה אשתו אם אין לו בנים מותר לישא אשה לאלתר משום פ"ו משמע דלאלת' הוא לאח' ז' דהא האבל כל ז' אסו' בתשמיש ועיין בתוס' ביבמות דף קי"א ע"ב ד"ה טענת בתולים ועיין מ"ש ה"ה ז"ל בה' שבת פ"ח לענין בורר דכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד מקרי לאלת'. והר"ב כנה"ג ז"ל הביא עוד בשם מהר"ם אלשק' ז"ל שכתב סי' נ"ו דאע"ג דבלשון דלאלת' מצינו שפירושו אפי' אחר כמה ימים מ"מ כשאומ' תלמודא לשעתו אינו אלא שעה א' ע"כ:
לח
אלא כתבו הראשונים ז"ל דמלה זו מורכב מב' תיבות א"ל ל"א והוא מלשון בארצות האל כלומר אלה הדברים שקדמו לא כן הן וכן לשון אלמא הוא מלה מורכבת והיא כמו על מה בחילוף אל"ף בעי"ן באותיות אחה"ע. וכיוצא בזה יש בתלמוד מלות מורכבות משני תיבות דיעבד מורכב משני תיבות דאי עבד הניחא ב' תיבות הא ניחא וליטעמיך שהיא ולי טעמיך כלו' הטעם שלך שאתה מתרץ מה שאני מקשה לך זה הטעם הוא לי ג"כ ומתרץ מה שאתה מקשה אותי ולי טעמיך, אפי' מורכב מב' תיבות אף אילו. כיצד מלה מורכבת כלו' באיזה צד עיין ריש פ' הזהב ובריש פ' כיצד מברכים כ"ש מורכב ור"ל כל שבכאן כלו' כל החומרות או הקולות והן גורמו' שכן יהי הדין. לאיי מלה מורכבת מב' תיבות ל"א י"י כלו' לא בני די"ו בלשון יון בני. זה דעת הערוך אבל רש"י פי' לאיי מופנה באמת מופנה הוא. אשתקד מלה מורכבת מב' תיבות שתא קדמיתא. נוטריקון מלה מורכבת פי' נוטראו' קונה תיבה. גימטרייא מלה מורכבת ר"ל ג"י מטו"רייא שהמלות הן כמו הרים והיוצא מהם בחשבון הוא כמו ג"י לטוריי"א ע"כ:
לט
אלא בריש פ' המגרש אמתני' דהרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני מספקא ליה לתלמודא אלא חוץ הוא או ע"מ הוא וכתבו התוס' הא דלא פשיט ממתני' דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה משום דאותו אלא פירושו רק או אבל וכונתם רצויה דלשון אלא שפירושו חוץ לא שייך אלא היכא דכבר קאמר הדין ובתר הכי קאמר חוץ מזו והיא גזרתו אבל אלא שיהי' פירושו אבל או רק לא שייך אלא היכא דצריך לפרש גזרתו דלשונו מורה על הפי' שרוצה לפרש בו כההיא דזבחים דתני אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ומש"ה בההיא דמייתי תלמודא מנגעים דתני כל הבתים מטמאים בנגעים אלא של נכרים פשיט שפיר דלשון חוץ הוא דודאי לשון רק ואבל לא שייך ביה כיון שהוא הגזירה שיש בו ולא יותר אכן ק' בעיני מה לך אצל נגעים ואמאי לא פשיט ממתני' דפ' במה מדליקין כן היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן דע"כ אלא חוץ הוא הואיל ואין בו שום גזירה אלא הוא ופירוש מלת אלא מלה יונית היא כמו כי אם או רק או אך ר' אלי' המדקדק ועיין מ"ש בסעיף הקודם.
מ
אמורים נקראים כן על שם שהם מורים ואדונים על כל האברים ועולין ע"ג המזבח לחלק אדון העולם והאל"ף היא נוספת כאלף אמרכל הרב משנה למלך פ"א מהל' מעה"ק בשם הערוך בערך מ"ר. והוא ז"ל כתב דלשון אמורים הוא מגזרת לשון את ה' האמרת היום יתאמרו כל פועלי און וכן אמרכל אמ"ר כ"ל:
מא
אמן בפ' שבועת העדות אמן בו שבוע' קבלת דברים וכתבו רש"י והר"ן ז"ל בו שבועה העונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה מפיו בו קבלת דברים אם אמר לחבירו ע"מ שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים תנאו ובדברים רבה ריש פ' תבא א"ר יאודה בר סימא אמן הזה יש בו ג' אספליאות שבועה וקבלה ואמנה ע"ש:
מב
אמצע כתב מהרי"ק בכללי הגמ' דבגמ' דנזיר קורא לאמצעי אחרון ע"ש וכתב מוהרימ"ט בחא"ה סי' ח' דלשון אמצע אינו נקודת האמצעי אלא לאפוקי הקצוות וחיליה ממה ששנינו בפ' ב' שעירים הזה על טהרו של מזבח וכתב הרמב"ם בפי' המשנה על טהרו באמצעו ע"כ ובה' עיוה"כ כתב ז"ל הזה בצד הדרום מקום ששלמו מתנות קרנותיו ופי' מהר"י קורקוס ז"ל באמצע לאו דוקא אלא דלאו בקרנותיו ממש הוא ונראה לי דבאמצע לפנים מן הזר קאמר שאם הזה על זר המזבח לא יצא מ"ט דדרשינן על השלחן הטהור שיטהרנו מן הגחלים ומן הדשן וממילא שמעינן דבמקום שמניחים הגחלים להקטרה קאמ' דהיינו באמצע מן הזר ולפנים למדנו דלשון אמצע אינו נקודת האמצעי אלא לאפוקי הקצוות ודן הרב ז"ל מזה שאין להקפיד שלא לומר בגט הניתן על תנאי אם לא אבא בתוך זמן פלוני יהא גט אף אם נאמר דלשון תוך באמצע קאמ' עש"ב:
מג
אמרו בריש כריתות אמרו לו אכלת חלב ומפרש תלמודא דלאו דוקא אמרו ב' עדים אלא אמרו אפי' עד א' ומייתי ראיה ממתני' דאמרו לה מת בעליך דסגי בעד א' הרמ"ז:
מד
אנדרויגינוס מצאתי כתוב בשם הר"ם דלוזנא ז"ל דמלה זו לשון יוני הוא והיא מלה מורכבת מן א"נ דר"א שפירושו איש ומן גינו"ס שפירושו אשה כלו' שיש לו זכרות ונקבות וכיוצא בזה כתב בלשון אנדרולומוסיא שהיא מלה יונית מורכבת מן אנדר"א ומן לומוסי"א ופי' הכרתות האנשים כלל' מגיפה כוללת רבים וטובים עכ"מ ועיין להרב מ"א בא"ח סי' תקפ"ט סק"ב שכ' משם הרי"ף דאנדרוגינוס פעמים שהוא זכר ופעמים שהוא נקבה ולא ידעתי היכן כ"כ הרי"ף והדברים תמוהים דאמת נכון הדבר נמצא כתוב דארנבת הוא כן אבל במין האנושי אנדרוגינוס המוזכ' בכל מקום הוא שיש לו זכרות ונקבות שניהם גם יחד וכבר הושג המ"א בזה מהאחרונים וכן ראיתי בס' תשבי שכ' דאנדר' הוא איש וגינוש אשה מל' יון:
מה
אסיר כתב הר"ב כנה"ג ח"מ סי' שנ"ט בשם הרב אליעז' בן שושן ז"ל דיש לדקדק במקום שכותב הרמב"ם בלשון איסו' דאיסורא איכא לאו ליכא מדכתב לישנא דאיסו' והר"ב כנה"ג ז"ל הרבה להשיב עליו והעלה דאין הדב' כן כי למוד הוא הרב ז"ל בכך לומ' אסו' אפי' על דבר שלוקה מן התורה וכ"ש במקום שעוב' על לאו ואינו לוקה כמ"ש בפ"ב מה' סנהדרין אסו' לחוס על הרודף כו' ובפ"א מה' חמץ כתב אסו' לאכול חמץ בי"ד משש ולמעלה. ובפ"ט מה' מ"א כתב בשר בחלב אסו' לבשלו. ובפ"ג דע"ז כתב אסור לעשות צורה לגוי ובפ"ה שם כתב אסור לאהוב המסית ובפ' כ"א מהל' סנהדרין כתב אסור לדיין לשמוע א' מבעלי הדין כו' ובכל אלה מוזהר עליהם בנאו ויש מהן שלוקה עליהן כמבואר במקומות הנז' ואעפ"כ כתב לישנא דאסור. וכתב עוד שם שלדעת מרן הכ"מ ז"ל כל היכא דכותב הרמב"ם אסו' לבד ואינו כותב אסו' לעשות כן דין תורה או וכל העושה כן עובר בלאו כמ"ש בכל המקומות הנז' אין איסורו איסו' תורה רק מד"ס:
מו
אסיר בר"פ יוה"כ דף ע"ד אמתני' דיוה"כ אסור באכילה. פריך אסור ענוש כרת הוא ומשני לא נצרכא אלא לחצי שיעו' ומסיק התם דכל היכא דענוש כרת לא תני אסור אסור הרמ"ז ז"ל:
מז
אסור כתבו התוס' ז"ל בריש פ"ק דביצה עלה דמתני' דביצה שנולדה בי"ט ב"ש אומר תאכל ובה"א לא תאכל ז"ל וא"ת ואמאי לא תני אוסרין ומתירין וכ"ת אוסרין משמע לעולם זה אינו דאמרינן לקמן אפרוח שנולד בי"ע אסור והיינו ביומו ועוד אמרינן מותר שמן שבנר ר"י אוסר והיינו דוקא ביומו ש"מ דמצינו לשון אסור ליום א' ולא לעולם ע"ש:
מח
אסור כתבו התו' במס' ע"ז דס"ב ד"ה והתנן כו' דל' אסו' משמע דאסור לכל העולם ולאו באדם א' וכן לשון אסור לאו דוקא לכתחילה אלא אפי' בדיעבד משמע הרמ"ז ז"ל ועיין בפסחים דל"ד ע"א ואסורים מלאכול כו' ומפרש מאי אסורים אסורים לזרים. ואפשר שהתוס' לא שללו אלא שאין במשמע אסור באדם א' אבל ברבים אף שאינו שוה האיסור בכל שייך למתני שפיר אסו'. ושם כתבו התוס' בפ"ק דע"ז ד"ה מנין דלשון אסו' כי קתני בב"נ הוי איסור וחייבים עליו מיתה דאזהרתן זו היא מיתתן:
מט
אסור כתב הרמב"ן בס"ה מל"ת סי' שנ"ג דלשון הש"ס כשאומר לא אסרה תורה ירצה בו שאינו אסור כלל כאומרם בר"ה דכ"ד לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי אהדדי וכן בב"מ דף ס"ט כל כי האי רביתא לא אסרה תורה אלא רבית הבאה ממלוה ללוה וכן הוא בפרק קמא דשבת דף י"ג אמרי' לא אסרה תורה אלא קריבה של ג"ע ע"כ:
נ
אסור בדבריהם ז"ל הוא לחייבו נדוי מדאמרי' בפ"ח שרצים עלה דהמקשה עצמו לדעת יהא בנדוי ופריך ולימא אסו' וכתבו התוס' בשר"ת ז"ל דלאו למימרא שיהא בנדוי מאליו אלא שמנדין אותו והיינו דפרכי' ולימא אסור כלו' ובהכי משמע שראוי לנדותו שכך היא המדה לכל האסורים שהעובר עליהם ראוי לנדותו. דברי הר"ן ז"ל בפ' הנז' ועיין בתשו' הרד"ך ז"ל בית כ"ב ח"ה האריך בפרט הלז:
נא
אסור כ' הר"ן ז"ל סוף פ"ק דע"ז עלה דאסו' לעשות שותפות עם העכו"ם ז"ל אסו' אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא ממדת חסידות אסור ומשום דלא מתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לי דלא עבדית שותפות עם העכו"ם ע"ש. ועיין בתוס' סנהדרין דס"ג ד"ה אסו' וכן בריש פ"ק דבכורות כתבו בזה:
נב
אסר מ"ש חכמים חכם שאסר לשון שאסר משמע שאסר בפי' לא חכם שלא רצה להורות ולהתיר כ"כ הרלב"ח סי' ק"ב:
נג
אף כתבו התוס' פ"ק דקדושין דט"ל ד"ה תני חדש ז"ל וא"ת ואמאי צריך להגיה אף לימא דקאי אכלאים ואומ' ר"י דכיון דכלאים דרבנן וחדש דאוריי' אין שייך למתני אף אכלאים ע"כ:
נד
אפילו כתב הרא"ש בריש הלכות ציצית בשם ר"ת שבמקום שהיל"ל אפי' ואמ' ואפי' מרבה ב' מילי והביא ראי' לדבר מהרי"ק בסוף כללי הגמ' ועיין בסוגיא דקדושין דף ע"ז ע"ב אמתני' דהאומ' זה בני ממזר אינו נאמן ואפי' שניהם מודים. ובעי התם מאי ואפי' ומשני לא מבעיא איהו דלא קי"ל אלא אפי' איהי דקים לה לא מהימנא ולא מבעיא היכא דאית ליה חזקה דלא מהימני אלא אפי' עובר נמי דלית ליה חזקה דכשרות לא מהימנא ע"כ:
נה
אפילו כתב הרמב"ן בפ' א"ט אבל מגבה אפי' כטרפ' דאסא טריפה יש לפרש וה"ה לפחות מכך מדקאמ' אפי' אלא אורחא דמילתא והר"מ במז"ל הכשיר בפחות מכן והכי מסתב' מדאמרינן בפ' מי שמת אפי' אכל כדי דינר דוקא דינר אבל פחות מדינר לא מהו דתימא ה"ה אפי' פחות מדינר כו' ובברכות אמרי' אפי' מיל מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוז' מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חז"ל בכיוצא בזה אע"ג דקתני עלייהו אפי' דוקא כשיעורא הא פחות מכאן אין במשמע עכ"ל מהרי"ק ז"ל דק"ז ובדף ק' רע"ב:
נו
אפילו כתב בתשו' הלק"ט ח"ב סי' ק"א וז"ל ואודיעך עוד מה שקבלתי חילוק בין אפי' לאף. והוא כי אף אמרינן כשהחלוקה הראשונ' או האומ' הראשון הוא בהדיא אז אמרי' על הב' אף זו כראשון וכן אף פלוני כפלוני. אמנם אפי' לא אמר אלא כשהב' החלוקות מחודשות חלוקת הלא מבעיא וחלוקת האפילו ובתרוייהו אתא לאשמועינן מה דלא הוה שמעינן עד השתא דאי חלוקת הלא מבעיא היא בהדיא לא הול"ל אפי' אלא אף כלומ' אף זו כזו שהיא בהדיא אלא ודאי מדקאמ' אפי' ש"מ דבר מההיא דהיא בהדיא אתא לאשמועינן תרתי היינו הל"מ והאפילו. וראיה לזה מדברי מרן הב"י ז"ל בא"ח דשע"ט סוף ע"א שכתב ז"ל כתב רב שר שלום ט"ב שחל בשבת ונדחה ליום א' או שחל בא' בשבת שפיר דמי למיכל בשרא ולמשתי יינא אבל אין אנו רגילין כך אפי' בשבת אין אנו אוכלים בשר ושותים יין בסעודת המפסקת. ולישנא דאפילו דנקט הכי קאמר לא מבעיא בשחל באחד בשבת דהשתא התענית קבוע בזמנו וחמיר טובא אלא אפי' כשחל בשבת ונדח' ליום א' דלא חמיר כולי, האי דביום שבת שהוא זמנו לא חל כלל אפי' הכי אין אנו אוכלים כו'. ואפשר דהאי ואפי' אינו מדוייק והוי כאילו כתב ואף בשבת אין אנו אוכלים כו' ע"כ. הרי דבתירוצא קמא הלא מיבעיא והאפילו הם מחודשים ובתי' בתרא משום דלא ניחא תי' קמא למימר דחמיר כשחל בא' בשבת טפי מכשחל בשבת ונדחה קאמ' דאפי' אינו מדוייק והוי כאלו כתב ואף ואחתינהו לכשחל ביום א' וכשחל בשבת ונדחה בחדא מחתא וקאמ' דכשחל סעוד' המפסקת או משום יומיה או משום דחיה אף אלו דינם כמו בחול הרי דמשום דקאי לכשחל בחול דהוא מלתא דפשיטא קא עקר ליה מלישנא דאפי' ואוקי לה בלישנא דאף עכ"ל ולע"ד כן יש להוכיח מתלמוד ערוך בריש פ"ק דגיטין דתנן המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ רג"א אף המביא מן הרקם כו' ר"א אומ' אפי' מכפר לודים ללוד רשבג"א אפי' מהגמונייא להגמוניי' הרי דר"ג תני אף המביא מן הרקם משום דממד"ה פשוט אמנם ר"א ורשב"ג תנו בלשון אפי' משום דלא מבעיא מן הרקם והלא מבעיא דמכפר לודים הוו רבותא נמי. אלא דצריך להתישב בההיא דקדושין דתני האומר זה בני ממזר אינו נאמן ואפי' שניהם מודים כו' דחלוקת הל"מ פשיטא ופשיטא דאיהו לא קים לוה ותו דאיכ' חזקה דכשרות. ועוד עיין ביומא דף מ"ו דקאמ' התם אברי עולה שנתותרו עושה להם מערכה וסודרן ואפי' בשבת ועיין בפרק האומר דגיטין דף ס"ג במתני' דאפי' הם הראשוני' והם האחרוני' ומה שכתב הרשב"א שם בשם הרמב"ן דאשכחן דקאמ' אפי' ואינו לרבותא ע"ש.
נז
אעפ"י ואע"ג שניהם דבר א' דאע"פ ר"ל דב' שהוא שגור בפי הכל וכן לשון אע"ג ר"ל דבר שנראה לכל וגב הוא לשון חוץ כמו כלי חרס אין מטמ' מגביו והכונה הענין מבואר בנגלה כ"כ כת הקודמין ז"ל. וכתב הר"ב כ"מ ז"ל בפ"א מהלכות רוצח דלשון אע"פ הוא כלשון אפי' דיש לו לא מבעיא ע"ש:
נח
אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר כתב רבינו יונה ז"ל ריש פ"ק דברכות דמשום שאינו מוכיח לגמרי אמר אין ראיה לדבר. והר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים וכ"כ רש"י שם דמש"ה אמר אע"פ שאין ראיה לדבר משום דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן ע"ש. וכתב מהרי"ק ז"ל בסוף כללי הגמ' בשם המפרשים ז"ל דאשכחן במשנה ששונ' התנא לשון אע"פ במקום שהי"ל לשנות הואיל בפי"ו דכלים החמת שיעורו כב' פקעיו' של שתי אם אינה מקבלת של שתי אע"פ שמקבלת של ערב טמאה כו' וכיוצא במשנה הנז' בבית הקערות ובית הרעי דע"כ לפרש דלשון אעפ"י טעמא הוא כלומ' הואיל ומקבל כו' ע"כ:
נט
אפשר כתב בתשו' הר"ב פרח מ"א סימן ק"ו שכשכותבין הראשונים ז"ל בדבריהם אפש' אין לחוש ולומ' שמא ספוקי מספ"ל דהא אשכחן ליה להרא"ש ז"ל בפ' השולח שכתב גבי נדר ע"ד רבים דהבעל יכול להפר אפי' נדר שהודר ברבים דעל דעת בעלה היא נודרת ואפש' אפי' אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה הבעל רשות לדור עד"ר אינו מועיל כיון דסתם אשה ע"ד בעלה היא נודרת ע"כ. ופסקו הטור באה"ע ס"ס צ"ו בפשיטות שכתב ז"ל ואפי' נתן לה הבעל רשות שתדור ע"ד רבים ע"כ וכ"כ בפסקי הרא"ש. ודכוותא איכא טובא דכותבי' ואפש' אינו משום שמסתפ' בדב' אלא דרך ענו' כותבי' כן ע"כ. ועיין בתשובות הרא"ש סוף כלל נ"ו בדין אשה שנתנה לבעלה חצי הנדוניא שהיה ליורשים לירש בכח תקנו טלטול' כו' וכ' בסוף דבריו ז"ל שאם היתה האשה יכולה להפקיע התקנה וליתן כל הנכסים לאחר מותה אפש' שזה היה כנגד התקנה ע"כ ולשון אפש' הוא משולל ההבנה שכבר פסק שם בהדיא בריש הכלל הנז' שאינה יכולה להפקיע התקנה ע"ש:
ס
אי אפשר. כתב בתשו' הרלב"ח סימן קי"ב ז"ל כבר למדנו הרמב"ן ז"ל בחידושיו פ"ק דמכות שבכל דבר שהוא רחוק דאי אפש' לעשו' בנקל שייך לומ' לשון אי אפש' ובהכי ניח' אות' ששנינו אי אפש' לכוין מעשרות בשבולי' דקשה דנהי דאי אפש' ע"י מנין לכוין לפי שיש עומרי' גדולים וקטנים מ"מ ע"י משקל אפש' ואפש' לכוין. אבל אי אפש' דנקט לאו דוקא וה"ק אי אפש' בנקל לכוין מעשרו' בדרך הנהוג אלא בדרך רחוק' בטורח והפסד שצריך להניח קצירו להכניס טורטני לשקול ע"כ. כנה"ג ז"ל:
סא
אפיקורוס כ' הרע"ב ז"ל בריש פ' חלק ובפ"ב דאבות שהוא לשון הפק' שמבזה התור' ולומדיה ומחשיבה כאלו הן הפק' א"נ דמשים עצמו כהפק' ובמקום אחר מ"כ ז"ל אפקורסין ב' מלות הן אפיק רסן ר"ל הרסן מופק מהן והולכין בלא רסן ולכך הם ממרים כסוס ההולך בלא רסן ע"כ
סב
אפר כשם שבלשון תורה אפר נקרא עפר כדיליף בפ' כסוי הדם מקר' דמעפ' שריפ' החטא' והכי נמי עפר אקרי אפר נראה שכן בלשון חכמים נמי יש לפרש אפר דהיינו עפר מדשנינו ריש פ"ב דתעניות ונותנים אפר מקל' ע"ג התיב' וכ' רש"י דאצטריך למתני אפר מקלה משום דעפר נמי מקרי אפר להכי תנא אפר מקלה בפירוש משום דהכא בעינן אפר ממש מפני זכרון אפרו של יצחק ע"ש:
סג
אירוסין בלשון חכמים קרו נשואין נמי לדעת רש"י בריש פ' האשה שנפלו במתני' דעד שלא נשאת דרש"י כתב דנשאת משמע אירוסין והתוס' כתבו דאין משמע אלא נשואין ע"ש ד"ה האשה שנפלו כו' וכ"כ התו' בפ' בית שמאי דק"ח ע"א ד"ה קטנה שלא מיאנה כו' כתבו שם דנשאת ה"ה נתקדשה אלא שלא חש לדקדק ע"כ מ"מ משמע להו דודאי שיש לדקדק כ"כ בקונטרס ס' גט פשוט דקל"ט ע"ד בשם מהרימ"ט תשו' כ"י וע' בס' מכתב אליהו דכ"א ע"ג וע"ד ובס' משנה למלך בהל' אישות פט"ו כ' דמצינו להרמב"ם דקרי לאירוסין נמי נשואין שהרי כ' בריש פ"ו מה' איסורי ביאה ז"ל פצוע דכה וכרות שפכה שנשאו בת ישראל כו' והתם פשיטא דלאו דוקא נשאו דהא בקדושין תליא מילתא וכ"כ בה' מכירה פ"א ד"ט ע"א ע"ש ובכל מקום שאמרו אם נשאת לא תצא אם נתקדשה לבד אי הוי כנשאת ע' בהרב המבי"ט ח"א סי' קפ"ז וקפ"ט ובקונט' מהרח"ש דף ס' ובמהריק"א דף קכ"ב וע' במרדכי ס"פ האשה רבה ובהגהות ר"פ הנז' וע' בהריב"ש סי' תק"ח שכ' דכל מקום שאמרו אפי' אם נשא' תצא דכל דעבד' איסור' ונשא' אף אם לא נבעל' תצא מזה ומזה וכל הדרכי' האלו בה:
סד
ארג לשון שכותבין בכתובה לאתפרע מכל שפר ארג הוא מלשון חמדה כי תרגום נחמד מרגה כ"כ הרשב"ץ בביאור הכתובה:
סה
אשתו כ' בקונטרס ס' גט פשוט דקל"ט ע"ד בשם מהרימ"ט וז"ל בארוסה, שנכתב בגט אנת אנתתי נראה דכשר דארוסה נמי אשתו מקריא מדחשיב בריש פ"ק דקדושין הרי את אשתי בהדי לשונות דמהני ואילו הרי את נשואתי נראה דמסתמא לא מהני שהוא לשון כניסה לחופה ואין כאן חופה ועוד מדאצטריך בפ' ארוסה לאפוקי ארוסה שלא תשתה מדכתיב תחת אישה אלמא סתם אשה אף ארוסה במשמע וכן אמרו אשתו ארוסה לא אונן ול"מ לה בפ' כ"ג ונזיר ופ' כשם ועוד בפ"ד מיתות אמרי' הכל היו בכלל הנואף והנואפת והוציא את הארוסה לסקילה כו' אע"ג דהתם אשר ינאף את אשת איש כתיב וביבמות פ' ב"ש דק"ח עלה דהן הן קדושיה הן הן מיאוניה כתבו התו' דנשאת ה"ה נתקדשה אלא שלא חש לדקדק ע"כ מ"מ משמע שיש לדקדק ועוד ראיה ממ"ש בפ"ק דקדושין ויצאה אשתו עמו להוציא ארוסתו שאינה עמו ואם ארוסתו לא מקרייא אשתו עמו למ"ל מאשתו נפקא עכ"ל:
סו
אשגרת לישן מצינו בלשון חכמים כגון תעניות ומעמדות אי נמי גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אע"ג דקושטא לא הוי הכי ואשגרת לישן דרגיל הש"ס לשנותן יחד כמ"ש הר"ן בפ' בני העיר וכ"כ עוד בפ"ק דבב"מ עלה דאמרינן דשטרי חלטתא ואדרכתא דאדרכתא לאו דוקא ואשגרת לישן הוא דרגיל הש"ס לשנות חלטתא ואדרכתא וכ"כ החו' בפ"ק דברכות גבי נשים ועבדים כו' וכ"כ בריש פ"ק דב"ק עלה דאונס ומפתה ומוציא ש"ר דממונא הוא ובגמרא מוציא ש"ר לית ביה ממונא אלא ק' כסף אלא אשגרת לישן הוא ואגב אחריני נקטי' מהרי"ק:
סז
אשי כהן גדול. כ' בס' צרור המור בפ' ויצא שקורין לכ"ג אישי ולא אדוני משום דזה השם קראו לאה אמנו הפעם ילוה איש"י אלי וגם מצד אומנותו שהי' באש ומאכלו באש דכתיב אשי ה' ונחלתו יאכלון:
סח
אשמאי גבי זקן אשמאי יש מן הגאונים ז"ל שפי' זקן אשמאי גוי דהא ר"י הוה קאים מקמי סבי ארמאי ודחו פי' זה דר' יוחנן מפני דרכי שלום הוה קם ולאו מדין תורה ואיך יאמר מפני שיבה תקום אפי' זקן אשמאי ורש"י ז"ל פי' זקן אשמאי ישראל רשע וגם פי' זה דחו התו' דהא כתיב שאת פני רשע לא טוב ופי' ר"ת אשמאי בור עם הארץ שמלשון והאדמה לא תשם דתרגומו לא תבור וכן פירש הצמח דוד דהוא מלשון שממה או לשון אשם אבל ר' אלי' המדקדק בס' תשבי כ' דיותר נכון לפרש שהוא מלשון אשימא הכתוב במלכים ב' י"ז שהוא מקוף והזקן שאין בו חכמה דומה לקוף:
סט
אשר בפ"ג דגיטין ד"ל מת חברך אשר איעשר לא תתאשר ופי' רש"י אשר האמן והחזק הדבר כמו לשון שריר וקיים ע"כ:
ע
אתרא כ' מהריק"ו שו' קע"א דף קצ"ג ע"ב דלשון אתרא בכל התלמוד אינו ר"ל עיר א' דוקא אלא לשון כולל הרב' עיירו' יחד כמו אתריה דר' אתריה דשמואל שר"ל בכל מקום שהיתה שררתו של רב מתפשטת שם וכן אתריה דשמואל ע"ש לענין דינא דסבלונות דאמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי ע"ש באורך כנה"ג ז"ל:
עא
אם לא מתי ואם מתי בתנאי גט, ש"מ. כתב בסדר הגט למהר"י מינץ סי' ע"ב דצ"ל לשון זה דוקא אם לא מתי ואם מתי ולא יאמר אם לא אמות ואם אמות כי לשון חכמים כך הוא והביאו מור"ם סי' קמ"ה ס"ה וע' בס"ה למהרשד"ם א"ה סי' ק"ה כתוב בלשון אם לא אמות ואם אמות:
עב
אנוס כת' הרב ב"ז סי' ק"ל וז"ל ועל דרצה ההוא תלמיד לדמות אונס כשוגג נראה לע"ד דלא דמי דהא הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש פטרינן ליה מקרבן חטאת דחשבינן לי' כאנוס כדמייתי לה בשבועות פ"ג ובאלפסי ת"ר לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי כו' ולא חשבינן ליה הכא לשוגג דהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק יפה ואלו בדק ודקדק יפה לא היה בא לידי כך אבל זה מה היה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בא עליה ולא חשבינן ליה אלא אנוס דהא לא ידע שהיה שם שום דבר להכשל בו דאי' ידע מזיד הוא וכיון דלא ידע אנוס הוא. ועל כרחיך צ"ל דשלא סמוך לוסתה עסקינן מדקרי ליה אביי התם אנוס דאי בסמוך לוסתה הי' לא שייך למקרי' אנוס כיון שפשע בשעת כנוס' כדדייקי התו' בשבועו' פ' ידיעת הטומאה דף ט"ו ד"ה אלמא שלא בסמוך, ואלו לענין שוגג אמרינן במס' כריתות פרק ספק אכל במשנה חלב ונותר לפניו ואכל את אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל וכסבור שניהם שומן דהיתר' אשתו נדה ואחותו עמה בבית ושגג באח' מהם ואינו יודע באיזה מהם שגג כסבור זו אשתו וכסבור שטהור' היא ונמצא שאשתו הית' נדה ושבת ויוה"כ ועשה מלאכה דאינו יודע אם בשבת עשה אם ביוה"כ ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר מאשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא כדאי' התם ואליבא דר"א דמחייבו חטאת בשביל ששגג דהא היה שם איסור קבוע ור"י פוטר דבעינן כונה וליכא. ואפי' נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור דתני' התם בפ' ספק אכל היו לפניו שתי נרות דולקות נתכוון לכבות זה וכבה זה פטור הא קמן דאין לדמות אונס כשוגג דאלו באונס לא ידע שם שום דבר שיכשל בו ופטרינן ליה ואלו לגבי שוגג דידע דאיכא התם דבר שיכשל בו והיה ראוי לדקדק ולא דקדק מחייבינן ליה עכ"ל וע' בכריתות ד"ט ע"א נזיר שנטמא מנ"ל פתע זה שוגג פתאום זה אונס הרי דאונס לחודיה ושוגג לחודיה וראה זה חדש שכתבו התוס' בביצה פ' אין צדין דכ"ה ע"ב ד"ה אורח ארעא כו' דכל מילתא דאיסורא דהוא בחזקת היתר ולא המתין לדעת עד שיברר הדבר בבירור לא מיקרי אנוס אלא שוגג שלא היה לו למהר ע"ש וע' במ"ש הרשב"א בתשו' אלף קפ"ט דטעות הוראה שהורו לאדם ועשה דחשיב אונס שכ' ז"ל וא"ת מיכל איך הותרה להנשא לדוד התם אנוסה גמור' היתה או שאנסה שאול והשיאה לפלטי והיא על כרח' נבעלה א"כ התם טעות גמור של הוראה היה שהורו לה ב"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתה אמלוה ועל הורא' זו נסמכת וטעות כזה אונס הוא עכ"ל ובר"פ הא"ר שנינו ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטור' מן הקרבן שלא עפ"י ב"ד תצא וחייבת בקרבן ופרש"י שלא ע"פ ב"ד אלא בעדים חייבת קרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי לה לאמתוני ועיין ברפ"ק דהוריו' ושבו"י ח"ר סי' ס"א. וראיתי לברר פה כלל א' והוא אם אומר מותר כשוגג דיינינן ליה או כאנוס דע דדבר זה הו' פלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דמכות ד"ז דלאביי אומר מותר אנוס הוא ולרבא אומר מותר קרוב למזיד הוא וכתבו התוס' שם ובפ' כלל גדול דס"ח ע"ב ד"ה אבל תינוק דלאו דוקא קאמר אנוס דבכל דוכתא מחייבינן ליה אלא לגבי גלות דוקא ממעטי' או"מ משום דטובא בשגגה כתי' התם אבל בשאר איסורין דעלמא חייב אפי' באו"מ דהא מחייבים או"מ בע"ז וחלב ושבת ע"ש וק"ק עמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ג ד"ה סבר כו' דלענין אין מבטלין איסו' לכתחילה אם הי' סבור שמות' לבטל חשיב שוגג ע"ש ולפי' מ"ש שם דאו"מ בשאר איסורים מזיד הוא לכ"ע ק' איך כתבו דחשיב שוגג והרמב"ם פ"ה מה' תרומות דין ח' כתב אין תורמין מן הטמא על הטהו' ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה כו' בד"א שלא ידע בטומאה אבל אם ידע ושגג שמות' לתרום מן הטמא על הטהו' הרי הוא כמזיד ע"כ וכן אמרו בירושלמי כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל ולע"ד לא הי' צריך להביא מטעם הירושלמי דהלכה רווחת בכל איסורין שבתורה אומר מות' מזיד הוא בע"ז וחלב ושבת ואמטו להכי גם באיסו' תרומה מן הטמא על הטהו' אומר מותר לתרום חשיב מזיד. אלא דאיכא למידק ממ"ש הרמב"ם בה' נזירות פ"ד הלכה י"ג מי שנדר בנזי' ודמה שאינו נדר והי' נוהג היתר בנדרו ולאח' זמן שאל לחכם והורהו שהוא נדר ושהוא חייב בנזירות ה"ז מונה משעה שנדר כו' וק' מה בין זה לשאר איסו' דאומ' מות' חשיב מזיד ודוחק לומר דכיון דהנוד' היה שוגג שהי' סבו' שהי' מותר חשיב כנדרי אונסי' דרבי קרא דלא הוי נדר ועוד הוקש' לי עמ"ש הרשב"א בתשו' סי' י' באשת ישראל שנאנסה דלאו דוקא נאנסה אלא אפי' נבעלה ברצון כל שהית' סבורה שמותר היא מותרת לבעל' ע"ש וקשה דמ"ש בע"ז וחלב ושבת דחייב באומ' מותר וחשיב מזיד. ותו קשיא לי בדברי התוס' הנז"ל מהא דפרק התכלת דמ"ט ע"א עלה דסוגיא אם עקיר' בטעות הויא עקירה דמוקי אביי מתני' דקתני הכהנים שפגלו במקדש מזידים חייבים הא שוגגים פטורים דידעי דחטאת היא וקא מחשבו בה לשם שלמים ודקא ק"ל האי שוגגין מזידין היו באומ' מותר וק' דהא בכל איסורין קי"ל דאפי' באומר מותר חייבים דקרוב למזיד הוא וכ"ש דהא התם אליביה דרבה הוא דקיימינן כמ"ש הר"ב ברכת הזבח ז"ל דגרסי' רבה מדמסיק בסוף הסוגיא רבה לטעמיה דאמ' רבה מחשבה דלא מנכרא פסל רחמנא מחשבה דמנכרא לא פסל רחמנא ורבה ס"ל הכי בריש פ"ק דמנחות ואילו רבא ס"ל איפכא מחשבה דמנכרה פסל מחשבה דלא מנכרא לא פסל רחמנא והנה כי כן היכי משני אביי מתני' אליביה דרבה דשוגגין היינו אומ' מותר והא רבה סוב' איפכא דאומ' מותר קרוב למזיד הוא וחייב ואפש' לומ' דלרבה נמי איכא למימר דדוקא התם גבי גלות הוא דחשיב אומר מות' מזיד משום דטובא בשגג' כתיב אבל בעלמא לרבה נמי שוגג הוי וכן ראיתי לבעלי התוס' בסנהדרין דף ס"א גבי פלוגתא דעע"ז מאהבה ומיראה דפליגי אביי ורבא דמוקי רבא מתני' דשגגת מעשה דע"ז באומ' מותר כתבו שם ז"ל ובריש הגולין דממעט רבא מבשגגה פרט לאו"מ והכא קרי ליה שוגג התם גרסי' רבא דעני אביי בתריה אי נמי גבי גלות טובא בשגגה כתיב ע"כ אלא דלכאור' קשה בתי' הב' אי נמי כו' דמשמע דס"ל דגרסי' התם נמי בפ' הגולין רבא באלף וס"ל דאו"מ קרוב למזיד הוא וזה אי אפשר דהא בב"ק דף ל"ב ע"ב פריך רבא אר"י בר חנינא דקאמ' דשוגג קרוב למזיד הוא ואינו גולה מכמה משניות וברייתות דאו"מ שוגג גמור הוא וגולה וא"כ קשיא דרבא אדרבא ועכ"ל דהתם בפ' הגולין גרסי' רבה בה"א ויש ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם דלא דמי קרוב למזיד דפ' הגולין לקרוב למזיד דלב"ק ע"ש. ושבתי וראה לבעלי התוס' בזבחים דק"ח ע"ב עלה דברייתא דתורת כהנים דדריש ונכרת האיש ההוא דשחוטי חוץ ההוא למעוטי שוגג אנוס ומוטעה הקשו התוס' ז"ל ק"ק אנוס ל"ל קרא פשיטא דאנוס רחמנא פטריה ותי' דהאי אנוס ר"ל אומ' מותר ע"כ וצריך לומ' דאדרבא משום דבשא' איסורין או"מ חשיב מזיד אצטריך קרא לאפוקי בשחוטי חוץ דלא אלא דאיכא למידק לרבה דס"ל דבכל שאר איסורין חשוב או"מ שוגג כמ"ש התוס' דדוקא בגלות חשיב מזיד משום דטובא בשגגה כתיב התם ק' א"כ אמאי אצטריך הוא למעוטי או"מ טפי משאר איסורין דקי"ל הכי ובשלמא לאביי דבכל איסורין או"מ מזיד חשיב אצטריך קרא למעוטי שפיר איסו' שחוטי חוץ משא' איסורים. עוד כתבו בתוס' פ"ד מיתות דף ס"ב ד"ה העלם זה וזה דלא חשיב אומ' מותר אלא היכא שאומ' לגמרי שמות' ואין איסו' כלל כגון תינוק שנשב' לבין הגוים אבל שאר או"מ כגון בשוכח ואי מדכרו ליה מדכר לא הוי או"מ ע"ש בסוגיא דאוקי לה באומר מותר וע' בט"ז י"ד סי' צ"ט בדין אין מבטלין איסו' לכתחל' מה שהשיג על רש"ל ז"ל שם סוף ס"ק ט':
עג
אב שאמרו חכמים לא חציף איניש לשוויה לאבו' שלית אין בכלל זה האם דדוקא באב לא חציף איניש אבל גבי אם חציף וחציף מפני שהבן אצל האם הוא רגיל לעשות זה כמ"ש בת"כ גבי איש אמו ואביו תיראו כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא מאביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם לפי שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים. הרא"ם ח"א סי' י"ט והמבי"ט ח"א סי' של"ט כתב באותה שאמרו בפ' כל הגט אבוה לגבי בריה משעבד נפשיה ואין בכלל זה האם ודוקא באב הוא דאמרינן הכי דאם באמת אמו נמי בכלל זה הי' להם לומ' כל לגבי בריה משעבד נפשי':
עד
אור בכלל אור אורן של ככבים. ריש פ' אור לי"ד פריך למ"ד דאור יממא מיתיבי הללוהו כל כוכבי אור אלא אור אורתא הוא ומשני הכי קאמר הללוהו כל הככבים המאירים אלא מעתה ככבים המאירים הוא דבעי שבוחי שאינן מאירים לא בעו שבוחי והא כתיב הללוהו כל צבאיו אלא הא קמ"ל דאור דככבים נמי אור הוא ונפקא מינה לנודר מן האור ופירש רש"י הא קמ"ל דאור ככבים נמי אור הוא לעולם ככבים המאירים קאמר ודקא ק"ל הא שאינן מאירים לא הא דנקט ככבי אור לאו למעוטי ככבים שאינם מאירים דכל ככבים י"ל אור וליכא למעוטי מידי וקרא אשמועינן דאור ככבים נמי קרוי אור ונ"מ לנודר הנאה מן האור שיאסר באורן של ככבים:
עה
אהל זרוק פלוגתא דר' ור' יוסי בר' יאודה בעירובין דף ל' לר' אהל זרוק לאו שמי' אהל וכתבו שם התוס' דאפי' למ"ד שמי' אהל דוקא כשמונח הוי אהל אבל בשעת זריקה לא ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' פ"ה:
עו
אונס כתב בתשו' תומת ישרים סימן קמ"א שדבר שמכריחין הצבור מפני מגדר מלתא לא מיקרי אונס לענין נדרי אונסים ומהרש"ך ח"ב סי' מ"ה האריך להקשו' ע"ד ר' ירוחם שסובר דלענין נדרי אונסים אונס גדול בעי'. והעלה דאפי' לא יהי' אונס גדול מקרי אונסים וא"צ שאלה ואפי' תימא דבעי' אונס גדול בהצטרפות אונסים קלים רבים לא גרעי מאונס גדול ואפי' תימא דגרעי אם אתני אם לא יארע לו אונס ניכר אפי' אונס קל מיקרי אונס:
עז
אונס מי שנדר לעשות דבר פ' תוך ל' יום או זמן אחר ולא נאנס תוך הזמן והיה יכול לעשותו וביומא דמשלם זמניה נאנס לא מקרי אונס מדאמרי' בפ' מי שאחזו בראשונ' היה נטען יום י"ב חדש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל הזקן שיתן מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס בו ומדהוצרך הלל לתקן כך ש"מ דאפי' היה אנוס ביום האחרון לא מקרי אונס מרן הב"י בריש סי' ר"ז בשם חדושי אגוד' ז"ל וכן דעת הרא"ש ופסקו בשלחנו הטהור סי' ע"ג וע' בכנה"ג ז"ל סי' ע"ג בהגהת הטור אות ז"ן ובס' בני חיי שם והר"ב עדות ביעקב סי' ז' הרבה להשיב על תשו' זו. ובא"ח סי' ק"ח פסק מרן ז"ל מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל ובין כך ובין כך עברה לו השעה כלן מיקרי אנוסים ועיין מ"ש הרב מ"א שם סקי"א:
עח
איסור דין שמיטה לגבי ממון מקרי איסורא לענין הלכה כרב באיסורי מרן הב"י ז"ל ח"מ סי' ס"ז. וגזל ואונאה בעבר ואינה את חבירו מקרי ממונא והלכ' כשמואל בדיני אמנם אונאה בלכתחלה שבא להתנות אם יעשה מקרי איסורא והלכה כרב באיסורי הרא"ש פ' הזהב דף קל"ט וז"ל וכן פי' ר"ח משום דאונא' הוא איסורא והלכ' כרב באיסורי ולא דמיא הך פלוגתא לפלוגתא דגזל דפליגי רב ושמואל בכמה דוכתיה וקי"ל כשמואל בדיני. דהכא פליגי בלכתחילה אם מותר להתנות כן ולהפטר מאונא' ע"כ יבין שמועה ז"ל:
עט
אשה. לא מקריא אשה אלא בכתובה וקדושין לא באירוסין מדנקט רבי יאודה בפ"ב דסנהדרין נשים בכתובה וקדושין ולא נשים בקדושין ש"מ דלא מקריא אשה אלא בכתובה וקדושין ביחד רבינו הר"ב כנה"ג אה"ע סי' א אות נ"ט לענין חרם רגמ"ה ז"ל שלא ישא אשה עליה בחיה שאם אירס אשה לא עבר על חרם רגמ"ה דלא מקריה אשה וע"ש להקת הפו' ז"ל דפליגי אהא: