קדמוניות היהודים· יוסף בן מתתיהו
ספר א · פרק א
מעשה בראשית.
בראשית ברא אלהים שמים וארץ, והארץ היתה מעֻלפת בערפל, חבושה בחשֵכה ורוח אלהים מרחפת על פניה, וַיְצַו אלהים: יהי אור; ויהי אור, וירא אלהים (לאור הזה) את כל מסתרי הַחֹמֶר הֲרַת עולם,*) ויבדל בין האור ובין החשך, ויקרא לאור יום ולחשך קרא לילה, ולראשית הלילה והמנוחה קרא ערב, ולראשית האור והעבודה קרא בקר, ויהי ערב ויהי בֹקר יום ראשון. אך בתורת משה כתוב יום אחד תחת יום ראשון, ופשר הדבר אין מקומו פה בספר דברי הימים, ושמתי לו מקום בספר אשר יעדתיו לבאר בו הליכות ספרי קדשנו וטעמי מצות התורה.*) ביום השני רָקע אלהים את רקיע השמים וימתחהו מעל כל יצורי התבל, וייסדהו בספירים וַיְקָרֵהו בחשרת מים ואגלי טל להשקות את האדמה ולהצמיחה. ביום השלישי יָסד את הארץ על מכוניה וּלְמֵזַח תמיד חגר אותה במים רבים, וביום ההוא הִדְשיא את הארץ דשא עשב מזריע זרע וַיִטַע כל עץ מאכל וכל נטעי נעמנים. ביום הרביעי פֵאַר וַיַעַד את רקיע השמים בַּעֲדִי השמש, הירח וכל כוכבי אור וישם חק למסלוליהם ותקופותיהם להיות לאותות ולמועדים לימים ושנים. ביום החמישי ברא אלהים את בעלי סנפיר וקשקשת וכל נפש החיה אשר שרצו המים למיניהם, גם כל בעלי כנפים המעופפים תחת רקיע השמים, ויטע בהם התשוקה לדבקה איש באשתו להחיות זרע ולפרות ולרבות בארץ. ביום הששי יצר אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו, זכר ונקבה ברא אותם, ולאחרונה ברא את האדם בצלמו כדמותו, ואז כֻּלוּ השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים את כל מעשה בראשית וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר פעל ועשה, ויברך את יום השביעי ויקדשהו, ועל כן צוה ה׳ גם אותנו לשבות ביום השביעי ולקדש אותו, ושמרו בני ישראל את השבת לדורות עולם וישבתו וינָפשו בו כמצֻוה עליהם מפי ה׳ ביד משה.
אחרי אשר הודיעה תורתנו את דבר יום השביעי (יום השבת) אשר בו שבת אלהים מכל מלאכתו, תשוב להודיענו את סוד יצירת האדם בפרט אחרי אשר הודיעה את זאת בכלל*) וְתוֹדיענו כי ה׳ אלהים יָצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו רוח ונשמה*) ויהי האדם לנפש חַיָה, וזה שְׁמוֹ אשר פי ה׳ יִקֳבנו: אדם על שם האדמה האדֻמה אשר ממנה יְצָרוֹ יוֹצְרוֹ, כי מראה הָאֹדֶם הוא מראה האדמה בהיותה עוד בבתוליה וראש עפרות תבל. אחרי כן הביא ה׳ את כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא להם האדם, והאדם קרא להם שמות לפי תכונותיהם, ובשמות ההם הם נקראים עד היום הזה. כראות אלהים כי לא טוב היות האדם לבדו בלא עזר כנגדו, וגם האדם התעצב אל לבו בראותו כי כל בעלי החיים יִלָווּ איש איש אל אשתו ורק הוא נופל מהם בדבר הזה, אז הפיל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח צלע אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה אל האדם ויאמר האדם זאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי ויקרא לה בשם אשה כי מאיש לֻקחה, אך אחרי כן קרא לה בשם חוה כי היא היתה אם כל חי.
ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם ויצמח שם כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל גם עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים נטע בתוך הגן, וישם שם את האדם ואת אשתו לעבוד את הגן ולשמרו, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים , שם האחד פישון, כי פשו מימיו*), והוא ההולך אל ארץ הוֹדוּ (אינדיען) והיונים קראו לו בשם גאנגעסי, ושם ישתפך אל ים ההודי. ושֵׁם הנהר השני גיחון, והיונים יקראו לו נילוס, והוא יגיח מארץ הקדם לארץ מצרים. שֵׁם הנהר השלישי חִדֶקֶל , פתרונו בלשון עברית חַד, כי מימיו חדים, והיונים קראו לו טיגריס. ושֵׁם הנהר הרביעי פרת, שם המורה בלשון עֵבר על הִתְפַּשֵׁט לארך ולרחב, או הוראתו כהוראת שֵׁם פרח, ושני הנהרות האלה (חדקל ופרת) נופלים אל ים האדום.
אחרי אשר שָׂם ה׳ את האדם ואת אשתו בגן עדן צוה אותם לאמר: מכל עץ הגן אָכֹל תאכלו, אך מעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו, כי ביום אכלכם ממנו תֶאשָׁמוּ ורעה תבוא עליכם (המות). והנה בעת הַמְאֻשָׁרָה ההיא היה שלום ואחוה בין חַיְתוֹ ארץ, [וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי רבץ, ועגל וכפיר ומריא רעו באחו], לא הרעו ולא השחיתו בכל רחבי ארץ, ואהבה נאמנה היתה גם ביניהם ובין האדם*). רק הנחש היה ערום מכל חית השדה, ויקנא בהצלחת האדם ואשתו וברוב טוּבָם בעֵדן גן אלהים, ויתנכל בעָרמתו לָשׂוּם מוקשים לרגליהם ולהפילם במהמורות, ובדעתו כי בעברם את מצות האלהים יבֻלע להם וילכו מדחי אל דחי, השיא את האשה (כי דעתה קלה) לאכול מפרי עץ הדעת למרות פי ה׳, ובחלקת לשונו דבר אליה כי רק מאשר יודע אלהים כי ביום אכלם ממנו תפקחנה עיניהם ויהיו כאלהים יודעי טוב ורע, רק בעבור זאת צוה אותם לבלתי אכל ממנו, ובפה חנף ושפתי חלקות הִדִיחַ את האשה ותקח מפרי עץ הדעת ותאכל ותתענג על טובם ותשמח על נעמם ותתן גם לאישה עמה ויאכל גם הוא, ותפקחנה עיני שניהם וידעו ויבינו כי עירומים הם ויתבוששו — כי בעץ ההוא הטביע ה׳ סגלה נפלאה לתת מזִמה ויתרון דעת לאוכל מפריו — ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות לכסות את ערותם, וַיְדַמוּ בנפשם כי טוב להם עתה מאז ומאֻשרים הם בפקוח עיניהם ובהשכילם למַלאות את מחסוריהם—. אך בשמעם את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן, התחבאו תחת עצי הגן, כי ידעו את עַוָתָתָם ולא נועזו להרים פניהם אליו. ויקרא ה׳ אלהים אל האדם וישאלהו על מה זה יתחמק ויחבא מפניו תחת אשר עד כה ראה פניו בששון ובשמחת לבב? וידם האדם, כי לא מצא מענה לשון. אז דבר ה׳ אליו באפו, ויאמר: ידעתי כי לא על צדקותיך נאלמת ולא תפתח פיך — ידעתי כי מרית את פי ותאכל מן העץ אשר צויתיך לבלתי אֲכָל ממנו, ועתה הנך ברעתך — לוּא הקשבת למצותי, כי אז היית מאשר בארץ ודאגה וְחֹסֶר לא לחצו לבך, כי אז נתתי שמחת עולם בלבך וענג ושעשועים ונעימות נצח בנפשך, ויהי כחול ימיך, וזקנה ושיבה לא כפפו קומתך—. אז התודה האדם על עֲוֹנוֹ, ויתנפל ויתחנן אל ה׳ לסלוח לו, וישיא עֲוֹן אשמתו על אשתו, ויאמר: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ וָאֹכֵל. והאשה השיאה עון האשמה על הנחש, ותאמר: הנחש הערום והנוכל השיאני ואכל. ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש: כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה , לשונך תהי נאלמה בפיך והדבר יחדל ממך לעולם, ותחת זאת אשים חמת מות ורעל תחת לשונך, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש (כי ממנו נפתחה רעת האדם והאדם ישלם גמולך בראשך) ואתה תשופנו עקב, על גחונך תלך, כי מקצץ אני רגליך, ועפר תאכל כל ימי חייך בהיותך זוחל עפר—. אל האשה, אמר: יען אשר שמעת בקול הנחש ותחטאו וגם את אישך החטאת, הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. ולאדם אמר: כי שמעת בקול אשתך והפרת את מצותי, ארורה האדמה בעבורך, בזעת אפיך תעבוד אותה, והיא לא תוסיף תת כחה לך, וגם אחרי עבודה קשה לא תוציא רק מעט צמח אשר יעשה קמח, ואכלת את עשב השדה*). ואחרי אשר הרביץ אלהים את הקללות האלה על האדם ואשתו, גרש אותם מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לֻקחו משם.