אור ברסלב

קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים

בראשית

הקדמה

בראשית ברא אלקים וגו'. נ"ל לקשר בסיום התורה ולא קם עוד נביא בישראל כמשה וגו' אשר ידעו ה' פנים אל פנים וגו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בהקדם מש"כ אאמ"ו זללה"ה בספרו ייטב פנים (בסוף מאמר לליל ב' דסוכות) לפרש הכ' שפכו כמים לבך נוכח פני ה' עפי"מ שפי' (במאמר אבני זכרון) טעם על שנוהגין לילך לנהר לומר ותשליך במצולות ים כל חטאתם שהיא מרמז על הענין דאיתא במד"ר שהמים התחתונים היו בוכים על שנתרחקו משמי מרום וניחם ה' אותם ליקח מהם מלח לקרבנות וניסוך המים בחג וזה ענין גלי הים שמתנשאים שרצונם לשוב למעלה למקומם ומזה יקח האדם מוסר השכל איך ירד אחורנית להתרחק מאת ה' וישוב לישא נפשו אל ה' להתדבק בו ואם מים התחתונים היו בוכים אנן בעינן למיהוי קמי' מלכא איך יבכה אדם שיש בו נשמת רוח חיים וזה שהולכין למים לישא ק"ו האמור והיינו דכתיב שפכו כמים דייקא לבך נוכח פני ה' ר"ל כמו שמים בוכים שרוצים להיות נוכח פני ה' כ"כ גם האדם ישפוך לבו נוכח פני ה' להיות דבוק בו כ"ע ובכל רגע כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כ"כ ישא עיניו ולבו למעלה וכאלו היא יושב בשמים עכ"ד ודפח"ח. והנה באמת לאו כל אדם זוכה שירצה באמת בכל לבבו ונפשו להיות דבוק בו ית' כמו בחי' המים שבוכים ע"ז אכן משה רעיא מהימנא ע"ה שלא קם עוד בישראל כמשה נביא ומביט את תמונתו ית' וזכה לבחי' זו להיות דבוק בה' ית' וכאלו היא יושב בשמים בבחי' המים. וזה הנאמר אצל משה ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתהו ור"ל שנתגדל כ"כ במדריגה עד שזכה לבחי' המים להיות מתאוה ומשתוקק לדביקות ה' ית' כמו שבכו המים ולא הסיח דעת מדביקת ה' ית'. ואך באמת כי הלא זה האיש משה צדקות ה' עשה ומשפטיו עם ישראל ואם הי' תמיד דבוק בה' ית' איך הי' באפשרי ללמד גם את בנ"י הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשו לכן מהכרח הצטרך לפעמים לנטות קצת מדרכו ולהשפיל עצמו קצת כדי להתחבר עם כל ישראל וללמדם דרכי ה' תורה ומצות וזה לא הי' באפשרי רק ע"י שליח נאמן ועבד ה' שבלעדו מי יעלה לבו השמימה להורידה משם ועבור זה הצטרך זה האיש משה רבע"ה להקטין עצמו קצת לפעמים כדי שיוכל להתחבר עמנו ולמסור לנו את התורה ובזה עיקר כוונת ותכלית הבריאה שנברא העולם בשביל התורה ובשביל ישראל כמו שפירש"י ז"ל וזהו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' אשר ידעו ה' פנים אל פנים ר"ל במה שהגדיל בדביקות ה' ית' עד כבחי' המים שבוכים על שרוצים להיות נוכח פני ה' אלקים והדר אמר גם ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל ושמא תאמר למה השפיל עצמו ממדריגתו ליפסק מדביקות ה' ית' ולהתחבר עם ישראל לעשות בפניהם אותות ומופתים עז"א בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ כדי להשלים תכלית הבריאה שהי' רק עבור התורה ועבור ישראל ע"כ הוכרח להשפיל א"ע ממדריגתו קצת ולהתחבר עם חברים כל ישראל לעשות בפניהם אותות ומופתים ולמסור להם את התורה הקדושה והבן:

א"י דהנה רש"י ז"ל פי' שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדה"ר ושתפה למדה"ד והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלקים וגו'. והמפורשים עמדו ע"ז דהלא אצל ית"ש לא שייך שינוי רצון והאיך נאמר דמתחלה עלה כך ולבסוף חזר בו ח"ו ונ"ל דבאמת שניהם צדקו יחדיו דהשי"ת מתנהג במדה"ד ובמדה"ר עפ"י מה שאמרו רז"ל עמ"ש דהע"ה מזמור לאסף וגו' קינה לאסף מיבעי' לי' ומשני שלכך אמר מזמור על מה ששפך חמתו על עצים ואבנים וא"כ עם העצים ואבנים הי' מתנהג השי"ת במדה"ד אבל לא כן עם בני אדם הי' מתנהג במדה"ר ועפי"ז י"ל הטעם מה שמשה רבינו ע"ה שבר את הלוחות והסכים השי"ת לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת כמו דאיתא בגמ' שבת דף ע"ז ולפי הנ"ל יש לומר הטעם לפי שראה משה מה שעשו ישראל וירא לנפשו שלא יהי' ח"ו שולט בהם המדה"ד ע"כ שפך חמתו על הלוחות ושבר אותם שמדת הדין יהי' על הלוחות ועם ישראל יתנהג השי"ת באדה"ר ע"כ הסכים הקב"ה על ידו לפי שכוונתו הי' לטובת ישראל וכמו שעשה השי"ת בעצמו בעת חורבן בהמ"ק ששפך חמתו על עצים ואבנים ועפי"ז מובן הסיום התורה מקושר להתחלה שרש"י פי' אשר עשה משה לעיני כל ישראל שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו וכו' והטעם כמו שכתבתי כדי לשפוך חמתו על הלוחות וישאר מדה"ר על בנ"י והמדה"ד חלף הלך לו על הלוחות ע"כ כתיב בראשית ברא אלקים ואח"כ כתיב ביום עשות ה' אלקים כמו שפירש"י בתחלה עלה במחשבה לברוא במדה"ד ואח"כ הקדים מדה"ר ושניהם אמת ולא הי' שום שינוי רצון ח"ו כי כן עלה במחשבה תחלה והבן:

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובהו וגו' ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ביאור מקראי קודש הללו נ"ל דהנה ידוע להבאים בסוד ה' כי בליל א' דפסח נתעלו ונכנסו המוחין דגדלות בדרך מדלג על ההרים ובליל ב' דפסח חזרו לבחי' קטנות המוחין עד שיכנסו פעם אחר פעם עד אשר יגיע עת דודים חג השבועות זמן מתן תורתינו אז באים לבחינת הגדלות גבוה מעל גבוה. והנה בימים הנוראים אשר עברו עלינו לטובה אז כלנו כאחד היינו במעלה גדולה עד למאד. ולאחר עבור ימי החג נשארנו במעט מעט ממדרגות הללו ונתרקנו ממעלות הגדלות אשר הי' בנו אכן העיקר היא שאף בימים הבאים לטובה מכאן ולהלאה נבוא לחזרה למעלות הגדלות שתהי' תקוע ונשרש בנו כיתד שלא תמוט וצריכין אנו לעבוד העבודה ככל כוחתינו ולהשתדל לחזור ולבוא למדרגות הגדלות כמאז ומקדם. והמעלה הזאת תציץ ותפרח בנו להבא כי הנפילה לא היתה רק לצורך עלי' כדי שהמעלות הללו ישרשו בנו לעולמי עד לטובה וזה פי' הכתובים הללו והנרמז בהם. בראשית ברא אלקים את השמים. היינו המדריגה הגדולה בחי' שמים לרום ממעל מעלות הגדלות ואת הארץ הוא בחי' מדרגות הקטנות והארץ היתה תוהו ובהו כי מוכרח הוא לעזוב את משמרתו הראשונה בחי' שמים ושיהי' רק ע"ד בחי' הארץ תוהו ובהו ע"י נפילה ממדרגות ונתפשט צורת השמים ממנו ולאחר כך בא יבא הזמן ויאמר אלקים יהי אור אורו של עולם להאיר על הארץ שנעלה אח"כ ונבוא בחזרה למעלות השמים. באור פני מלך חיים לבוא למדריגה הגדולה והרוממה עוד יותר ממה שהיתה בראשונה ואז יהי' ויהי אור לעולם שהעיקר הזה תהי' לנו דבר נצחי שתעמוד לעדי עד וזה היא הדרך אשר בו נלך לאור באור החיים חיים נצחים:

בראשית ברא אלקים וגו' במסורה איתא ג'. בראשית ברא אלקים אשר ברא אלקים לעשות. אשר ברא אלקים אדם על הארץ. ונ"ל ביאורו בהקדם דברי רש"י ז"ל בראשית ברא אלקים ולא אמר ברא ה' שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים וכו'. ולכאורה יפלא האיך יצוייר אצל הבורא ית' איזה השתנות רצון או מחשבה ממה שהיתה כי זה לא יתואר רק אצל בשר ודם ולא לפני ממ"ה הקב"ה ובודאי הי' גלוי וידוע לפניו עוד קודם הבריאה שאין העולם יכול להתקיים במדה"ד ומה זה כוון בהאומר שעלה במחשבתו תחלה לברוא במדה"ד. והנראה לדעתי לומר בכוונת והבנת הדברים עפ"י מה שפי' המדרש בפ' בשלח] אז ישיר וגו' הה"ד ואני אשיר עוזך בים וארנן לבקר חסדיך זה בקר של מתן תורה. דבעת אשר היא שליטת מדה"ד בעולם ח"ו אז עיקר ההמתקה היא ע"י מה שלוקחים העוז ותקיפתא דדינא לקיים מצות השי"ת לאשרה ולקיימה בכל תוקף ועוז ועי"ז ימתקו הדינים בשורשם ובמקורם ויתהפכו לרחמים גדולים על כל ישראל כי מטבע הטוב להיטיב שולח הדין עליהם כדי שעי"כ יחזקו עצמם בתורת ה' כראוי ונכון לפניו וע"ד שפי' ז"ל מושל בגבורתו עולם עיניו בגוים תצפנה דידוע דמדה"ד אין חוזר ברקני' והצדיקים ממתיקין את הדין מעליהם ע"י קיום התורה בכל תוקף ועוז א"כ ממילא חוזר הדין על אוה"ע וז"ש מושל בגבורתו עולם אז עיניו בגוים תצפנה כי הדין יחזור עליהם. והנה במעמד בני ישראל אצל הים הי' חופף עליהם מדה"ד כמ"ש מה נשתנו אלו מאלו וכו' והי' אז בסכנה עצומה הים סוער והשונא רודף באותו זמן התחכמו בנ"י עצמם ולקחו תקיפתא דדינא עוז ותעצומות לקבל ציווי השי"ת במה שאמר דבר אל בנ"י ויסעו וקפצו לתוך הים במס"נ ולא השגיחו בשום דבר כלל בזכות זה נמתק הדין מעליהם ונעשה להם הנסים. וזה שאמרו ואני אשיר עוזך. אשירה ואשמחה בעוזך אשר הראית בים ובמה. וארנן לבקר חסדיך זה היא בקר של מתן תורה שלקחנו אז תקיפתא של מדה"ד לקיים מצות תורת ה' והיא שעמדה לנו להציל אותנו מכל רעה וחזר הדין על פרעה ועל מצרים ובזה נראה לי לפרש המסורה הנ"ל שעיקר בריאת מדה"ד בעולם הוא רק בשביל שיקחו את תקיפתא וגבורתא דדינא לקיים מצות ה' בעוז ותעצומות וז"ש בראשית ברא אלקים שעלה במחשבה לברוא את מדה"ד בשביל אשר ברא אלקים מדה"ד] לעשות כדי שהאדם ילמד ויקח לעצמו מזה דרך טוב האיך לעבוד את ה' במס"נ בכל כחו ומאודו ויתגבר עצמו שאל ישגיח בשום דבר המונע מלקיים המצוה וע"ד שפי' ז"ל ששואלין את האדם קבעת עתים לתורה היינו אם גזלת את העת ע"ד וקבע קובעיהם שהאדם צריך להיות גזלן וחמסן על עצמו הן בדברים הנוגעים אל הגוף הן בדברים הנוגעין אל הממון שאל ישגיח על כל אלה בעת שרוצה לקיים מצות הבורא ועי"ז ימתקו כל הדינים כי עיקר אשר ברא אלקים [מדה"ד[ הי' רק לעשות שהאדם יקח ויעשה אותו לעצמו. ואח"כ אמר אשר ברא אלקים אדם על הארץ. דידוע דעיקר בריאת האדם תכליתו וחיותו הוא רק לעוה"ב ובעוה"ז היא רק כגר וכאורח עובר ממקום למקום גיורא בארעא ויציבא בשמי שמיא. אכן אוה"ע המניחים חי' העולם ועוסקים בחי' שעה למלאות תאותם בעוה"ז והמה יציבא בארעא כי מקורם וחייתם היא רק בעת היותם על הארץ בעולם הזה וע"כ נקראים בשם אדם על הארץ שכל חיותם אינו תלוי רק בארץ בחי' ארציות. וז"ש אשר ברא אלקים מדה"ד] הוא רק להאדם אשר הוא על הארץ שמדה"ד יחזור על עכו"ם שהמה נקראים אדם על הארץ וממילא ישאר שלום וברכה על ישראל:

א"י להבין המסורה הנ"ל בהקדם לפרש מה שאמרה תורה תדשא הארץ דשא וגו' עץ פרי וגו' ופירש"י ז"ל שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושי פרי ולא העץ פרי עיי"ש ולכאורה יש להבין הכוונה שאמר הקב"ה עץ פרי טעם העץ כטעם הפרי דוקא.

ונ"ל שתכלית הכוונה לרמז בא מה דגרסינן בב"ר (בראשית מ"ט) זבולן לחוף ימים ישכון קדם זבולן ליששכר והרי הי' יששכר גדול מזבולן שכן היא מיחסן יששכר וזבולן אלא לפי שהי' יששכר עוסק בתורה וזבולן עוסק בפרקמטיא ובא ומאכילו לפיכך קדמו הכתיב שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה עיי"ש הרי מי שמחזיק בידי לומדי התורה מעלה עליו הכ' כאלו בעצמו הי' לומד ועוסק בתורה והמצוה נקראת על שניהן שע"י העוסק בפרקמטיא ומחזיק בידי הלומד יש ביכולתו לעשות תורתו לאומנתו מאין ביטול ומונע לחפוש למצוא טרפו. וא"כ הוי כשנים שעשאוה וחלק אחד להם זה כזה:

וז"ש תדשא הארץ וגו' עץ פרי טעם העץ היינו המחזיק בידי הלומד דוגמה דהעץ שמחזיק הפרי. ופרי'. היינו הלומד התורה וממית עצמו עלי'. שוין שיש חלק אחד להם בהמצוה כי תורתו של זה היא ע"י שחבירו מתעסק בפרקמטיא ומחזיק בו. אמנם הארץ לא עשתה כן וקלקלה שאין העץ והפרי שוין כמו שאנו רואים בעו"ה בדורינו הזה שהאדם אשר נלקח מהאדמה אינו שם על לבו להיות מחזיק בלומדי התורה וע"י שאין למי שנפשו חשקה בתורה מחזיק וסעד מוכרח הוא בעצמו לרדוף אחר פרנסתו וכל או"א מוטרד בהבלי עוה"ז והתורה מונח בקרן זווית וע"כ חובה על האדם אשר יסודו מעפר וסופו לעפר לתקן את פגם הזה ולתקן את פגם האדמה ולהיות מתומכי דאורייתא והתמיכה יהי' נחשב לו ללימוד ממש ושניהם חולקין בשוה וזאת תורת המסורה בראשית ברא אלקים היינו בשביל תורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראים ראשית לקבל התורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות אמנם מאין יקחו טרף לביתם אם לא יתעסקו בפרקמטיא לכן אמר אשר ברא אלקים לעשות היינו לעשות ולעסוק בפרקמטיא ולהיות מחזיק בידי הלומד דע"י שמחזיק בו נחשב לו כאלו בעצמו למד וחלקי אחד להם. וזהו אשר ברא אלקים אדם על הארץ ר"ל בזה צריך האדם להיות מעלה מן הארץ ולתקן את פגמה על אשר שלא עשתה כן ויהי' מחזיק בידי הלומד תורה וע"י שיהי' מחזיק בו יקח חלק בהמצוה וטוב לו בזה ובבא והבן:

א"י דהנה רש"י ז"ל הקשה לשאול על דכתיב ברא אלקים ולא ברא ה' ותי' שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדה"ר עיי"ש. אמנם לפי"ז יקשה שח"ו הי' בזה שנוי רצון. לכן נראה לי עפ"י אמרם ז"ל בפרקי אבות הוי עז כנמר וכו' וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים וכוונתם לזרז את האדם ביותר במצות הצריכים התגברות כארי לקיימם כי אם האדם לא יתאמץ זרועותיו כעמוד ברזל להיות קל כנשר במצות החמורות וכבדים עליו לעשותם וצריכים טרחה יתירה אז היצה"ר יבטלו גם ממצות אשר בניקל יוכל לעשותם ויצייר כל מצוה לפניו לטורח גדול ולמשא כבידה עד שאין לפי כחו. וע"כ אמרו איזהו גבור ר"ל דאם גבור היא במצות הצריכים גבורה לקיימם אזי כובש את יצרו שאין ביכולת היצר לדחותו משום מצוה שבעולם. ואפשר שזהו כוונת המסורה בראשית ברא אלקים וקשה קושי' רש"י ז"ל למה אמר ברא א' ולא אמר ברא ה' ע"ז אמר אשר ברא א' לעשות ר"ל שלכן אמר א' היינו מדת הדין שמרמז על חמורות וקשות כלומר שצריך האדם להיות קשה ועז במצות הצריכים גבורה להתגבר כארי לקיימם מפני חומרה וטרחה של עשייתה ולא די במה שרודף אחר מצות אשר בניקל יוכל לקיימם וכ"ז צריך לאשר ברא אלקים אדם על הארץ. ועל הארץ היצה"ר מכביד לפניו כל מצוה לטורח ולמשא וא"כ לא יקיים אח"כ שום מצוה שבעולם משא"כ אם זהיר היא במצוה החמורה לעשות אז כובש את יצרו ואין בכח לדחותו משום מצוה שבעולם כהנ"ל:

א"י דאיתא בתיקוני זוהר בראשית היינו ברא שית והקשו ע"ז הכי שית ברא אלקים ולא שביעי הכא גם שביעי ברא ה'. ולפי"ז י"ל המסורה הנ"ל בראשית ברא א' היינו שברא שית וא"כ קשה וכי שית ברא הלא שביעי ג"כ ברא א'. ע"ז אמר ברא אלקים לעשות היינו ע"ד ששת ימים תעבוד ועשית וכו', ור"ל לעשות מלאכתו ולעבוד עבודתו שית דוקא ולא שביעי כי ביום השביעי תשבות ברא כתי' ומחויב לנוח בו מכל מלאכה ולתרץ למה ברא הקב"ה שית ימים למלאכה אמר אשר ברא א' אדם על הארץ והיינו משום שהאדם על הארץ בעולם עשי' לעשות ולעבוד עבודתו ע"כ ברא לו שית למלאכתו והבן:

ואמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו ובמדרש הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב עכ"ל והיא פליאה (הובא בישמח משה לאא"ז זצוקלה"ה מספר נחלת עזריאל) ונלענ"ד לבאר דהנה ידוע פירש"י ברא ז"ל עץ פרי שיהי' טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כך אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי דלכאורה יפלא מאד מאין בא זה שתחטא הארץ נגד יוצרה וקונה ית'. אך הרמז לזה נראה מה שצוה הקב"ה שיהא טעם העץ כטעם הפרי שרצה הקב"ה שיהא נחשב לפניו הכנה למצוה כמו המצוה ממש כמו גבי עץ שתכליתו להיות עושה פירות וגוף העץ היא הכנה על הפירות ע"כ צוה שיהא טעם העץ כטעם הפרי. וז"ש הכתוב כי האדם עץ השדה כמו גבי עץ השדה צוה הקב"ה שיהא טעם העץ כטעם הפרי והכוונה לפרי כמו הפרי כן האדם כל מה שיעשה בעניני גשמיות כגון אכילה ושתי' ומו"מ וכדומה יעשה לש"ש שיהא לו כח לעבוד את השי"ת ולגדל בניו לתורה ולעשות צדקה ומעש"ט וזה הכנה למצוה יהא נחשב כמצוה ממש. אך לאו כל אדם זוכה לכך ואדם הוא בעל שכחה וכיון שבא לאויר העולם וגו' ע"כ הארץ לא עשתה כן רק ותוצא הארץ עץ עושה פרי כי גוף המצוה קיי"ל מצוה א"צ כוונה וכן היא בזוה"ק זכאה מאן דעביד פקודא דמארי' אע"ג דלא מכוין כדקא יאות אמנם העיקר הכנה אשר למצוה בעת שעוסק בעניני גשמיות עוה"ז אכילה ושתי' ומו"מ ובנין בתים וחצרות הכוונה מוכרחת לשם מצוה כדי לגדל בניו לתורה ולהשיא בנותיו לת"ח ובונה בתים לקיים בהם הכנסת אורחים ע"כ מחויב כל אדם לתקן זאת להרגיל עצמו בכך שיהי' כל מעשיו לש"ש וכתי' בכל דרכיך דעהו שיהא כל מעשיך רק הכנה למצוה והוא נחשב כמצוה ממש כמו שצוה הקב"ה שיהי' טעם העץ כטעם הפרי ודבר זה היא מקרא מפורש ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש והקשה הגמ' וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא כל האוכל בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי הן אמת שיש בזה סודות הרבה עכ"ז אין המקרא יוצא מידי פשוטו דהשי"ת צוה לנו לאכול בתשיעי מחמת שצוה להתענות בעשירי ואולי אם לא נאכל בתשיעי לא יהי' בכחינו להתענות בעשירי ע"כ צוה לאכול בתשיעי ואכילה ושתי' של תשיעי נחשב כאלו התענה תשיעי ועשירי מזה נראה להדי' דהכנה של מצוה כמצוה. ובזה יתבאר היטב המדרש ויאמר אלקים וגו' עץ פרי עץ עושה פרי. ופירש"י שצוה הקב"ה שיהא טעם העץ כטעם הפרי ולפימ"ש שרצונו הי' שהכנה למצוה יהי' נחשב כמצוה הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש ומשם מוכח שהכנה למצוה כמצוה:

ויאמר א' תדשא הארץ דשא וגו' במדרש כשאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא וגו' נזדזעו שמים וארץ מיד העמיד רגלי יוסף כנגדם ופלא:

מחומר הנושא נ"ל לפרשו קצת עפי"מ דאיתא הרמז מה שצוה הקב"ה להיות טעם עצו ופרי' שוין שבא לרמז על עבודת השי"ת שהיא דוגמת הפרי שבאילן שכל נטיעת האילן וענפיו ועצו והעלין שלו לא נתהוו רק משום תכלית הפרי שעתיד לצמוח האילן וכ"כ היא בעבודת השי"ת שכל עניני עוה"ז כמו אכילה ושתי' וכדומה אינם אלא לצורך עבודת השי"ת שזהו תכלית האמיתי שבשביל זה נברא כל העולם וע"ז מרמז שצורכי העוה"ז כמו אכילה ושתי' שהיא דוגמת העץ שבאילן צריך להיות טעמו שוה עם עבודת השי"ת שהוא דוגמת הפרי שבאילן דהיינו שגם בצורכי עוה"ז יהי' כוונתו לש"ש כמו בעבודת השי"ת. ול"נ לומר עוד בזה הכוונה בדרך אחר עפי"מ שאנו מתפללים בר"ה ויוהכ"פ וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה דהיינו שהעיקר היא שגם הרחוקים מאת השי"ת יתקרבו ויתקשרו בעבודת השי"ת כי לא נברא העולם רק עבור יחידי סגולה שבכל דור ודור אלא צריך להתקרב להשי"ת גם פשוטי המוני עם והנה אותן הצדיקים שבכל דור ודור הם דוגמת הפרי שבאילן שזהו תכלית כללי ושאר פשוטי עם הם רק דוגמת העץ שבאילן שלא נתהוו רק בשביל צורך הפרי וזהו מרמז שצריך טעם עצו היינו הרחוקים מאת השי"ת עם פרי' היינו הצדיקים להיות טעמם שוה והנה הארץ שיחתה בזה ונתבטל זה הרמז והנה אצל יוסף מצינו שתיקן קצת בעבודה זו להתקרב הכל אל הקדושה אף כל המאורעות שנתהוו מהקליפה ח"ו כמו שאמרו חז"ל ויבוא הביתה לעשות מלאכתו דהיינו לעשות צרכיו ורק נראה לו דמות דיוקנו של אביו ועי"ז ניצל מלחטוא והנה ע"י שנתגבר עליו כ"כ היצר ר"ל עד שכמעט שלא יכול לו ואח"כ התגבר גם ע"ז בודאי שזכה עי"ז למדריגה היותר גדולה וכענין נסיון שמנסה הקב"ה את האדם כידוע זה בסה"ק. וא"כ לפי"ז התקרב גם מאורעות הקליפה ר"ל יותר אל הקדושה וזהו ג"כ כמו ענין טעם עצו ופרי' שוין שבא לרמז על שצריך להתקרב הכל אל הקדושה אף הרחוקים מאת השי"ת ואף גם מאורעות הקליפה ר"ל שהם ג"כ כמו דוגמת העץ אל הפרי ועפי"ז שפיר שייך מה שנרמז בכאן האי מעשה דיוסף עפי"מ שכתב האור המאיר עה"פ בנאות דשא ירביצנו (דש"א) נוטריקון דמו"ת דיוקנ"ו ש"ל אבי"ו. ולפ"ז יש לומר שנרמז גם זה בכאן חדש"א הארץ דש"א שהוא נוטריקון דמות דיוקנו של אביו ושייך הרמז לכאן כפי המבואר שהיא תיקן קצת ענין טעם עצו ופרי' שוין. להתקרב הכל אל הקדושה וע"כ צוה הקב"ה תדשא הארץ דשא ועץ עושה פרי שיהי' טעם עצו ופרי' שוין. וז"ש כשאמר הקב"ה תדשא הארץ דש"א ועץ עושה פרי וגו' דהיינו שצריך להיות טעם עצו ופרי' שוין ומרמז על שצריך להיות הרחוקים מאת השי"ת ג"כ בהתקרבות כנ"ל והארץ לא עשתה כן ותוצא רק עץ עושה פרי וכיון שמתחלה בריאות העולם הי' באופן להתקרב גם הרחוקים וא"כ עבור שלא כן הי' נזדזעו שמים וארץ מיד העמיד רגלי יוסף כנגדם ונתפייסו בזה שהיא תיקן ענין הנ"ל בטעם עצו ופריו שוין וע"ז מרמז הכ' באמרו דש"א שהוא נוטריקון דמות דיוקנו של אביו והבן:

ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל רבים תמהו מה נשתנה זמ"ז כיון שכ"א הביא משלו ממה שעסק בו ועוד דהי' די לומר והבל הביא מבכורות צאנו ושני תיבות גם הי"א אך למותר לכאורה. ונ"ל עפ"י מש"כ ס' מהרש"א עה"פ כי בחר ה' בציון אוה למושב לו וגו' כי יד על כס יה כביכול אין שמו וכסאו שלם כי נעלם א' מכסא ו"ה משם הוי' וז"ש כי בחר ה' בציון אז אותיות או"ה למושב לו שיהי' כסאו שלם ושמו שלם כי ישוב א' לכסא ושם הוי' ב"ה תתמלא תיבתו באותיות ו"ה וע"ד זה פירוש מוזצוקלה"ה ונהפוך הוא כי יתהפך הוא לתיבות או"ה למושב לו אז אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ואיתא בגמ' עה"פ לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' חושקנו בכם שאפי' בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם ופי' המפורשים שאין כוונתם לכבוד עצמיכם רק להרבות כבוד שמים. וידוע דבכל מקום שנאמר אך היא מיעוט ותיבת גם הוא רוביי וזשה"כ והבל הביא גם הוא ור"ל שכל כוונתו לא הי' רק בשביל הוא אותיות או"ה יהא כסאו שלם ושמו שלם אפי' בשעה שהי' לו בחי' גם היינו כבוד ורביי. לא הי' כונתו לעצמו רק להרבות כבוד שמים:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה