קב חן· רבי נח מקארוב
פרשת מטות
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל כו' זה הדבר כו' בזו הפרשה רבו בה הדקדוקים:
(א) למה לא נכתב בכאן הצוו אשר הי' מאת ה' למשה כמו בכל המצות שנאמר בהם וידבר ה' אל משה או ויאמר והגם שיש כמו כן הרבה פעמים בתורה גם הם צריכים טעם אך כעת אנו במצוה הזאת ונבאר טעמה:
(ב) מה זה לשון ראשי המטות לבני ישראל ואם נאמר שהוא ע"ד מה שדרשו בפ' אמור להזהיר גדולים על הקטנים כמו כן נאמר כאן שראשי המטות יזהירו את ב"י היל"ל ראשי המטות תאמרו לבנ"י או ואמרתם לבנ"י כמו בפ' אמור שכתב ואמרת אליהם:
(ג) מה זה לשון שאמר משה זה הדבר ורז"ל דרשו מזה כל הנביאים נתנבאו בכה הנוסף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר וגם זה צריך להבין מה זה יתרון מעלה יש כאשר מתנבא בזה הדבר. ועל פי פשוט נוכל לומר מפני שכל הנביאים נבואתם היתה בדמיון ובמראה לכך נתנבאו בכה כלומר כמו זה הדבר שאתם שומעים מפי כמו כן דיבר ה' אלי ויהיה כה מלשון דמיון אבל משה ששכינה מדברת מתוך גרונו היה הדיבור שיצא מפי משה זה בעצמו הוא דבר ה' כי השכינה היתה אומרת זה הדיבור וכן הוא הפירוש האמת אכן עוד לאלקי מילין:
(ד) מה זה כפל לשון לנדור נדר השבע שבועה היל"ל איש כי ידור או ישבע:
(ה) מפני מה בנדר כתיב לנדור נדר לה' ובשבועה לא כתיב לה':
(ו) מה זה כפל לשון לאסור איסר היל"ל לאסור על נפשו:
(ז) מה זה על נפשו היל"ל עליו:
(ח) מה זה כפל לשון לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה היה די באחד מהם. וליישב כ"ז נקדים דרז"ל שדרשו על הפסוק כי על פי הדברים האלו כרתי אתך ברית ודרז"ל שזה הכריתות ברית הוא על תורה שבע"פ. והנה גם הדברים האלו הם תמוהים מפני מה היה הכריתות ברית על תורה שבע"פ דייקא ולא על תורה שבכתב ועוד היאך שייך לומר שהכריתות ברית הוא על תורה שבע"פ כיון שזה בעצמו לא נכתב בתורה רק החכמים שחיברו התורה שבע"פ הם שאמרוהו וא"כ מי שירצה להכחיש התורה שבע"פ יכחיש ג"כ הכריתות ברית שלא היה כלל על התורה שבע"פ ונוכל לומר דהנה עיקר הכריתות ברית בין שני בני אדם הוא שכורתים ברית אהבה והכריתות ברית בעצמו יהי' אמצעי בניהם ויחברם ולא יפרדו איש מעל אחיו וכריתות ברית יהונתן עם דוד שיהונתן היה מרכבה לאותיות יה"ו משם הוי"ה ב"ה ודוד הוא ה' אחרונה כאשר אמרנו בזה במ"א נכרתו ברית שהברית יחברם ויהיו קשורים יחד בלי הפסק. והנה תורה שבע"פ הוא נמסר לישראל שהם יחדשו בה כפי כח הבנתם בתורה שבכתב והתורה שבע"פ הוא תלוי' בפיהם הוא ברית הלשון שהוא מהוה ומוליד את התורה שבע"פ והוא מעלה ומחבר את התורה שבע"פ להקב"ה כי ע"י דיבוריו בלשונו שמחדש את התורה שבע"פ הוא מעלה ומנשא אותה התורה להקב"ה ולזה הכוונה דרשו רז"ל שדקדקו מהכתוב למה נכתב כי על פי הדברים האלו היל"ל כי על הדברים האלו ומדקאמר על פי משמע שכל פי הוא ברית הלשון עליו כרת ה' ברית שהוא יהיה מקשט ומעלה ומחבר את התורה שבעל פה להקב"ה ויהיה הלשון אמצעי בין הקב"ה ובין התורה אשר יצאה מפיו וגם אלו החכמים שדרשו זה כוונתם היתה להמשיך את הכריתות ברית להתורה שבע"פ ולגרום היחוד אבל להתורה שבכתב לא שייך שהלשון יהיה הברית בניהם כי התורה הוא למעלה מברית הלשון ואינה תלוי' בפה כי הוא כתובה ועומדת במקומה בלי דיבור פה אבל התורה שבעל פה הוא נעשית דייקא על ידי פיהם של ישראל כפי אשר יחדשו וכיון שהלשון הוא הכריתות ברית בין הקב"ה לישראל אם כן צריך האדם להיות נזהר בדיבורי פיו לבל יחלל את מוצא שפתיו כי כל דיבור ודיבור שיוצא מפי האדם נעשה ממנו שורש גדול למעלה באורות העליונים כי האדם יש בו חלק אלקי ממעל וכאשר החלק אלקי פותח פיו בדברי קדושה אז משתוקקים כל צבא מרום לדיבוריו ומאזינים לקולו כי מוסיף בהם כח ועוז ומעורר את הספירות הקדושים להעלות דיבוריו הקדושים מדרגא לדרגא עד אין סוף ואז מתעורר הא"ס ברצונו ומשפיע מדרגא לדרגא עד שיחול הברכות על ראש האיש העובד הזה שגרם היחוד וממנו לכל העולם וכאשר האדם עושה ח"ו להיפך גורם עצב בפמליא של מעלה והסט"א, וכל כת דילי' חוטפים הדברים שיוצאים מפי האדם וזהו חלקם ומזה הם מתפרנסים ומחזקים עצמם לכך צריך האדם לשמור מאוד את פיו לבל יעשה אותה חולין ולדבר דברי חולין ודברים בטלים ובפרט דברים האסורים כי בהם גורם חלילה עוד יותר כח בהסט"א. והגם שלפעמים צריך האדם לדבר חולין מ"מ כוונת דיבורו יהיה קשור בהספירות ואורות העליונים. ואם גם לפעמים צריך האדם לדבר דברים אשר א"א לו להיות דבק באורות העליונים מ"מ כאשר אינו עושה זה לבטלה רק כדי להשתכר ומקיים מצות התליות בו וכוונתו הוא שכאשר יתפרנס יתחזק עי"ז לתורה ולמצות ויהיה ג"כ מתומכי אורייתא אשרי לו ואשרי חלקו כי הגם שדיבוריו ועסקיו הם חולין מ"מ נקרא זה חולין שנעשה על טהרת הקודש כי הגם שהם חולין מכל מקום נעשו לכוונת קדושה ומצוה. והנה הפשוטי עם כאשר רואים שמתפללים ואינם נענים עי"ז מיאשים עצמם מדיבורי פיהם באמרם שאיך דיבורם עושה פירות ומה להם לשמור פיהם ועי"ז באים לעבירות גדולות מדברים בטלים ונבול פה ורכילות ולה"ר וכדומה אבל טועים הם בזה טעות גדול כי כל איש ישראל אשר נחתם באות ברית קודש הוא נקשר קשר אמיתי וחזק במקום שורש נשמתו וכל דיבור שיוצא מפיו מעורר את שורש נשמתו אך מפני זה אינם נענים בתפלתם כי נשמתם אינה מעולם האצילות ואין כח בנשמתם לעלות לשם זולתי ע"י צדיקי הדור שהם יכולים להעלות נשמתם כאשר מתחברים אליהם באהבה עזה כדי שיהיו עובדי ה' באמת עי"ז ישמע גם תפילתם למעלה ויעשו פירותי. והנה ראשי המטות אשר היו במדבר הם היו צדיקי הדור ושופטיהם כי כולם נתמנו ע"פ הדיבור. וידוע שנבואת כל הנביאים היה מאספקלריא שאינה מאירה ונבואת משה רבינו עליו השלום היה מאספקלריא המאירה ונתבאר זה בדברי הזוהר כי אספקלריא המאירה הוא הנקרא יום ואספקלריא שאינה מאירה הוא הנקרא לילה כי האור שלה אינה מאירה כ"כ ויום ולילה הוא הנקרא זה וזאת כי השמש המשמש ביום הוא בחינת זכר המשפיע אל הירח אשר הוא בחינת נקבה המקבלת ומשמשת בלילה כי אין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש והמקבל נקרא בלשון נקבה זאת ונקראת ג"כ כה כידוע ולכך כל שאר הנביאים נבואתם היתה בכה שהתנבאו מאספקלריא שאינה מאירה אבל משה נבואתו. הוא מעצם השמים אספקלריא המאירה ולכך אמרי זה שהוא בחינת משפיע ואמר הדבר לגרום היחוד בדיבורו כי זה הוא מדת יום יתחבר עם דיבור הוא בחינת לילה. והנה בענין נדר ושבועה אמרו בגמרא הנודר נודר בחיי המלך ושבועה במלך עצמו ולהבין דברי חכמים נאמר כי כאשר האציל הבורא ב"ה את המלכות שמים צימצם ה' צימצומים רבים עד שנפח באדם נשמת חיים. ומסר בידו זה הכח שעל ידי מעשיו הטובים יגרום היחוד באורות העליונים והמשיך באדם כח הדיבור כמש"ה ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינין לרוח ממללא כי השפיע בו כח הדיבור מבחינת כנסת ישראל הנקרא דיבור אשר שם כוללות נפשות ישראל ונתן באדם זה הכח שהוא יגרום ע"י דיבורו בפיו בשירות ותשבחות ע"י ברית הלשון להמשיך את הקב"ה אליו וממשיך השפעה מאימא עלאה עד כנסת ישראל כי אימא הוא המשפעת ומורידה השפע על שבעה בני' כי בה נכללו כל שבעת הימים והיא נקראת אם עליהם כמי האם שממנה נבנים הבנים ולכך נקראת בינה מלשון בינה כי ממנה התחילו שבעת ימי הבנין להתבנות. והנה הנשבע הוא הנשבע במלך עצמו הוא כנסת ישראל מלכות שמיום כי שם הוא מקום השבועה.והנדר הוא ובמקום חיי המלך פירוש במקום שהמלך הוא מלכות מקבלת משם חיותה והוא הבינה. וגם כי נדר הוא אותיות ד"ר נ' שדירתו הוא בנ' שערי בינה ולכך אמרו נדר חל על דבר שאין בו ממש כי נדר הוא במקום המוחין ושם ההשגה הוא דק דק מאוד אבל השבועה אינו חל כי אם על דבר שיש בו ממש כי השבועה הוא במקום המלכות הנגלית בהשגחה. והנה בבינה יש ב' בחינות האחד כאשר עומדת במקומה והב' כאשר משפעת למלכות וכאשר עומדת במקומה נקראת בינה וכשהוא משפעת למלכות נקראת תבונה כאם שיונקת לבניה וכן במלכות יש ב' בחינות כאשר עומדת במקומה ואז נקראת שבע וכאשר עולת לבינה נקראת בת שבע כי הוא בת המקבלת מאמה ועתה נבוא לביאור הכתובים שמשה הראה לישראל איך שהחמשה מוצאות הפה גדול שרשם מאוד עד שהם גורמים היחוד והשכינה בעצמה הוא המדברת מתוך פי ולכך לא נכתב הצווי מה' אל משה כי הראה להם שזה הדיבור בעצמו אשר הוא מצוה זה הוא ה' מצוה אותו כי השכינה הוא המדברת וראו איך הפה גדול שורשו לכך גם אתם תשמרו פיכם לבל יתחלל. ואמר אל ראשי המטות לב"י שכאשר ב"י יתחברו אל ראשי המטות אז גם דיבורי פיהם יעשה פירות. ואמר זה הדבר ראו שהפה הוא הגורם היחוד בין זה לדבר ולכך תראו שאל יבטלו מעשיכם דיבורי פיכם כי כאשר דיבורי פיו המה מחוללים נעשה הוא מופרד ממקום אשר נקשר שם נשמתו. וזהו איש כי ידור נדר כאשר יקשור עצמו במקום הבינה הנקרא נדר באחד מהשני בחינותיה כנ"ל ואמר הכתוב לה' כי כאשר הבינה הוא משפעת למלכות הוא יורד ע"י תפארת ישראל הנקרא בשם הוי"ה או השבע שבועה כי יקשור עצמו במקום הנקרא שבועה באחד משני בחינותיה לאסור איסור על נפשו כי איסר לשון קישור כי אוסר ומקשר נפשו במקום כוללות נפשות ישראל או במקום הבינה אז יראה האדם שלא יחל דברו שלא יעשה דבריו חולין בדברים בטלים וכדומה כי אז יפרד נפשו מהדביקות ועוד הזהירו הכתוב ככל היוצא מפיו יעשה שיקיים כפי אשר נדר או נשבע למען לא יופרד עצמו משורשו ולא יחללנו רק יוסיף אור בשורשו במעשיו הטובים:
באופן אחר
וידבר משה אל ראשי המטות לב"י, בהקדם עוד למה כפל הכתוב אח"כ אלה הדברים כו' בין איש לאשתו בין אב לבתי בנעוריה בית אביה ועוד למה אמר בית אביה כי לא בא הכתוב לומר רק באין רבות לאב בה כ"א בעודה נערה היה די באומרי בנעוריה לבד בהקדם הגמרא דנדרים היתר נדרים טורחת באויר ואין להם על מה שיסמוכו והגמרא הזו הוא פליאה לעיני כל. דהנה ידוע שכל נשמת ישראל הגם שהם כלולים בהשכינה הקדושה מ"מ יש בהם דרגות שזה גבוה בשורשו מזה וכל מה שהנשמה יותר גבוה במעלה על חבירו הוא המושל עליו וזהו כאשר ישראל עושים רצונו ומתנהג העולם בצדק ומשפט אז מתנהגת זה העולם כמו שהם באורות העליונים והגדול מחבירו בשורש נשמתו הוא המושל והשליט עליו וכמו כן גם עתה הגם שנתקלקל השורה והשפל והנבזה לראש יהיה מ"מ בשורש נשמתסו כיון שהוא גבוה ממנו הוא המושל עליו אך שאינו בפועל בעוה"ז וכיון שהוא מושל עליו יוכל להפר דבריו כי הוא חייב לעשות כפי אשר מצוה המשל עליו והנה במדבר לא עשה משה שום התמנות לאדם כי אם ע"פ צוו ה' כי אז הי' כל ישראל דוגמא ומרכבה ממש לאורות העליונים לכך היו ממשלתם לפי שורש נשמתם ומי שהיה מושל על חבירו היה יכול לבטל דברי חבירו אשר היה קטן ממנו וראשי המטות הם היו הגדולים בדור וחכמי העם ואמר משה לב"י שחכמי העם ושופטיהם יכולים לבטל נדרי חבריהם כי הם גבוהים וגדולים במדרגה יותר מנדרו ומכ"ש משבועתו ודיבורי פיו ולכך יכולים הם לבעל כי דיבורי פיו של החכם גבוה יותר מנדר ממה שלמטה ממנו וזהו היתר נדרים פורחת באויר ואין להם על מה שיסמוכו כי החכם המתיר הנדר הוא פורח באויר הוא אויר ו' כידוע והוא קשור בחכמה העליונה ועי"ז יכול להתיר גם נדרי חבירו כי הוא גבוה מנדרו ועוקר ומבטל הנדר ממי שהוא למטה ממנו לגמרי ואין להדברים של הנודר על מה שיסמוכו כי כאשר אינם מקבלים מהחכמה העליונה אז הם נפרדים משרשם ואין להם החיות ואז הם בטלים ומבוטלים ומה ששלשה הדיוטות יכולין להפר הוא שא"א שלא יהיה לאחד מעלה על חבירו במה וכאשר הם מצטרפים יחד אז נעשה מעלתם כוללות כי השלשה הם הכוללות ואז יכולים גם הם להפר נדרו הגם בהם הדיוטים וזה שאמר להם משה ראשי המטות לב"י שראשי המטות הם לברי כי בהם תלוים כל ישראל ומקבלים שפעם וחיותם על ידם ולכך הבעל יכול להפר נדרי אשתו כי הוא גדול במדריגה ממנה והוא מושל עליה והאב לבתו הוא ג"כ מזה הטעם כי הוא גבוה במדריגה ממנה לכך הוא מושל עליה ובא הכתוב בסוף הפרשה להורות כי אלו החקים שאמרנו הם גם כן למעלה באורות העליונים בין איש לאשתו. איש זה הקב"ה שנקרא איש לאשתו זו הכנ"י שנקראת אשתו כי הוא מקבלת מהקב"ה. ובין אב לבתו בין החכמה העליונה הנקרא אב לבתו הוא חכמת שלמה הנקראת בת בסוד אבא יסד ברתא שכל המדריגה הגבוה יכול לבטל הגזירות והדינים משלמטה הימנה ואמר הכתוב בנעוריה הגם שהוא ספירה בפ"ע מ"מ בית אביה הוא יושבת תמיד ומקבלת תמיד השפעה הבא לה מאביה וכמש"ה בחכמה יבנה בית וכל אשר יצוה לה תשמע לו תעשה כדבריו לכך יכול להפר ולבטל גזירותיה ודיניה ויהפך הכל לטוב:
וידבר ה' כו' נקום נקמת ב"י מאת המדינים כו' אחר תאסף אל עמך ואיתא במדרש אמר הקב"ה למשה נקום אתה נקמת המדינים אמר משה לפני הקב"ה אינו בדין בירא דשתי מיני' מיא כו' אמר לו הקב"ה שלח את פנחס. וצריך להבין מתחלה דברי הפסוקים שאם נבין הדבר כפשוטו אם כן למה אמר לו הקב"ה שאחר מלחמת המדינים ימות האם היה זה בדרך נסיון אם ילך ללחום במדין לא מצינו בשום מקום שמשה אשר הוא קו הממוצע ודבר ה' עמו פנים בפנים יצטרך לנסיון. וגם מפני מה יתנה ה' מיתת משה במלחמת המדינים. גם המדרש הזה. הוא נפלא שכאשר אמר ה' למשה נקום אתה אמר משה אינו בדין וה' הודה לדבריו וכי התחכם משה כנגד ה' ועוד האם חזר דברי ה' ריקם. בפ' פנחס כתיב צרור את המדינים פירש"י כמו זכור ושמור הוה עליכם לאייב אותם וגם זה צריך להבין למה צריך לחייב אותם תמיד כיון שבמלחמה הזאת החרימו והרגו כל זכר וכל אשה יודעת איש ג"כ הרגו ולא נשאר בהם כי אם הטף שבנקיבות שלקחו לעצמם לשפחות וא"כ. לא נשאר מאומה זו כלל. ונוכל לומר כי הנה ה' ב"ה צימצם א"ע בצימצומים רבים וע"י צימצומים. רבים כאלו יכול להתהוות הסט"א שהוא מתנגד להקדושה העליונה כי אם לא היה צימצומים רבים. כאלו לא היה באפשרי שיהיה שום התנגדות להקדושה כי היה נתבטל חיותם מאור הקדושה המאיר בגודל אורה אבל כאשר אור הקדושה נתלבש ונתעטף בלבושים וצימצומים רבים עד איך מספר יכול האחד להכחיש שאין אור הקדושה עיקריות בבריאת העולם והכל היה לטובת ישראל. כי על ידי שיש להם בחירה להתדבק ברע והם מרחקים ממנה את הרע ומכניעים אותה תחת הקדושה העליונה עי"ז השם ב"ה פותח להם אורות הקדושה העליונה ורואים עולמם בחייהם ואחרי כן בבואם לעולם העליון רואים בטעם ה' ומבקרים ומחפשים בגנזי המלך העליון כבן האהוב והראש של המסאבותא הוא הס"ס אשר עליו אמרו בגמרא יורד ומסית עולה ומשטין יורד ונוטל נשמה והוא התובע תמיד דין על ישראל. ומצוה על כל איש ואיש מישראל לשנוא את הסט"א ולהתרחק ממנה ולא ישכח תמיד מלחמת השר כדי שלא ילכד חיו במצודתו והיצר הוא מסיתו תמיד ראה דרך רשעים צלחה וזהו ע"ז הנקרא פעור כי בפעור הי' כוונתם שימשיכו עליהם השפעה מבחינת אחוריים בהתגלות כידוע למשכילים והמדינים הם הי' מרכבת הס"ס כי שמם מוכיח עליהם מדינים לשון דין שהם תובעים דין על ישראל וצוה ה' לשנוא תמיד מרכבת הס"ס ושנשמידם. ולזה צוה ה' צרור את המדינים שתמיד ישנאם ויצררם לבל ילכד ח"ו בפח שלהם אשר ממנו לנפשו כאשר ישכח מלחמת השר והנה משה היה הדעת של כל ישראל ושקול כנגד כולם והוא עומד תמיד כנגד מידת הדין הזה הקשה הבא מסט"א ומכניעו ולזה אמרו בגמרא שמשה הוא קבור כנגד פעור כדי לכפר על מעשה פעור והובא שם בתוס' כאשר הפעור רוצה להסטין אז עולה משה ושקעו בארץ וכוונתם הוא כמו שאמרנו כי הוא מכניע הסט"א החופף נשמת ישראל ומחטיאם וזה שאמר ה' למשה נקום אתה שעליך מוטל לנקום תמיד נקמת המדינים הם התובעים דין על ישראל. ואמר משה לה' הננ' מוכן תמיד להכניע את הסט"א התובעים דין על ישראל. אך מאת אומה המדינים אשר הם בזה העולם אינו בדין שאלחם עמהם כיון בנתגדלתי ביניהם ובירא דשתי מיני' מיא כו' וגם מתחלה לא היתה כוונת ה' שהוא ילחם עם המדינים אשר הם בזה העולם רק שהוא יעמוד כנגד שרשם ויכניעם וכן הוא שהוא עומד תמיד כנגד התובעים דין על ישראל ומכניעם אך משה לא הבין מתחלה. כוונת ה'. וזה כוונת הכתוב נקום נקמת ישראל מאת המדינים הם התובעים דין על ישראל. אחר תאסף גם אחר שתאסף מן העוה"ז תנקום תמיד נקמת ישראל מאת התובעים דין עליהם ותכניעם ולא יוכלו לקטרג עליהם. וזהו בפירש"י צרור לשון הוה כי תמיד מוטל על האדם לזכור זה להכניע את הסט"א אשר רוצה להתגבר עליו ולהחטיאו ולא יפול במצודתם ויכניע בזה את הסט"א ואז יהיוה לרצון לפני אדון כל: