קב חן· רבי נח מקארוב
פרשת ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע
כו' דקדוקי המפורשים בזו הפרשה רבו מאוד ואין צורך להאריך בהם כי המה נגלים לעין כל, בגמרא אמרו לא כשאני נקרא אני נכתב נכתב בהוי"ה ונקרא באדנ"י והטעם למה דווקא במקדש היה מזכיר הכהן גדול את השם הוי"ה ברוך הוא בכתיבתו, כי במקדש היה הויות ה' עלינו בהתגלות, וראי כולם איך שה' שוכן בנו ומשגיח עלינו והוא מושל על הטבע ועושה לנו נסים היפך הטבע לכך היו מזכירין הויות בהתגלות, מה שאין כן עתה בגלות אשר אינו ניכר הויות בהתגלות כי ישראל אשר הם עם סגולתו הם תחת ממשלת העכו"ם, ואם גם עתה אינו מסור השגחתו מאתנו, כי הן הן נפלאותיו הן הן גבורותיו איך השה הזה הי' חי. בין שיני הזאבים האלו, הם העכו"ם מכל מקום הכל הוא על פי הטבע שעולם כמנהגו נוהג והנסים הם נסתרים, ולכך אין לנו להזכיר בפה רק כפי מה שנראה אצלנו ה' על צד הטבע, כי הוא אדון כל הארץ ומנהיג את העולם כמנהגו, רק הכוונה יהיה בשם הוי"ה ולייחד הויות הכתיבה עם אדנות הקריאה כי גם ההויות נמצא אצלנו רק שהוא בהסתר, והנה בספר הפרדס הקשה מה מועיל מה שאנו מכוונים בגלות לעשות יחודים כיון שאין זווג עתה בגלותינו, וכמו שאיתא בגמרא שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יבא בירושלים שלמעלה עד שיבא בירושלים שלמטה, כי אם היה זווג מיד היו נגאלים, ואם כן מה מועיל כוונתינו לעשות יחודים וזווגים, ותירוצו הוא שאף על פי כן אי אתה רשאי להיות נרפה ממלאכת שמים, כי מכל מקום על ידי כוונת ויחודים יש לה סמך וסעד קצת וידוע דעת רבינו הגדול הרמב"ן זכרונו לברכה שלכך נכתבו סיפורי מעשי אבות בתורה, כי מעשיהם הם סימן על כל מה שיארע לבניהם אחריהם בגלות המר ואנו גם כן נלך בעקבותיו שבזו הפרשה הורה לנו התורה איך נתנהג בגלות המר, ואמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, רמוז לישראל שגלו מארץ ישראל לחוץ לארץ, ויפגע במקום, אין פגיעה אלא תפלה כי גם במקום שהיה שם בחוץ לארץ התפלל גם כן, ומפרש הכתוב מה הוא מדרגת חוץ לארץ ואמר, וילן שם כי בא השמש, כי שם בחוץ לארץ הוא בחינת לילה מדרגת המלכות ואין לה אור מבחינת השמש הרמוז לשם הוי"ה, כי נתעלם ונתרחק מבחינת לילה הרמוז לשם אדנ"י ואעפ"כ ויקח מאבני המקום, כי ידוע כי האותיות נקראו אבנים כדאיתא בספר יצירה ב' אבנים בונות ב' בתים כו' איתא כתיקונם שיו"ד פעמים יוד הפ"ה ופ"ו הפ"ה גימטריא מקום כי הגם שהיה בחוץ לארץ אשר שם התרחקות השם הוי"ה מהתפלה הנקרא אדנ"י אף על פי כן הוא לקח השם הוי"ה לתפלתו וייחדם וזה שאמר הכתוב אחר כך ויקח את האבן,כי כאשר עשה היחוד אז נתייחדו האותיות מהשם הוי"ה ומהשם אדנ"י ונעשה אחד אחדות גמור ונקראו אבן אחד, וזה שאמר הכתוב וישכב ואיתא בזוהר שנרמז י"ש כ"ב הוא כ"ב אותיות התורה שתלוים בכתב הרמוז לשם הוי"ה, כי אף על פי שהוא בח"ל מכל מקום נמצא בה גם כן שם הוי"ה בבחינה מה לצורך קיומה וזה שראה בחלום והנה סלם מוצב ארצה ואיתא סלם בגמטריא סיני שראה שגם בח"ל אף על פי כן התורה הנתנה בסיני עומד ארצה הוא הארץ העליונה. כי על ידי פשטיות התורה יש לה קיום גם בח"ל וראשו מגיע השמימה. כי יש בתורה סוד החכמה והתבונה. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו שהמלאכים יש להם עלייה וירידה על ידי התורה הוא האדם העוסק בתורה. כי הוא המושל עליהם:
עוד באופן אחר הנה יש לדקדק בכתוב שאמר חרנה הול"ל לחרן כי כן הוא שייכות הלשון. ורש"י פירוש כ"מ שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה, גם זה צריך ביאור מפני מה לפעמים נכתב בלמ"ד ולפעמים בה"א, וכעת מוטל עלינו לבאר זאת בזו הפרשה, בהקדם עוד דברי רש"י שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם כו', יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וצריך להבין מפני מה נקט אלו שלשה לשונות דווקא, וכי לא היה יכול לומר אלף לשונות כיוצא באלו והם לשון המדרש ובוודאי החכמים דקדקו בדבריהם על כל אות ואות:
דהנה ידוע כי כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם היה דווקא עבור ישראל כדי שהם יגרמו היחוד באורות העליונים ולייחד הגבורות עם החסדים, לכך האציל הבורא ברוך הוא מידת התפארת והוא מדת הרחמים והאציל את המלכות המנהגת את העולם במדת הדין וישראל ייחדו את התפארת עם המלכות. ועל ידי זה הם ממשיכים את הרחמים אל מדה"ד ונמתקים כל הדינים וכל הגבורות, וידוע כי יעקב הוא בחינת תפארת וארץ ישראל הוא בחינת המלכות כי הוא נקודה האמצעית הבאה מהמלכות והמלכות הוא בחינת ה"ה אחרונה משם הוי"ה והוא בחינת נקיבה המקבלת כל השפעתה מהתפארת הכולל כל הקצוות ועל ידי מידת היסוד דווקא. והיא נכלל בתוכה כאשר הוא עמה בייחוד וזווג גמור כי השפעת התפארת אל המלכות הוא על ידי מידת היסוד דייקא. והוא קו האמצעי הכולל נצח והוד והם השני פועלים לזווג כידוע כל זה למשכילים בחכמה:
ובזה נבוא לביאור הכתוב ודברי רש"י ז"ל. כי הכתוב מרמז לנו כאשר יצא יעקב הוא התפארת מבאר שבע הוא המלכות ונעשה חלילה פירוד בין הדבקים אז. וילך חרנה. שהולך חלילה החרון אף בעולם. כי כאשר לא נתייחד בה מדת הרחמים אז נתגבר מדת הדין בעולם ולכך נכתב בה' כי הה' היא סימן נקיבה כידוע. אבל ללשון זכר נכתב בלמ"ד והוקשה לרש"י למה נכתב אצל יעקב לשון ויצא יותר ממה שנאמר באברהם ויצחק שלא נזכר בהם לשון ויצא כאשר יצאו מארץ ישראל. לכך אמר רש"י שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. כי כאשר התפארת משפיע להמלכות על ידי מידת היסוד אז הוא נכלל בתוכה בייחוד וזווג גמור. וכאשר נעשה חלילה פירוד נקרא בלשון יציאה כי לא יפול לשון יציאה רק על דבר שהיה מתחלה כלול בתוכו ממש. וכאשר נעשה חלילה פירוד ממידת היסוד אז פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה כי ידוע שהוד והדר נקראו נצח והוד וזיו הוא היסוד ולכך נקרא חודש אייר חודש זיו שהוא שני לחודש ניסן אשר הוא ר"ה למלכים והחודש השני הוא בחינת היסוד בסוד מתתא לעילא. וע"כ כשיצא יעקב הוא מדת התפארת מבאר שבע הוא בחינת המלכות אז פנו ממנה כל השלשה ספירות נה"י אשר היה בא לה מקודם ההשפעה על ידם ואז. ויפגע במקום אין לנו אלא להתפלל להמקום הרמוז לשם הוי"ה כנ"ל במאמר הקודם. וכאשר אנו מתפללים ומתחננים למקום הוא בחינת תפארת. יכולים אנו על כל פנים להמשיך הרחמים בדרך יחוד לבד על ידי התפארת בעצמו. הנם שאי אפשר להיות יחוד וזווג גמור גם ממידת היסוד מכל מקום נמשכים בה הרחמים בבחינה קצת להציל אותנו מדין הקשה ולא שליט בנו החרון אף רק רחמים הבאים ממידת התפארת על ידי היחוד. הגם שאין זווג אף על פי כן בהתחבר הרחמים אל הדין נשקט ונכנע החרון אף והרחמים שולטים:.
בפסוק ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. ונתעוררו בזה כל גדולי המפרשים שהדעת נותן להיפך. שכאשר האדם אוהב דבר אחד ומשתוקק ומצפה מתי יגיע העת שאזכה לזה. אז נחשב בעיניו יום לשנה. ונראה לומר פירש הכתוב כאשר נשא יעקב את רחל ואז אהב אותה. אז היו בעיניו הימים שעברו כימים אחדים כי לא היו נחשבים בעיניו לכלום. כי כאשר השיג תכלית הכוונה אשר עבור זה לבד היה תכלית כל בריאות העולמות. אז עזב ושכח כל מה שעבר עליו עד עתה. ויהי' שיעור הכתוב באהבתו אותה כאשר אהב אותה. והסוד בזה הפשט זכור את יום השבת לקדשו ודרשו מחד בשבתא לשבתא כידוע ליו"ח. וע"ד הסוד לבד ורחל אז נתאחדו כל שבעת ימי הבנין כי ביעקב נוכל לפרש פירוש הכתוב כי כאשר התייחדו יעקב ורחל נתאחדו הכל.