קב חן· רבי נח מקארוב
לקוטים
במלאכי ג' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. והנה להבין אמאי לא כתיב ידברו כי נדברו הוא לשון נפעל כי ידוע כי כל האורות העליונים הם בחינות משפיעים ומקבילים כי הגם שיש ספירות הקדושים הנקראים מקבלים עכ"ז הם ג"כ בחינת משפיע כי הוצרך להשפיע תחלה המ"נ שלו לשלמעלה הימנו וכן אלו הספירות הנקראים בשם משפיעים מ"מ יש בהם ג"כ בחינת מקבל כי הוצרך לקבל המ"נ הבאים אליו כי בלא מ"נ א"א לירד השפעה למטה וידוע כי הרב ותלמיד הם בחינת משפיע ומקבל ולפי מה שהתלמיד מעלה המ"נ שלו לפני רבו היינו השתוקקותו וכסופו לשמוע דברי אלקים חיים מפי רבו כמו כן מזמין ה' דברים בפי הרב כפי רצון התלמיד ויורדין ממילא המ"ד כי הרב אינו יודע כמה גדול כח השתוקקות ורצון התלמיד רק השם היודע מחשבת לבו משפיע להרב דברים קדושים לפי ערך רצון התלמיד וזש"ה אז נדברו שהם נדברו ממילא ואמר הכתוב אימתי נדברו כאשר יראי ה' הם איש אל רעהו שרצון התלמיד לרוות נפשו בתורת רבו ואמר הכתוב כי אע"פ שהשם הוא המשפיע הדברים להרב וא"כ יוכל הטוען לומר שאין ה' שומע להרב כיון שאין זה מאתו ע"ז אמר הכתוב מ"מ ויקשב ה' וישמע כי זהו בעצמו רצון הבורא שהם ישתוקקו אליו ולתורתו והוא ישפיע להם זהו בעצמו נחשב להם למצוה ונכתב בספר זכרון לפניו:
תהלים צ' תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. דהנה עיקר התשובה כשמתודה על חטאיו צריך שלא יהיה מחשבתו כלל לטובת עצמו כי בזה הוא עובד א"ע לא את הבורא ב"ה רק עיקר התשובה לתקן את הפגם אשר פגם באורות העליונים וגרם כביכול עצב לקב"ה ושכינתיה ועל ידי התשובה שעושה הוא מתקן את הפגם שפגם ומחבר את המידות הקדושים ממקום התחלת הבנין אשר שם התשובה עד סוף המעשה ומוסיף כח ואור באורות העליונים על ידי התשובה שלו ואם האדם עושה תשובה בלב שלם על זה הכוונה זה הוא תשובה שלימה ומתקן כל אשר עוות ולא נשאר שום רושם כלל וכלל מעבירה שעשה אדרבה זדונות נעשו לו כזכיות. אך לא כל האדם יודע לעשות תשובה כזו בהשכל וגם האיש המשכיל היודע לעשות תשובה שלימה כזו מי יודע נכון עמו לעשותו בלב שלם ולכך נפסקו ההלכה עבירות שהתודה עליהם ביוה"כ שעבר יתודה עליהם ביוה"כ שבא כי אולי לא עשה אז תשובה שלימה שיהיה נעשים לו זדונות כזכיות והיום יעשה תשובה שלימה כי לא כל העתים שוים והגם שבשנה העבר כיון ג"כ עצמו לתקן הפגם אשר פגם באורות העליונים ע"י מעשיו מ"מ אפשר שכוונתו היתה מעט לטובת עצמו הגם שבתשובה זו נמחק גם כן החטא מ"מ לא נעשו לו הזדונות כזכיות רק כשגגות ונשאר עכ"פ רושם מהחטא אבל כאשר עשה תשובה שלימה אז לא נשאר שום רושם מהחטא כלל וזדונות נעשו לו כזכיות וזה פירוש התיקונים בתיקון ששי אמר שם צוחין ככלבי הב. הב לנו מזוני וסליחה וכפרה ולית מאן דקרי למהדר לגביה כו' דכל מה דעבדין לגרמייהו עבדין. הכוונה הוא שהגם שצועקים סליחה וכפרה מ"מ כוונתם לטובת עצמם למען לא יגיע להם עונש ויחיין חיי נחת ובעושר וכבוד וכל מה שצועקים לעצמם עושים אבל אינם צועקים על שגרמו פירוד באורות העליונים ולהחזיר ולחבר הפירוד שעשו. אבל התשובה שהאדם עושה קודם עת פטירתו מן העולם זו התשובה הוא בוודאי תשובה שלימה ואין בו שום כוונת וטובת הגוף כי כבר נואש הוא מזה ואין לו עוד תקוה לזה העולם רק עיקר כוונתו עבור ה' והגם שיש ב"א שגם התשובה לפני פטירתם הוא למען ינצל מדינה של גיהנם ויזכו לחיי עוה"ב גם זה הוא כוונה טובה כי אין זה רק לנשמתו אשר הוא חלק אלקי ממעל וכאשר שב האדם קודם פטירתו אז מורה אותה התשובה כי גם התשובה שעשה כאשר היה כל אדם שלם בבריאותו לא היה ג"כ לטובת עצמו כלו שהרי גם עתה באין לו תקוה לעוה"ז היא עושה ג"כ תשובה וזה כוונת הכתוב תשב אנוש עד דכא ודחז"ל עד דיכדיכו של נפש כי כאשר שב האדם כאשר היא בדוכדוכי נפש היינו קודם עת פטירתו אז. ותאמר. פי' אותה התשובה היא מורה ואומרת. שובו בני אדם. כי גם התשובה שעשה בהיותי בן אדם היינו בבריאותו היתה ג"כ תשובה שלימה המועילה לתכלית הכוונה וגרם תעטג ונחת רוח להבורא כל העולמים:
תהלים כ"ג ה' רועי לא אחסר. דהנה ידוע כי עיקר כוונת ה' בבריאת עולמו היה כדי להיטב לברואיי ונתן להם התורה והמצות כדי שיהיו מוכנים ע"י עסקם בתורה וקיום מצותיה לקבל ההשפעה ולהעלותם אח"כ בנועם העליון ורצון ה' הוא תמיד להשפיע להאדם כל טוב ומצפה להעובד השלם שיעשה רצונו ואל יקלקל כוונתו בבריאותו רק יהיה מוכן ומקודש תמיד לקבל ההשפעה ואז השם מייחד עצמו עם הכנ"י ומשפיע לה כל טוב והיא מחלקת אותה לבניה הם ישראל וזהו שהתפלל דהע"ה ה' רועי כי הוא הרועה אותי תמיד כי הקב"ה הוא השם הוי"ה ב"ה הוא זן ומפרנס תמיד את דוד מלך ישראל הוא בחינת כנ"י אך אני מבקש ממנו שיעזור לי שלא אחסר מלקבל ההשפעה רק תמיד יתייחדו קב"ה ושכינתיה:
בברייתא דרבי חנינא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר כו' כבר הקשו ועמדו בו כל המפרשים הקדמונים הלא אדרבה שע"י רבוי המצות יוכל יותר להפסיד שכרו מאשר לא יהיו רק מעט שיוכלו יותר לקיימם ולבוא אל שלימתם. ועוד נוסף לקושיות הקדמונים מה זה הלשון שאמר הרבה להם תורה הלא התורה יש לה קץ וגבול מן בראשית עד לעיני כל ישראל ואם נאמר שקאי על המצות מחמת שהם תרי"ג איזה מספר היה ראוי שתהיה שלא יהיה נקרא רבוי והמספר שלאחריו יהיה רבוי ואולי גם תרי"ג המה מעטים כי היה ראוי שיהיה להם הרבה מצות יותר ועוד לשון הכתוב יגדיל תורה ויאדיר שהוא לשון להבא ג"כ אין לו פי' שהיל"ל הגדיל תורה והאדירה לשון עבר שקאי על ריבוי התורה והמצות אשר נתן להם ונוכל לפרש כתיב ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וזה נאמר על התורה שבע"פ הנמסר לנו לדרוש אותה כי התשב"כ א"א רשאי להוסיף עליה אפי' אות א' אבל הנמסר לנו להבין ולחדש בה אין לה קץ וסוף ולהבין הדבר מפני מה ניתן לנו התורה שבע"פ שאנחנו נחדש אותה היה לו להקב"ה לכלול התורה שבע"פ בתוך התורה שבכתב וליתן אותה לנו. אולם לאשר רצה הקב"ה שיהיה לישראל קישור עם התורה ואולי היה מתן התורה שלימה בלי לדרוש ולהוסיף בה לא היה לישראל קישור כלל עם התורה כי היא גבוה ומנושא מאתנו כי מעלמא עלאה נפקא לזה נתן לנו הקב"ה את התורה שבע"פ שהוא תתלה בפינו כמו שאנו מחדשין בה כי ע"י ברית הלשון אשר אנחנו דורשים תושב"פ אז אנחנו נקשרים ומוסיפים כח בהכנסת ישראל המרומז לתורה שבעל פה ואנו ממשיכין לה השפעה ע"י ברית הלשון מתורה שבכתב ועי"ז גם לני מאי' מאור היחוד אשר המשכני להכנ"י. גם בענין המצות מתורה שבכתב הם תרי"ג והחכמים אשר להם התורה שבע"פ הוסיפו עליהם עוד שבע מצות כאשר ידוע מנינם מהחינוך ומשאר קדמונים ועולים תר"ך שהוא בחינת כתר כי ע"י הוספת אורם בהמצות עי"ז הם מעלים את השכינה הקדושה ועולים עמה עד בחינת כתר. וזהו שאמרו בגמרא בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצתה ב"ק ואמרה אם חכם בני ישמח לבי גם אני והנה מלת גם אני אין לו פי' כלל שהיה די באומרו ישמח לבי ולפי דברינו עולה נכון שכאשר התחיל שלמה הע"ה לתקן אלו הז' מצות ולעשות בחינת כתר אז היה שמחה ותענוג בכל העולמות ובכל הספירות הקדושים מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין וז"ש שמח לבי גם אני בסוד אני ראשון ואני אחרון. ובזה יתבאר הברייתא דר' חנינא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל שהרצון העליון מהבורא כל העולמים היה שיקבלו ישראל השפעה זכה וצלולה מהספירות העליונים לפיכך הרבה להם תורה ומצות שהרבוי שיש לתורה ומצות מתורה שבע"פ יותר מתורה שבכתב זה הרבה להם דייקא שאליהם מסר הדבר שע"י ברית הלשון אשר יחדשו בתורה שבע"פ יגרמו היחוד בין היסוד והמלכות וימשיכו לה השפעה מתורה שבכתב. וע"ז מביא שפיר ראי' מהכתוב ה' חפץ למען צדקו שמחמת שהרצון העליון היה שיתייחד צדק עם וא"ו אז יגדיל תורה ויאדיר שע"י ישראל אשר יגרמו היחוד יגדיל הקב"ה את התורה ויאדיר כי ישראל מוסיפים כח בפמליא של מעלה כמש"ה תנו עוז לאלקים:
באבות טוב תורה עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון. וזו המשנה נפלאה בעיני כל מדוע תלה התורה תפל אל ד"א ועכ"פ היל"ל טוב תורה וד"א ועוד מה זה לשון שיגיעת שניהם היל"ל שהיגיעה בשניהם ועוד מה לשון משכחת עון היל"ל אינו עושה עון או מצילתו מעון. דידוע דעיקר בריאת העולם היה עבור ישראל ועבור התורה כמש"ה בראשית ברא אלקים בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית כוונתם שעיקר בריאת העולם שישראל יקשרו עצמם בהתורה הקדושה ועי"ז יהיה להם דביקות בו יתברך וזה הוא חיותו של אדם וע"ז נברא שיהיה האדם דבק תמיד בהבורא יתברך ולא יפריד עצמו ממנו. אך כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה כמאמר המשנה ואולי ע"י שעוסק במלאכה או במו"מ יפריד א"ע חלילה מהבורא ב"ה ועצה היעוצה הוא שגם בשעה שעוסק במו"מ יקשור עצמו בהתורה הקדושה ויחשוב במצות התליות במו"מ ויקיימם ואם מגיע לו להאדם איזה צער בהמו"מ יכוין לתקן בזה חטא אדה"ר בעצבון תאכלנה אשר זה היה תיקון להחטא שלו כי התורה אינה נקמה בעולם רק חסד ושלום ואז יהיו קשורים כל מעשיו בהבורא ב"ה כמש"ה בכל דרכיך דעהו. וזה פי' המשנה טוב תורה עם ד"א כי על התורה בעצמה לא הוצרכו המשנה להזהירנו כי כבר מוזהר ועומד הוא אך המשנה מזהירנו כי גם בשעה שהאדם עוסק בד"א יכוין לקשור עמה התורה הקדושה כי יגיעת שניהם שהיגיע' אשר הוא מיגע עצמו שיהיו שניהם יחד משכחת ממנו העון למעלה כי הוא דבק בהקב"ה ואין שולט עליו שום קטרוג כלל וע"ד הסוד כי סוף מעשה במחשבה תחלה שעיקר בריאת העולם היתה עבור כנ"י והיא נקראת דרך ארץ וכאשר מקשר את התורה שהיא בחינת תפארת אל הד"א הוא בחינות מלכות ע"י דבקותו כנ"ל עי"ז משכחת ממנו העון למעלה כי כאשר גורם האדם היחוד למעלה בספירות הקדושים נתבטל כל החרון אף ונמחקים כל הגבורות ומתעורר עליו מכל העולמות הרצון הטוב מהבורא ב"ה ואהבתו וחמלתו עליו ועל כל ישראל:
באבות כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת והנה אם נפרשו כפי' העולם שחכמתו היינו החכמה בתורה ועבודה ומעשיו הם מע"ט ומעשיו מרובין מחכמתו היינו שעושה הרבה מצות שרודף אחר המצות כגון ג"ח וביקור חולים וכדומה וקשה הלא ראינו ושמענו מכמה צדיקים גדולים ומפורסמים אשר לא כן היה דרכם לרדוף אחר המצות רק יושבים ועוסקים בתורה ועבודה. אבל האמת הוא שחכמתו הוא החכמה שחוקר בה המצוה ולידע טעמה ומעשיו היא המצוה עצמה וזה פי' המשנה אם חכמתו מרובה ממעשיו היינו שחכמתו מרובה וגוברת על המעשה שאינו עושה המצוה עד שיחקרנה בשכלו וידע טעמה ואמר המשנה שאין חכמתו מתקיימת שעי"ז לא יוכל להשיג שום טעם ממצוה כיון שהוא רשע ואינה מקיימה אז מסתלקת ממנו החכמה אבל אם מעשיו מרובין וגוברים על החכמה ומקיים המצות גם שאינו יודע טעמם אז זו המצוה מגלת לו שערי אורה אשר לה ונתגלה לו טעם המצוה אשר חקר:.
באבות הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. וצריך להבין דברי המשנה למה נקט דווקא אלו המידות רעות וכי שאר מידות הרעות אין מוציאין את האדם מן העולם. ועוד מה זה נקט לשון מוציאין וכי מי שיש בו מידות אלו אינו חי ומי שאין בו אלו המידות חי לעולם. ועוד שגם באלו המידות יכול לעבוד את ה' למשל הקנאה לקנאות קנאת ה' צבאות והתאוה להתאוות לעבוד להבורא כל העולמים והכבוד שיכבד לת"ח וזה הוא כבוד ה' ועוד למה נקט דווקא זה הסדר מתחלה קנאה ואח"כ תאוה ואח"כ כבוד כי לא במקרה דברו חכמים כי הם דקדקו על כל אות ואות לתכלית הכוונה. ונוכל לומר דהנה דהע"ה אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה כי זה הוא חשבון ימי. האדם ונראה בהשקפה בזה העולם דתינוק כאשר התחיל להתגדל מקטנותו מתגדל עמו הקנאה ומקנא לחבירו בכל מה שיראה אצלו וכאשר מגיע לשנים או שלש עשרה שנה מתחיל להתנוצץ בו מעט מן התאוה ולזה אמרו בגמרא שהמשיא את בנו סמוך לפרקו עליו הכתוב אומר תשוע ואומר הנני כי משיא אותו אשה תיכף כאשר התחיל להתנוצץ בו התאוה והקנאה עדיין עומדת בו בחזקה וזה בערך עד שמונה עשרה או עשרים שנה ומשם ואילך מתחיל הקנאה מעט מעט להתמעט כי רואה שהאדם לא לעולם יעשיר והתאוה מתגברת עליו והולכת כמו עד שלושים שנה והקנאה מתמעט מעט מעט עד שנתבטל ממנו לגמרי כי רואה בעיניו בחוש שהשם משפיל לזה ומרים לזה ואין הממון קנין עצם אל האדם והתאוה עדיין עומדת עמו בחזקה ומתחיל להתנוצץ בו מעט מן הכבוד ואומר בלבו כי לו נאה הכבוד עד כי הולך ושניו הולכים והתאוה מתמעטת מעט מעט עד כי יזקין ונתבטל ממנו התאוה לגמרי והכבוד הולך ומתגבר אצלו וכל זה יראה המשכיל בבני אדם. וזה שהורה לנו המשנה את הדרך נלך בה שנראה תמיד לתקן את הדבר אשר הוא דבק אתנו ביותר כי דבר בעתו היא קשורה בו מאוד וזה שאמרו הקנאה והתאוה והכבוד כסדר שהן נאמרים מוציאין את האדם מן העולם היינו שבזה מוציא האדם את שנותיו בזה העולם וע"כ יראה תמיד לבל ילכד ח"ו במצודות היצר המוכנת ומזומנת עליו כי הדבר אשר קשורה עמו בטבע צריך תחבולות רבות להשיבו אל הקדושה העליונה ולא ילך חושך רק אור יאירו עיניו נגד ה':
במס' מגילה בפ' בני העיר אמרו דר' אליעזר כי הוי משדרי ליה מתנות מבי נשיאה לא הוי שקול כי הוי מזמני ליה לא הוי אזיל אמר לא ניחא להו דאחיה דכתיב ושונא מתנות יחיה ר' זירא כי הוי משדרי ליה מתנות לא הוי שקיל כי הוי' מזמני ליה הוי אזיל אמר אתיקרו הוא דמתיקרו בי וצריכים אנו להבין טעם מחלקותם מפני מה ר' אליעזר לא הוי אזיל כד הוי מזמני ליה ור' זירא אזיל. וגם צריך להבין מפני מה מי שמקבל מתנות אינו חי והגם שמביאים ראיה מן הכתוב מ"מ גם הכתוב צריך טעם. ועוד אמרו בפירוש בגמרא הרוצה ליהנות יהנה כאלישע והרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הנה אמרו בפירוש שמי שרוצה ליהנות מותר לו אדרבה אמרו שיהנה כאלישע. ועוד וכי לא ידע אלישע ושונא מתנות יחיה. וגם זו הגמרא צריך הבנה כי יותר היה מן הראוי שיהיה מקבל ע"צ המיצוע כאשר אמרו בכל המידות שמידות המיצוע הוא המפואר שבכולם ומדוע בענין קבלת הצדקה אמרו או כשמואל או כאלישע. דידוע אשר הבורא כל העליונים צימצם א"ע בספירות ואורות העליונים והאציל המוחין העליונים הנקראים כבוד ה' כי הם הכבוד של שם הוי"ה הוא התפארת והם המשפיעים אליו והוא חייב בכבודם וממנם נתאצל מידת התפארת הכולל כל המידות הקדושים ובו נשפעו החיים מהמוחין העליונים ואח"כ האציל מידת המלכות דלית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מהספירות הקדושים ושם היא בחינת מיתה כמש"ה רגליה יורדת מות וברא את האדם התחתון בדמותו וצלמו וקשר לכל אחד שורש בהספירות העליונים וכל אחד יעורר במעשיו התחתונים אותה ספירה אשר שם אחיזתו וקשר בה לגרום באותה הבחינה עצמה ששם שורשו יחוד ה' והשפיע לכל אחד שמו הראוי לו וכמ"ש חז"ל אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות וכמו שמצינו בגמרא הרבה פעמים שדרשו על השמות ועוד אמרו שמא גרים כי השם מורה לפי אחוזתו בספירות ואורות העליונים ולכך אלישע שהיה מבחינת מלכות רצה שיזכו בו כל העולם למען יגרום היחוד שישפיעו כל הספירות לבחינת מלכות אבל שמואל שהיה בקוראי שמו למעלה מבחינת מלכות לא רצה לקבל כי אין זה מדרגתו ולכך כל האדם אשר הוא מבחינת מלכות והוא מקבל יהנה כאלישע למען יגרום היחוד כנ"ל אבל מי שהוא למעלה מבחינה זו אל יקבל כלל כי הוא מקבל במקום שאינו מקבל וגורם לעצמו לירד ממדרגתו אל בחינת מקבל הוא המלכות ולכך ר' אליעזר לא רצה לקבל כלל שלא ירד ממדרגתו מדרגת החיים אל מדרגת המיתה הוא המקבל אבל ר' זירא שהוה שורשו מדרגת המוחין מקום הכבוד לכך כי הוי מזמני ליה הוי אזיל אמר אתיקרו הוא דמתיקרו בי כי אני אשפיע להם הכבוד וגורם אני בזה יחוד עליון אשר המוחין הם כבוד ה' משפיעים להספירות שלמטה וכל אחד עשה לפי אחוזתו בהספירות הקדושים (אמר נכדו שמעתי מאא"ז ז"ל ביאור שמותם אשר רמוז לשרשם ושכחתים וחבל על דאבדין):
בברכות אמר ר' יוסי מעולם לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה וזה המאמר תמוה מאוד דהא קי"ל זר שעלה חייב מיתה וכי בשביל שלא רצה לעבור על דברי חבריו יעשה חלילה עבירה שחייב עליה מיתה:
ותירוץ המפרשים שנדחקו בזה ידוע. והפירוש האמת ש"ר יוסי סיפר בכאן מעלת חבריו שהיו צדיקים והוא היה מכיר בהם והאמין בהם שאפילו אם יאמרו לו עלה לדוכן והוא ידע בעצמו שאינו כהן ויש בזה חיוב מיתה כאשר יעלה מ"מ היה שומע להם ועלה שבוודאי לא יגרמו לו שיעשה עבירה חלילה רק שהם בדקו אחר יחס אבותיו ומצאוהו שהוא כהן רק הוא טעה אם חבריו יאמרו לו שיעשה עבירה בוודאי לא היה שומע להם וגם חבריו לא יצוו אותו כזה ח"ו:
בגמרא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. והנה שני אלפים תוהו ניחא כי כ"ז שלא נתנה התורה היה העולם תוהו וכמו כן שני אלפים ימות המשיח כי מעת הוחל הגלות אנו מצפים להגואל שיגאל אותנו ובכל יום ויום נתקרב הקץ להגאולה ובכל יום נתתקן קצת מה שצריך לתקון הגאולה וכמו שאנו מברכין בש"ע בא"י גואל ישראל שבכל יום ויום נצמח הגאולה עד אשר יושלם הגאולה ואז תתגלה הגאולה לעיני כל אבל שני אלפים תורה צריך הבנה והלא לא נתנה רק בהתחלת השני אלפים השניים ואם הפירוש שבשני אלפים האמצעיים יש התורה הלא התורה יש אצלנו גם היום ולא תמוש מפינו ומפי זרענו עד עולם. והפירוש האמת הוא כי בכל שני האלפים האמצעים נשלם התורה בנתינתה היינו שנתגלו גם נביאים וכתובים כי הם ג"כ גופי תורה וכמו שלמה שתיקן עירובין ונט"י וכמו שמצינו הרבה מצות שהם מדברי קבלה והם גופי תורה. ע"כ תמצא הרבה פעמים בדברי הנביאים שנאמר בהם ויתר הדברים הלא הם כתובים כו' ולמה לא נכתבו גם יתר מעשיותיו בדברי הנביאים אלא מפני שיתר הדברים הם ספורי מעשיות לבד לכך אינם בכלל דברי נביאים אבל אלו שנכתבו בדברי הנביאים הם גופי תורה ולא ספורי מעשיות כמו התורה אע"פ שבנגלה הם ספורי מעשיות מ"מ הם גופי תורה וכאלו שני האלפים האמצעים נתגלו תורה נביאים וכתובים ונשלם התורה בנתינתם:
נתגלה לי בחלום טעם קצת דברי המקובלים בענין האשפיזין שדעתם להקדים יוסף למשה ולאהרן הלא יוסף הוא יסוד צדיק ומשה ואהרן הם נצח והוד ובכ"מ נצח והוד קודמים ליסוד כמנין הספירות ומדוע בענין האשפיזין יקדמו את יוסף למשה ואהרן. והטעם הוא כי הגם שבמנין הספירות הם קדמו אך כיון דקי"ל דבמסיבה הולכין אחר הזקנה ויוסף הקדים להם בזה העולם ולכך בסעודה ראוי להקדים את יוסף למשה ולאהרן אמר נכדו אם כי יראתי לשלוח יד בדברי אא"ז ז"ל אך כי ראיתי שדברי אא"ז ז"ל סתומים פה מוכרח אנכי לגלות קצת ברמז. ידוע שיש זקן עליון וזקן תחתון וז"ש חז"ל הידור זכר זקן וז"ש שיצא מאתם בלא חתימת זקן ועכשיו בא בחתימת זקן:
בגמרא המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ עוד שם בגמרא אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר. ולהבין דברי חכמים בדרושם הנפלא נוכל לומר דהנה הקליפה מן נחש הקדמוני והבאים מכוחו וביחוד עמלק אשר הוא מרכבה ממש להסט"א הוא בא ע"י חטא האדם בעץ הדעת ששמע לדברי הנחש והמן הוא מזרע עמלק אשר היה רוצה לעורר את קליפת עמלק בימי מרדכי ואסתר ולכך נרמז המן בדרך רמז בתורה להורות כי הוא בא מחטא אדה"ר ומחמת שאח"כ עשה אדה"ר תשובה לכך נתלה המן כי ביטל כוחו שלא יצא לפועל רק עדיין זרעו של עמלק לא נמחק לגמרי כי לא נתתקן עדיין חטא האדם לגמרי וכאשר נתתקן חטא האדם לגמרי אז יעבור ממשלת זדון מן הארץ הם זרעו של עמלק עד שלא ישאר להם שם ושארית כלל ואז יהיה השם שלם וכסאו שלם ופי' אסתר מן התורה מנין כי אסתר היא מרומז להשכינה כדאיתא בזוהר והיא מידת מלכות גם הטבע היא מידת מלכות כמו שגילה האר"י ז"ל אלקים בגימטריא הטבע ואלקים הוא מידת מלכות והיא בתוכנו בגלות כמש"ה ובעונותיכם שלחה אמכם ולכך אין לנו עתה נסים נגלים כמו שהיה במצרים ובסנחריב וכדומה רק הכל מתנהג ע"פ הטבע וזו הוא ההסתרה אשר יש בגלות המר והנמהר וגם הנס של אסתר המלכה היה ע"פ טבע כי הוא אשת המלך ומבקשת טוב מהמלך על עמה מהראוי שיתן לה המלך שאלתה אבל מ"מ כאשר נביט היטב נראה הנס כמ"ש בגמרא מתחלה הרג את אשתו בשביל אוהבו ואח"כ הרג את אוהבו בשביל אשתו ולכך הכתוב כשמדבר מהעדר הנסים הנגלים אמר בלשון הסתר אסתיר לרמוז שההסתרה יהיה ע"י אסתר הוא מדת מלכות כי כל הנסים לא יהיו רק על פי הטבע ויהיה פי' הכתוב כך ואנכי הסתר ומפרש הכתוב ע"י מה ואמר אסתיר ע"י בחינת מלכות היא הטבע כי העולם יתנהג ע"פ הטבע וגם הנסים שהוא עושה בכל יום כמו שאנו אומרים בכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם זו ההצלה הוא ג"כ ע"פ טבע אבל לעתיד כאשר יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אז יתגלו גם שאר ספירות העליונים בזה העולם ויהיו הנסים נגלים לעיני כל אמן:
בגמרא דברכות פ' הרואה תשמיש מעין עוה"ב ופריך הגמרא תשמיש דמאי אילימא תשמיש המטה הא מכחש כחיש אלא תשמיש דנקבים ולהבין פי' הגמרא הנפלאה הוא. דהנה כל תענוגי עוה"ז המה הבל וריק כי כאשר נגמר התענוג אין בידו מאומה ואין זכרון עוד לתענוג שהיה לו וא"כ הוא תענוג הפוסק אבל תענוג עוה"ב כל תענוג הוא מוסיף תענוג נוסף וכל מה שהוא מקבל תענוג עי"ז הוא מצפה ומשתוקק עוד לתענוג נוסף ובעוה"ז אין שום תענוג דומה לזה רק תשמיש המטה הוא מוסיף תאוה כמאמרם אבר קטן יש באדם משביעו רעב כי כל מה שמשביעו גורם לו להוסיף תאוה על תאותו והנה ס"ד דגמרא שמה שמדמה תשמיש למעין עוה"ב הכוונה על תשמיש המטה כי הוא דומה קצת לתענוג עוה"ב במה שמוסיף תאוה אבל שאר תענוגי עוה"ז אין להם שום דמיון כלל לתענוגי עוה"ב כיון שהוא פוסק מיד אך הגמרא פריך הא מכחש כחיש הגם שהוא מוסיף תאוה מ"מ מזה. התאוה בעצמו באה לו רעה שמכחישו וא"כ הוא מתחרט בה ולכך אמרו שהכוונה על תשמיש דנקבים כי זה מוסף תענוג שמתאוה עי"ז לאכילה ולכך הוא מעין עוה"ב. [אמר נכדו לבאר קצת דברי אא"ז אכתוב בקיצור כי כל תענוג עוה"ז הוא בא מתענוגי העליון ויש ב' בחינות העבודה הא' להפריד ממנו הסט"א ועי"ז תכנע כי לא יהיה לה כח לינק מהקדושה. והב' לגרום היחוד באורות העליונים אך בעוה"ז אין היחוד בשלימות עד ביאת הגואל הוא העוה"ב]:
בגמרא מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה ודחז"ל אל תקרי מה אלא מאה מכאן שצריך אדם לברך מאה ברכות בכל יום והנה כבר אמרנו כלל בכל דברי הש"ס שאמרו אל תקרי אין הפירוש שהם אומרים שהוא קרי וכתיב כי לא בא זה במסורה רק הכוונה הוא שא"א לקרות זה כפשוטו אם לא כאשר תפרשהו על זו הכוונה וכבר דרכו בו המפרשים הקדמונים לכך צריכים אנו לבאר ג"כ דברי זה המאמר. ונבאר עוד מפני מה הקללות שבמשנה תורה הם מאה חסר שתים והברכות ציונו החכמים שיהיו מאה בצימצם כי לא במקרה הוא שיהיו הקללות חסרים שתים ממאה. דהנה ידוע כי כל הספירות הקדושים הם כלולים ומתאחדים זה בזה עד שבכל אחד ואחד נכלל כל העשר ספירות הקדושים ואע"פ שהם נכללים לאין שיעור ולאין מספר כי כל אחד נכלל מכל הספירות עדי א"ס מ"מ הם נכללים תחת מספר מאה כי המאה הוא כוללות הכל כי העשר הוא כלל הפרטים והמאה הם כלל הכוללים וכל ספירה וספירה הוא צינור להשפיע שפע למטה לכך נקרא ברכה מלשון בריכות המים בסוד ונהר יוצא מעדן כו'. והנה חכמי הגמרא דקדקו למה נקט הכתוב תיבת מה וכי דבר קטן הוא זה מה שמבואר בכתוב ליראה ולאהבה כו' לכך פירשו שמה בעצמו זה הוא אשר שואל ה' מעם האדם היינו שיהיה האדם בחינת מה ובהכנעה וביטול מכל וכל ע"י שיגיע לתכלית השלימות שיהיה האדם כליל מכל הספירות בכוללותם ובאחדותם ואז יהיה האדם דבוק באור א"ס ב"ה אשר לית מחשבה ורעיון תפיסה ביה כלל וזה שאמרו בגמרא אית מה שא"א לקרות מה שיגיע לתכלית השלימות אלא מאה שצריך לברך מאה ברכות פי' שצריך האדם להמשיך השפעה ממאה בריכות שישפיעו בכל יום ולכך הקללות הם מאה חסר שתים כי ידוע שבכתר ובחכמה אין שם שום דין כלל רק חסד ושלום אבל מספירות הבינה מונה דינין מתערין וכן הוא בכל ספירה וספירה הנכללת משאר הספירות כי הגם שכתר עליון הוא כולו רחמים אך כאשר מאיר ספירות הבינה הנכללת בכתר מתחיל קצת מן הקצת להתנוצץ בחינת דין מעט מן המעט אך מ"מ זה יותר רחמים מספירות הכתר הנכלל בחכמה וכן הוא בחכמה עד סוף כל דרגין שהכתר והחכמה מאותה הספירה הם נקראים רחמים גמורים כנגד מה שלמטה מהם א"כ עד מספר צ"ח יש בחינת דין ולכך הקללות הם צ"ח דווקא אבל מצ"ח ולמעלה אין שום התעוררות דין כלל וכלל כי החכמה הנוכלל בכתר אין שום התעוררות דין כלל גם מעט מזעיר רק כולו מלא חסד ורחמים ושלום ומכ"ש כתר שבכתר אין שם שום התעוררות דין כלל וכלל רק כולו מלא שבע רצון ואהבה וחבה וחסד ושלום:
לישב קושיות העולם האיך אמרו והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו האי איהו לא הוי רק ע"א והיאך ידינו ממון על פיו. והאמת הוא דאליהו לא יחייבו ממון רק שבועה כדין ע"א ואיהו לא יכול לישבע דאנן לא מניחין ליה לישבע דידעינן דקא משקר והוי מחויב שבועה ואינו יכול נישבע ומשלם:
בהגדה של פסח ואת ענינו זו פרישות דרך ארץ כמה שנאמר וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים. והוא דבר נפלא מה ראיה הוא מהכתוב שמילת ענינו הוא פרישות דרך ארץ וכבר עמדו בזה כל מפרשי הגדה. והפי' האמת הוא שכוונת חכמים הוא שהמצרים הפרישו דרך מארץ, שהפרישו הארץ העליונה מבחינת היסוד שנקרא דרך כמש"ה דרך גבר כו' ועל זה הביאו ראיה מן הכתוב שבגאולה כתיב וידע אלקים ומילת וידע פירושו יחוד וזווג. כמש"ה והאדם ידע כו' נשמע מזה שבהגלות הפרישו המצרים דרך מארץ עד עת הגאולה ונתקיים הנותן בים דרך:
פירוש מה שתקנו לנו אנשי כנה"ג בענין התפלה של יו"ט ורוממתני מכל לשון מה התרוממות שייך בלשון של האומה היל"ל ורוממתנו מכל האומות דהנה ידוע כי כל אשר נתהוה בזה העולם מטוב עד רע הוא נרמז תחלה בהגלגלים והוא כי' כל גלגל וגלגל יש לו אות מאותיות א' ב' המסורות לנו וכאשר השם ב"ה המשדד מערכת השמים עושה צירוף בגלגלים מאותיות ש' ב' ע' אז נעשה שבע בעולם וכן להיפך ח"ו וכן כל הדברים המתהוים בעולם נעשה מתחלה צירוף בגלגלים. וכל אלו הצרופי גלגלים הם רק לעכו"ם כי הגלגלים מושלים עליהם אבל ישראל ששרשם הוא ממקום התורה שבכתב הכוללות כל האותיות וישראל הם כנגד אותיות התורה וכמו שמרומז בתיבת ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה הם יכולים לעשות ולצרף האותיות כמו שהם רוצים ולכך הגם שע"י צירוף מהגלגלים נגזר רע ר"ל מ"מ הם יכולים להפך זה הצירוף כי זה הצירוף הנראה בגלגלים הוא תחתם כי האותיות הם שייכים אל ישראל כי אלו האותיות הם שייכים ללשון הקודש אשר בו נתנה התורה שבכתב וכיון שהם למעלה מצירוף הגלגלים הם יכולים לעשות הצירוף בגלגלים כמו שהם רוצים. וזהו ורוממתנו מכל לשון כי ע"י לשוננו הקדוש אנו מושלים על הגלגלים ואנו יכולים לעשות צירוף בגלגלים כמו שאנו רוצים. ולזה אמרו בגמרא אין מזל לישראל כי הם מושלים על המזל ויכולים להפך הצירוף מרע לטוב. וזהו דאיתא בכוונת האר"י ז"ל ורוממתנו מכל לשון תפארת כוונתו ע"פ דברינו הוא מבואר כי ידוע שמקום התורה שבכתב הוא תפארת. ולפ"ז מובן דרשת חכמים על הכתוב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים זה חשבון תקופות ומזלות. והנה אנו רואים כעת אשר יש בין האומות בקיאים יותר בחשבון תקופות ומזלות מן ישראל כי קבלו מאריסטו ושאר חכמי יון אך כוונת חכמים הוא שישראל בחכמתם ובינתם הם מושלים על הז' כוכבי לכת ועל כל המזלות והגלגלים ועושים בהם צירוף כפי רצונם וזהו לעיני העמים כי הגם שהעכו"ם ראו צירוף בגלגלים על איזה ענין וישראל מהפכים אותו בזה נתגלה אשר ישראל מושלים על הגלגלים. וזש"ה מאותות השמים אל תחתו כי האותיות הם נקראים אותות כי הס אות בצבא דיליה ואמר הכתוב מאותות השמים היינו לפי מה שמורים האותיות מן השמים אל תחתו כי בידכם נתנו האותיות ואתם תכלו להפוך את זה הצירוף לטוב.
טעם למה הסימן בבני ישראל רחמנים הם כי ישראל נלקחו מעולם האצילות הנקרא יחידי כי שם הוא האחדות לכך כל. ישראל יש להם אחדות אחד ולכך הם מרחמים זע"ז כי כמו שקשה עליו צרת עצמו כן קשה עליו צרת חבירו כי הם הכל אחד אבל העכו"ם הם מעולם הפירוד לכך הם אכזרים כי מילת אכזר פירושו א"ך ז"ר שהוא זר מחבירו ואין לו עמו יחוד וחיבור כלל:
טעם למה דווקא במדבר שכיחים מזיקים ולא כן במקום יישוב. דהנה השם ב"ה ברא כל העולמות לטובת וצורך האדם למען יוכל לעבוד את ה' מרוב טוב וכאשר האדם אוכל או מתהנה מדבר ומתכוין בה כוונה הראויה ועובד את השם בזה הכח אז נתעלה אותה הדבר ונתתקן בתיקונו בשורשו כי הגיע לכוונת בריאותו. גם לפעמים נתגלגל איזה נשמה מישראל בדומם צומח חי והאדם הצדיק כאשר עושה כל מעשיו לה' ומתהנה מזה הדבר שהנשמה נתגלגלה בו אז נתתקן גם הנשמה הזאת הנתגלגלת וזהו הנקרא שהצדיקים מעלים נשמת ישראל באכילתם ולכך במקום הישוב אין שום אחיזה להסט"א כי כל דבר נתתקן בשורשו ע"י עובדי ה' ואין להם ממה לינק ולקבל חיותם אבל במדבר אשר אין שם אדם לתקן את השרשים מהדוממים והצומחים והחיים הנמצאים שם לכך מתאחז בהם הסט"א וגם לפעמים כאשר נתגלגל לשם נשמה הם מתאחזים ומקשרים עצמה בה ומקבלים ממנה חיותם אבל ביושבי עבדי ה' אין שום חלק להסט"א כלל רק כולו עולה לה':
בגמרא דר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תוקעין לבאר דברי החכמים. דהנה ידוע דעיקר כוונת התקיעות הוא להמתיק את הגבורות מכל העולמות למען יסכימו כולם להיטב לישראל ולהמשיך בכל העולמות הטוב מהספירה הראשונה אשר אין שם שום דין כלל וכדאיתא בזוהר ובתיקונים וזה שאמרו רחמנא הוא אותיות רחמ"ן א' הוא אמר תוקעין כי רצונו הוא שע"י התקיעות ימשיכו אותו אל כל הספירות ואל כל העולמות בלמטה הימנו ואז יהיה כל העולם מלא שבע רצון:
בגמרא דשבת בא גוי אחד אצל שמאי ואמר לו למדני כל התורה כולה בעוד שאני עומד על רגל אמר דחפו באמת הבנין שבידו בא לו אצל הלל אמר לו ואהבת לרעך כמוך כל מה דשנא לעשות לך לחברך לא תעבוד ואידך פירושו הוא זיל גמור. והנה דברי הגמרא הזו המה תמוהים מאוד וכי באו החכמים לדבר משוטים שרצה ללמוד כל התורה בזמן מעט כזה. ועוד מה זה שאמרו דחפו באמת הבנין שבידו היה לו להראות להגר הכתוב רחבה מצותך מאוד ועוד לא מצינו בשום מקום ששמאי היה בנאי והגם אם נאמר שכך היה מ"מ למה ספרו זה הגמרא ומה נ"מ באיזה דבר דחפו ומה חדשו בה. ועוד מה זה תשובת הלל ואהבת לרעך כו' הלא זה הוא דווקא במצות שבין אדם לחבירו ולא בון אדם למקום. ועוד חלילה לנו לחשוב על שמאי שידחה מי שבא לחסות תחת כנפי השכינה ולא יטעון עמו ולא יבינו כי א"א ללמוד בשעה קלה כזאת ונתלה זה חלילה בקפדנותו ומפני מה לא השיב לו הוא תשובת הלל ע"כ מוכרחים אנו לומר ששמאי לא היה אפשר לו להשיב תשובת הלל. ונוכל לומר דידוע דשמאי היה קפדן כדאיתא בגמרא והוא בחינת גבורה המורה על צימצם כל הספירות מעילא לתתא והלל שורשו במלכות הנקרא אדנ"י שעולה ספ' וכן הלל עולה ספ' והנה הגוי כאשר בא אצל שמאי היה בדעתו ששמאי יאמר לו דבר אחד אשר היה נכלל בו כל התורה ולזה הדיחהו שמאי והביא לו ראי' מאמת הבנין כי מתחלה הוא יסוד העפר ואחר כך מניח בו היסוד אשר עליו לבנה הבנין ואחר כך בונה עליו כל הבנין אבל באחד לבד לא נגמר הבנין וכמו כן בתורה א"א שיהיה דבר אחד כולל כל התורה רק כל התורה דייקא היא נקראת שלימה ולשון דחפו הוא לשון דחיה פי' שהדיחהו והביא לו ראיה מאמת הבנין אבל כאשר בא אצל הלל אמר לו דבר אחד שכולל הכל כי הגם שלא נקראת התורה שלימה בדבר אחד מ"מ יש שנחשב כולל הכל וכמו שבבנין הגם שבדבר אחד לא נקרא הבנין שלם אבל העפר הוא נחשב כולל הכל כי עליו עומד הבנין בסוד מתתא לעילא ולזה השיב לו שעיקר התורה. והמצות הוא לגרום היחוד באורות העליונים ועיקר היחוד הוא האהבה ולזה אמר לו הכתוב ואהבת לרעך כמוך ויהיה לשון רעך מלשון רעך ורע אביך אל תעזוב כידוע סודו מדברי הזוהר והפי' כמוך הוא כמש"ה מבשרי אחזה אלקי ואמר לו הלל כפי שורש נשמתו הוא המלכות כי היא כוללת הכל ומשתוקקת לדודה להתייחד עמה באהבה גמורה והזהיר לו עוד כל מה דשנא לעשות לך לחברך לא תעביד שיראה שלא יהיה בזה היחוד שום נגיעה לסט"א רק יהיה כולו לה':
בגמרא דקידושין דרש עולא מ"ד יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו העכו"ם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו. והודו למאמרות הראשונות שלטובת ישראל הוא רבא אמר מהכא ראש דברך אמת מסוף דבריך ניכר שראש דברך אמת. והגמרא הזו הוא נפלאה לעיני כל רואה עוד איתא במדרש הרי שאמר לו אביו עלה לבירה, והבא לי גוזלות ועלה ושילח את האם ונפל ומת היכן ארוכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך מכאן אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה איזה מצוה קלה שליח הקן ואיזה מצוה חמורה כיבוד אב ואם. וצריכים אנו לחקור מפני מה נקרא מצות כיבוד מצוה חמורה אי משום שיש לפעמים חסרון כיס הלא יש הרבה מצות שיש בהם בוודאי חסרון כיס כמו שבת ויו"ט שאסור במלאכה ומו"מ והרבה מצות כדומה לו אלא ע"כ שהמצוה בעצמה קשה לקיימה לכך הוא חמורה וצריך לבאר במה הוא זו המצוה חמורה יותר לקיימה מכל המצות. דהנה איתא, בגמרא ברכות הרואה הרבה אוכלסין מישראל אומר ברוך חכם הרזים כי אין דעתיהו שוות וא"כ יקשה לפ"ז איך אפשר הדבר לקיים כיבוד אב ואם למלאות רצונם כיין שאין דעתיהם שוות עם הבן. אך האמת הוא כי כאשר האדם מדבק עצמו ביחוד גמור בבורא כל העולמים ומבטל רצונו לגמרי אז נעשו מדותיו פשוטים גמורים כי הבורא ב"ה הוא פשוט לגמרי בתכלית הפשיטות אין להעריך ואין לדמות וכאשר הוא מדבק עצמו בבורא כל העולמים ומבטל רצונו לגמרי נעשה רצונו פשוט ורוח ה' שוכן בקרבו ואז יוכל לעשות ולהטות רצונו כפי אשר יחוייב להטותו ואז יוכל לקיים כיבוד אב ואם ולמלאות רצונם כי רצונו הוא נוטה לרצון אביו ואמו וכאשר צוה ה' שכאשר יהיה האדם בזו הבחינה הגדולה לבטל רצונו ע"י שיתהוה פשוט ורוח ה' ישכון בקרבו אז דייקא כאשר ישתעבד לבו"ד הם אביו ואמו יקיים המצוה כתיקונה אז ראו כי לא לכבודו צוה ה' אנכי ולא יהיה לך רק לטובת ישראל שיגרמו היחוד באורות העליונים ועי"ז יתעלה נשמתם לחזות בנועם ה' ולבקר ולחפש בהיכלו כבן החביב לאביו המחפש בגנזי אוצרותיו:
בגמרא כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וזה המאמר הוא דבר תמוה וכי לא היה איש מיום שחרב בית המקדש שהתאבל על ירושלים כפי הצורך ומדוע לא זכה זה לראות בשמחתה והרי כל התנאים והאמוראים וכל הצדיקים שהיו עד היום שהתאוננו על ירושלים באמת ומדוע לא זכו שיבנה הבית בימיהם ויראו בשמחתה. דהנה ידוע כי כל דבר אשר הוצרך להתחדש אי אפשר אם לא כאשר נפסד מתחלה כמעט לגמרי כמשל התבואה שא"א שתתחיל להתגדל מחדש אם לא כאשר יתעכל הזרע ויתבלה בעפר ולא נשאר ממנה כי אם מעט מזעיר אז מתחלת להתנוצץ ולהתחדש ונוסף עליה כהנה וכהנה מכמות שהיה בתחלה וכמו כן ישראל מחמת שהם עתידים להתחדש דבר חדש אשר לא היתה כזה מיום הוסדם על האדמה כי ימלא הארץ העליונה דעה את ה' כי אז נפתחו מעיינות החכמה ותישפע מהחכמה על הארץ העליונה ועל בניה דעה בינה והשכל אשר זה הוא עיקר הגלות כי הדעת הוא במאמר ואינו יכול לצאת ולהתפשט בחוץ להראות חכמתו לכך קודם הגאולה ישראל הם בהפסד ואין בהם הדעת השלם (הגה"ה מכתב יד אדוני אבי זקני ז"ל) והיראה השלימה מהעדר התגלות מלכותו ית"ש ויתעלה (ע"כ) ואין הפירוש שאין גם אחד עם הדעת שא"כ היה זה הפסד לכנ"י לגמרי חלילה אך הכוונה הוא בכוללות כי בכוללות ישראל נאסף הדעת אבל בפרטיות הגם שיש מאה ואלף ויותר חכמים אין זה נחשב הויה כי אין זה בכוללות רק בפרטיות ואין זה קיום נצחי א"כ לפי דברינו כל מה שישראל הם יותר בשפלת זה בעצמו הוא ראיה ומופת חותך על הגאולה שלימה כי אי אפשר כלל שתכלה אומה שלימה כי לא היתה כזאת מיום הוסדה הארץ ואפילו באומות לא נתבטלה האומה לגמרי ממלכותה ובפרט ישראל אשר ה' בחר אותם לנחלה כמש"ה יעקב חבל נחלתו א"כ זה הוא המופת חותך אשר זה ההפסד הוא עבור התחלת ההויות וזהו הפי' בגמרא הנ"ל כל המתאבל על ירושלים דהיינו שמתבונן בשפלותה איך הוא על מדרגה התחתונה (ג"ז הוא מכתב יד אא"ז ז"ל) ומתאבל על היראה השלימה שירושלים רמוז אלי' (ע"כ) מזה בעצמו זוכה ורואה בשמחתה שזוכה לבוא להשגה כזו שא"א שתהיה הכנ"י תמיד מושפלת כמו שהוא עתה רק שפלותה הוא כדי שתתחדש ותוסף בה אור חדש ואז ישמח בה גם בגנותה וזה שדקדקו בגמרא זוכה ורואה בשמחתה ולא אמרו יזכה לראות בשמחתה רק הפי' הוא שתיכף ומיד מזה ההתאבלות בעצמו רואה שהיא עתידה להתחדש בדבר אשר לא היה לה עדיין כי יתוסף בה אור הגדול שיהיה ב"ב אמן:
בגמרא אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר ואם לאו כנס שנאמר עת לעשות לה' כו'. ולפי מה שמפרשין העולם כנס היינו שלא יגלה את התורה אין לשון כנס מורה ע"ז כי לשון כנס מורה על מעשה שיעשה וכאשר הוא מונע מלומר ד"ת הוא בשב וא"ת וכן משמע מלשון הכתוב שהביא לראי' עת לעשות כו' משמע שעושה מעשה. ועוד אם לא יגלה את התורה תורה מה תהא עליה הלא זו התורה אשר הוא רוצה לגלות תאבד ח"ו והפירוש האמת הוא שעיקר מצות לימוד התורה היא ללמוד וללמד ולפרסם תורתו להתלמידים הצמאים לדבר ה' ואז חכמות בחוץ תרונה ונאמר עליו יש מפזר ונוסף עוד כי ע"י פיזור תורתו לתלמידים נתוסף בו חכמה ותורה אשר לא היתה לו מקודם וכמ"ש ומתלמידי יותר מכולם וזה שאמרו בגמרא כי זה הוא דווקא כאשר התלמידים משתוקקים וחביבה עליהם תורת רבם אזי מצוה ומחויב לפרסם תורתו אבל בזמן שאינה חביבה עליהם אז כנס היינו שיכנסם יחד בספר שיכתוב אותה עד אשר יגיע לאיזה איש או לאיזה דור אשר יהיה חביבה עליהם התורה וישתו אז בצמא את דבריו וזה שהביאו ראיה מן הכתוב עת לעשות כו' כי ממנו דרשו להתיר לכתוב תורה שבעל פה למען לא תשתכח התורה מפיהם ומפי זרעו עד עולם:
משנה בברכות עת לעשות לה' הפרו תורתך ר' נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה'. ודברי ר"נ המה תמוהים מאוד מה חידוש בזה ומה הועיל שדרשו מסיפא לרישא וע"ש בפי' הרמב"ם למשניות והביאו התוי"ט שם. והפי' הנכון הוא ע"פ פשט המאמר דהכתוב הורה לנו כאשר הגיע העת לעשות לה' היינו לעשות מצוה התלויה בעשיה אז הפרו תורתך שמותר לו לבטל מדברי תורה כדי לקיים המצוה כי במצוה עוברת התלויה בעת ובזמן מחויב לבטל מדברי תורה עבורה ומפשט הכתוב משמע שדווקא כאשר הגיע העת לעשות המצוה אז יבטל מדברי תורה אבל העת שצריך להכין המצוה גם קודם הגיע העת לקיימה כגון לעשות סוכה ולקנות אתרוג זה לא נשמע מדברי הכתוב ולזה דרש ר"נ שצריך להפר התורה משום עת לעשות שכאשר הוא צריך להכין העת לעשות משום זה ג"כ צריך לבטל דברי תורה כדי שיוכל אח"כ לקיים מצות ה':
בגמרא בשעה שברא הקב"ה את העולם היה. בונה עולמות ומחריבין ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי. וצריך להבין מה הורו לנו חז"ל בזה כי מה שהיה כבר עבר ומה נפקא לן מה שהיה קודם הבריאה. ועוד איך שייך לגבי קב"ה שהיה בונה עולמות ואח"כ תהה עליהן והחריבן הלא הוא היודע מה שעתיד להיות ולא היה לו לבראם כלל כיון שהיה יודע שיחריבם אח"כ. כתיב בראשית ברא אלקים ודחז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית דעיקר בריאות העולם היה עבור ישראל כדי לעובדו עבודה שלימה כרצון ה'. והנה לפעמים אדם עובד את ה' איזה זמן רב בדרך אחד ואח"כ בא לצדיק עובד השלם המאיר עיניו בדרך אחרת הטובה מדרכיו אשר הנהיג בה עד עתה או שבחמלת ה' עליו האיר עינו ומצא דרך טובה וישרה מדרכו אשר הנהיג בה אז מוטל על האדם לעזוב כל מה שעשה עד היום ויתחיל להתנהג בדרך החדש הרואה עתה ואל יאמר איך אוכל לעזוב כל מה שעשיתי עד עתה א"כ לשוא יגעתי עד היום לא כן יחשוב כי כמו כן עשה הקב"ה שהיה בונה עולמות ומחריבן וגם מזה העבודה שעשה עד עתה ג"כ נבראו מהם עולמות רק שנעשו חרבים אח"כ וזה הוא ג"כ התדמות למעשיו ולזה הכוונה היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן כדי שיעשה מאותה העבדות שהאדם עשה כבר ומתחרט עליהן עתה יעשה מהם ג"כ עולמות ולא יאבד שום עבדות מישראל כי יקר הוא בעיני ה':
בהפטרת ויחי בענין צוואות דוד לשלמה להרוג את שמעי בן גרה על אשר קלל אותו מוטל עלינו להבין הלא מדרך העולם כשהאדם נוטה למות הוא סולח לכל אדם אשר חטא נגדו ודוד הע"ה לא די שלא מחל את אשר עשה לו רק יזכור אותו ויצוה לבנו אחריו לגמור נקמתו בפועל את אשר הוא לא היה יכול לעשותו דבשלמא על יואב רצה לנקום ממנו דמי שני הצדיקים אשר הרגם בשלום אבל לנקום נקמת עצמו הוא הפלא ופלא אשר מדרך הצדיקים למחול על, עלבונם תמיד ודוד לא כן עשה רק זכר לו שנאתו גם ביום צוואתו קודם מותו לבנו אחריו והאמת הוא כי דוד הע"ה היה מרכבה לבחינת מלכות והמורד במלכות בית דוד חייב מיתה כי פגם בבחינת מלכות העליונה הדנה את העולם בדינא דמלכותא. ודוד כל מגמתו היה תמיד לתקן את בחינת המלכות ולהסיר ממנה כל המסכים המבדילים בינם לקונה ולייחדה עם דודה באהבה ותשוקה. ושמעי בן גרא אשר קלל את דוד בקללה נמרצת גרם כמו כן פירוד ושנאה בשורש נשמתו בין בחינת המלכות לדודה ועי"ז היה דוד משתוקק כל ימיו להרוג אותו כדי לבטל את כל אשרי גרם פירוד בינה לדודה ולנקום את נקמתה ואז תתייחד המלכות עם דודה בכל בחינותי' מכל שורש נשמת ישראל אכן לא היה יכול להוציא לפועל מחשבתו מחמת השבועה ולזה צוה לבנו אחריו שיזכור להורגו ולהורידו לשאול כדי להסיר מבחינת מלכות כל המקטריגים המטילים שנאה ואיבה ומבזים את בחינת מלכות בעיני דודה ולהורידו לשאול עד אשר יתלבן ויתנקה נשמתו מהפגם ואז תתייחד המלכות עם דודה גם בבחינת שורש נשמתו כי כל שורש נשמת ישראל יש בו מבחינת כל הספירות כי כל אחד כלול בחבירו:
בפ' בלק מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל צריך להבין מה זה שכפל הדברים במלות שונות ומה צורך בהכפלה וגם למה אצל אוהל קרא אותם יעקב ואצל משכן קרא אותם ישראל. דהנה יש ב' בחינות בעובד השלם. האחד שעבודתו הוא בתגלות לעיני כל ואינו מסתיר שום דבר מעבודתו. והשני שכל עבודתו היא טמונה בלבו ובוער בקרבו כרשפי אש זולת מה שמוטל עליו לעשות ע"פ התורה א"א לפטור ממנה ומחויב לעשות אותה בין אם יזדמן לו לעשות המצוה בהתגלות או בהסתר הכל שוה אבל בחינת היראה והאהבה הצריכה לקיום המצוה הוא מסתיר אותם בקרבו. וההפרש שבין ב' העובדים הוא שמי שעבודתו בגלוי צריך להזהר מאוד לבל יפול חלילה בהתנשאות וגאות כי על העבדות שהוא בהתגלות שולטת עליו עין שהוא מפאת הרע. אבל מי שעובד בפנימיות לבו הוא מכוסה מן העין ואין רע שולטת עליו וזהו עיקר בחינת העבדות שצריך להתנהג בו איש הישראלי. ואוהל הוא נקרא בחינת התגלות כי הוא בגלוי סביבות הבית ומשכן הוא בחינת פנימי כי הוא המקום ששוכן בו האדם שהוא הבית מבפנים ולכך בלעם כאשר רצה להכניס עין רעה בישראל ולא יכול אמר הטעם שלכך לא יכול להכניס עין רעה מפני שמה טובו אוהליך יעקב מה טוב הוא שאוהליך שהוא בחינת התגלות הם מראים עצמם שהם בבחינת יעקב הוא בחינה קטנה שאינם מראים עבודתם בהתגלות רק מה שמוכרחים לעשות ע"פ קיום מצות התורה הנ"ל אבל בחינת משכן שהיא בחינה פנימיות שם הם בבחינת ישראל שהוא מדרגה גדולה:
הענין אבילות שתקנו חז"ל עיתים מיוחדים משמנים זה מזה היינו יום א' אנינות ז' לאבילות ז' לגיהוץ כו' יש לדקדק בזה והא איתא בגמרא בהפך זה כשם שמברכין על הטובה כן מברכין כו' ובעי התם בגמרא ומשני ל"צ דצריך לקבלינהו בשמחה ונאמר דהנה איתא בגמרא מפני מה בנים קטנים מתים כו' ואיתא בספרים שהם גילגולים שנגזר עליהם שיהיו מתים בזמן מועט דהיינו כך וכך יהי' בעולם והא בגמרא חושב בחטאים של אבותיהם שמביא לזה כו' אלא זה הדרך הולך בסוד הידיעה והבחירה לי"ח כי סוד הידועה הוא במוחין. וסוד הבחירה הוא במידות הקדושים ומוטל עלינו לייחד אותם מריש כל דרגין עד סוף כ"ד כמו שאמרנו במקום אחר. עוד איתא בגמרא כי מטו להאי קרא ויש נספה בלא משפט בכי. פי' כי לכתחילה הי' סבר שאין לבכות על המת מחמת שרצון הבורא כך הי' אבל כד מטו להאי קרא בכי. כי ראה שהיא תולה במעשה התחתונה היינו בבחירה וע"ז היא בוכה כי צריכים להתעורר לתשובה ועכ"ז מצריכים לקבלינהו בשמחה כי צריכים ליחד הידיעה והבחירה וע"ז תקנו חכז"ל עיתים מיוחדים לבכי ולהספד ומכאן ואילך אומר הקב"ה אין אתם מתנחמים יתר ממנו פי' כי רצונו הי' כך ואין אתה רשאי להרהר אחרי וצריך אתה לקבלינהו בשמחה המקום ינחם אותנו עם שאר אבלי ציון וירושלים אמן כוה"ר ובא לציון גואל:.
איתא בגמרא לעולם ידאג אדם מתי יגיע מעשי למעשי אבותי. וקשה האיך אפשר לעשות כן והלא לא היו כ"א ג' אבות יחידים והאיך אפשר להיות כאבות. אלא כך הענין שאיתא בגמרא שאמר תנא לחבירו בא וראה ששמים וארץ מנשקין זה את זה והאיך אפשר זאת שיהי' כך אלא כן הוא שכתוב ולדבקה בו והלא הקב"ה אש אוכלה הוא והאיך אפשר לבו"ד שידבק בשכינה אלא במידות מה הקב"ה רחום וחנון אף אתה רחו"ח וזו ענין נשיקה. וזה שאמר תנא לחבירו בא וראה ששמים וארץ נישקין כנ"ל פי' שיש חיבר לשכינה שהוא אש אכלה במידות וזה שאמר בגמרא לעולם ידאג אדם מתי יגיע מעשי למעשי אבותי ג"כ בפילזה במידות ויהא התקרבות לאבות דהיינו לאברהם שהי' איש חסד ומכניס אורח. וליצחק שהי' איש גבורה והוא מוסר נפשו להקב"ה ויהיה האדם ג"כ בדרך זה וליעקב שהי' איש תפארת והי' מוסר נפשו בשביל שיעמוד י"ב שבטי י'. כמו שהעידה תורה עליו הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני. ע"כ יהיה האדם ג"כ לומד ממעשיו שמה שאדם עובד בפרך בשביל אשתו ובניו הוא המידה של יעקב אע"ה. וזה שאמר דוד המלך ע"ה שיר למעלות אשא עיני אל ההרים ואין הרים אלא בבית ואמר בזמן שאשא עיני אל אבות נזכרתי מאין יבוא עזרי פי' מתי יגיע מעשי למעשי אבותי שהם אברהם יצחק יעקב פי' מתי אקיים מה שהם קיימי ואחר כך חזר ואמר עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ. כשם ששמים וארץ יש להם חיבר במידות כך אני בדרך זה דהיינו במידות אגיע למעשי אבותי:
פי' המשנה באיזהו מקומן של זבחים שפי' האר"י ז"ל ע"פ דברי הזוהר ובא לו לקרן דרומית מזרחית כו' שכולם רומזים לייחוד ה' לכך מוטל עלינו לבאר גם התחלת המאמר עלה בכבש ופנה לו לסובב. דהנה ידוע אשר עיקר כוונת היחודים לזווג ספירות העליונים זו בזו העיקר הוא לכוין אל רצון אור א"ס המאיר בתוכם וזהו רצונו ליחד הספירות אשר אחד באחד יגשו ואי אפשר להעלות זה בפרוטרוט על הכתב כי זה הוא הכל לפי השגת האדם כל חד לפום מה דמשער בלביה אבל הכוללות הכוונה הוא לכוין אל האור א"ס אשר הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות וזה שאמר התנא עלה בכבש שעלה במדרגה לחשוב בעולמות העליונים ופנה לו לסובב שעיקר פניות מחשבתו הי' אל הסובב הוא סיבת כל הסיבות המסבב הכל ובזו הכוונה בא לו לקרן כו' כפי המבואר בכוונת האר"י ז"ל:
פי' הגמרא לעתיד כל אחד נכוה מחופתו של חבירו. והוא תמוה והלא העוה"ב כולו תענוג גמור רוחני בלי שום צער וכיון שנכוה יש לו צער. והענין הוא כי כמו שבעוה"ז עיקר התדבקות החברים הוא ע"י שיראה כל אחד מעלת חבירו ולא יראה חסרונו ועי"ז נתבטל מכל וכל. כנגד חבירו כי כיון שחסרונו הוא מכיר ומעלותיו אינם נחשבים בעיניו לכלום וכנגד חבירו הוא להיפך שחסרוניו אינו רואה ומעלותיו גדלו בעיניו מאוד עי"ז ממילא נתבטל נגד חבירו מכל וכל אך בזה העולם א"א להיות זה בלב שלם מחמת היצר העומד תמיד לנגדו ומראה לו חסרונות חבירו ומגדיל בעיניו מעלת עצמו אבל לעתיד כשיתבער רוח הטומאה מן הארץ אז יראה כ"א באמת מעלת חבירו וגודל השגתו ומה שנהנה מזיו השכינה ולא יראה כלל חסרון חבירו מה שחסר לו עוד מהתענוג הרוחני ואצלו להיפך ממילא כל אחד יתבטל כנגד חבירו זה מזה וזה מזה וזהו הנקרא נכוה מחופתו של חבירו כי כל אחד ידמה בדעתו שחבירו בא להשגה יותר גדולה ממנו והשגת עצמו אינו כלום נגד השגת חבירו ועי"ז יהיה אהבת ודביקות חברים בשלימות וישכון בניהם רוח ה' באמת יהי רצון שתהיה ב"ב אמן:
מצאתי כתוב על נייר כתובה מונח בתקוני הזוהר הקדוש דפוס זאלקווי של כבוד אא"ז ז"ל מכתיבת ידו הקדושה וז"ל
סוד פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים ת"ז דף ל"ח ע"א: כוונת יודעי תרועה ת"ז דף מ"א ע"ב: תשיב לנדן ברק השנון ת"ז דף לב ע"ב: תרועה במהירה ת"ז דף נ"א שורה ח' ע"א,: זוהר בלק קצ"ז שער מקומו דא מוסף שבת כי שער הוא יסוד וזה השער מקומו של עולם שמוריד כל השפעות ובשבת במוסף נתוסף בו השפעות בבחינת נשמה יתירה כדאיתא בתקוני הזוהר דף ל"ג ע"ב ע"ש לפירוש (ס"א) ודו"ק ובדף מ' ע"ב שורה ואו ובדף מ"א ע"ב שורה י"א וכ"ה:
סוף הספר