צרור המור על שיר השירים· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק א · פסוק ו
אל תראוני שאני שחרחורת. והוא שחרות גדול כמי שפי' רש"י על אדמדם (ויקרא יג) ותרצו להתייאש מהגאולה הנני אומר לכם שאל תתייאשו מכח זה כי השחרות הוא רק מה ששזפתני השמש ולא בטבע ועתיד להתלבן:
בני אמי. הן הכנ"י כמאמר חז"ל במדרש לא זז מחבבה עד שקראה אמי וכאן קראן בני אמי כי הטובים אשר חביבין עליו והן האבות נקראין אמי ולכך בניהם אף שאין עושין רצונו נקראין בני אמי:
נחרו בי. הביאו אותי לידי חרון אף:
את הכרמים. וכל כך הביאו עלי חרון אף עד ששמוני נוטרה את הכרמים להשפיע על האומות:
כרמי שלי. היינו בני ישראל לא נטרתי. אמנם אותו החרון עתיד להסתלק כשחרות שזיפת השמש כדכתיב (תהילים ל׳:ו׳) כי רגע באפו חיים ברצונו: