אור ברסלב

צפנת פענח· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה

שמות

פרק א

בפסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו ראובן וכו' ויוסף היה במצרים וימת יוסף וגו' (א, א-ז). והספיקות: א', הבאים, שבאו הל"ל. עוד, איש וביתו באו, הקשה בזוהר (ח"ב ד.) מהו. ועוד, מה ענין יוסף הי' במצרים לכאן שנמנו הבאים עם יעקב.

ונראה לי, דכתבתי במקום אחר ג' סוגים בענין עבודת הש"י, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), וביאר מורי זלה"ה אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה), שיקשור ימי הקטנות עם ימי הגדלות כשיזכה וכו', אמנם כל זה כשיזכה לימי הגדלות וכו'. ויש בחינת אחור וקדם צרתני בכללות העולם, אנשי החומר עם אנשי הצורה, עיין מזה במקום אחר. ויש בחינה ב' שביאר מורי זללה"ה, אם נותן דעתו להבין שהוא בימי הקטנות, אז על ידי דעת זה ששם מנצפ"ך, ממתיק הדין בשורשו, לתקן עולמות תחתונים וכו'. עוד יש סוג ג', שאינו יודע שהוא בימי הקטנות, וכמו שביאר מורי זללה"ה גם כן ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' (דברים לא, יח), יעו"ש.

ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל שדרשו חז"ל (ברכות ז:) בכיוצא בזה (תהלים מו, ט) אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שַׁמו"ת אלא שֵׁמות וכו'. והכא נמי כך שמות בני ישראל, שהחיות רצוא ושוב, ומה שהי' בתואר בני ישראל בחינה עליונה, ירד ממדרגה זו אל בחינה תחתונה, שזה שמות ושממה, דהיינו הבאים מצרימה אל בחינת יעק"ב במדריגה תחתונה ועקב.

מכל מקום יש תקנה איש וביתו באו, שהוא בחינת אחור וקדם צרתני הנ"ל, כי איש הוא בחינת קדם, וביתו נוקבא בחינת אחור צרתני, לקשר זה עם זה, ואז איש וביתו באו, בחינה א' הנ"ל.

ואם יש לחוש מי יודע אם יזכה לימי הגדלות שיקשור אחור וקדם שיהי' איש וביתו באו, אז יש בחינת ויוסף הי' במצרים, כי הדעת נקרא יוסף, כי בחינת היסוד עולה עד הדעת, וזש"ה (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף וגו', וזש"ה (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכו', והיינו אם נותן דעתו לידע שהוא במצרים, שהם ימי הקטנות, וזהו ויוסף הי' במצרים, אז ממתיק הדין בשרשו כנ"ל.

ויש עוד בחינה ג' וימת יוסף וגו', שנסתלק דעת זה, והוא גדר השכחה, אז הם ימי הגלות בסוד (דברים לא יח) ואנכי הסתר אסתיר פני וכו', וזהו גלות פרעה בחינת הערף והשכחה, וזש"ה (א, ח) ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, ואז התחיל ימי הגלות, עד שנולד משה בחינת דעת שנאמר (ג, א) ומשה הי' רועה, ואז וימת מלך מצרים (א, כג), מדריגות השכחה, ונולד בחינת הדעת, וידעו חסרונם, ויאנחו בני ישראל מן העבודה (שם) שהרגישו חסרון עבודת ה', ואז ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, ואז כאשר קרבה אל נפשם גאלה הי' גאולה ממש. וכן בגלות האחרון, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו), אמן נצח סלה ועד.

ועל פי זה נבאר המשך הפסוקים (שמות ג, יא-יד) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר כי אהי' עמך וגו', אהי' אשר אהי' וגו'. ובמדרש (שמ"ר ג, ג-ד) לכה ואשלחך אל פרעה (שם ג, י) אמר רבי אלעזר, אמר לו, אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. ויאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, מה אני חשוב וכו'. וכי אוציא, מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים. והוא תמוה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, הלא הרבה רוח והצלה יש לו ממקום אחר וגם הרבה שלוחים יש למקום. הגם דקושיא זו יש לתרץ על פי הנ"ל, דהגלות הי' השכחה, והגאולה היינו על ידי הדעת בחינת משה, אם כן אתי שפיר אם אין אתה גואלם בחינת הדעת וכו', והבן.

עוד יש לתמוה, וכי אוציא מה זכו שיעשה להם נס וכו', הא הקב"ה הבטיחם (בראשית טו, יג-יד) כי גר יהי' זרעך וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ועל כרחך צריך ה' לקיים הבטחתו. וכן הקשו בתיקונים (ת"ל עט:) עבד שהבטיחו רבו להוציאו מבית האסורין, וכי יש לשבוחי גרמיה, אנכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' (שמות כ, ב). וכי תימא שהבטחתו יתברך אחר תשלום ד' מאות שנה, מה שאין כן קודם הזמן שהיו רק רד"ו שנים, צריך נס, אם כן מה השיבו כי אהי' עמך וגו'.

ונראה לי, דכתבתי במקום אחר דהקשה בעקדה (פ' נשא שער עג) מאחר שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ונסתלק הדעת, אם כן אנוס הוא ומה הטעם יענש וכו'. ונראה לי דמכח קושיא זו סבר משה רבינו עליו השלום שלא נסתלק הדעת ופגמו בדעת עצמו, וזהו (שמות ג, ד) וירא ה' כי סר לראות, י' הויות של הדעת גימטריא סר, והודיעו הקב"ה שנסתלק הדעת ונשאר רק י' אה"י גימטריא רד"ו, כמו שכתב בפרי עץ חיים הלכות פסח (ש' חג המצות פ"א), יעו"ש.

ובזה יובן מי אנכי כי אלך אל פרעה, מה צריך לשליחותי לילך אל פרעה, הלא בתשלום הזמן ממילא יצאו, כמו בבית שני שנשלם ע' שנה ויצאו מעצמן בלי שום גואל. אלא שלא נשלם הזמן כסברת משה כי סר לראות, אם כן וכי אוציא, מה זכו שיעשה להם נס להוציאם קודם הזמן. והשיבו השי"ת כי אהי' עמך, כי יו"ד פעמים אהי' גימטריא רד"ו ונשלם הזמן. ומכל מקום צריך כי אהי' עמך דייקא, בחינת הדעת, שעל ידי זה יגאלו וכו', והבן.

פרק ב

פן ב' לבאר פסוק ואלה שמות וכו' (א, א), וגם פסוק (בראשית מז, כח) ויחי יעקב כו'. לבאר זה נראה לי לבאר ש"ס דחולין (ס:), מובא במקום אחר, רבי שמעון בן פזי רמי וכו', אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד וכו', יעו"ש. ונבאר ש"ס דבבא בתרא (עד.) תא ואחוי היכי דנשקי ארעא ורקיעא וכו' נטרי עד למחר וכו', עיין ביאור זה במקום אחר מספריי. ונבאר משנה סוף קנים (פ"ג מ"ו) כשהוא חי קולו אחד, וכשהוא מת קולו ז' וכו'.

ונראה לי דהקשו הקדמונים וידר יעקב נדר וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וכו' (בראשית כח, כ), דהוא כפל, דהל"ל [ו]נתן לי לחם ובגד, ופשיטא דלחם הוא לאכול ובגד הוא ללבוש וכו'. ועוד דכוללו בלשון נדר ולא בלשון תפלה. ועוד קושית האלשיך דהשי"ת הבטיחו ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כח, טו), ופשיטא שלא יניחנו לילך רעב וערום וכו', יעויין שם.

ונראה לי דשמעתי ממורי כי השכינה נקרא תפלה, כמ"ש בכתבים ואני תפלה וכו' (תהלים קט, ד). וגם מבואר שם, כשיתפלל ישים מגמת פניו לשכינה לייחדה בבעלה, ולא יכוין לתועלת עצמו, שח"ו עליו נאמר (איכה א, יד) נתנני ה' בידי לא אוכל וכו', יעו"ש. וביאר מורי זללה"ה הטעם יותר, כי אם יכוין לתועלת עצמו הגשמי שיהי' נענה בתפלתו לתועלתו הגשמי, אז נעשה מסך מבדיל על ידי שהכניס הגשמי ברוחני שם, ואינו נענה כלל, ודפח"ח.

ובזה יובן, כי ידע יעקב בתפלה צריך להתפלל ברוחני לתועלת השכינה ולא בגשמי לתועלת עצמו, וכאשר יתפלל ונתן לי לחם ומלבוש אפשר שלא יבא בגשמי רק ברוחני, לחם גימטריא מזלא, והוא השפע ממזלא העליון, ומלבוש הוא סוד חלוקי דרבנן כנודע, לכך אמר בלשון נדר ולא תפלה ונתן לי לחם לאכול גם בגשמי לאכילה ממש, ובגד ללבוש גם בגשמי, אז עשר אעשרנו לך (בראשית כח, כב), וק"ל.

עוד יש לומר, כי הרוחני שבתוך המאכל נקרא לחם, והרוחני שבתוך הבגד נקרא מלבוש, וז"ש ונתן לי לחם לאכול וכו', וכן כתוב בכתבי האר"י זללה"ה בפסוק (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו הגשמי יחי' האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, על ידי הרוחני שבתוך הלחם יחי' האדם, שהוא כולל גם כן מגשמי ורוחני, וכמו שכתב רמ"א באורח חיים סימן (ח') [ו'], ומפליא לעשות - שקשר הגשמי ברוחני וכו'. ועל ידי חסרון הגשמי ידע להתפלל על חסרון הרוחני, שהחסרון הוא בשכינה שנק' תפלה, וזש"ה (בראשית כח, יב) סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לקשר הגשמי ברוחני כנ"ל, על ידי שמתפלל למלאות חסרון הרוחני וממילא ימולא חסרון הגשמי גם כן, רק שלא יכוין זה מטעם הנ"ל, וזה שאמר ראשו ועיקרו מגיע השמימה ברוחני, רק לפי שהאדם מוצב ארצה בגשמי, לכך יבא לו השפע גם בגשמי, והבן.

ובזה יובן תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי, כי בשפע הגשמי יש בו שפע רוחני כמו בלחם האמור, והוא הדין בכל תענוג הגשמי הוא תענוג הגשמי לפי שיש בו ניצוץ רוחני מתענוג העליון, וכאשר שמעתי ממורי כי גם תענוג העבירה רחמנא ליצלן, נמשך בסוד השבירה בו מניצוץ תענוג רוחני, ודי בזה, באופן שאין לך דבר בעולם שהוא גשמי ובתוכו יש חיות רוחני, וזה הוא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי, שמחובר בכל הנבראים הגשמי והרוחני.

וחזאי כוי כוי, רוצה לומר שיש כוי וצנור העליון שיורד בו שפע עליון הרוחני, ואח"כ ברדתו למטה בגשמי נעשה כוי וצינור גשמי כמו לחם וכנ"ל וכיוצא בזה. אך העיקר להמשיך שפע העליון הרוחני, וכמ"ש וראשו ועיקרו מגיע השמימה, לכך שקילתא לסלתאי ואנחתא בכוותא דרקיע, לעשות עיקר משפע וצינור הרוחני ולא הגשמי כמבואר.

אדמצלינא, שהי' תפלתי להמשיך שובע מרצון העליון ברוחני, בעיתא סל מזון הגשמי ולא אשכחיתא, אמרי איכא גנבי הכא, לגנוב שפע הנגלה והגשמי לעין כל, שלא נשאר רק הנסתר והרוחני הנעלם מעין רואה שלא יוכל לגנוב. והשיב, נטרי עד למחר, מאחר שנתכוין בגשמי שנכנס ברוחני על ידי תפלתך, לכך לא נענה כי אם למחר שיתפלל בסיגנון אחר רק ברוחני, אז יהי' נענה, והבן.

ובזה יובן רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א, טז) ב' מאורות גדולים, וכתיב (שם) את המאור הקטן וכו'. ובאמת כאשר המאור הקטן המתלבש בגשמי, מחובר אל המאור הגדול שהוא הרוחני, אז שניהם נקראו מאורות גדולים, וזהו שרימז בזוהר (ח"ב קמז:) זנב ארי' נקרא ארי' וכו', וכאשר עושה מעשה הגשמי בלי התחברות הרוחני' נקרא מאור הקטן. והלבנה שאלה וכי אפשר לב' מלכים שישמשו בכתר אחד, לעסוק בגשמי ולקשרו ברוחני, וכמו שאמרו בש"ס דעירובין (סה.) אמר רבי אלעזר יכולני לפטור כל העולם מדין תפלה, שנאמר (ישעיה נא, כא) שכורת ולא מיין, וטרדות הגלות גורם שאין יכול לכוין מחשבתו בעוסקו ברוחני גם כשאינו עוסק בגשמי, מכל שכן שאי אפשר שיכוין ברוחני בעת עוסקו בגשמי, וזה שאמרה הלבנה אי אפשר לב' מלכים שישמשו בכתר אחד.

והשיב לכי ומעטי עצמך, רוצה לומר למעט טרדות עולם הזה ולקבל עליו עול תורה ומצות, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות פ"ג מ"ה), ונעשה בן חורין משכרות הגלות, ויכול לכוין.

והיא סברה שאמר לה זה דרך עונש, ואמרה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט עצמי. והשיב לה שאין זה עונש רק לכי ומשול ביום ובלילה, לקשר הגשמי הנקרא לילה עם הרוחני הנקרא יום, על ידי שאמרתי לכי ומעטי עצמך וכאמור, ובאמת על ידי זה ימשול ביום ובלילה, בעולם הזה ובעולם הבא, על ידי שמקשר הגשמי ברוחני.

ואמרה שוב שרגא בטיהרא מה מהני, רוצה לומר עולם הגשמי נגד העולם הרוחני הוא כגרגיר חרדל כמו שרגא בטהירא, ומה מהני שמכוין בגשמי, כי די שיכוין בעוסקו ברוחני.

והשיב יקראו הצדיקים על שמך שמואל הקטן וכו', ר"ל שמקטין עצמו לחבר מדריגה קטנה אל הגדולה, וכמ"ש אל תהי בז וכו' ואל תהי מפליג לכל דבר וכו' (אבות פ"ד מ"ג), שהיא היותר שלמות, כמו ששמעתי ממורי יחבק לה בעלה ביסודא דילה (פיוט האר"י לסעודת ליל שבת), להעלות מדריגה קטנה היא יותר חשובה להשי"ת, ודפח"ח, והבן.

ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל וגו', כי יש ב' סוגים, א' תואר ישראל שעלו במחשבה אנשי הצורה, כשעוסק גם בגשמי מחשב ברוחני. וההיפך המוני עם אנשי החומר, בעוסקו ברוחני, בתפלה, מחשב גם בגשמי ועסקיו בעולם הזה. אמנם על ידי הגלות אנשי הצורה אצל היצר הרע, כמו שכתבתי בדף הקודם, אז גם תואר בני ישראל הבאים מצרימה במיצר גלות היצר הרע, נשתווה ונתחבר את יעקב - להמוני עם, ואז אנשי הצורה הנקרא איש, וביתו הם אנשי החומר, שניהם באו בגלות מצרימה, כל אחד לפי בחינתו, עד שנולד משה בחינת דעת, יצאו אנשי הצורה מגלות היצר הרע הרוחני, ואנשי החומר מגלות הגשמי, וזה פקידה כפולה (בראשית נ, כה), והבן.

ובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', ר"ל לקשר בחינת הגשמי של המוני עם הנקראים יעקב, אל הרוחני הנקרא חי החיים, והכל על ידי הדעת שם הקדוש אהו"ה גימטריא י"ז, והבן.

ובזה יובן, כשהוא חי קולו אחד, ר"ל לקשר הגשמי ברוחני הנקרא חי, ונעשה הכל אחדות אחד בסוד ב' מאורות גדולים הנ"ל. וכשהוא מת, שנפרד הגשמי מרוחני נקרא מת וקולו ז' כשהוא בפירוד. וז"ש אח"כ (קנים שם) זקני עם הארץ דעתן מטורפת עליהם, שאינם בחיבור, מה שאין כן זקני תלמידי חכמים דעתן מתיישבת בסוד דעת וחיבור, והבן.

פרק ג

פן ג' פסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. ראובן וגו' ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף הי' במצרים וימת יוסף וכל אחיו וגומר, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו', ויקם מלך חדש וכו' (א, א-ח). ובמדרש (שמ"ר א, ח) ואלה שמות וגו', על שם גאולתן נקראו וכו'. ויקם מלך חדש וגו', רבנן פתחו, בה' בגדו וגו' (הושע ה, ז) וכ[י]וון שעשו כך הפך לבם לשנא עמו להתנכל בעבדיו (תהלים קה, כה) וגו'.

והספיקות, א' מאי שמות וגו', וכי השמות ירדו למצרים, הלא ע' אנשים מבני ישראל ירדו למצרים, והל"ל ואלה בני ישראל הבאים מצרימה. ב' הקשה האלשיך למה מנה שמותן, ואי מתוך חבתם וכו' הי' לו להזכיר ולמנות ע' נפש, ולמה מנה רק י"ב שמות שבטים וכו'. ג' תחלה זכר תואר בני ישראל ואח"כ תואר יעקב. ד' הבאים משמע לשון הווה, והלא כבר באו. ו' הל"ל הבאים מצרימה יעקב ובניו, ולעשות עיקר מיעקב וכו'. ז' איש וביתו באו מיותר. ח' כל נפש יוצא[י] ירך יעקב, צריך הבנה מהו יוצא[י] ירך יעקב וכו'.

ט' שהזכיר ובני ישראל פרו וגו' אחר מיתת יוסף ואחיו, יש לתמוה וכי הצדיקים יוסף ואחיו היו מעכבים הריבוי קודם שמתו, כי אם אח"כ וכו'. יוד פרו וישרצו וגו', וכי אין בבריות טהורות במה למשול ריבוי ישראל עד שהמשילם לשרצים. י"א מה זה שינוי תוארים פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו'. י"ב ותמלא הארץ אותם, איפכא הל"ל שהם מלאו הארץ.

י"ג הקשה בעקידה (שער לד) ויקם מלך חדש וכו', הסדר הנכון הי' שיהי' כך, וימת יוסף וגו' ויקם מלך חדש וגו' ובני ישראל פרו וגו', ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום וגו'. י"ד המדרש הנ"ל צריך ביאור וכו'. ט"ו, התורה שהיא נצחיי למה נכתב פרשה זו, מה דהוי הוי, כי אם לומר דשייכא בכל אדם ובכל זמן. וקושיא ב' ג' ו' ז' ט' י' היא של האלשיך.

ונבאר משנה באבות (פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש וכו'. וכתבתי במקום אחר שיהי' ראש ומנהיג אחד לדור וכו', יעו"ש. וכן מצאתי להר"ן בדרשותיו דרוש ח' דף נ"ב שזהו הצווי להקים מלך כדי שתהי' ההנהגה והסדר על פי ראש אחד מיוחד, מה שאין כן בריבוי הראשים נאמר בפסוק (משלי כח, ב) בפשע ארץ רבים שריה, וזה הוא ענין הנהגת ע' זקנים שנאצל עליהם הרוח ממשה, שהם כענפים יונקים משורש אחד, כמו רופא חכם וכו', יעו"ש.

ומדי דברי בזה אמרתי לבאר בפ' צו (השייך לשבת הגדול גם כן) צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגומר (ויקרא ו, ב), וכבר רבו בזה המפרשים, ועל כל פנים נקוט מיהא חדא, זאת מיעוט, ותורת ריבוי וגומר.

לבאר זה, נבאר אח"כ (ויקרא ח, ב) קח את אהרן ואת בניו וגו', ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, ופירש רש"י זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה.

ונראה דאיתא בפרק קמא דסנהדרין (ז:) דרש רב נחמן בר כהן מאי דכתיב (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, אם דיין דומה למלך שאין צריך לכלום יעמיד ארץ. ואיש תרומות יהרסנה, שאם דיין דומה לכהן המחזיר בבית הגרנות יהרסנה. ורש"י (ד"ה אם דומה) ותוספות (ד"ה שאינו) מחולקים וכו', יעו"ש.

ונ"ל לפרש ש"ס דכתב הרמב"ם במנין המצות (סה"מ עשה קעג) מצות עשה למנות מלך מישראל שנאמר (דברים יז, טו) שום תשים עליך וגו', והוא מהש"ס (סנהדרין כ:) ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ישראל, למנות מלך, ב' למחות זכר עמלק, ג' לבנות בית המקדש וכו'. והרב מהר"י אברבנאל סבירא לי' כי מינוי מלך אינה מצוה, דאל"כ למה האשים שמואל הנביא את ישראל (שמואל א ח, י) על ששאלו מלך ואמרו (שם ח, ו) תנה לנו מלך לשפטינו וכו', הא הוא מצוה שום תשים עליך מלך וכו', אלא ודאי שאינה מצוה רק שאם ימנו שיהיה מישראל, וזהו כוונת הרמב"ם למנות מלך מישראל וכו'. ועוד מדכתיב בתורה (דברים יז, יד) ואמרת אשימה עלי מלך, אז שום תשים עליך מלך וכו', משמע שהוא רשות ולא מצוה וכו' שאם יאמרו וכו', יעו"ש.

והר"ן בדרשותיו דף ע"ב (דרוש יא) ביאר שהרע לשמואל מה שאמרו תנה לנו מלך לש(ו)פטינו וגו', ושגו בזה, כי מה למלך במשפט, כי אם לסנהדרין ושופטים וכו', יעו"ש. ורבו הדיעות בזה, יעו"ש.

ונראה לי דיש להבין מ"ט כתיב בתורה לשון יחיד שום תשים עליך מלך, ושם כתיב לשון רבים תנה לנו מלך לש(ו)פטינו, והי' לו לכתוב בתורה שום תשימו עליכם מלך וגומר, גם כן לשון רבים, כי מינוי המלך הוא על רבים ולא על יחידי, עיין ביאור קושיא זו לקמן.

ונראה לי, דכתב הר"ן הנ"ל (דרוש ח) וזה לשונו: שידוע שתועלת הנהגת הכלל וטוב סידורן הוא כשתשוב ההנהגה על פי ראש אחד מיוחד, ומפני זה נצטוו ישראל להקים עליהם מלך כדי שתסודר ותמשך ההנהגה ממנו ולא תפסד בריבוי הראשים, שנאמר בפשע ארץ רבים שרי' וכו', יעו"ש.

ובזה יובן, שום תשים עליך מלך, ר"ל עיקר המצוה למנות מלך הוא כדי שיהיה הנהגת הכלל על ידי אחד מיוחד וסידור אחד לכולם שיהיו כולם כענפים יונקים משורש אחד, וזה שאמר שום תשים עליך מלך, לשון יחיד. מה שאין כן כשאמרו לשמואל הנביא תנה לנו מלך וגו', אמרו לשון רבים, שיהיו רבים שרים, וכל אחד יגמור פעולתו וכחו על ידי המלך שיהי' בעזרו ותקפו, וז"ש תנה לנו מלך, לכך התרעם שמואל עליהם, כי ההפסד נמשך מריבוי הראשים כאמור בפסוק בפשע ארץ רבים שריה. וזהו שפירש אח"כ (שם יב, יז) ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכ"ם מלך דייקא. והודו לדבריו (שם יב, יט) כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאול לנ"ו מלך דייקא, כי הרעה הוא שלא ביקשו הנהגה וסידור איש אחד, רק שיהי' רבים שריה, ומזה נמשך הפסד. וזה שאמר לכ"ם, וגם הם הודו ואמרו לנ"ו מלך וגומר, שהוא מיותר, אלא ללמד כנ"ל והבן.

ומעתה הרמב"ם ומהר"י אברבנאל לא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כשיש הנהגה על פי אחד הוא מצוה, והנהגת רבים הוא הפסד ואינה מצוה, ובזה התרעם שמואל וכנ"ל.

אך דלפי זה קשה, ה"ל להרמב"ם לומר סתם מצות עשה למנות מלך, ולמה לי תיבת מישראל. ונ"ל, דהנה חז"ל דרשו בסנהדרין (יט:) שום תשים, שתהא אימתו עליך וכו'. ויש לומר על דרך הלצה למה צריך אזהרה, הלא מוזהר בתוקף ציווי השר כנהוג ברבנים, ומפרש הפסוק (דברים יז טו) כי לא תוכל לתת עליך איש נכרי, שיהי' איש וראש מצד הנכרי, שהוא השר, רק שיהי' ממינוי ישראל, שהסכימו כאיש אחד. וזה שזכר הרמב"ם למנות מלך מישראל דייקא, ר"ל מהסכמת ישראל ולא נכרי.

ונראה לי דזש"ה (בראשית מט, טז) דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, דכתב הרמב"ם למנות מלך מישראל, והיינו שיתמנה מישראל ולא הסכמת נכרי וכנ"ל, ודיין דומה למלך כנ"ל. וזש"ה אימתי רשות נתונה להרב אשר דן ידין עמו, אם הסכימו עליו כאחד שבטי ישראל כולן כאחד, ורובם ככולם. אבל אלו רבנים שנתמנו מהשררה ומצערין הצבור, הלא כבר האריך מוהרש"א בזה בפרק קמא דסנהדרין, יעו"ש.

עוד יש לומר, כיחודו של עולם הדן יחידי לכל באי העולם, כך דן ידין עמו בסידור הנהגת העם כאחד מיוחד שבטי ישראל, ולא שיהי' שרים רבים רק ראש אחד.

הגם שאמרו באבות פ"ד (מ"ח) אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד וכו', משמע היפך הנ"ל. ובאמת זה אינו, כי בדיני ממונות אמרו אל תהי דן יחידי וכו', אבל מלך במשפט להנהגת הכלל טוב על ידי ראש אחד כיחידו של עולם, וכן מצאתי אח"כ מפורש בזוהר (ח"א רמג.:), יעו"ש.

אמנם נראה לי דכוונת המשנה שאין דן יחידי אלא אחד, יבואר על כוונה אחרת. ונבאר כוונת הש"ס (סנהדרין ז:) דאמר רב נחמן מלך במשפט וכו' על אופן אחר. ויב[ו]אר סברת הרמב"ם ומהר"י אברבנאל הנ"ל באופן אחר. ונבאר משנה באבות (פ"א מט"ז) עשה לך רב והסתלק מהספק וכו'.

ונבאר ש"ס פרק קמא דסנהדרין (ח.) כתיב (דברים לא, כז) כי אתה תבוא וכתיב (שם, כג) כי אתה תביא, אמר רבי יוחנן, אמר משה ליהושע זקנים שבדור עמך, אבל הקב"ה אמר טול מקל והך על קדקדם, דבר אחד לדור וכו', וכן בדוד אומר (דה"י א כח, ב) שמעוני אחי ועמי וכו', אמר רבי אלעזר אמר לישראל אם אתם שומעים לי אחי אתם, ואם לאו עמי אתם, ואני רודה אתכם במקלות וכו'. וכתבתי מזה במקום אחר יעו"ש. והספיקות, איך אמר משה היפך דברי ה'. ועוד למה נכתבו בתורה ב' דברים סותרים. ועוד, איך אמר השם יתברך דבר אחד לדור, הא היו ע' זקנים עם משה כמ"ש (במדבר יא, יז) ונשאו אתך במשא העם, ושפיר אמר משה ליהושע זקנים שבדור עמך.

ונבאר ש"ס דבבא בתרא (עה.) ונתת[ה] מהודך עליו (במדבר כז, כ), זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה. ויבואר הכל בחדא מחתא.

ואגב נבאר פסוק בפ' יתרו (שמות יח, יד-כא) מדוע אתה יושב וגו', נבול תבול וכו', כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך, עתה שמע בקולי וגו', הי' אתה לעם מול האלהים וגו' ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות וגו'. וכתבתי מזה במקום אחר יעו"ש.

וכעת נראה לי דרש בפסוקים אלו הקושי' ותירוצו, אחר שנודע הנהגת הכלל בריבוי אנשים גורם הפסד, וכמ"ש (משלי כח, ב) בפשע ארץ רבים שריה, והאיך הי' עצת יתרו בהיפך מדוע אתה יושב לבדך וגו', ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות וגו', דהיינו ריבוי השרים, ויותר טוב שיהיה למשה לבדו, ולמה נכתב זה בתורה. ומשני, כי יתרו עצמו בא לתרץ דבריו ואמר הי' אתה לעם מול האלקים, ר"ל מאחר שאינו מושפע לכל אחד רוח מיוחד, שיהי' התנגדות, רק רוח אחד לכולם מבחינת משה, כמ"ש הי' אתה לעם מול האלקים, הרי כולם כענפים יונקים משורש אחד נבחר והוא משה רבינו עליו השלום, כמו ע' זקנים שעם משה, כמ"ש (במדבר יא, יז) ונשאו אתך במשא העם, וכמו שכתב הר"ן הנ"ל, והכי נמי כך ושמת עליהם שרי אלפים וגו' ומכל מקום רוח אחד לכולם, ואין זה ריבוי שרים, והבן.

ובזה יובן ש"ס דסנהדרין, משה דיבר לפי הזמן ההוא שהי' יהושע והזקנים שבדור כולם כענפים יונקים משורש אחד ממשה, לכך אמר ליהושע תבוא אתה וזקנים שבדור עמך, כמו ע' זקנים עם משה. והקב"ה אמר ליהושע תביא, לפי הבחינה שיהי' אחר פטירת משה שנסתלק השורש, לכך דבר אחד לדור, והבן. אך מה שאמר דוד שמעוני אחי ועמי יבואר אח"כ.

ובזה יובן ש"ס דבבא בתרא, ונתת[ה] מהודך עליו, שנאצל רוח ממשה ליהושע וזקנים שבדורו וכנ"ל, לכך זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה, שמשפיע אור ללבנה, כך משה משפיע רוח עליהם וינקו משורש אחד, ולכך אמר משה ליהושע זקנים שבדור עמך וכנ"ל. מה שאין כן פני יהושע כפני לבנה, שאין לה אור לעצמה, ומכל שכן להשפיע לאחרים לזקנים שבדורו, ולכך אמר הקב"ה תביא, דבר אחד לדור וכנ"ל. ואם כך אוי לאותה בושה - לאותו דור, שמיד אחר משה נשתנה הדבר כך, מכל שכן שראוי שיהי' אוי לאותו כלימה - בדורות אחרונים, ודוקא זקנים אמרו זה, שנמנע הנהגתן, והבן.

והיוצא לן מזה, שעיקר טעם ממנוי המלך כדי שיהי' ראש ומנהיג אחד לכולם, או גם שיהיו כולם יונקים משורש אחד כמו ע' זקנים עם משה, שלא יהי' נגדיות ביניהם. מה שאין כן כשאינם משורש אחד אז הם דיעות מחולקות בהנהגת העיר והמדינה, ובזה נאמר בפשע ארץ רבים שריה, וגורם הפסד.

אך במה נדע אם הם משורש אחד או לא, בשלמא במשה עם ע' זקנים מפורש בפסוק (במדבר יא, יז) ואצלתי מן הרוח וגו', מה שאין כן לדורות, איך נודע זה.

ונראה לי דכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות דעות (ה"ה), וזה לשונו: ומצווין אנו ללכת בדרכים הטובים והישרים שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, ודרשו חז"ל (שבת קלג:) מה הוא רחום וכו', וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו וכו', ודרך [זו] נקרא דרך ה' וכו', יעו"ש. והכי נמי אם שניהם הולכים בדרך אחת לאהוב את אשר ראוי לאהוב, הם החכמים ועובדי השם, ולשנוא את אשר ראוי לשנוא, למרגיזי השם, ודאי הם משורש אחד, מה שאין כן אם הם נגדיים, שזה שונא אוהבי השם ואוהב למרגיזי השם, והשני בהיפך, ודאי אינם משורש אחד. וכמ"ש בש"ס דבבא קמא (צב:) כל עורב למינו וכו' (ויקרא יא, טו), וכמאמר החכם אם תרצה לידע מהות איזה איש, תראה אצל מי הוא מתחבר, אם לצדיקים ודאי הוא צדיק וכו'.

ובזה יובן משנה הנ"ל דאבות, אל תהי דן יחידי, וכמאמר משה ליהושע תבוא, הזקנים שבדור עמך. שאין דן יחידי אלא אחד, ר"ל גם שאין דן יחידי אלא בשלשה ויותר, צריך שיהיו אחד, ר"ל משורש אחד, שאז אין דעותיהן והנהגתן מנגדות זה לזה ולא נקראו רבים שריה, אלא הכל אחדות א', והבן.

והנה בכלי יקר (דברים יז, טו) תירץ, בתורה כתיב שום תשים עליך [מלך], שיהי' מושל עליך וכו', מה שאין כן כשאמרו לשמואל תנה לנו מלך, משמע שיהי' בידם שימשלו עליו, ולכך התרעם וכו', יעו"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שום תשים עליך מלך, שאם הוא מושל עליך אז נקרא דבר אחד לדור, מה שאין כן כשאמרו תנה לנו מלך שיהיו הם מושלים עליו, אם כן רבים שריה גורם הפסד, וכמו שכתבתי לעיל.

ובזה יובן מאמר הש"ס דסנהדרין, אמר רב נחמן, מלך במשפט יעמיד ארץ, אם הרב והדיין דומה למלך שהוא שליט עליהם ונקרא דבר אחד לדור, אז יעמיד ארץ, כשיש ראש אחד. מה שאין כן איש תרומות יהרסנה, כשדומה לכהן המחזיר על הגרנות, שהם שולטין עליו, אם ירצו שומעין לו ואם לאו לאו, כמו בעל הבית שנותן תרומה, שאם ירצה ליתן לכהן המחזיר עליו, ואם לאו יתן לכהן אחר, ואינו שומע לכהן זה, כך אינו שומע להרב כי אם לכהן שיש לו בביתו, אם רבים שריה וגורם הפסד, וק"ל.

ובזה יובן משנה דאבות עשה לך רב והסתלק מן הספק, שיעשה ויתקן עצמו תחלה שילך בדרכי השם כמ"ש (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, וזה שאמר עשה לך רב. ואח"כ שיהי' מושל עליך הרב, כמ"ש שום תשים עליך מלך, שיהי' מושל אחד ולא רבים. ואם תרצה שיהיו רבים מושלים עמו כדי להקל מעליו משא וטורח הצבור כמו ע' זקנים עם משה, שנאמר ונשאו אתך במשא העם והקל מעליך וגו', אז תראו שיהיו כולם משורש אחד, כמו ע' זקנים עם משה. ונודע זה אם הם משורש אחד כאשר הסתלק מן הספק, שלא תקשה עליו ספיקות וקושיות ונגדות, כי דרך אחד להם בדרכי השם אחר שתיקן עצמו וכאמור, מה שאין כן כשהם נגדות ומעוררין על הרב ספיקות וקושיות, אז אינם משורש אחד, ומה שנראה לזה טוב הם אומרים רע וכמאמר הנביא (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב וגו'. ואז צריך שינהיג הוא לבדו, דבר אחד לדור, וק"ל.

ובזה יובן ש"ס דסנהדרין (שם) אמר רבי יוחנן כי אתה תבוא זקנים שבדור עמך, ר"ל כשהם עמך במדריגה אחת בעבודת השם ודומין לך, כמו שדרשו בש"ס (סנהדרין לו:) והתיצבו שם עמך (במדבר יא, טז) דומין לך וכו', והכי נמי כך, לפי שעמך הם במדרגה יחשב לדבר אחד. מה שאין כן כשאינם עמך אז תביא. וזה שאמר הקב"ה טול מקל והך על קדקדם, שהוא לדורות, וכמאמר ש"ס דבבא בתרא אוי לאותה בושה וכו' וכנ"ל, וק"ל.

וזה שאמר דוד שמעוני אחי ועמי, ר"ל אם שומעין לי מסתמא אחי אתם במדריגתי, וגם אחי אתם בהנהגת העם עמי, כמאמר משה זקנים שבדור עמך. ואם לאו עמי אתם לרדות במקל, שהוא ראש אחד לדור, והבן.

ובזה יובן קושית מהר"י אברבנאל, אם מינוי המלך מצוה מאי ואמרת אשימה עלי מלך אז שום תשים וכו', משמע שהוא רשות וכו'. ולדברינו אתי שפיר, שסימן זה מסר להם, שאם ואמרת אשימה עלי מלך, ר"ל שכוונת מחשבתך לשם שמים, לקבל רב הדומה למלך שיהי' יותר מעולה ממדריגתי, וז"ש עלי, למעלה ממני, שיהי' צדיק ואינם חושבין עצמן לצדיקים, הוא סימן טוב, מאן דזעיר הוא רב, וכי תימא, אם כן שאינו ממדרגתך צריך שיהי' הוא לבדו ראש ומנהיג ואינו רשאי לצרף אתכם בהנהגת העם שלא יהי' נגדיות, וזה יהי' נגד כבודך, לכך ביארו הם בעצמם זה שאמרו אשימה עלי מלך, שיהי' באמת מושל אחד שימשול עלי, וכמאמר כלי יקר הנ"ל, אז שום תשים עליך מלך אשר יחשב ה' למצוה. מה שאין כן כשאמרו לשמואל תנה לנו מלך, שיהי' ממדריגות שלנו, כדי שיצרף אותנו למנהיגים, ומחזיקים עצמן לצדיקים כמותו, אז (במדבר כא, כ) מבמות הגי[א], כשמגבי' עצמו וכו', וכמו שכתוב בש"ס דעירובין וכו' (נד.), ובספרא דשלמה מלכא סי' דלא ידע כלום שבוחי וכו', ומאן דאיהו רב איהו זעיר וכו', לכך התרעם שמואל עליהם וכו'. ושפיר חשב הרמב"ם למצוה שום תשים עליך מלך, וק"ל.

הגם על דרך הלצה יש לבאר ואמרת אשימה עלי מלך, כמו (במדבר ב, ה) ועליו מטה מנשה, דדרשו בש"ס דמנחות פרק י"א (צו.) סמוך לו וכו', שיהי' סמוך לו בדביקות, כדי שיזכה על ידו לדבק בו ית' שנאמר (דברים י, כ) ובו תדבק, ודרשו הדבק בתלמידי חכמים, ר"ל על ידי התלמיד חכם יוכל לדבק בו ית', וכמ"ש (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכתבתי מזה במקום אחר, אז הבא לטהר מסייעין אותו, שיזכו שום תשים עליך מלך אשר יבחר ד', שתוכל לדבק בו ית'. מה שאין כן כשאמרו תנה לנו מלך לשופטינו, שיהי' לנו לכבוד ולתפארת, שהוא בעצמו יזדקק למשפטינו, ולא נצטרך לילך לפני דיינים לשופטינו שאין זה לכבוד ולתפארת, וכמו שאמרו הערב רב בעשיית העגל (שמות לב, א) קום עשה לנו אלדים אשר ילכו לפנינו, וכתב הרמב"ם כי אלדים הוא דיין ומנהיג, שביקשו מנהיג שילכו לפנינו וכו', לכך התרעם עליהם שמואל, כי אין עיקר התכלית רק כמו שאמר יתרו הי' אתה לעם מול האלקים, והבן.

וכי תימא האיך אפשר לפרש כנ"ל, הא כתיב ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. נראה דהוא על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים יח, מד) תשימני לראש גוים וגו', דכתב האלשיך תהילים סימן י"ח, תפלטני מריבי עם, הם ישראל שקשה עליהם לעבדני, שהם גדולים בעיניהם ולמה נעבוד למי שהיה רועה צאן וכו', ויותר טוב שתשימני לראש גוים, שהם עם אשר לא ידעתי, לכך יעבדוני וכו', יעו"ש. וז"ש אשימה עלי מלך, שאהיה סמוך לו לדבק על ידו להשם יתברך וכנ"ל, אך שיש לחוש שאם הוא בגדר זה אז יש אחריות להמקיל בכבודו, כמו המעשה המובא בס"ח, ומכל שכן הממרה פיו, שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו (תנחומא כי תשא ו), כמו שמצינו ותיבש ידו (מלכים א יג, ד) וכו'. לכך אמרו, באמת יהי' כך ככל הגוים אשר סביבותי, שחרוץ הדין איש אשר ימרה פי המלך יומת, ומכל שכן אומה ישראל שראוי שיהי' כך על פי הדת. והסכים השם יתברך בזה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך (סנהדרין יט:), וק"ל.

ובזה יובן הש"ס הנ"ל, דרש רב נחמן מלך במשפט יעמיד ארץ, שהדיין הוא מלך במשפט, כמו מינוי המלך שהוא מצוה לתכלית תועלת הכלל על פי ראש אחד, כך הדיין או ראש העיר ומדינה דומה למלך שאינו צריך לכלום לצרף להנהגתו עוד שרים וראשים, רק הוא לבדו, אז יעמיד ארץ, כי בהנהגת ראש אחד יעמיד ארץ. מה שאין כן אם דומה לכהן המחזיר בבית הגרנות, כי תרומה טובת הנאה לבעלים למי שירצו הבעלים יתנו, והכהן מחזר אחריו בבית הגרנות להחניף לבעלים שיתנו לו, כך הדיין מצרף ומרבה לעצמו ריעים ואוהבים כי רבים שריה, ואז תפסד בריבוי הראשים, וזה שאמר ואיש תרומות יהרסנה, וק"ל.

ובזה יובן צו את אהרן ואת בניו זאת תורת העולה, כי כל מינוי המלך וכהן העולה לגדולה להנהגת ישראל היא זאת תורת, מיעוט וריבוי.

וז"ש ואת העדה הקהל אל פתח אהל מועד, שיהיו כולם נכנסין ויוצאים לפתח אחד שהוא (קהלת ח, ב) פי מלך שמור, על פי"ו יצאו ועל פיו יבואו, כי פי האדם הוא פתח האוהל, והבן. וז"ש מיעוט מחזיק מרובה, ר"ל שיהיה מועט מחזיק המרובים להנהיגם לרצונו, שיהיו הם כענפים יונקים משורש אחד, שזה המועט מחזיק מרובה, אז טוב להם סלה, וק"ל.

וז"ש במקום שאין אנשים רבים שריה, השתדל להיות איש ומנהיג אחד לדור, וק"ל.

ובמדרש פירש, שלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ וכו', יעו"ש. וכתבתי מזה במקום אחר. אמנם להבין איזה תועלת נמשך מזה ברוחני כשלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ וכו'.

ונראה לי, דאיתא בפרק קמא דברכות (ז:) אמר רבי יוחנן משום רשב"י, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתה, שנאמר (בראשית כט, לה) הפעם אודה את ה' וגו'. וכתב הרשב"א וזה לשונו: כי בהיות כת עובדי השם שפלים תמעט האמונה ותרבה הכפירה באמת, כמ"ש (דברים לב, לו-לז) כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב ואמר אי אלהימו צור חסיו בו, וכשתתגבר יד עובדי השם והעמים רואים בהצלחתם וכמה מהם שנתגיירו, אז תרבה ההודאה להשם, ובעת עמוד מלכות בית דוד הבא מיהודא וגברה ידם הודו העמים, וכשנולד יהודא שהוא ראש הממלכה והיו ידיו בערף אויביו אז באה ההודאה, ועד אותו העת לא היה העולם ראוי להודאה, וכל זה בזמן משיח הבא מיהודא וכו', יעו"ש.

ולי נראה טעם ההודאה כשנולד יהודא דוקא. וגם להבין ענין הברכה שבירך יעקב ליהודא (בראשית מט, ח-ט) ידך בערף אויבך וגו', לא יסור שבט מיהודא וגו', למה ייחד ברכה זו ליהודא דוקא. וגם משה בירך ליהודא (דברים לג, ז) ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה.

ונבאר ש"ס דסוטה (לו:) יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת על שמו משמו של הקב"ה, יהודא שקידש שם שמים בפרהסיא שאמר (בראשית לח, כו) צדקה ממני, נקרא כולו על שמו של הקב"ה וכו'. והקשה מהרש"א הא בעת לידתו קראה שמו יהודא קודם שקידש שם שמים ואמר צדקה ממני וכו', יעו"ש.

ונראה דמבואר בזוהר שהיה הדיבור בגלות עד מתן תורה שיצא הדיבור מהגלות, וכתבתי מזה במקום אחר. להבין זה, נראה לי דכתב בחסד לאברהם, מעין רביעי נהר ה', כי ד' יסוד[ו]ת המורכבים דצח"ם נמשך מד' אותיות השם, דומם מן אות ה', צומח מן אות ו', חי מן ה' ראשונה, המדבר מן י' שהוא האדם הנברא מצד החכמה, והדיבור יוצא מן חיך מ"ה וכו', נמצא האדם שהוא מדבר כלול מן כל ד' אותיות השם הוא מושלם יותר מכל הבריות שבעולם שאין בהם כל ד' אותיות השם וכו', יעו"ש.

ושם בנהר י"ג כתב, כי י"ב סגולות נבראו בעולם, וכל אחד ניתן לשבט אחד, סגולות הדיבור ליהודא וכו', הראי' לראובן, סגולות השמיעה לשמעון וכו', יעו"ש.

נמצא יהודא שבו סגולות הדיבור הנמשך מן היוד של השם, נקרא כולו על שמו של הקב"ה, שכל ד' אותיות השם נכללו בדיבור שניתן ליהודא, שהוא כדי להודות להשם יתברך שזהו תכלית הדיבור, כמ"ש (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, ודרשו במדרש שוחר טוב על כל נשימה ונשימה ראוי להלל י"ה. ושפיר אמרה לאה הפעם אודה את ה' בבחינת הדיבור.

ונראה דזהו כוונת המשנה הנ"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ר"ל במקום שאין אנשים, דהיינו תואר צדיקים עובדי השם, ואם המצא ימצא איזה איש תואר צדיק הרוצה לעבוד את השם בעשרה בחינות של תפלה וצעקה ורנה תחינה ותפלה וכו', וכשהוא איש יחידי הדיבור בגלות, שאינו יכול להרים קול הדיבור מפני המלעיגים המושלים ושולטין, לכך עצה היעוצה שישתדל להיות שר ושופט על המלעיגים, ולא יהי' הדיבור בגלות, שהיכולת בידו לעשות מה שירצה בין בגשמי בין ברוחני, ושפיר נמשך תועלת גם ברוחני כשלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ כמו שכתוב במדרש, והבן.

ואתי שפיר גם כן מה שברך יעקב ליהודא, לא יסור שבט מיהודא, שלא יהי' הדיבור של עובדי השם בגלות בין אנשי לצון, והדיבור ניתן ליהודא לכך ברכו בזה. וזה שכתוב ידך בערף אויבך, ר"ל יוד"ך, שהדיבור הנמשך מהיוד של השם לא יהיה בגלות בין אויביך, כי ידך בערף אויבך. וכן משה רבינו עליו השלום ברכו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה, ר"ל יו"ד רב לו, זה הדיבור, עבור הדיבור שנמשך מן יו"ד צריך שיהי' רב לו, כדי שעזר מצריו תהיה כנ"ל, וק"ל.

אמנם מה שאמרו בש"ס שנקרא יהודא על שמו של הקב"ה לפי שקידש שם שמים בפרהסיא, נראה לי דהכוונה היא על דרך זה, דלכאורה קשה איך כתב בחסד לאברהם שהדיבור נמשך מחכמה, והוא סותר למה שנאמר בזוהר שהדיבור הוא מלכות, וזה סוד הדיבור שהי' בגלות מצרים וכו', וכך כתבו שאר ספרי המקובלים.

וצריך לומר דלא קשה מידי, כי ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט), והוא מה שנאמר בתיקונים ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא) וכו', יעו"ש כי הדיבור מלכות מחכמה אתנטילת, וסוף מעשה במחשבה תחלה, ר"ל על ידי המחשבה מקשר מלכות הדיבור עד ראש המחשבה מאתר דאתנטילת, ונעשה מן צדק דין צדקה רחמים, וכמו שכתב בזוהר (ח"א צ:) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו) וכאשר כתבתי מזה במקום אחר. וזה שאמר צדקה ממני - כי תמר רמז למלכות שנקרא צדק, ונעשה ממנו צדקה כשנתחברה ליהודא שנקרא כולו על שמו של הקב"ה, שנתחברה ה' אחרונה מלכות עד היו"ד היא המחשבה שמשם שורש הדיבור חי"ך מ"ה. וזה שאמר יהודא שקידש וחיבר שם עם שמים עד החכמה הנקרא קודש, ומדת מלכות הוא בפרהסיא, ואמר צדקה ממני לפי שנקרא כולו על שמו של הקב"ה, והבן.

העולה מזה כי שמות השבטים עצמן מורה על שם גאולתן, יהודא שבו הדיבור להודות לה', שזה נקרא גאולה, כמ"ש (תהלים סט, יט) קרבה אל נפשי גאלה, שיצאה הנשמה מגלות יצר הרע שיוכל להודות לה'. ראובן שבו סוד הראי' שיוכל לראות ברוחני כמ"ש (ברכות יז ע"א) עולמך תראה בחייך וכו', וכמו שכתבתי במקום אחר. וכן שמעון שישמע ברוחני, וכיוצא באינך שבטי י"ה. מה שאין כן כשהיו השמות בגלות הי' הכל בהיפך, שהדיבור בגלות, כי ברוחני הוא בוש וירא מפני המלעיגים, מה שאין כן בגשמי בסיפור לשון הרע וליצנות ומסירות לא יבוש ברבים, וכמ"ש בספר עוללות אפרים (מאמר רלט) ענין תנור של עכנאי וכו' (ב"מ נט.:), יעו"ש. וכן ראי' בגלות יצר הרע להסתכל במקום הטנופת ואיסור, וכן שמיעת דבר אסור.

ובזה נבא לביאור הנ"ל, דכתב האלשיך בפסוק (עי' ישעיה מג, כב) ואותי לא קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, כי כאשר אותי לא קראת אז הוא תואר יעקב, שאינו עוסק רק בגשמי, מה שאין כן כאשר יגעת בי ישראל, בשבילי, לעסוק ברוחני, הוא תואר ישראל.

ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', ר"ל כי השמות עצמן המורה על שם גאולתן, כמ"ש במדרש הנ"ל, יעו"ש, יהודא שבו הדיבור להודות לשם ה', ראובן שיהי' עין רואה ברוחני, שמעון אוזן שומעת ברוחני, וכיוצא באינך שהוא ודאי על שם גאולתן. מה שאין כן עתה ואלה שמות בני ישר"אל, שהיו תואר ישראל שעסקו ברוחני שהוא בלי מיצר וגבול, ועתה ירדו השמות עצמן ובאו מצרימה לעסוק בגשמי, שהוא מצר וגבול, למדריגות יעקב, וז"ש הבאים מצרימה את יעקב, שנטפלו את יעקב, והי' הדיבור בגלות במקום שאין אנשים צדיקים וכנ"ל, וכן הראיה והשמיעה וכיוצא באינך. וכמו שבאו בחינת בני ישראל בגלות הרוחני שלא יוכלו להודות לה' והוא הדין באינך, כך בחינת יעקב באו בגלות הגשמי בין האומות, וז"ש איש וביתו באו כי תואר ישראל הנקרא איש בגלות רוחני, וביתו המוני עם בגשמי, באו, וכמ"ש במדרש רבנן פתחו בה' בגדו וגו' לכך הפך לבם לשנא וכו'.

אמנם כל זה גרם הגלות עבור ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב, שיצאו מכלל ירך שהוא האמנה שנמשך מתרי סמכי קשוט הנקרא ירך יעקב כנודע, וכמו בגלות וחורבן ירושלים אמרו חז"ל (שבת קיט:) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו אנשי אמונה וכו', כך היה בגלות מצרים היה הסבה גם כן כי היה כל נפש יוצאי ירך יעקב, וכמו שכתבתי במקום אחר מזה, יעו"ש.

ויוסף הי' במצרים, ר"ל בחינת הדעת, כמ"ש (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף וגו', הי' גם כן במצרים בגשמי, שהוא מצר וגבול, ולא ברוחני שהוא בלי מצר וגבול, כי חכמים המה להרע לא ידעו היטיב (עי' ירמיה ד, כב).

וימת יוסף וכל אחיו וגו', כי בחינה ראשונה, שהי' בחינת הרוחני של תואר בחינת יוסף שיהיה הדעת ברוחני, וכן אחיו יהודא בחינת הדיבור ברוחני, וכן ראובן בחינת הראיה ברוחני, ושמעון בחינת השמיעה ברוחני, מתו כל בחינ[ו]ת אלו, וירדו ממדריגתן, שנקרא הירידה מיתה, כמו שכת[ו]ב כי מתו כל האנשים וגומר (שמות ד, יט), ועתה בגלות פרו וישרצו וגו', כמו השרצים הטמאים כך פרו ורבו בבחינת הטומאה, כי פרו הוא בחינת דיבור שהוא מזווג חיך וגרון, כמ"ש במשנה דכתובות (פ"א מ"ח) ראו אשה מדברת וכו', ואיזה דיבור, לכך מפרש וישרצו בטומאה, בדיבור לשון הרע ורכילות וכיוצא, מעשה נחש שנקרא תנין הגדול בחינת מצרים, שם הי' גלות זה.

וכל זה נמשך מן וירבו, שהי' רבתי בדיעות היא הגאווה, וכמו שכתב מוהרש"א בסוטה מלשני בסתר רעהו (תהלים קא, ה) וגומר, זה נמשך מן גבה עינים ורחב לבב וכו', יעו"ש.

וכל אלו בחינות רעות נמשך מן ויעצמו, הוא העושר, כמ"ש (בראשית כו, טז) לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. ולכך אמר שלמה (עי' משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי, וגדול נסיון העושר מעוני, כי העוני גורם הכנעה לפני השם, ולכך אמרו חז"ל יאה עניותא לברתי' דיעקב וכו', מה שאין כן נסיון העושר גורם שכופר בעיקר, וכמ"ש (דברים ח, יד) וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, ולכך הזה[י]רו חז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דיעות (ה"ג) שיתרחק מהגאוה עד קצה האחרון וכו', יעו"ש. אמנם כאן בהיפך במאוד מאוד, לאחוז בקצה הראשון תכלית הגאוה היפך מאוד מאוד הוי שפל רוח.

ותמלא הארץ אותם, כי תמלא אותם ארציות ועכירות החומר שלא יוכלו לפקח בעסקי הרוחני כלל, כי עסק הרוחני הי' בגלות וממנו נמשך הגלות בגשמי[ו]ת גם כן, ויקם מלך חדש (שמות א, ח), וכמאמר מדרש הנ"ל לפי שבגדו בה' לפיכך הפך לבם לשנא עמו וגו', עד אח"כ שבא בחינת משה בחינת הדעת אז ויצעקו בני ישראל מן העבודה (עי' ב, כג), שהוא עבודת השם, אז ותעל שועתם וכו' (שם), וק"ל.

•

ובדרך פנימי יש לפרש, דכתבתי במקום אחר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וכו' (בראשית לב, כט), כי יש ב' בחינות, אחד וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו), על ידי י' המחשבה מקשר עקב של עשי' הגשמי אל הרוחני וכו', בחינה ב' תואר ישראל שיצא מהגשמי כלל אל הרוחני וכו', יעו"ש, מה שאין כן בימי הגלות ירד כל בחינות הנ"ל ממדריגתן.

ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל, תואר ישראל שיצא מהגשמי כלל אל הרוחני, ועתה בגלות באים בחינת בני ישראל מצרימה אל בחינת יעקב הנ"ל, וז"ש הבאים מצרימה, גם עתה יש בחינות אלו, כי (יחזקאל א, יד) החיות רצוא ושוב, מה שהי' במדרגה עליונה בחינת בני ישראל, ועתה הבאים מצרימה במיצר הגלות נתחברו למדריגת יעקב, וז"ש את יעקב. ובחינת יעקב ירד גם כן בחינה אחת, כי איש וביתו באו וכנ"ל. אח"כ כשיצאו מהגלות עלו למדריגה ראשונה וז"ש (בראשית נ, כה) והעליתם את עצמותי מזה אתכם וכו', והבן.

ועל פי זה נראה לי לבאר משנה אחרונה דעוקצין (פ"ג מי"ב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש וכו'. ויש להבין מה ענין ש"י עולמות. גם מה שאמר ב' פעמים לכל צדיק וצדיק. וכתבתי מזה במקום אחר.

וכעת נראה לי, דכתב האלשיך צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז.), ר"ל עטרות של עצמן שעשו בטהרת מחשבתן וכו', יעו"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר, וידו אוחזת בעקב עשו, על ידי יוד המחשבה הי' מקשר עקב של עשיה הגשמי הנקרא יש אל המחשבה הנקרא אין, ונעשה מן אני אין, כמו ששמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י) ודפח"ח. ולדברינו זהו ידך לעשות, בכחך וגו', ר"ל יודי"ך המחשבה וכו'. ולכך צדיק שעשה מן יש לאין על ידי טוהר מחשבתו, לכך נוצר תאנה יאכל פריו (עי' משלי כז, יח), כמו שכתבתי מזה במקום אחר, עתיד לנחול י"ש עולמות ברוחני הנקרא אין. וב' פעמים צדיק, כי כל אחד מחצית השקל, ובחיבור שניהם ב' פעמים י"ש גימטריא כתר, סוד כתרן ועטרותיהן בראשיהן, והבן.

•

עוד יש לומר לבאר קושית מהר"י אברבנאל על הרמב"ם - אם הוא מצוה למנות מלך למה התרעם שמואל הנביא שאמרו תנה לנו מלך לש(ו)פטינו וכו' (שמואל א ח, ו). ונראה לי דקשה עוד מ"ט כתיב בתורה לשון יחיד ואמרת וכו', שום תשים עליך מלך וגו' (דברים יז, יד-טו), ושם כתיב לשון רבים תנה לנו מלך לש(ו)פטינו.

ונראה דכתבתי ביאור משנה (אבות פ"א מט"ז) עשה לך רב וכו', וביאור פרשה שופטים (דברים טז, יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו', דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (נגעים פ"ב מ"ג) כהן הסומא באחד מעיניו וכו', וזה שאמר שופטים ושוטרים תתן ל"ך, לעצמך, לשפוט ולראות נגעי עצמו, ואח"כ ושפטו את העם - לזולתו, ובזה לא תטה משפט, דכתב מוהר"י יעבץ (אבות פ"ב מ"ה) וכו', יעו"ש. עוד כתבתי במקום אחר שישפוט בשכלו איזה טוב וכו', יעו"ש. ובזה יובן שופטים ושוטרים תתן לך, לעצמך, שלא יצטרכו אחרים לשופטך, רק תשפוט את עצמך, ומה שיצטרכו שופטים ושוטרים היינו ושפטו את העם המוני עם, וכעין זה כתב האלשיך יעו"ש. וזה שאמר עשה לך רב, לעצמך וכו'.

ובזה יובן, כאשר אמרו לשמואל תנה לנו מלך לש(ו)פטינו, התרעם על מדה זו שיצטרכו שישפטו אותם אחרים זולתן, כי מהראוי שלא יצטרכו לזה רק ישפטו את עצמן.

ובזה תבין מה שנאמר בתורה (דברים יז, יד-טו) פרשת המלך בלשון יחיד, כי תבא אל הארץ וגו', ואמרת אשימה עלי מלך וגו', שום תשים עליך מלך אשר יבחר ד' אלקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא וגו'.

דכתבתי ביאור ש"ס (פסחים ב., ד.) אור לי"ד בודקין את החמץ, אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצוין בבתיהם ואז אור הנר של הנשמה יפה לבדיקה. ונבאר מצוה לשלח טמאים וגו'. כי יש ג' מיני גלות וכו', ואז (עי' משלי ל, כא-כג) תחת שלש רגזה הארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה [כי] תירש גבירתה, כי בזמן שהנשמה שולטת למעלה במוח אז הוא כמלך על כסאו, שכל האברים מוכרחין לעשות רצון הנשמה לעסוק בצורך גבוה בעבודת ה' ותורתו, מה שאין כן אם גרמו העונות שירדה הנשמה בגלות תחת רשות האברים ששם שליטת היצר הרע והטמא, אז עבד כי ימלוך ושפחה [כי] תירש גבירתה, והיצר הרע שליט ומושל בכל האברים שמוכרחין לעשות רצון היצר הרע, ואז אין זמן לבדיקה וכו', יעו"ש.

ובזה יובן כי תבא אל הארץ, המכונה לביאה, אשר ה' אלקיך נותן לך ביחוד, שהוא לעסוק בצרכי העולם הנצחי המיוחד לך, מה שאין כן עיסקי עולם הזה הוא דרך השאלה. ואמרת אשימה ע"לי מלך דייקא, שיהי' מושל בי ברמ"ח אברי ושס"ה גידי, לשמוע אליו בצרכי עבודת ה'. שום תשים על"יך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו, והוא מקרב אחיך, שהוא הנשמה, הוא מבחר שבאחיך, תשים עליך מלך, שתראה שיהי' לה שליטה בכל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך. לא תוכל לתת עליך איש נכרי, שהוא עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גב[י]רתה, כי לא אחיך הוא, שאינו רוצה לנהוג עמך בזה כאחיך לדרוש לך טוב רק רע כל היום, כמ"ש (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רק רע כל היום וגו', ובא לדחות אותך מעולם הזה ומעולם הבא.

ואם כן העיקר שימת המלך הוא האדם לעצמו ולא לזולת, וכאשר אמרו תנה לנו מלך לש(ו)פטינו התרעם שמואל כי ה' מלככם (עי' שמואל א יב, יב), ר"ל הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, היא מלככם למשול ולשלוט על כל איברי הגוף להנהיגם לעבודת ה', והבן.

ובזה יובן מלך במשפט, שהיא שליטת הנשמה שנקרא מלך דיין ושופט, כי צדיקים יצר הטוב שופטן (ברכות סא.) להנהיג כל איברי הגוף במשפט ויושר לרצון הבורא יתברך, ואין צריך לכלום, כי היצר הטוב אינה דומה כמו היצר הרע, אז יעמיד ארץ. מה שאין כן איש תרומ[ו]ת, שהיא שליטת היצר הרע לחזור אחר האדם להחטיאו כמו כהן המחזיר בבית הגרנות, וכמ"ש במדרש החנות של היצר הרע פתוחה, והחנוני מקיף וסובב להמציא סוחרים לקנות סחורתו, כי אשת כסיל הומיה (משלי ט, יג), לכך יהרסנה, מה שאין כן יצר הטוב וכו' אינו הומה תמיד, כמו שכתב האלשיך שטענת האדם בזה וכו', יעו"ש.

ובזה תבין מה ענין ג' מצות להדדי דדרשו חז"ל (סנהדרין כ:) ג' מצות נצטוו ישראל בכניס' לארץ, אחת למנות מלך, ב' למחות עמלק, ג' לבנות בית המקדש. ולפי הנ"ל מישך שייכי להדדי והכל ענין אחד, דהקשו המפרשים מה זה (דברים כה, יז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו', כי יד על כס י"ה וכו' (שמות יז, טז), והא יכול לעקרו וגו', וביארו שזה היצר הרע, וצריך לו, והבחירה מסורה לאדם וכו'. ובזה יובן, כי מצוה למנות מלך, היא הנשמה נר ה' שתשלוט בכל איברי הגוף. ולמחות עמלק, שליטת היצר הרע המושל על הגוף. ואז נעשה האדם עצמו משכן ומקדש בסוד (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, וזהו בנין בית המקדש שאנו מצפים בכללות, ובפרטות אדם אחד גם כן, וזהו קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), וק"ל.

ועל פי זה נבאר מה שכתב הרמב"ם במצוה לשלח הטמאים מן המחנה, שנאמר (במדבר ה, ב) וישלחו מן המחנה וגו', ומצוה שלא יכנוס טמא למקדש, שנאמר (במדבר שם, ג) ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם. ויש להבין איך שייך מצוה זו בכל אדם ובכל זמן.

ולפי הנ"ל אתי שפיר, דכתב בזוהר (ח"א עו.) והי' מחניך קדוש (דברים כג, טו) אלו רמ"ח איבריו וכו', יעו"ש. ובא מצוה הנ"ל לשלח הטמאים, כח הסטרא אחרא ויצר הרע, מן המחנה שהם איברי האדם, ושלא יכנוס טמא למקדש מקום מושב קדושת הנשמה שהוא מקודש, שלא תכנס שם טמא שהוא היצר הרע, שלא תירש גבירתה, רק יקיים (בראשית טז, ח) מפני שרי גברתי אנכי בורחת. וז"ש אשר אני שוכן בתוכם, ממש, כמו (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ודרשו חז"ל שהאדם עצמו נקרא מקדש, והבן.

פרק ד

פן ד' לבאר פסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגומר, ויוסף היה במצרים וגומר, ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת [הוא] וחי' ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו וגו' (א, א-יז). והספיקות רבו. ועוד דהל"ל רק אם בן הוא והמיתן, מה שאין כן ואם בת תחיון ל"ל כלל.

ונראה לי, דאיתא בש"ס דסוכה דף מ"ב עמוד ב': קטן אוכל כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו, מה שאין כן הגדול אף על פי וכו', שנאמר (קהלת א, יח) יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

לבאר זה, כי הדעת שבו חו"ג יש בו בחינה קטנות וגדלות, והוא על דרך שביאר מורי זלה"ה ומה בין תלמידי אברהם אבינו וכו' (אבות פ"ה מי"ט), שזה יש לו נפש רחבה ברוחני, ותלמידי בלעם בגשמי וכו', וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.

והנה שמעתי מהמנוח הוותיק מוהר"ר נח זלה"ה להלביש ענין חו"ג, להבין ולתת לב על חסדיו ית' שנוהג עם האדם בכל יום, והאדם נוהג בגבורות וחוטא נגדו י"ת וכו', ודפח"ח.

אמנם בחינה זו נק' גדלות, שיודע חסרונו של עצמו וחטאיו נגד פניו, ומכיר חסדו י"ת עם האדם, שזה הדעת שבו חו"ג כנ"ל נקרא גדלות, שזה נקרא יוסף דעת יוסף מכאוב, שנוהג עם השי"ת מהיפך אל היפך על ידי היצר הרע שהוא מכאוב מאוד.

והנה יש עוד בחינת דעת שבו חו"ג, והוא בחינת קטנות, כשהוא בגלות היצר הרע, שסובר שכל מעשיו ישרים, ונוהג חסד עם הש"י, וח"ו הש"י נוהג עמו בגבור[ו]ת כשלא נעשה רצונו של אדם, שהוא מכאוב גם כן, אבל אינו כל כך כמו הגדול', ואתי שפיר יוסף דעת יוסף מכאוב, ורימז בש"ס ב' סוגי דעת של קטן וגדול לרמז הנ"ל, והבן.

ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל וכו' [ו]יוסף הוא בחינת הדעת, היה במצרים, בגלות בחינת הקטנות הנ"ל. ויקרא מלך מצרים, הוא היצר הרע המושל בעולם הזה שיש לו מיצר וגבול, ויאמר למילדות העבריות, (שה) [שהן] בחינת הדעת והנשמה, שמהדעת נמשך טפה להוליד, ובחי' כולל חו"ג, וז"ש אשר שם האחת שפרה בחינת חסדים המשפר, ושם השנית פועה בחינת הגבורה, שהולד בוכה מצד הגבורות. אם בן הוא, דהיינו בחינת מעשים טובים שנקרא חסדים, והמיתן אותו על ידי פניות חיצונות, ואם בת הוא שעשה איזה חטא שנקרא גבורות, וחיה - שלא יתחרט עליו.

והם לא עשו כאשר דיבר מלך מצרים, להתנהג בבחינת הדעת של הקטנות, רק בחינת דעת של גדלות, ותחיין את הילדים - בחינת הטוב הי' מחי', שיהי' לו נפש רחבה ברוחני, שילך מחיים אל חיים היותר במדריגה, וסברו לפרש דבריו אם בן הוא והמיתן אותו, שמעשה הטוב שעושה אינו נחשב לכלום כאלו מת ועבר ובטל, והבת דהיינו החטא תחיון, חטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה) ומתבייש, ואז מוחלין לו ונעשה מחטא זכות, ועליהן נאמר (עי' יחזקאל יח, ט) חיו יחיה, והבן.

וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג, יט), שלא להיות עוד בגלות, ויצא עמו בגאולת מצרים מקטנות לבחינה גדלות הנ"ל, והבן. וראיתם על האבנים שהם אותיות הדיבור, כמ"ש בספר יצירה (פ"ד מי"ב), והבן.

פרק ה

פן ה' בפסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (א, א). ויש להקשות, אחד, תואר בני ותואר יעקב, ב' לשון הבאים לא אתי שפיר, הל"ל שבאו, כי כבר באו. ג' איש וביתו באו אין לו שייכות כלל, כמבואר בזוהר (זח"ב ד.). גם איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן.

ונראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור פלוגת' הרמב"ם והרמב"ן בענין התפלה, והעולה משם כי יש ב' סוגי תפלה, אחד הדיבור עם האותיות והשמות, ב' הכוונה של האותיות והשמות. וכן יש ב' סוגי בני אדם, א' אנשי החומר והגוף, ב' אנשי הצורה והנשמה. וכאשר יתחברו ב' סוגי האנשים עם ב' סוגי התפלה אז התפלה הוא כגוף עם הנשמה, ומקיים כל המצוה בשלימותה וכנזכר שם.

והנה קבלתי ממורי זל"ה[ה] כי השם של האדם היא הנשמה, ונתן מופת לזה, כאשר האדם ישן ובקראו שמו הוא נתעורר וכו'. וכעין זה מפורש בזוהר (ח"א כ:) אדם מלגאו והגוף נקרא בשר אדם וכו', יעו"ש.

ובזה [יובן] ואלה שמות בני ישראל, דהיינו הנשמה של תואר בני ישראל, הבאים מצרימה, בתוך האותיות של התפלה שיש לו מיצר וגבול של תואר אנשי החומר שנקרא יעקב, ואז נקרא התפלה גוף ונשמה, שהוא איש וביתו באו, שבאו למעלה, מה שאין כן תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, שנתעכבה התפלה מלבא למעלה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תפלה פ"ד ה"א) כאשר זכרנו למעלה מזה, והבן.

עוד יש לומר, ונבאר פסוק וירא אלהים את בני ישראל וידע אלדים (שמות ב, כה), שזה אין לו שחר כלל. ובזוהר פ' (וירא) [וארא] (ח"ב כג.) שאל רבי אלעזר מהו וארא אל אברהם וגומר (שמות ו, ג), ואדבר מבעי' ליה, והשיבו רבי שמעון אביו אית גוונין דמתחזין ואית גוונין דלא מתחזין ואינון סתי"מן וכו', ועל דא וארא, באספקלריא דלא נהרא דאיהו באיתגליא בי' כתיב ראי', מה שאין כן באספקלריא דנהרא דאיהו בסתימא כתיב בי' ידיעה, דכתיב (שם) ושמי ה' לא נודעתי וכו'.

להבין זה דרך מלבוש, נראה לי לבאר פסוק פרשת ויחי (בראשית מח, כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ופירש רשב"ם שכם ממש וכו', דאמרי שכם לשון חלק כמו לעבדו שכם אחד וכו' (צפניה ג, ט). מיד האמורי - זה עשו וכו', בחרבי ובקשתי - היא חכמתו ותפלתו. והוא כולו תמוה.

ונבאר ש"ס דסנהדרין דף צ"ד (ע"א) למרבה המשרה ולשלום אין קץ (ישעיה ט, ו), אמר רבי תנחום דרש בר קפרא מפני מה מ"ם זו סתומה, ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, ולפי שלא אמר שירה נסתתם, פתחה הארץ ואמרה שירה וכו', אמר שר העולם לפני הקב"ה רבונו של עולם עשה צביונו לצדיק זה, יצאה בת קול ואמרה רזי לי רזי לי. ופירש רש"י נסתרות שלי הן, ואני יודע על מה מעכב וכו'. והוא תמוה, תחלה אמר שעכב' המשיח הי' עבור שלא אמר חזקיהו שירה, ואח"כ אמר כשאמרה הארץ שירה השיב רזי לי אני יודע על מה מעכב. ושאר הספיקות יבוארו ממילא.

ונראה לי, דכתבתי במקום אחר בפסוק דמי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל וגו' (שמות ג, יא-יב), שכתבתי שם ביאור קושית התוספות על השמים חסדך וכו', שיש ב' קיצים אחד על פי הטבע ואחד למעלה מהטבע. ובזה יובן בהוציאך את העם וגו', וק"ל.

והנה כמו שהיו במצרים ב' קיצים, כך לעתיד, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.) בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב) זכו אחישנה לא זכו בעתה. דהיינו גם כן על דרך הנ"ל, אם יתנהגו על פי הטבע יהי' בעתה, ואם יתנהגו למעלה מהטבע אז אחישנה.

ונודע כי מ"ם סתומה היא בינה, שהיא למעלה מהטבע, הנקרא אין. ומ"ם פתוחה היא מלכות, הנקרא א"ני, וגם נקרא אלקים גימטריא הטבע. אמנם כאשר יש בישראל משכילים לקיים מה שנאמר (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כמו שביאור מורי זלה"ה, אז מקשר בכל מעשיו מלכות הנקרא אני במחשבה שנקרא אין וכו', ודפח"ח.

ונראה לי דזהו כוונת הלוים בשיר שלהם, שנאמר (במדבר יח, כג) ועבד הלוי הוא, היינו בינה, כמ"ש בזוהר, ועל ידי השיר מקשר מלכות הנקרא א"ני עד הבינה שנקרא אין. והוא הדין בשאר מעשה בני אדם לקשר מעשה אל המחשבה ונעשה יחוד הנ"ל.

אמנם דוקא אם נשמתו הוא ממקום שנקרא משכילים, כמו שכתבתי במקום אחר מזה ביאור פסוק (דברים כט, ח) ותבואו אל המקום וגו' למען תשכילו את כל אשר תעשון וכו', יעו"ש.

ועל פי זה נראה לי לבאר פסוק (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף, ומקשין העולם וכו'. ונראה לי דאיתא בפסוק (שם כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב, ויש להבין דלפי זה ה"ל לקרותו עקב ולא יעקב. ונראה לי דכתב בעקידה (פ' תולדות, שער כג) וידו אוחזת בעקב עשו וכו' יעו"ש, ואני כתבתי כי יעקב הוא מעלה עקב עשי' עד המחשבה שנקרא יוד וכו', ובזה שפיר נקרא יעקב שמעלה עקב עד יו"ד, וכל זה הי' עושה על ידי יוסף שנקרא משכיל כנודע, ובזה יובן אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, והבן.

ובזה יובן למרבה המשרה, שהוא על דרך ותשר דבורה (שופטים ה, א) או ושרה דבורה, שיש בו מ"ם סתומה באמצע תיבה, כדי לדרוש שאם הי' חזקי' אומר שירה, שבזה הי' מקשר מלכות שנקרא אנ"י עד המחשבה שנקרא אי"ן, ויהי' הקץ קודם זמנו למעלה מהטבע דהיינו אחישנה. וזש"ה ולשלום אין קץ, דנודע כי הבינה נקרא מלך שהשלום שלו, גם נקרא אין, לכך אמרה לשלום אי"ן קץ, כי שם הקץ למעלה מהטבע הנקרא אי"ן, מה שאין כן כשלא אמר חזקי' שירה רק הארץ אמרה שירה שהוא הטבע, אינו יכול לעלות המלכות למעלה מהארץ שהיא הטבע, ולכך נשאר הקץ גם כן בטבע, וז"ש (מלכים א ב, כד) על כסא דוד וגו', ושפיר השיב הקב"ה רזי לי וגו', כי הבינה נקרא סוד גימטריא שבעים שהוא הבינה, ורצה שיהי' הקץ למעלה מהטבע, ונקרא רזי לי, והי' הפעולה יוצא לאור על ידי השירה, מה שאין כן על ידי השירה שאמרה הארץ לא נעשה פעולה זו, והבן.

ובזה נבא לביאור הנ"ל, דשמעתי ממורי ביאור ש"ס (עירובין יג:) אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי אוסרין ומתירין הם מצד ו"ק ששם דבר והיפוכו, מה שאין כן בבינה שנקרא אלקים חיים, שם הוא אחדות אחד. והנה מפורש בזוהר (ח"א ר.) כי השבטים היו בעלמא דנוקבא, מה שאין כן יוסף הוא בעלמא דדוכרא וכו', כי הוא נקרא משכיל העולה עד הדעת בסוד (בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף את אביו.

ובזה יובן ואני נתתי לך שכם אח"ד על אחיך, שאתה יכול להעלות מלכות עד מקום שהוא שכם אחד, כמו ולעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט), מה שאין כן אחיך כנ"ל, וזה נמשך ממני שאני נתתי לך זה, כמו האב זוכה לבן בחכמה וכו', כי אלה תולדות יעקב יוסף, שנקרא על שם וידו אוחזת בעקב עשו, להעלות עקב עד י' שהוא מחשבה, וכן יוסף זכה לזה. וז"ש אשר לקחתי מיד האמורי דייקא, כי ביו"ד הי' מעלה את האמורי הוא עשו בחינת עשיה, ובקשתי - להעלות מלכות שנקרא תפלה, שנאמר (תהלים קט, ד) ואני תפלה, עד המחשבה שנקרא חכמה, והבן.

וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, כי יש ב' קיצים אחד על פי הטבע הנקרא ראיה באתגליא, קץ ב' למעלה מהטבע שהוא בסתימא הנקרא ידיעה, ועל ידי משה שהי' בסוד הדעת הי' מקשר למעלה מלכות הנקרא ראיה עד למעלה שנקרא ידיעה, וזהו וידע אלקים. וזהו ממש בעתה אחישנה, שזכו ויצאו מגלות מצרים קודם זמנם, וזהו שאלת משה עליו השלום וכי אוציא את בני ישראל ממצרים וכנ"ל. והשיבו כי אהי' עמך, שנשמת משה הי' מן בינה שנקרא אה"י שהוא עמך, וזכה לקשר ולהעלות המלכות עד הבינה, וזהו אחישנה, והבן.

ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל, אל תקרי שמות אלא שמות, שנגזר ב' מיני גלות, וב' מיני גאולות אחת למעלה מהטבע שנקרא ישראל, ואחת על פי הטבע הנקרא יעקב, וז"ש הבאים מצרימה את יעקב. אמנם כאשר זכו על ידי משה להעלות השכינה שנקרא בית, עד ג' ראשונות שנקרא איש כנודע כי א' כתר י' חכמה ש' בינה, כמ"ש, אז יצאו מהגלות ובאו לארצם לנחלתן, וז"ש איש וביתו באו, והבן.

פרק ו

פן ו' פסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו ראובן שמעון וגו', ובני ישראל פרו וישרצו וגו', ותמלא הארץ אותם (א, א - ב, כג). ונשאלתי, מ"ט במצות פ"ו כתיב איפכא, פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית א, כח), וכאן כתיב ותמלא הארץ אותם. ואגב נבאר שאר ספיקות שזכרתי במקום אחר, כתבתי שם י"ד קושיות, יעו"ש.

הגם דקושיא זו לבד נראה לי לתרץ, דכתב בעקידה (פ' שמיני, שער ס) ענין לויתן ס[י]רס את הזכר והרג את הנקבה (ב"ב עד:), שהוא ענין חיבור חומר וצורה, כי אם יפעול כל אחד פעולתו בשלימות לא יהיה לעולם קיום, לכך סרס את הזכר שלא יתלהב תמיד ברוחני, והרג את הנקבה על דרך (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי שהוא בחומר וכו', יעו"ש.

ובזה יובן, כי מצות פ"ו הוא פרו ורבו ומלאו את הארץ, דהיינו שהצורה ימלאו הארץ, שהוא החומר, והכונה שיעשו מחומר צורה. מה שאין כן בגלות מצרים הי' בהיפך שמלא הארץ אותם, שנעשה מצורה חומר כאשר יבואר, והבן.

אמנם להב[י]ן ענין גלות מצרים, נבאר המשך הפסוקים, והספיקות שזכרתי במקום אחר. וגם קשה, אחר שמנאן בחייהן למה חזר ומנאן במיתתן וכו', יעו"ש.

ונראה דכתבתי במקום אחר שיש ב' מיני גלות, א' גלות הגשמי, ב' גלות הרוחני, וזה נמשך מזה, וזש"ה (שמות ג, יד) אהי"ה אשר אהי"ה. וגם כן הפקידה היא כפולה מטעם זה, כאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט) דהיינו גאולה ברוחני, מזה נמשך גאולה בגשמי גם כן. וכבר זכרתי בדף הקודם בשם מורי זלה"ה כי שם האדם היא הנשמה וכו'.

ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, כי הנשמות שהיא תואר בני ישראל הבאים מצרימה בגלות, זה נמשך מן את יעקב שהוא הגלות הגשמי שנקרא יעקב, והטעם כי איש וביתו באו, ולכך זה נמשך מזה.

והטעם שנמנו כאן ראובן שמעון וגו' אף על פי שנמנו בחייהן, הוא, כי שם השמות מורין לשבח, וכאן בגלות מצרים רימזו השמות על גלות הנשמה, כי שם נימנו שמות בחייה"ן דייקא, דהיינו תואר צדיק שנקרא ח"י, ונקרא ראובן ראו בן, שיראה תמיד שיהי' בתואר בן. ואם יש לו איזה חטא יהיה חטאתו נגדו תמיד, וזהו שמעון - שם עון. לוי - שנתחבר אליו השי"ת שהוא מצות ובו תדבק (דברים י, כ). ויהודא, על דרך שכתבתי במקום אחר יהודא אתה יוד[ו]ך אחיך (בראשית מט, ח), יעו"ש. יששכר זבולן - בחינת עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). ובנימין, שיהי' בן ימין, לקשר הכל בימין שהיא מעלה נפלאה. דן ונפתלי גד ואשר עיין בספריי במקום אחר. מה שאין כן כאן בגלות נמנו שמותן על שם גלותן, גלות הנשמה, דשמעתי ממורי זלה"ה ראובן שמעון לוי ויהודא, כי מה שהוא לומד ומתפלל הוא להתפאר ולומר ראו שאני בן, שמעון שיהי' (שמוע) [שמעו] הולך למרחוק, לוי שהוא מתחבר אל אנשי החסידים שיהי' בתואר החסידים שיודו אותו וישבחו אותו, ודפח"ח. ולכך מן גלות הרוחני שהי' בני ישראל פרו וישרצו ותמלא הארץ אותם, שעשו מן צורה חומר, מזה נמשך הגלות הגשמי, ויקם מלך חדש על מצרים לחדש גזירותיו. עד לבסוף שנתגלה בחינת משה בעולם, וימת מלך מצרים, אז ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה, שידעו חסרונם שאינם יכולין לעבוד עבודת ה', אז וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, והבן.

פרק ז

פן ז' ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (א, א). והספיקות עם באורן כתבתי במקום אחר.

וכעת נראה לי, דנשאלתי, ששאל יוסף בביאת בנימין (בראשית מג, כז) אביכם הזקן העודנו חי וגו', ואם כן מה זה ששאל שוב אותם בהתוודע יוסף אל אחיו (שם מה, ג) העוד אבי חי, שהכל ביאה אחת ולא יצאו בינתיים. ועוד, דלא השיבו על זה כלום. ועוד, אבינו הל"ל.

תחלה נבאר משנה (ברכות ל:) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ופירש רש"י (ד"ה כובד ראש) הכנעה. וקשה דהל"ל מתוך הכנעה. ועוד מאי אין עומדין, אין מתפללין הל"ל.

ונראה לי, דכתבתי במקום אחר שהוא ביאור משנה (אבות פ"א מ"א) והעמידו תלמידים הרבה, דשמעתי ממורי זלה"ה ביאור ש"ס (כתובות טז:) כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, כי לעתיד נקרא השכינה כלה וכו', וסבירא לי' לבית שמאי כלה כמות שהיא וכו', יעו"ש. והכי נמי אם יכול לטהר מחשבתו ולברר ניצוצין דרך פרט, ואם לאו על כל פנים ידע דרך כלל שהש"י מלא כל הארץ כבודו, וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך, אף אם יעלה וכו', מכל מקום בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און, ובזה יכול לעמוד על עמדו ולא ידחו אותו הקליפות מכל המדריגות, שיהיה נשאר דבק בו יתברך. ובזה יובן והעמידו תלמידים הרבה, ר"ל שישארו קיימים ועומדין על מצבן, דלא כתלמידי צדוק ובייתוס כששמעו אל תהיו כעבדים המשמשין את וכו' (אבות פ"א מ"ג), יעו"ש. והנה אמרו בש"ס (קידושין לא.) אסור לילך בקומה זקופה, שנאמר (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו.

ובזה יובן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, כי מתוך שיודע שמלא כל הארץ כבודו אינו הולך בקומה זקופה להגבי' ראשו למעלה, כי אם מכביד ראשו למטה, ואז גם שמבלבלים בתפלתו כמה מחשבות זרות מכל מקום כיון שיודע כי מלא כל הארץ כבודו, ובזה יתפרדו כל פועלי און, ונשאר עומד על עומדו ומצבו, ושפיר אמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, והבן.

והנה ביאור קושיא הנ"ל ששאל העוד אבי חי, כתבתי במקום אחר על דרך (בראשית מה, כז) ותחי רוח יעקב אביהם, ששורה עליו רוח קדשו (תנחומא וישב ב), וק"ל. ולפי דברינו הנ"ל אתי שפיר, על דרך והעמידו תלמידים הרבה וכו', והכי נמי אם עדיין עומד על עומדו ומצבו אחר כל הרפתקאות שעברו עליו, שנשאר חי וקיים באמונתו ובטחונו בו יתברך כמ"ש (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, והבן.

פרק ח

פן ח' נבאר פסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו וגו' ויקם מלך חדש וגו' וכאשר יענו [אותו] כן ירבה וכן יפרוץ (א, א-יב). והספיקות עיין במקום אחר.

ונראה לי, דשמעתי בשם מורי ביאור (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, כי נר"ן של האדם נתגלגל בז' ספירות, והנפש הם עבדיו ובהמותיו, ואם פגם בנפש, דהיינו במעשה, וגרם לו צער מעבדיו ובהמותיו. והרוח ממללא הוא הדיבור, ואם פגם בדיבור לשון הרע וכיוצא בזה, נעשה מדיבור זה אנשים שמצערים אותו ומדברים עליו. ונודע כי הדיבור נקרא זוו"ג וזה שאמרו חז"ל (כתובות פ"א מ"ח) ראוה מדברת וכו', אם כן אשתו היא רוח גם כן, זכה נעשית לו עזר וא"ל כנגדו. הנשמה שוכנת במוח, שמזה נעשה טיפה זרעית והם בניו, ואם פגם במחשבה שבמוח גורם שיש לו צער מבניו. ובכל הספירות יכול להעלות נר"ן, מה שאין כן בספירה ז' שהיא מלכות, אשר משם יונקים הקליפות נגה, קשה לו להעלות לשם נר"ן שלו.

כלל העולה, כי בני אדם השונאים אותו באו על ידי פגם דיבורו, לכן צריך להעלותן ולתקנם על ידי דיבור התפלה, להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו, וכמ"ש בש"ס דברכות (י.) רבי מאיר וברוריה אתתי' (תהלים קד לה) יתמו חטאים ולא חוטאים וכו', ואם אינו עושה כך רק שדוחה אותן נעשו חומריות ועב יותר ושונאים אותו יותר, וזה שאמרו חז"ל (ברכות ז. עה"פ משלי יז כו) ענוש לצדיק לא טוב, כי הוא רוחו של צדיק עצמו, שמזה נעשה בני אדם השונאים אותו, וצריך לתקנם ולהעלותן בתפלתו, ועל ידי התפלה נמתק בשורשו ומוציא מהם רוחו, והנשאר בהם כלה מאליו וכו'. וזהו ענין משה רבינו עליו השלום שהי' רועה צאן, ואח"כ נתן להם התורה (ונעשה) [ונעשו] תלמידיו וכו', ודפח"ח.

ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל, שהם תואר צדיק, הבאים מצרימה את יעקב, כי שבע יפול צדיק וקם, שבא במיצר על ידי המוני עם הנקרא יעקב, שהם שונאיו ומצירים אותו, ובאמת הם נר"ן של הצדיק עצמו, כי איש וביתו באו, ר"ל כי באו בגילגול איש וביתו, אשתו ועבדיו ובהמותיו ואנשיו שהם נר"ן שלו, וז"ש איש וביתו באו כדי להעלותן, והבן.

ובזה יובן ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף (א, ח), ור"ל דנקרא יוסף על שם (בראשית ל, כג) כי אסף אלקים את חרפתי, שכל חרפה שהיו שונאיו מחרפין אותו הבין שהוא חרפתו, שהם רוחו, והי' מייחד להעלותן בסוד שבע יפול צדיק וקם, מה שאין כן כאשר קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, ר"ל בחינת יוסף להתפלל על שונאיו, רק מתנגד עמהם לענותן ולרדותן, אז כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ שנעשו יותר שונאיו, וז"ש ויקוצו מפני בני ישראל, שקצו ומאסו יותר את הצדיקים שהם בני ישראל, לכך עצה היעוצה להיות בבחינת יוסף, וק"ל.

ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, ור"ל מה שבאו בגלות מצרים, זה נמשך להם ממה שבני ישראל שהם תלמידי חכמים והצדיקים, הבאים מצרימה במיצר ושפלות אצל המוני עם הנקרא יעקב, לכך גם יעקב באו בגלות ומיצר אצל האומות, ואז איש וביתו באו בגלות, והוא ממש (ישעיה מב, כד) מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים וכו'.

ויקם מלך חדש וגו' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ר"ל שקם מלך חדש מאנשי המוני עם, הנקרא פרעה העורף, בקשה ערפו חידש גזירותיו, אשר לא ידע את יוסף, שלא יוכל להתחבר עם הצדיק הנקרא יוסף, שהם ב' הפכים, כמ"ש במדרש יעו"ש שלא נקרא רשע גמור כי אם השונא לצדיק כו', יעו"ש. והחיבור נקרא ידיעה, כמו וידע את חוה אשתו.

תוכן העניינים

צפנת פענח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה