צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי יוסף רוזין
פרק ב · הלכה ג
אינו מוציא את עצמו. והא דגבי לולב לא אמרינן כן דלא הוה נטילתו נטילה דזה הטעם לא שייך רק בדבר דהוא דבר נפרד ממנו כמו בהתקיעה דהוא עצמו אינו יוצא בתקיעתו רק בשמיעתו והוה רק בגדר מוציא ולכך כיון שמעורב בו צד פטור אינו יוצא משא"כ בדבר שאין החיוב עליו שיוצא בזה רק שיעשה הדבר והרי עשה דאל"כ האיך יוצא בשומע מאחר הא בהשמיעה גופא מעורב כח פטור וזה ר"ל ג"כ הירושלמי ריש פ"א דתרומות דאמר שם תמן זה כותב וזה מגרש ר"ל דאף הבעל בעצמו כותב הגט מ"מ בהכתיבה גופא לא נגמר הגירושין רק צריך ליתן לה הגט אח"כ וא"כ מגרש בגט שכתבו חרש ולא מהני משא"כ בתרומה שבמה שכתב שזה יהיה תרומה בזה נתרם ונגמר הדבר ועיין מש"כ התוס' קדושין ד' נ"ט ע"ב ד"ה מידי מחשבה ע"ש מה שהקשה אמאי לא פריך מתרומה ע"ש אך בעצם לא דמי דהביטול לא הויא רק מכאן ולהבא וא"כ ממילא כבר נתרם ואינו מועיל לתרום דבר שכבר תרם משא"כ מחשבה שיהיה כלי לקבל טומאה ועיין שם דף ע"ח ע"ב ברש"י ד"ה אם שלו קדמו שכתב הטעם משום דבטלו ומה שייך בטלו הא מקודשת לראשון ולא דמי להך דפסחים ד' צ"ח ע"ב דשם בידו למשוך עצמו מן הפסח וצ"ל דנ"מ אם מת הראשון ועיין בירושלמי ריש פ"ג דקדושין ובמרדכי פ' השולח ועיין מש"כ הר"ן נדרים ד' ע"ג ע"א גבי הפרה ע"ש: