צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי יוסף רוזין
פרק ז · הלכה יב
כמו בסיס. ע' בהשגות. ע' בירושלמי גיטין סוף פ"ה הדא דתימר ברברבתא, ועי' תוס' ב"ב דע"ט ע"ב. והנה מדברי רבינו משמע דהוי איסור דאורייתא וא"כ קשה למה לא מוקי לה בירושלמי פ"ג דע"ז גבי ביצת ע"ז שנעשית אפרוח ומקשה שם היכי משכחת לה ואמאי לא מוקי כה"ג וצ"ל דזה לא מיקרי גדר ע"ז רק איסור הנאה וע' בקידושין דנ"ז ע"ב מה שכתבתי בזה לעיל:
מפני שהעוף כו'. ר"ל דהוי כהך דב"ב דכ"ג ע"ב ודכ"ד דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ועי' ע"ז דף נ' ע"א גבי אבני מרקוליס וב"ק דקי"ט ע"א וב"מ דכ"ה ע"א:
[ממהדורא תניינא: והאפרחים כו' כמו בסיס להם כו'. הנה בירוש' ע"ז פ"א סוף הלכה ז' גבי כיפה מבואר דהיכי דהגמר הוא מעמיד הבנין אסור הכל והוי כמו שזה כל הדבר, ועיין בהך דע"ז דל"ה כמאן דאיתא לאסורא בעיני' דמו ובמאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מא"ס גבי הך דע"ז דף ס"ה ע"א גבי העביר לי מאה חביות במאה פרוטות דס"ל לרבינו דשם לא מהני הולכת הנאה לים המלח כיון דכל זמן דלא גמר הדבר לא נתחייב לו השכירות ועי' בהך דב"ב דף פ"ז ע"א ברשב"ם בד"ה אבל גבי מאה יום במאה דינר כתב ג"כ כן דכל הזמן הוי כמו מציאות אחת ולא נחלק, חזינן דגם זמן לא הוי נחלק, ועי' נזיר דף ז' דמבואר שם ג"כ לחד תירוצא לרבה דמשך זמן הוא מציאות אחת ולא מופרד וזה תלי' בהך דתמורה דף י"ח ע"ב בגירסת רש"י שם גבי אם שייך לומר גבי עשה דרגל א' אם אח"כ עובר בכל יום ויום בעשה כמו גבי בל תאחר דמבואר בר"ה דלאחר ג' רגלים עובר בכל יום ויום, ועיי' בר"ה בבעל המאור דלא ס"ל כן ובירוש' דר"ה הוי זה בעי' דאיפשטא אם בין רגל לרגל אם עובר על העשה ע"ש דפשט דלא עבר, והגדר אם כל היכא דהתו' נתנה זמן אם ר"ל דהחיוב מתחיל מיד רק דיש לו תשלומין כל הזמן שנתנה לנו התורה או דכ"ז שלא עבר הזמן אין נ"מ לנו וזה בעצם מחלוקת בירושלמי פ"ג דקידושין גבי מקדש מעכשיו ולאחר ל' יום עיין שם וכבר כתבתי בזה ועיין בהך מחלוקת דחגיגה דף ב' גבי תשלומין דראשון או תשלומין זה לזה ובירוש' שם יש עוד שיטה דלא הוי כלל תשלומין רק מציאות אחת ע"ש וכן נ"מ גבי גדר תמיד אם החיוב בכל יום ויום פרטי, [השמטה במ"ש בגדר דהיכא דכתיב פרט זמן כמו בתמיד כל יום הוא מציאות בפ"ע וזה ר"ל בברכות דף ס"ג ע"ב תדע כו' וערב א' לא קרא כמו שלא קרא כו' ומה זה ועוד מה מדייק ערב אך כך דקמ"ל דק"ש היא בכי"ו מצוה פרטית לא חלקית וכ"כ בזה בח"א גבי ת"ת כה"ג דאין עליו חיוב מיום לחבירו ולכך חל בגדר נדר בהך דנדרים ד"ז אשכים כו' דעל ת"ת דלמחר אין מוזהר כעת ע"ש במ"ש בהקדמת דברי רבינו וה"נ ר"ל כך דביטל כל המצוה אך מ"מ מצות יצ"מ הוה כל היום רק חלקיי ולכך נקט ערב כמ"ד אין מזכירין. ע"כ השמטה]. להקריב א' בבוקר וא' בערב או זה חיוב תמידי שבכל יום יקריב שני תמידים [[השמטה-במ"ש בגדר תמידין אם הם דברים חלוקים פרטים או חיוב תמידי, ועי' בהך דמנחות דף מ"ט גבי תמידין דלמחר ומוספים דהאידנא חזינן משם דגם עכשיו יש חיוב שיהי' למחר תמידין וכבר כתבתי מה דמבואר בירוש' ברכות פ"ד דצריך לשם היום חזינן דהתמיד חיוב של היום הפרטי ועי' מנחות דף צ"ט ע"ב גבי תורה, ועי' עירובין דף ס"ה גבי יזיף ופרע ובסוכה דף כ"ז ע"א מבואר דלא מהני השלמה היכי דהוי חיובים נפרדים, ועי' בירוש' ר"ה פ"א גבי שלמה שנתו בעצרת גבי גדר דבל תאחר דמוטל עלי' חיוב בתחילה שלא יבוא לידי בל תאחר חזינן דזה דבר נמשך ולכך קיי"ל דלאחר ג' רגלים עובר בכל יום בבל תאחר וכה"ג גבי עשה דרגל א' עי' רש"י תמורה די"ח ע"ב דגם זה עובר בכל יום ויום, אך בירוש' ר"ה פ"א הוי זה בעיא ועי"ש בבעל המאור בפ"א דר"ה דמבו' שם דלא עבר וכ"כ בזה. ע"כ.] וכבר כתבתי בזה דנ"מ במה שכת' הירושלמי ברכות פ"ד דצריך להקריב את התמיד לשם היום ואם עבר והקריב שלא לשם היום ההוא אם זה נקרא שינוי, ומה זה, ועיין זבחים דף ז' גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו והוי שם מחלוקת ועיין שם ברש"י ותוס' דהוי בגדר שינוי קודש, אך אם נימא דתמיד הוי כלל, לא פרטי, אז הוי כמ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ג הל' ג' גבי הפריש חטאת על חלב שאכל אמש כיפר כו' ור"ל דכיפר על חטאת שהפריש, וזה ר"ל רבא בדף ז' חטאת ששחטה לשם חטאת אחר כיפר, ואתי שפיר מה שהקשה שם התוס', וחטאת דם ששחט לשם חטאת חלב אז פסקינן דפסול ואם שחט חטאת חלב לשם דם אז י"ל דכשר ולא עלה, ועיין בפי' המשניות כאן בריש פ"א דזבחים במה שאמר וצריך שתדע כו' לשם אותו החטאת, [השמטה במ"ש בפיה"מ לרבינו רפ"א דזבחים דשם של קרבן ציבור אינו ניקבע רק בשעת שחיטה וכמו הך דזבחים דף וי"ו ע"ב סכין מושכתן כו' וע"ש ברש"י ותוס' גבי תמידים שלא הוצרכו לציבור ור"ל דאף דאנן קיי"ל במנחות דף ק"א דטהורים אין נפדין ושמואל לשיטתי' אזיל דס"ל שם ובירוש' יומא פ"ה דטהורים נפדין ולדידן צריך גם הטעם דלב ב"ד מתנה וכ"כ במ"א דלמאי שכתבו התו"י יומא דף מ"א דהא דקיי"ל דאין הקינין מתפרשות קאי גם אשאר קרבנות דלא כמ"ש התוס' נזיר דף כ"ז ע"א ובזבחים דף ס"ז ע"א ד"ה חטאת, וא"כ לפ"ז גבי קרבן צבו' אם לא נימא דהגזבר הוה כבעלים, (עי' בירוש' רפ"א דתרומות, ומעשרות פ"ה) וא"כ ע"כ קודם השחיטה לא איקבע ובאמת נראה דמה דמבואר בפסחים דף ע"ג וכ"מ בזה גבי אשם שניתק לרעיה כו' ע"ש בתוס' וברש"י אם זה מן התורה או רק מדרבנן, ובאמת כך דהנה זה מחלוק' בתמורה דף כ' ובשבועות דף י"ב אם הוה עולת יחיד או עולת ציבור ר"א ורבנן, ומבואר בתמורה דף י"ג דר"ש ס"ל כר"א דלנדבת יחיד ובהך דזבחים דק"ג דמשמע שם להיפך וכן בפסחים דף ע"ג דשם קאי לר"ש, ועי' מנחות דף ד' ע"א ובתו"כ פ' ויקרא דבורא דחיבא פ' יו"ד דיליף שם ג"ש אשמו אשמו דמותרו לנדבה ואח"כ יליף שם היקש אשמו מחטאתו דמותרו לנדבה ור"ל דרק לקרבן ציבור כמו מותר חטאת וכמו מדרש יהוידע הכהן דשקלים וזבחים וכ"מ, ור"ל כך דמן התורה לר"ש ולר"א סתם אשם שנעשה מותר אם הקריבו אותו הוה כמו עולת יחיד, אך אם ניתק מפורש והמשיכו לעולת ציבור הוה לעולת ציבור, ובזה א"ש הסתירו' אף לר"ש ור"א וכן מוכח ל' רש"י פסחים דף ע"ג וזהו כוונת התו"כ בפ' צו בפ' ד' פ"ח על קרא דישחטו אמר שם ריבה כאן שוחטים הרבה אף הגרים אף הנשים כו' ואח"כ אמר אין לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר זהב שחוט ועי' חולין דף ל' ע"ב ואח"כ אמר ר"א אומר מכאן לעולת ציבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון ולכאורה מה שייכות דרשות אלו לכאן, וגם זה מבואר בכ"מ דשחיטה כשירה בזר אך כך דהנה מקרא דאשם הוא במנחות ד"ד וכ"מ יליף אשם שמתו בעליו דניתק לעולה ע"ש. והנה למ"ש לר"א סתם הוא עולת יחיד, אך מ"מ אם המשיכו מפורש בשעת שחיטה נעשה עולת ציבור וסלקא דעתך לומר דאף דקי"ל שחיטה בזר כשירה מ"מ צריך כאן שיהיה השוחט עכ"פ מן הציבור בגדר שלוחא דרחמנא, וכ"כ בזה שיטת רבינו דאף דאין תמורה בקרבן ציבור מ"מ לוקה ולא הוה כמו קרבן של אחר בלא רשות עי' בהל' תמורה פ"א ובזה א"ש מ"ש רש"י תמורה ד"ט ע"ב ד"ה מהו שימירו ור"ל לגבי מלקות עכ"פ וע"ש בדף י"ג ע"ב וא"כ צריך דווקא הני דהוו בכלל קהל קמ"ל דהכל כשרים וכ"כ בזה די"ל דזהו כוונת הגמרא תמורה דף ב' ע"ב דס"ד דאשה כי עבדא תמורה לא לקי' ור"ל בקרבן ציבור דהרי אשה אינה שוקלת עי' שבועות דף י"ד ע"א וכן זה ר"ל התו"כ אין לשון שחיטה אלא משיכה כמ"ש שמושכו מן אשם לעולת ציבור, וזה אמר ר"א מכאן לעולת ציבור שהשחיטה בצפון ובזה א"ש דברי רש"י ז"ל בחומש ויקרא פ' ז' פ' ב' ע"ש ור"ל כמ"ש, ונ"מ ג"כ כמ"ש מ"ש התוס' מנחות דף ע"ח ע"ב גבי שוחט תמיד על חמץ דאם יש לא' מישראל חמץ אינו עובר, חזינן דס"ל דבקרבן ציבור אין לפרט שם בו, ומדברי רבינו בהל' תמורה בפ"א נראה להיפך דפסק דלוקה וכ"כ התוס' זבחים ד"ד ע"א ד"ה וישנם, וצ"ל דנ"מ בין גדר פרט לגדר ציבור בהתואר, ועי' בר"ן נדרים דפ"ד ע"א דפליג שם עם הריטב"א גבי מודר הנאה מבני העיר אם אסור גם באותן שבאו אחר זה, ר"ל דהתואר ישנו אבל הפרטים אינו והתואר לא נשתנה, וזה ר"ל הך דיומא דף נ' גבי מקופיא, ובהוריות דף וי"ו גבי מת א' מן הציבור ע"ש אף דמה שייך בזה מיתה דהמציאות לעולם יש, וכמבואר שם ועי' בתו"י יומא דף נו"ן ותוס' מעילה ד"ט ע"ב וכן שם גבי מת אחד מב"ד דכיון דהכפרה הוא על הב"ד (התואר) וכמבו' ב"מ דצ"ו ע"ב וכ"כ רש"י גיטין דף ל"ז ע"א ד"ה דתפסי דגבייהו לא שייך לא יגוש, ור"ל כך דזה רק על התואר ועי' נדרים דף מ"ח ע"א גבי כותב חלקו לנשיא ובגיטין ד"ל ע"א גבי מפריש עליהם בחזקת אותו השבט ר"ל ג"כ כך, דהתואר לעולם ישנו, ועי' עירוכין דף ל"א ע"ב גבי בתי ערי חומה דיצא הקדש שאין לו דורות, וכ"כ בהך מחלוקת דברכות ד"נ דריה"ג ור"ע גבי ציבור אם יש נ"מ בין הרבה למעט ע"ש, ובנדרים דף ס"ה ע"ב ודמ"ח ע"א ע"ש גבי דברים של אותה העיר, והנה עי' במכילתא פ' בשלח גבי שבועה שהשביעה יוסף דאמר שם דאח"כ השביעו בניהם לבניהם וכו' א"כ חזינן דהוה רק בגדר פרטי לא בגדר ציבור תוארי ועי' בהך דשבועות דף ל"ט גבי שבועת מרע"ה לישראל, ועי' בהך דיבמות דף ע"ט ובירוש' פ"ד דקידושין דמרע"ה גזר רק לאותו הדור, והגדר בגדר ציבור מציאת תוארי לא חל רק על ישראל לאחר מ"ת ורק כשהן בא"י ועי' נזיר דס"א ע"ב דגבי ב"נ ליכא גדר קהל ולכך אף מרע"ה בתקנה שתיקן כיון שלא נכנס לא"י לא הי' יכול לגזור לדורות ולכך לא גזר רק לדורו, ועי' בירוש' פ"ד דקידושין הובא בתוס' ב"ב דקכ"ב דאף לימוהמ"ש יהיו אסורים ועי' ב"ב דקכ"א גבי שבועה בימי פלגש בגבעה אם נשבעו סתם הוי לעולם ועי' גיטין דף ל"ו ע"ב גבי פרוזבול, וכ"כ במ"א דזה הגדר בפסחים דנ"ד וכ"מ דאין ת"צ בבבל, וכן הך דעירוכין ד"י ע"ב אין אומרים הלל על נס שבחו"ל, דציבור לא הוי רק בא"י וכן הגדר מה דמבו' בברכו' נ"ח אין אוכלסא בבבל, וזה ר"ל ג"כ הך דעירוכין דף ל"ב ע"ב גבי גדר סוכות וגדר קדושה שניה וגדר ביטול יצרא דע"ז דא"א בלא זכותא דא"י ור"ל גדר צורה בלא חומר תואר בלא עצם קדושת אויר, עי' זבחים דנ"ד וס"ב ע"א ובתוס' דס"א ע"ב דאנשי כנה"ג הפרידו את האויר מן הקרקע במקום המזבח ע"ש ושוב לא שייך ע"ז כמבו' בירוש' חגיגה ורש"י סנהדרין גבי כשפים ועי' במאי דפליגי רבי' והראב"ד בה' תשובה פ"ח בענין לאחר תחה"מ וזה מחלוקת תנאים בזבחים דקי"ח ע"ב ע"פ בין כתיפיו שכן. אך נ"מ בין קרבנות שהם קבועים כמו תמידים ומוספים או רק סיבה כמו הך דהוריות ד"ו הנ"ל דרק סיבה וכן נ"מ לפמ"ש התוס' שבועות דף י"ד היכי דאין מעות בלישכה וצריך לגבות מפרטים לתמידים ולמוספים אז י"ל דיש חלק לכל א' וכמו גבי פר העלם דבר למ"ד בתחילה מגבים (הוריות ד"ג ע"ב ומנחות דנ"ב) וכ"כ בזה דלמ"ד דפר העלם לכל שבט, אם הגבי' היתה לכל שבט לקרבנו או גבו מכל הציבור לזה השבט, עי' בירוש' הוריות גבי סמיכה ובדברי רבינו בה' שקלים, וכן מי שלא חטא ג"כ צריך ליתן ובגדר הך דב"ב דנ"ה גבי פרדכת מסעיא מתא וכן נ"מ גבי נשים אם צריך ליתן להקרבנות, אם הם בכלל ציבור, והארכתי בזה בהך דתענית דף י"ג ובירוש' שם גבי עוברות ומיניקות ולא נקט סתם חולה רק משום דאינן בכלל ציבור לזה ובירוש' ע"ז פ"א נשי דפלחי ובמ"א אבאר, וכן בהך דחגיגה ד"ו דבמדבר הי' הקרבנות קרבים משבט לוי ואיקרי קהל עי' בהוריות ד"ו וביומא ד"נ ברש"י ומ"מ ודאי הי' שייך לכל הציבור, ולכך מבואר ב"מ דף נ"ז ומנחות דף צ' דאין ריבית להקדש, דכ"כ דעיקר איסור ריבית הוא בעת השעבוד עי' ב"מ דף ס"ב וב"ק דף ל' וב"ב דף צ"ד ולהקדש לא שייך שעבוד דאין זה דבר המסוים, וכ"כ דלכך השמיט רבינו בהל' שאלה הך דב"מ דף צ"ו גבי טבח דהוי שאילה בבעלים ומ"מ בהל' שכירות פ"י פסק דמסלקינן לי' משום פסידא דלא הדר ע"ש בהשגות, אך ר"ל דאין עליו שום שעבוד וחיוב לשלם אם הפסיד כיון דלא שיעבד עצמו בפרטים ולדבר מסוים, דכל שעבודים צריך דווקא בדבר מסוים וכמ"ש רבינו בהל' מלוה גבי ערב ובהל' מכירה וכ"מ, ועי' ב"מ דף ק"ו ע"א בתוס' ד"ה לניסא ע"ש, וזה ג"כ הגדר דיומא דף פ"ו ע"ב צריך לפרט ובהך דעירוכין דף כ"ג וגיטין דף ל"ה ע"ב גבי היתר חכם ואכ"מ, עכ"פ הא דב"ק דף צ"ט גבי טבח אומן דבשכר חייב זה רק ליחיד ולא לציבור וא"כ פטור והוי פסידא דלא הדר ולכך מסלקין, ועי' ב"ק דף כ"ג ע"ב גבי עיזי דשוקא ותוס' כתובות דף נ"ו ע"ב, וגם השכר רק להתואר לא להעצם ולכך לא נקרא ש"ש וכה"ג מבואר בירוש' כתובות פי"ב במאי דאמר רבי תדור אלמנותי בביתי כו' משום דהבית (דהדירה) שלו הו' מחמת תואר (נשיא) ולא מחמת העצם, וה"נ כן והשעבוד הוא רק על הגוף, וכן גבי מ"כ אין עליה' שעבוד עי' גיטין ד"ל ובירוש' שם ועי' חולין דף קל"א ובהך דב"ק דף נ"ו ע"ב גבי שומר אבידה ע"ש ועי' בירושלמי שבועות פ"ח גבי שומר דממעט שם היכא דמסר לו הדבר ליתן במתנה לכל מי שירצה, וע"כ הטעם דצריך לשעבד עצמו לדבר מסוים וכמו גבי לחלק לעניים דפטור אף מפשיעה אף לשיטת רבינו בהל' שאלה פ"ה הל"א ולא כמו גבי קרקע והקדש ועי' במ"ש הר"נ ז"ל בנדרים דף פ"ח ע"ב דכל זמן שלא נטלה הדבר לצורך עדיין אינה שלה עי"ש ובאמת נ"מ במי שאמר לחבירו שיכול ליתן חפץ למי שירצה אם יכול הוא בעצמו לזכות בו, ועי' בהך דגיטין דף כ"ד ובמה שכתבו הראשונים ז"ל הובא בהה"מ בהל' אישות פי"ז ובהל' עירובין פ"ו הל"כ שהעושה שליח למכור קרקע שלו אין השליח יכול לקנות לעצמו וזה ר"ל הך דב"ק דף כ' ע"ב וב"מ דכ"ו ע"ב גבי גזבר וגבי מציא' אם לאחר הגבהה יתכוון לגוזלה דממי גוזלו כיון דידו משועבדת כו'. עכ"פ השעבוד צ"ל לדבר מסוים ולכך קיי"ל בקידושין דף ט"ו דהענקה לא שיי' שעבודא דר' נתן עי"ש דזה רק תואר וכבר כתבתי דלא שייך דבר מסוים בעניים דזה איננו תואר עצמי מלבד אם מיקץ קייצי כבהך דב"ק דף צ"ג דאז אף אם יתעשר כבר זכה בחלקו והגדר הוא כמו שכתבתי כבר בכל דבר הכולל אם הוא עצם אחד או מחובר מפרטים. ובזה יש לבאר הך דברכות דנ"ח ע"ב גבי עובדא דר"פ ור"ה ברי' דר"י ורב אחא ברי' דר' איקא דבריך עלייהו ויהבו בי' עינא ומת, וע"ש ברמב"ן במלחמות ור"ל כך משום דזה רק בגדר תואר (אוכלסא) והנה עי' ביבמות די"ד דלכך ס"ל דעשו ב"ש כדבריהם משום דמחדדי טפי אף דב"ה רובא וא"כ חזינן דס"ל דאזלינן בתר הצורה אף דבהעצם הוי מיעוטא, ועי' בס' תורת האדם להרמב"ן כה"ג גבי חולה ביו"כ, והנה ב"ש אזלי לשיטתייהו בכמה מקומו' דס"ל דהצורה הוא העיקר, ע' בגיטין דף פ"א גבי כותב גט על תנאי דפוסל לכהונה אפי' לא נתקיים ועי' חולין דף קל"ו ע"ב ובתוספ' תרומות דב"ש ס"ל דאזלינן בתר מרא' גבי תרומה דהוה כמו שני מינים, ועי' במאי דפליגי בסוף עוקצין ב"ש וב"ה דלב"ש קצח פטור מן המעשרות והטעם דס"ל דהעיקר הוא הריח וזה ריחו קשה (ברכות דף מ') וזה ג"כ הגדר דפליגי בחגיגה דף י"ב דשמים נבראו תחילה לדעת ב"ש ור"ל דהצורה היא העיקרית וכן זה הגדר דיבמות דף י"ג ע"ב גבי צרת ערוה דערוה אבראי קיימא ע"ש דף מ"ד ע"א. עכ"פ כאן נמי חזינן דר"א ברי' דר' איקא דאחשבינהו כמו אוכלסא ובריך עלייהו ברוך חכם הרזים ס"ל ג"כ כך א"כ ס"ל כב"ש ולכך נענש כמבוא' בברכות דף י"א ובמ"א אבאר בזה, ועי' בתו"כ פ' אמור דקרבנות של ציבור אין כופין, ור"ל דרק שקלים דהתורה צוותה שכל יחיד צריך לשקול קיי"ל דממשכנין וזה שייך רק להפרטים ולא בצורה מינית ונ"מ כמ"ש אם נאבדו השקלים אז צריך כל א' למסור לציבור לצורך הקרבנות ומרצונו. וכה"ג ס"ל לב"ש ב"מ דף מ"ג ע"ב גבי אם חישב לשלוח יד בפקדון דנתחייב ע"ש ומיירי שהפקדון מונח ברשות הנפקד וכמבו' בירו' רפ"ח דשבועו' ומשו' דעי"ז כלתה שמירתו עי' ב"ק דף ק"ח ע"ב ודף קי"ח ע"ב וגיטין דף י"ד וכ"כ דמבואר בכ"מ עי' ב"ב דף פ"ה דרשות המפקיד שהפקדון מונח שם שייך להנפקד וע"י מחשבתו שכלתה שמירתו ונעשה רשות הנפקד והוי זה בגדר משיכה צורית וב"ש לשיטתייהו כמ"ש. ע"כ השמטה]. ועיין בלשון רש"י מנחות ד"ג ע"ב דמ"ד דחטאת חלב לשם חטאת דם כשירה מ"מ לא עלתה, וכשיטת רבי' בהל' פסולי המוקדשין פט"ו הל"ט גבי שחטה לשם מת כשירה ולא עלתה, והוי כמו לשם חולין וכן ס"ל לרבינו בהל' ק"פ גבי פסח אם שחטו לאוכליו וזרק דמו שלא לאוכליו אף דכשר מ"מ לא עלתה דהוי כמו לשם מת בחטאת, וכבר כתבתי בסתם גבי פסח וחטאת אז כשר ועלה כו' אך מ"מ לא כיפר, וכן בפסח אף שיצא ידי פסח מ"מ מצות הפסח לא קיים, וגבי פסח נ"מ דיש לומר דפסח כזה לא דוחה שבת דהמצוה לא קיים והארכתי בזה אם הדחי' שדוחה שבת הוא החיוב או המצוה, ונפקא מינה לדרך רחוקה למאן דאמר דתבוא עליו ברכה פסחים דף צ"ב ע"ב אם חל ערב פסח בשבת וכן לגבי מילה אם החיוב דוחה שבת או המצוה ונ"מ לאשה לדידן דפסקינן דמילה כשירה בנשים אם מותרת למול בשבת דחיובא ליכא ומ"מ המצוה נתקיים על ידה וכן נראה במה דמבואר במנחות דף ע"ח ודף מ"ז ודף מ"ח וביצה ונזיר דכבשי עצרת אם שחטן שלא לשמן לא עלו ועיין שם דף מ"ט זה רק בהשני כיבשי עצרת כמבו' שם אבל ז' כבשים אם שחטם לשם אילים או אילים לשם כבשים יש לומר דעלו דהוי כמו חטאת לשם חטאת אחר כמ"ש, אך יש לומר דמ"מ אם הי' שבת לא דחי וכמ"ש גבי חטאת ופסח ויש לומר דזהו כוונת התוספת' הובא בתוס' מנחות דף מ"ט ועיין בירוש' פסחים פ"ו וכוונת רבי' בפי' המשניות רפ"א דזבחים מה דמחלק בין קרבן ציבור לשל יחיד בשלא לשמן כבר כתבתי דבאמת מפרש כפי' הערוך בתוס' שבועות דף י"ב וכ"מ דקרבן ציבור כל זמן שלא נשחט אין עליו שם פרטי כלל וא"כ ממילא לא חל עליו הגדר דחטאת פסול שלא לשמה, וכן באמת הך דתמורה דף ט"ו ודף ט"ז גבי דלא שייך הני ה' חטאות בחטאת ציבור ג"כ מטעם זה, דעדיין אינה חטאת כלל ואף דמ"מ נ"מ גבי שעיר של יו"כ דכבר נתקדש ע"י הגורל בזה כבר חל שם חטאת, וכן גבי פר העלם דבר וזה ג"כ אף דהם של ציבור מ"מ תלי' במה דפליגי במנחות דנ"ב ובהוריות אם באים מתרומת הלשכה או אם גובין מכל הציבור, ועיין בירוש' הוריות פ"ב דס"ל דלא כמ"ש רבינו בהלכות שגגות פי"ב דהכפרה הוא על הב"ד לכו"ע אף לדידן דסבירא לן דמייתי י"ב פרים דלא כר"מ, ועיין בהוריות ד"ז ע"א במשנה דנקט שם שאין ב"ד חייבים ועי"ש אם זה רק לר"מ או גם לדידן ועיין שם ד"ג ע"א בהך בעי' אם מת הב"ד קודם שעשו רוב ונתמנה ב"ד אחר, ור"ל ג"כ אם הכפרה הוא על הפעולה או על ההוראה, ולשיטת רבינו העיקר הוא על ההוראה, ר"ל התשובה של החטא, וכבר כתבתי דבאמת זה תלי' הך דנדרים דף ל"ו וכ"מ גבי תורם משלו על של חבירו אם טובת הנאה של התורם או של בעל הכרי וכן גבי תמורה אם המתכפר או המפריש, ועיי"ש בירושלמי בנדרים דתלי' זה בזה ור"ל הגדר אם הנתינה לכהן וכן גדר התמורה אם זה בהחומר או הצורה של הדבר שהוא העיקר ועיין בירוש' מעש"ש פ"ג גבי טבל של מעש"ש שהי' בירושלים והפרישו עליו מעש"ש מפירות שהם חוץ לירושלים ולא הי' בירושלים וכן להיפך אם עשה כל הטבל שהי' בירושלים מעש"ש על פירות אחרים שלא היו בירושלים אם יכול לפדותן, וברש"י חולין דף קל"א גבי אם הפקיד טבל אצל כהן דזכה בהמתנות שלא הורמו עדיין איך הדין אם הפריש ע"ז הטבל ממ"א אם הוי כמו זכי' או לא ועיין בתוספתא מעש"ש ועירוכין דמבואר דהפדיון של הקדש ומעש"ש הוי כמו משיכה דהוי כמשכן מרשות הקדש לרשות הדיוט וכן כתב רבינו בפי' המשניות ספב"ת דמעש"ש גבי הך דמקומו מושכר לו דהוי כמו משיכה, ועיין תוספ' ב"ב דף ע"ו ורש"י גיטין דע"ז ע"ב גבי גט ע"י קנין אגב ור"ל דהוי כמשיכה ואתי שפיר מה שהקשה שם הר"ן ועיין זבחים דף ע"ז ומנחות דף מ"ח גבי חולין בעזרה כה"ג היכא דפדה מבפנים, אך שם יש לומר דצריך גדר כניסה זבחים דף פ"ב ע"ב ודף צ"ב ע"ב גבי דם בצוואר בהמה ושבועות דף י"ז. עכ"פ גבי פר העלם דבר שפיר חל עליו שם חטאת קודם שחיטה ועיין הוריות דף ו' מה דאמר שם גבי שעיר ר"ח לא מייתי מציבור ור"ל מתרומ' הלשכ' לא כפירושם רק קאי אההבאה דזה רק מתרומת הלשכה ואין שם פרט עליהם כלל, ועי' בתוס' זבחים דף ח' ע"א ותו"כ פ' ויקרא דצריך קרא גבי פר העלם דבר שפסול שלא לשמו אך שם י"ל אשאר עבודות וטעות סופר שם בתו"כ, וכן גבי שעיר הפנימי מבואר בירוש' פ"ו דיומא ופ"א דשבועות דלזה מהני מה שאומר הכה"ג לה' חטאת שלא ישתנה לקרבן אחר דזה הוי נצחי, וכה"ג אמר בירוש' פ"ב דסנהד' גבי כה"ג שחטא מה אני כו', מגמר' דילן ביומא ס"ב וס"ד ושבועות דף י"א וי"ב לא משמע כן והירוש' מפרש דהך ועשהו וכן הוא בתו"כ דר"ל מה שכה"ג אומר לה' אך באמת לפי הנראה בירוש' פ"ב שם דזה ר"ל הך דיומא ד"מ וקידושין דף י"ד ואין ד' עושהו חטאת. וכן גבי שני כבשי עצרת מבואר בתו"כ פ' אמור דצריך שתהא הזביחה לשם שלמים ור"ל דאף דהא קבעי' תנופה קודם השחיטה כמבואר מנחות דמ"ו מ"מ המצוה שיהא מפורש לשם שלמים ועיין בדברי רבינו בהלכ' מעשה"ק פ"ה דדייק שם דסתם כשר בעולה ושלמים, אך י"ל דמ"מ בקרבן ציבור צריך מפורש לשמן אף דקבעי' תנופה וי"ל דגם עקירה בטעות אף דלא הוי עקירה כמבואר פסחים דע"ב ומנחות דף מ"ט וכן פסק רבינו בהלכ' פסולי המוקדשים מ"מ המצוה לא קיים, ועיין בתוספת' פסחים פ"ה ובדברי רבינו בהלכות שגגות גבי עולת תמיד וקרבן ציבור וכן גבי חטאות ציבור ששחטו שלא לשמן חייב קרבן ומ"מ יקריב אימרים לערב וכשיטת הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל ומ"מ חייב קרבן או דמיירי בעוקר וכמבואר פסחים דף ע"ב ורק באומר מותר עי' בירוש' פסחים שם ומנחות דף מ"ט ובזה לא שייך עשה מצוה ע"ש בירוש' או דגבי קרבן ציבור לא עדיף מסתם ועיין ברש"י זבחים דף קט"ו דגם חטאת כשר סתם אך זה רק משינוי קודש אבל לא בעלים, ועי' ברש"י עירובין דף ל"ז ע"א ד"ה לאיזו ע"ש ברש"י ותוס' ורש"י ותוס' זבחים דף ע"א ע"ב וספרי פ' קרח דאם אינו יודע לשם מי זרקו הרי זה חטא, והנה באמת גבי שלמי ציבור שלא לשמן דכשרים ולא עלו ולא קידש הלחם כמבואר במנחות דף ע"ח ודמ"ח מ"מ מה שמם עליהם, וכן בחטאת כה"ג, ועיין תוס' מנחות דף פ"ט ע"ב דגבי תמיד י"ל דהוי עולה לקיץ המזבח אבל בשלמים לא שייך זה וצ"ל דזה יהי' בטלים להני שיבואו לשמן, ולכך מבואר בתוספת' דמנחות דהלחם שלהם כשר לכבשים אחרים ואף דיש סברא בגמר' דהוקבעו בתנופה ע"ש דף מ"ו ועיין זבחים ד"ו ע"א גבי שלא לשמו מכח לשמו ובמ"ש הת"י יומא דף נו"ן ע"ב גבי תמורת הפסח דהוי מציאות אחת עם הפסח, אבל אם חל ע"פ בשבת לא דוחה התמורה וה"נ גבי כבשי עצרת כה"ג כיון דלא יצא המצוה ולכך חייב חטאת ועיין תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר כו' ובתוס' זבחים דף ס"ח ע"א גבי חטאת העוף ורש"י שם דף פ"ב ע"א גבי הני דאם עלו לא ירדו, והנה באמת לפי מאי דמוכח לשיטת רש"י תמורה די"א ע"א ודף כ"ה ע"ב גבי למ"ד וולדי קדשים במעי אמן הן קדושים והוא דבר בפ"ע, מי התיר בשר העובר לאכיל' ועי' תוס' חולין דף ע"ה ע"א דצריך מיעוט לקרא דאין מקריבים להאימרים של העובר או משום מחוסר זמן להקרבה עיי' זבחים די"ב ותמורה דף יו"ד דלגבי הקדש לא הוי מחוסר זמן ולגבי הקרבה הוי מחוסר זמן, וכמו ליל ח' דחולין דף פ"ב דלהקדיש מותר ולהקריב אסור מחמת מחוסר זמן, חולין שם וזבחים שם, ודלא כרש"י שבת דקל"ו, והגדר דלילה של יום של מחר הוי כמו שהלילה ג"כ מיום של מחר, וזה רק בזמן שהי' על הדבר מקצת יום, אבל אם עי"ז לא יהי' לו היום אז לא חל על הלילה שם היום, וזה נ"מ בין הקדש להקרבה, וכן גבי מקצת הלילה ככולו גבי אבילות וגבי ספירה, פסחים פ"א, מגילה כ' נזיר ט"ז נדה ע"ב, [השמטה גבי גדר זמן דיש זמן שהוא נקודה ויש זמן שהוא שטח דבר המצטרף זה לזה ולקמן אבאר בדברי הירושלמי פ"ג דקידושין שכתבתי גבי אם קידשה מעכשיו ועד ל' יום אם כל רגע ניתוסף להגמר או שברגע האחרונה אז נגמרה ועי' בירוש' שבועות פ"ג גבי נשבע על הככר שיאכלנו היום ובאמצע הזמן נשרף הככר דלוק' אם לוק' מיד או לאחר שיעבור היום כיון דשוב לא יהי' הזמן חל על הככר כיון שהככר אינו ועי' בר"ן נדרים ד' ס"א ע"ב ודף ס"ג גבי קבע זמן למשתה בנו אם הקבלה הוא על הדבר או על הזמן וכבר כתבתי בזה בח"ב על הך דברכות דף כ"ח שינוי הלשון בגמ' גבי מתפלל תפלת מוסף לאחר הזמן דנקט שם לישנא דתברא וגבי מנחה נקט לישנ' דצערא משום דנ"מ אם הזמן שיש להדבר הוא בגדר תשלומי' זה לזה או דבר נמשך זה הזמן בעצמו ונ"מ אם נאנס אח"כ ועי' מ"ש הנ"י פ"ד דב"ק ב"ק על דף כ"ב ובגדר מ"ש רבינו בהל' קר"פ גבי פסח שני וע' תו' שבועות דף כ"ח ע"א וכ"כ בזה בלשון התוספת' ברכות פ"ו גבי תפילין דנקט שם מאימתי מניחן בשחרית לא הניחן בשחרית מניחן כל היום ומה ר"ל בזה ועי' תוס' סוכה דף מ"ה ע"ב ודל"ט ע"א בד"ה עובר וסנהדרין דף פ"ח ע"ב אך לפי מ"ש בח"א דיש נ"מ בין של יד לשל ראש, דשל יד המצוה הוא ההנחה ושל ראש המצוה הוא שיהיה מונח עליו וכל רגע ורגע הוא מקיים המצוה, ועי' שבת דף קנ"ג ע"א ושמן כו' ועי' בתוס' שבת דף קל"א ע"א גבי מילה כה"ג ועי' בזבחים דנקט שם גבי מנחה ומוסף דכיון דמטי זמן מנחה כמאן דשחיטו תרווייהו ובאמת שם בגמ' גבי שלמים וחטאת דשחטינהו לתרווייהו דיש שם מחלוקת דרבינו עם רש"י ז"ל ועי"ש בתוספות אם ר"ל דשחטן בב"א או אף בזה אחר זה אך מ"מ כעת הם שחוטי' וא"כ לשיטת רבינו דרק אם שחטן בב"א א"כ לפ"ז איך אמר שם דמנחה ומוסף שבא זמן המנחה הוי כמאן דשחיטו תרווייהו הא המוסף הגיע זמנו תחלה וע"כ דהזמן שלו הוא נמשך, לא תשלומים, ועי' פסחים דף פ"א וכ"מ גבי מחלוקת דר"י ורבנן גבי זב וזבחים דף צ"ט ע"א גבי אונן שטבל דמוכח שם דאנינות כל היום מתחדשת מהלשון דחוזר' עליו וכה"ג כתבתי בהך דר"ה דל"א גבי האיר המזרח מתיר אם ר"ל זה הזמן או כל היום וכל רגע ורגע ונ"מ כגון אם בזמן שהאיר המזרח היה המקדש קיים ואז דווקא עומר לחד תנא ואח"כ קודם ההקרבה חרב בהמ"ק מתי יהיה ההתרה ועי' תוס' פסחים דף נ"ה ע"א גבי שבולת ובירוש' סוף יומא גבי כפרת יוהכ"פ ועי' תוס' ב"מ דף קי"ב גבי לאו דבל תלין ותוס' ריש חגיגה אם שייך דיחוי בשעות ועי' תוספ' פסחים ספ"ב גבי מצה נקט ג"כ משתחשך לא אכל משתחשך אוכל כל הלילה וכ"כ בזה דאכילת מצה הוא דבר נמשך, ועי' במאי דפליגי הבבלי עם הירוש' דגמ' דילן בברכות דף ס' ע"ב ובר"ה דף כ"ו קרא לקריאת הגבר גדר בינה ובירוש' ברכות פ"ט קרי לי' חכמה חכם הרזים ומשום דזה ידוע דחכמה הוא עצם הדבר ובינה הוא התחלקות לפרטים לטעמים ולסברות עי' בירוש' פ"ט דסוטה משמת ר' יוסי פסקה הבינה וזה ר"י נימוקו עמו עי' רש"י עירובין דף נ"א ועי' מנחות דף כ"א גבי מלח טעם כבינה ע"ש בתוס' ועי' בירוש' פ"ד דתענית דר"י היה מבני יונדב בן רכב ע"ש בני שותי מים עי' במכילתא פ' יתרו וזה סברא חילוק הדבר ולפמ"ש לעיל גבי קריאת הגבר יש ב' גדרי' א' אילת השחר והב' עמוד השחר ואילת הזמן המעורב ביום ובלילה בערך הרכבה מזגית ועמוד השחר הוא המחלק בין יום ולילה. עכ"פ יש דבר שהיום הוא נקודה, לא מתחלק, ועי' פסחים ד"ב היכן מצינו כו' עי' שם וגבי קדשים קיי"ל דשעות פוסלות זבחים דף כ"ה וכ"מ ועי' בירוש' נדרים פ"י ה"י גבי מע"ל של הפרה וברא"ש שם דף ע"א ע"ב. ע"כ השמטה]. ועי' ב"מ דקי"א גבי שכיר שעות דלילה מחלוקת דרב ושמואל ור"י ור"ש אך מ"מ לר"ש אם עבר עליו גם כל היום ולא פרע עובר גם על הלאוין של הלילה וזה כוונת הגמ' שם מכאן אמרו כו' ור"ל לר"ש דאז הוי הלילה מציאות בפ"ע כן מבואר בירוש' שם, וגבי עובר כל זמן שלא נולד אין הזמן שלו נחשב אבל מ"מ אין עליו שם זמן וגבי הקדש קרבן האיסור רק שלא יהא פחות משמונה וגבי הקרבה צריך שיהא בן שמונה ועובר כיון דאינו בגדר זמן לא הוי פחות מח' אך מ"מ לא הוי ח' ולכך יכול להקדיש אבל לא להקריב ועיין ברש"י זבחים דף י"ד דבמה אין עליו שם חוץ למקומו ודף כ"ו ע"ב אין משום דאין לו מקום כלל או משום דבמה כל מקום מקומו, וזה מחלוקת בשבת דף קל"א אם דבר דאין קביעת זמן אי מקרי אין לו זמן, או כל יומו זמנו ע"ש, ועוד טעם יש שם גבי אימרים של עובר דעדיין אין עליו שם אימרים דאין על איבריו שם פרט, וכבר כתבתי בזה דהך דקידושין דכ"ד גבי סימא עין עובר של שפחתו ויוצא לחירות יש לומר דהוי רק בגדר שאר ראשי איברים לא עין דעדיין אין שם עין עליו, וע"ש בחולין דף ע"ד גבי הושיט ידו כו' אך נ"מ גבי במה דקיי"ל בע"ז דף כ"ד דעולת נקיבה כשירה לקרבן בבמה אם הייתה מעוברת אם מקריבים גם העובר, דאם מחמת גדר דלא הוי פרטים (אימרים) לא שייך כאן, דהרי כליל ואם מחמת מחוסר זמן הרי מחוסר זמן והך דזבחים דל"ה ע"ב שם קאי למ"ד וולדי קדשים בהוויתן ר"ל לידה כו' ואתי שפיר מה שהקשה שם התוס' ד"ה הא דלא חשיב שליל לגבי פיגול. עכ"פ מהני הזריקה שלהם לגבי הוולד וכמו הך דמעילה ד"ו ע"ב וד"ז ובזבחים דף קי"ב ובירוש' קידושין פ"ב ה"ז ע"ש ובאמת למ"ד דהעובר חולין איך מהני השחיטה של האם הא נקראת לגבי העובר שחיטה שאינה ראוי' כמבו' בחולין ד"פ ע"ב ע"ש כיון דצריך לזריקה, ואף דבלא שחיטה לא מהני כמבו' שם וזה תלי' אם שחיטת קדשים הוי דבר פרטי וכמו דמבואר דדם סכין מקדשן סוטה די"ד ע"ב וזבחים די"ג ע"ב ומנחות דט"ז ודע"ח ורש"י שם דק"א ע"א דלאחר שחיטה לא מהני פדיון מחמת קידוש הסכין וכן כ' רש"י שבת דף כ"ה ולכך גם הסכין נפסל שנתקבל בפסול עי' זבחים דף כ"ה כיון דאין לו תוך ונ"מ ג"כ אם הדם שיצא לאחר שחיטה קודם קבלה אם יש בו מעילה מחמת דם, עיין מעילה דף י"ב גבי מקיז דם דחייב, וע"ש וברכות דף ל"א ותמורה דל"א ע"ב אי משום הדם או משום הקרבן אך נראה דאף גבי שלמים י"ל דמהני קדושת הסכין להדם דימעול בו קודם קבלה כיון דעדיין אינו ראוי לכפרה, והסכין דהוא כלי שרת קידשו, ובזה א"ש דברי הגמ' במעילה די"ב והרמב"ם שם. ועיין פסחים דס"א ע"ב ומעילה דף ג' ע"ב אם שחיטה הוי פרט או רק לצורך זריקה וקבלה ותוס' מנחות ד"ט ע"א דשחיטה לצורך קבלה מדבעי פנים ור"ל דלמה לא מהני שחיטה בלשכות או באויר העזרה, עיין זבחים די"ד ודכ"ו ודנ"ו גבי לשכות וזה ר"ל ג"כ הגמ' מנחות דמ"ז דבעי' פנים לפני ה', וכן נ"מ אם שחט התמיד בשבת אבל לא נזרק דמו אם חייב חטאת על השחיטה וכמו בהך דשבת דקל"ג ע"ב גבי לא גמר הציצין המעכבים ובירוש' שם אמר בגבי מל ולא פרע דחייב חטאת משום שבת וזה תלי' אם הוי מילה ופריעה שני דברים המעכבים זא"ז או דבר אחד וזה תלי' בהך דיבמות דע"א ע"ב אם הוי זמן שהי' די במילה בלי פריעה ועיין סוכה דנ"ג ע"ב גבי תר"ת וגיטין ד"ס ע"א כיון דאידבק כו', ועי' מנחות דק"ב גבי שחיטה ותוס' סנהד' דל"ה ע"א גבי מיתת ב"ד אם מכפר אף דצריך ג"כ קבורה מ"מ מיקרי המיתה תיקון. עכ"פ איך מהני השחיטה של האם לגבי העובר שהוא חולין, אך יש לומר דנ"מ אם ישאל על ההקדש לאחר שחיטה קודם זריקה, עיין תוס' כריתות דף י"ג ושבועות דף כ"ד ע"ב וקודם זריקה וודאי מהני דעדיין שם הבעלים עליו, ולגבי העובר שהוא חולין הוה כמו שנשאל. עכ"פ לשיטת רש"י מהני זריקה אחת על האם ועל העובר אף דהוא קדוש בפ"ע, ועי' בירוש' יומא פ"ה אם נתערב דם פר כהן משיח ופר העדה הוי כמו מציאות אחת ודי מתנה אחת לכו"ע, ועיין זבחים דע"ה ובזה י"ל הך דזבחים דס"ה ע"א גבי קרבן עוף לאכול כחצי זית כו' ואיך שייך בקרבן א' בעוף אכילה והקטרה אך נ"מ בהנך דבאים שנים תחת א' עיין זבחים ד"צ וביומא דמ"א בהני הוי כאחד בהני ה"א דמצטרף. עכ"פ י"ל דגבי תמורת פסח לשיטת הת"י הנ"ל מהני הזריקה של ק"פ אף על התמורה, ועיין בספרי פ' ראה, ותמורה די"ז ע"ב ודי"ח דצריך גם גבי תמורה זריקה מיוחדת. על כל פנים לילה שייך ליום רק אם יש לה מקצת יום וכה"ג הארכתי בזה במאי דפליגי גמ' דילן תענית דף י"ב ובירוש' שם פ"ב דתענית אם קבלת התענית הוי מן המנחה ולמעלה או בלילה, משום דהירוש' ס"ל דכל תקנת חכמים לא שייך הלילה ליום, עיין תענית דף י"ב ע"ב אספו זקנים דרק ביום ורק לגבי עינוי של אכילה חל גם על הלילה, וגבי יוה"כ מבואר ביומא דף פ"א דצריך כל הני קראי על הלילה בפ"ע ועל היום בפ"ע, וע"ש בת"י גבי שבת ובאמת, במכילת' גם בשבת יש קרא וגבי פורים מבואר במגילה ד"ז דאכלו בלילה לא יצא וע"ש די"ט ע"א גבי פרוז בן יומו ע"ש ברש"י, וירוש' שם דאם גר נתגייר לאחר שהאיר המזרח פטור, [השמטה מ"ש בגדר האיר המזרח.
והנה עי' בפסחים דף ב' ע"א גבי קרי' רחמנא לנהורה ופקדי' כו' ולחשיכא ופקדי' כו' ובירוש' פ"ח דברכות גבי ויבדל בין אור לחשך משלו משל כו' חזינן דזה הוי שני גדרים בפ"ע היום והלילה האור והחשך והגמ' נקטה ל' קרי' רחמנא ר"ל זה גדרי דיני התורה ויש להאריך בזה הרבה בכ"מ היכא דנקט בגמ' ל' רחמנא ר"ל גזירת מלך עי' מנחות דף פ"ד וזבחים דף ע"ד ע"ב וב"ב דף קל"ג וחולין דף צ"ג ואמר רחמנא כו' וכ"מ דזה לגדרי התורה בדין עי' ב"ק דנ"ו ע"ב רחמנא כו' ובהך דפסחים דף כ"ב ודף כ"ג ע"א דמקשה שם כמה קושיות בלשון דרחמנא אמר רק באבר מן החי לא נקט ל' דרחמנא משום דכבר כתבתי דכל גדרי התורה כמו בהך דר"ה די"ג מדות חכמים כן הוא וכ"מ זה רק שייך בישראל וכ"כ בגדר מ"ש רבינו בהל' מא"ס ובהל' מלכים דשיעורים לא נאמרו לב"נ ר"ל דגבי ב"נ אזלינן בכל פרט לפי מה שהוא לא בגדר גזירת מלך רק בגדר פרט ואבר מן החי שייך גם לב"נ לכך לא נקט שם ל' רחמנא ועי' סנהדרין דף נ"ה ע"ב חייס כו' וכ"מ. עכ"פ זה ר"ל הל' דרחמנא ועי' ר"ה דף ט"ז גבי תקיעה רחמנא אמרה תיקעו והנה עי' בירוש' פ"ק דברכות בבוקר בבוקר ליתן תחום לבוקרו של בקר ובמכילתא פ' בא על פ' בבוקר באש תשרפו ליתן תחום לבוקרו של בוקר ור"ל כך דכבר כתבתי בזה בדברי הירוש' פ"ק דברכות ופ"ג דיומא דיש ג' זמנים אילת השחר, והאיר המזרח, והנץ, ובגמ' דילן נראה ג"כ עי' סוכה דף כ"ט וביומא דף כ"ח ותוס' סוכה דף נ"א גבי מילאו מים ע"ש וזבחים דף כ"א גבי קידוש ידים ורגלים ובהך דברכות דף ח' ע"ב פעמים שאדם קורא ק"ש קודם שיעלה כו' ומבואר שם דגם לאחר שעלה ע"ה הוא ניקרא לילה ובאמת באבות דר"נ פ"ב גבי בניו של ר"ג נקט שם דאמר להם אם לא קרא הגבר, ועי' פסחים דף ב' ע"ב דקריאת הגבר הוא קודם ע"ה, אך רש"י ז"ל בתענית דף י"ב פי' דהיכא דהוה קריאת הגבר דיומא דכ"א ע"א דהיינו בתרנגול בינוני שישלש זה הוה עמוד השחר והך דפסחים ותענית הנ"ל ר"ל פעם ראשון ובזה א"ש דברי רבינו בהל' מקדש ובהל' תמידין ומוספים ואין כאן מקומו ועי' מגילה דף כ' ע"ב גבי וכולם שעשה כו' ולא נקט שם מילה והטעם כי באמת עי' פסחים ד"ד גבי כל היום כו' ועי' רש"י מנחות ד"ה ע"ב מבואר דכ"מ שנאמר בעצם היום הוי זה האיר המזרח וגבי מילה של אאע"ה כתיב בעצם היום ולא גבי יצחק משום דעי' ביבמות דף מ"ו ע"ב גבי גירות דדווקא ביום משום דכתיב משפט ובתוס' סוטה דף י"ז ע"ב ובאמת לא ר"ל משפט של דיני ממונות רק כמו ד"נ דדיני ממונות ההתחלה רק די בעמוד השחר אבל ד"נ מבואר בסנהדרין דף ל"ה נגד השמש והיינו משהאיר המזרח ונץ החמה ולכן כך הוא גבי מצות מילה גם מעמוד השחר אבל גבי מילה של גירות שם רק משהאיר המזרח ונץ החמה ועי' רש"י מנחות דף ס"ז ע"ב וגבי אאע"ה היה של גרות עי' חגיגה ד"ג ולכך צריך דווקא בעצם היום משא"כ של יצחק דהוה מילה של ישראל, ובזה א"ש דלכך לא נקטה המשנה במגילה שם מילה גבי כל היום כו' משום מילה של גירות. עכ"פ יש תחום והרכבה מזגית בין יום ולילה וזה ר"ל הירוש' גבי אור בוקר דהוי תחום לבוקרו של בוקר, ונ"מ ג"כ דהרי מבואר בכ"מ (פסחים פ"ד) דנותר הלאו שלו ניקרא ניתק לעשה, ומה זה וע"כ ר"ל כך דאף דעבר הלאו גבי אימורים בזמן עמוד השחר וכן גבי בשר קד"ק ותודה מ"מ השריפה צריך להמתין עד שהאיר המזרח, וכן גבי פסח, וזה ר"ל המכילתא, ועי' זבחים דף נ"ו ע"ב ופסחים ד"ב ע"ב, וכ"ש גבי שלמים ושאר קדשים קלים דחל איסור נותר בליל ג' אך השריפ' על כרחך למחר וזה ר"ל הכתוב נתקו לעשה דמוכרח להמתין לזמן עד מצות שריפה, וכ"כ דזה ר"ל המשנה בזבחים דף צ"ז ובדברי רבינו בהל' מעה"ק פ"ח הי"ד עקב אכילה גבי מריקה ושטיפה וגבי הגעלה ע"ש בהשגות ור"ל דקודם לזה אינו יכול לעשות דזה הוה רק כמו ביטול והפסד קדשים ולכך צריך גדר ג' פעמים כמ"ש רבינו ז"ל בהל' מעשהק"ר ובתו"כ וכ"כ בזה ולכך בזמן שראוי לאכילה אסור לעשות זה עי' פסחים דל"ד ע"ב ותוס' ב"ב דף כ' ובשיטת רבינו בה' מעהק"ר בהך משנה דערלה ספ"ב וכ"מ דהקדש לא בטל וכן לאחר שחל עליו מצות שריפה ג"כ אינו יכול לבטל וכמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו לכן ע"כ עושה זה בזה הזמן שאין ראוי לאכילה ואין עליו מצות שריפה, וכ"כ בזה, ועי' תענית ד"ד ע"ב גבי זמן שחיטת הפסח וכן להיפך גבי זמן שבין יום ללילה כ"כ בזה בכ"מ גבי גדר דזבחים דף נ"ו גבי נפסל בשקיעת החמה בתחילת שקיעה וכן במה דמבואר בירוש' ר"ה פ"א ע"פ והיו לאותות ולמועדים ע"י שניהם דמשקיעת החמה אתה מונה ללבנה ולגבי מילה אם היו יודעים בוודאי זה הזמן היתה כשרה המילה כדמוכח בשבת דקל"ג ע"ב ועי' ב"ב דף ק' ע"ב וזבחים דף ק' וכ"מ בזה וכ"כ בזה בח"א בה' שבת ובח"ב, ועי' הוריות ד"ד גבי אם הקריב חטאת בין השמשות וכ"כ, וזה ר"ל שיש תחום בין יום ללילה ובין לילה ליום וזה ניקרא נהורא וחשיכה וזהו דאמר פקדי' רחמנא גדר הדין לא מציאות טבעי. ע"כ השמטה]. ובירוש' פ"ב דתענית נקט שם הגדר כלילי שבת ויומו ור"ל דהקבלה הוא שגם הלילה יהא בכלל התענית ע"ש וכ"מ בזה נדרים דע"ו ונדה דל"ו, עכ"פ כך דכבר כתבתי דכמו דגבי נזירות יש שני גדרים א' דין התורה מה שנעשה ע"י פיו נזיר, וכפי הדינים שגזרה עליו התורה הב' נדרו, וכמבואר בנדרים דף ג' וכ"מ דיש בנזירות בל יחל, מלבד הני לאוין דנזירות, וע"ש בגמרא דגבי בל יחל נקט בל יאכל ובל ישתה וגבי בל תאחר נקט רק בל יאכל משום די"ל דגבי חרצן מבואר בשבועות דף כ"ב ע"ב ובנזיר דל"ז ובחולין דצ"ט ובספרי פ' נשא דחידוש הוא דאסרה התורה גם בחרצן דלא הוי אכילה, בזה י"ל דלאו דבל יחל לא שייך בזה, דזה רק חידוש של התורה בנזיר ולכך דייק שם הגמרא הל' דהנה זמן של הנזירות הוא ג"כ לא זמן מצטרף כיון דכך גזרה התורה דפחות מל' יום לא הוי נזיר, וזה ר"ל ג"כ הגמ' בנדרים דף ד' ע"ב כיון דאית לי' קיצותא הוה אמינא דלא ממני הפרה ע"ש, ור"ל דזה הוי רק גזירת מלך, ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' נזירות פ"ב אם שייך לומר גבי נזירות גדר נזיר לעולם, דנזיר עולם הוי זה הלכה ושם יש נ"מ גבי גדר מיקל בתער, דיש שם זמנים חלוקים, אבל לעולם, שיהי' הדבר בלי הפסק, ונקודה בלתי אפש' ההפסק דשוב יהיה החלק כמו הכל, ולכך ס"ל לרבינו דגם אם אמר לעולם הוי רק כמו נזיר עולם, והראב"ד ז"ל לא גר' כן בגמרא, וס"ל דהוה הזמן נפרד, וזה ר"ל הספרי פ' נשא פסקא ל"ב גבי נזיר שאין לו הפסק, וגם באמת עיקר של הנזירות הוא לשום השלמת הנזירות שיהיה קרבנות, לבד מנזירות שמשון דזה רק דין, ולא בגדר נדר לדידן, ולכך לא מהני שאלה, אך כל זה לדיני הנזירות שאמרה לנו התורה, אבל לגבי לאו דבל יחל, זה הוה הזמן גדר צירוף, וכן הדין גבי תענית דעיקר גדר התענית הוא על היום שיהא היום ניקרא תענית וממילא אסור לאכול וכמו גבי קרבן והקדש, דהיכא דמקבל עליו להקריב קרבן, מתחילה צריך שיקדישו, ואח"כ יקריבו, וכן הדין בתענית ועי' תוס' ע"ז דף ל"ד ע"א ד"ה מתענין, וכל זמן שלא הקריב לא קיים הנדר ועי' בזבחים ד"ד ע"ב דכיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפי' דמי, ונ"מ ג"כ היכא דהקריבו שלא לשמו דהקרבן כשר ולא עלתה, אם יש עליו גדר בל תאחר אם החיוב הוא משום הנדר או משום הקרבן, ועיין בר"ה דף ה' גבי חילופי דהיינו אם עברו עליו שני רגלים והומם דמצטרפים הרגלים דהוו כמציאות אחת וכבר כתבתי בזה בהך דמעילה דף י"ט, ועיין בר"ה סוף ד"ו דמבואר שם דגם על וולד של קדשים יש עשה דרגל אף דהוא לא הקדישו דזה ממילא, ולכאור' הא לא עדיף היורש דלא עבר בבל תאחר, אך י"ל נ"מ דגבי יורש ר"ל דלא אפריש אבל הפריש ולא הקריב יש עליו העשה והלאו משום הקרבה ואז גם ביורש כן, וכמו גבי בכור, או דמיירי שהקדישה מעוברת ע"ש ברש"י, וגם גבי תענית הוי ג"כ זה הגדר, א, משום הדין דצריך שיתענה וממילא אסר לו לאכול, ועיין במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהלכ' תענית פ"א הי"ד ובהל' נדרים ספ"ד ע"ש ור"ל דאם אמר יום סתם ואח"כ קיבל עליו יום א' דזה כמו שהקדיש קרבן ושכח ואכל אם צריך להשלים אותו היום דידי נדרו בוודאי לא יצא וצריך הוא להתענות יום אחר רק דמ"מ אם יש בו גם איסור אכילה, וזה הוי בגדר קרבן שנעשה בעל מום ובזה פליגי דלשיטת הראב"ד יכול לאכול, ויש להאריך בזה הרבה גבי נזירות שנעשה מצורע מוחלט באמצע הנזירות וזה מחלוקת בנזיר די"ד ע"ב אם נטמא אז אם סותר את הקודמים, וכן בירוש' נזיר פ"ח מחלוק' אם שערו יש בו קדושה דאף דגבי נזיר שגלחוהו ליסטים יש קדושה בהשער כמבואר בספרי מ"מ גבי מוחלט ניפקע הקדושה ממנו לגמרי עיי"ש, וה"נ כה"ג אם אכל ביום שנדר להתענות וזה תלי' במה שכתבתי דלגבי האיסורים הוא הזמן גדר מצטרף, ובאמת תליא ג"כ בדברי הירוש' פ"ג דשבועות גבי נשבע על הככר שיאכלנו ביום זה ובתוך היום שרפו באש דלשיטת הירוש' שם לוקה, דזה הוי כמו מעשה לבטל השבועה, אך אם מלקין אותו תיכף, או עד שיעבור היום וזה תלי' אם הזמן הוא דבר מצטרף או נקודה, וגם אם מה שלא עבר מיד אם לא אכל אם הוא מחמת שלא התחיל עדין כ"ז שלא נגמר, דמאן פלג לי', או משום שיש לו עדיין זמן להשלים דזה תלי' בזה, וכבר כתבתי דלגבי צום יו"כ הוי הלילה נקודה בפ"ע והיום נקודה בפ"ע אבל לגבי שבת הוי כל רגע ורגע נקוד' בפ"ע ועי' כריתות ד"ז ודי"ח ע"ב ובירוש' פ"ק דשבועות וכ"מ אם כל רגע ורגע מכפר או כל היום, וע"ש דזה תלי' בזמן שיש שעיר ולא הוביא השעיר, וע"ש דמקש' אין הקב"ה רואה את הנולד ובירוש' ר"ה פ"א ואכ"מ להאריך. וכבר כתבתי במ"ש רבי' בפי' המשנה ספ"ב דתענית דמפרש אם התחילו אין מפסיקין ר"ל באותו יום דזה קאי על ר"ח והתחילו להתענות קודם שבאו עדים על הראי' וכמבו' בר"ה ד"ל ע"ב דהא בעי לאחר תמיד של שחר וזה ר"ל ג' דהיינו ג' שעות, ובאמת לכך מבואר בר"ה דל"ב ע"ב דתקיעות במוסף ע"ש וע"ש בירוש' מחמת קרא דיום תרועה כו',ובאמת דקודם לזה לא קידשו עדיין את החודש ועי' ע"ז ד"ד ע"ב דציבור מתפללים לאחר שלש שעות ג"כ מטעם זה ע"ש, ולכך אין מפסיקין בתענית וזה שיטת הגאונים דמתענין בר"ה, אך בזמן עזרא דהי' אלול מעובר ולא היו צריכים לקדשו כמבואר בר"ה דכ"ד וכ"מ, שכבר קידשו שמים אסור להתענות וזה ר"ל קרא ואכלו כו' כי קדוש היום לאדונינו ר"ל שקידשו שמים ואדרבה משם ראי' להגאונים. רק לשיטת רבינו בפי' המשניות בר"ה פ"ג דזימנין דמשכחת דלילה הראשונה של ר"ה כבר נתקדש החודש דלאחר שקיעת החמה קודם צאת הכוכבים אז חל על הלבנה שם לבנה חדשה ומ"מ לגבי קידוש עדיין הוא יום ומקדשים אז וכמבוא' בירוש' בפ"א דגם היום משלים ללילה בזה ללבנה וכן מבואר במכילתא ריש פ' בא דאז קידש מרע"ה קידוש ראשון בזה הזמן מהשקיעה עד הלילה וכבר כתבתי בזה ועי' ר"ה ד"כ ע"ב וגבי תפילת מוסף אם זה תלי' בהקרבן עי' תוס' ברכות דכ"ו ע"א, ותו"י יומא דכ"ב ודל"ב ובתוספת' דברכות מבואר דאם הקדים תפילת המוספים לתמיד יצא, ועי' ברכות דכ"ח ע"ב אך זה רק בשל יו"ט אבל בשל ר"ח ור"ה לא, ועי' סוכה דנ"ג דמבואר שם דבמקדש הוי תפילת המוספין לאחר קרבן המוסף ובהך דמגילה דף כ' ע"ב ובאמת מוכח בפסחים דקי"ז דבביהמ"ק לא הי' מתפללים תפילת מוסף בר"ח כלל ולכך ליכא בנוסח מוסף דר"ח קדשינו כו'. ועיין בהך דברכות די"ד ע"א גבי השרוי בתענית מהו שיטעום כו' וע"ש בתוספ' דרק בתענית יחיד כו' ור"ל כך דוודאי בתענית הכתוב דעיקר הדבר הוא התענית ולכך אסור באכילה וודאי דמותר טעימה, רק בתענית יחיד אז י"ל אסור לנו גם הנאה מן המאכל לא מן האכילה לכך הוה אמינא דטעימא אסור וכה"ג כתבתי במ"א דאף אי נימא דאין מעילה בהקדש פחות משו"פ זה רק בגדר דין אבל למקדיש עצמו י"ל דלא גרע מקונם עי' שבועות דכ"ב ובנדרים דף ל"ד ודף ס"ח, ועי' ירושל' ב"ק פ"ב גבי שן גבי אוכלת ופולטת אם ניק' שן ר"ל אם עיקר ההנאה הוא מהאכילה או מהאוכל, ובאמת הך דעירובין דמ"א מחלוקת דר' יהודא ור' יוסי גבי ת"ב שחל להיות בערב שבת אם צריך להשלים, ומייתי ראי' שם מהך דר"ע שגמע ביצה בת"ב שחל בע"ש וע"ש בתוס' בשם ר"ח שר"ע אז הי' מסוכן, ור"י כו' אך כך דוודאי הי' מסוכן רק דר"י ס"ל דמ"מ אף שיכול לאכול מ"מ יותר משצריך אסור לאכול אף בתענית שמדברי קבלה כי זה איסור בפ"ע, וגבי יו"כ וכן גבי חילול שבת פליגי בזה רבינו והראב"ד ז"ל בהלכות שבת פ"ב הל' י"ד אם חולה שיש בו סכנה כל דבר שצריך מחללין עליו את השבת או רק אם זה הדבר אם לא יעשו לו יהי' מסוכן ביותר, ועיין תוס' שבת דף קכ"ח ע"ב, וכן לגבי יו"כ נ"מ גבי חולה מסוכן אם ע"י התענית יסתכן יותר אז הוי התענית כמו רודף ומתירין לו, אבל אם צריך רפואה והרפואה הוא האכילה או השתיה אז רק אם זה ברור שבלא הרפואה יהי' גדר סכנת נפשות. עכ"פ בזה פליגי ר' יהודא ור' יוסי בכאן אם כל גדרי התורה שזה ניצרך במציאות אחת ואם הוי המציאות דין הכרחי בפני עצמו או לא, ולכך נקט בגמ' בר"ע דגמע ביצה בלא מלח משו' דביצה לבד הקליפה מוכח בסוטה ד"ד ע"א דהוה כמו ג' רביעי ביצה ע"ש בחשבון סתירה וזה הוה פחות מכותבת כמ"ש רבינו בהל' שביתת עשור, ואם הוה במלח המלח מצטרף ג"כ ועי' ביומא ד"פ ע"ב ע"ש ועי' בר"ן פ"א דתענית, דגם בת"ב שיעור ככותבת ור"ע אכל פחות משיעור אף דהוה מסוכן ועי' עירובין דפ"ג וחולין דצ"ח ע"ב בזה ועיין ברא"ש נדרים דף ע"ה ע"ב גבי הפרת נדרים כיון דצריך לומר בפה מופר לך נמצא הזמן שצריך בערך אמירת שתי התיבות תמיד עדיין הנדר קיים, אף בזמן שאין צריך זה כמו אם הפיר קודם שנדרה, ועיין בכריתות דף י"ח ע"ב גבי יוה"כ מבואר ג"כ כן דאף דהיכי דא"צ הדבר מ"מ הזמן של הדבר צ"ל תמיד ע"ש וכן מבואר בירוש' חלה פ"א דלמ"ד בזמן שאין עומר אז כשהאיר המזרח מתיר כיון דבזמן שיש עומר עומר מתיר, גם בזמן שאין עומר צריך להמתין הזמן של הקטרת העומר, ולכך רש"י ז"ל במנחות דף ס"ח גבי האיר המזרח פי' שם הנץ החמה אף דבאמת אינו כן, ועי' בירוש' תרומות פ"ח גבי שליחות למקום פלוני אם ר"ל גם הזמן שניצרך להלך לשם לפי המציאות, ובנדרים דס"א ע"ב ודס"ב גבי קבע זמן למשתה בנו ע"ש ובמ"א יבואר זה, עכ"פ פליגי כאן ר' יהוד' ור' יוסי בתקנה שתקנו שצריך להתענות ממילא הוה תקנה נמי שלא לאכול ולכך המסוכן אם אכל יותר ממה שצריך אסור אף דגדר תענית ליכא גבי', וגם ביוה"כ רבינו ז"ל חלק לשני גדרים דגם בשאר עינוים דמצוות העינוי זה גדר כמו מן התורה והאיסורים הוי מד"ס ובאמת מה דאסור בשבת זה רק גדר התענית אבל לא שצריך לאכול תיכף ובגדר הגמ' בהך דעירובין ד"מ ע"ב מהו לאשלומי ר"ל כך דכבר כתבתי דביה"ש הזמן גופא הנקודה שבו הוא נולד משניהם מהיום ומהלילה וא"כ יש בו גדר ערב שבת וגדר שבת, ואם לא יאכל הוי מתענה וזה אי אפשר בשבת ולכך מבואר בתוספת' תענית פ"ב דהנשבע שיתענה ערב שבת ה"ז שבועת שוא ור"ל דביה"ש שיש בו שני הזמנים וחל עליו השבועה וזה א"א מחמת שבת, ועיין נדרים דף י"ח ע"ב גבי מחית נפשי' לספיקא ובכתובות דף ק"ד גבי תקנת חכמים מלשון בני אדם איך הדין ביה"ש ועי' תענית די"ט ע"ב ועירובין ד"ל ע"ב תו' ד"ה ולפרוש ע"ש ועיין בתוס' ב"ב דקמ"א ע"א גבי תקנת חכמים בממונות אם הוא כלשון ב"א. עכ"פ עיקר הדבר מחמת התענית ועי"ז חל התענית בשבת וזה ר"ל שם בגמר' דעירובין, ועיין בתענית דכ"ו גבי אנשי מעמד שלא היו מתענין בער"ש ע"ש, ועיין תוס' שבת דקי"ח ע"א מה דמחלק שם גבי ישן בין אכילה לשתי', ומה זה נ"מ גבי תענית אך משום דיש בזה גם איסור לאכול ועי' בהל' תענית בדברי רבינו פ"ב דרבינו היפך לשון הגמרא בתענית ד"י ע"ב על הך דנקט שם שכח כו' אל ינהג עידונין כו' ולא רצה לומר בסיפא דשם חל עליו החיוב וא"כ בוודאי אסור לאכול עוד אף ששכח ואכל רק קאי היכא דבא ממקום שאין מתענין למקום שמתענין דעליו ליכא כלל החיוב, רק מחמת שבא למ"א. נחזור לעניננו דרש"י מנחות דמ"ח ע"א ס"ל דאף הזריקה מותר לזרוק שלא לשמה דשם לא שייך לומר הטעם דגמר' דידן רפ"א דזבחים נדבה כו' ובאמת לחד שיטה ברש"י מנחות דף מ"ח ע"ב סבירא לי' דכבשי עצרת אם שחטן שלא לשמן פסולין לגמרי ע"ש בתוס' ואפשר לומר מחמת תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו כבשים ועי' יומא דס"א ע"ב, נחזור לעניננו, דגבי תמידים אם הם חיובים נפרדים אז י"ל דאם הקריב תמיד של יום זה לשם יום אחר לא יצא, אך י"ל דזה הוה כמו מה דמבואר בזבחים ד"ט ע"ב גבי לשם מת וגיטין דף פ"ה ע"א גבי לנולדים והזמן שעבר כבר חלף והזמן העתיד איננו כלל, אך זה תלי' במ"ש אם הזמן הוא מציאות אחת או נפרדים ועי' בנדרים דף צ' ע"ב בר"ן ובכורות די"ב ודף מ"ט גבי פדיון הבן וזבחים דף י"ב גבי מחוסר זמן, ובהך דגיטין דף כ"ט ע"ב וכמה מקומות בזה, וכבר כתבתי בזה בשיטת הראב"ד בהלכות שבועות פ"ד הל"י גבי נשבע שלא יאכל היום וחזר ונשבע שלא יאכלנו אם חל, ועיין שם בפ"ו הל"י דסביר' ליה לרבינו דזמן הוי כמחוסר מעשה גבי היתר נדרים, ואף דמהך דגיטין דכ"ט ע"ב הנ"ל גבי שליח שניתן לגירושין לא משמע כן, נ"מ בין אם מקפיד על המציאות של היו' או אם מקפיד על שטח הזמן שבין זה לזה, כי הזמן הו' מחובר כמ"ש אבל אם הקפידה הוא ליום פלוני הוי כמו מחוסר מעשה ועי' חולין דף מ"א ע"ב גבי פסח דהוי שם מחלוקת, והך דתענית דף י"ב אם נדרו קודם לגזירתינו ע"ש הביאור ובמ"ש הראב"ד בהשגות על בעל המאור ספ"י דפסחים גבי נשבע שלא יאכל מצה, ועיין בדברי רבינו בה' ר"ה פ"א ובהל' שמיטה ויובל גבי תקיעת שופר דלא הביא כלל דין דת"ש ליכא בלילה כמבואר בר"ה דכ"ח ודף ל"ד ומגילה ד"כ ושבת דקל"א וחולין פ"ד וכ"מ זה הטעם לא שהפסול בלילה רק משום שהזמן מתחיל ביום ולא כמו בלולב וגבי זה לכו"ע הוי מחוסר זמן ונ"מ למ"ד מכשירי מצוה דוחה שבת, ועיין בירוש' ר"ה פ"א ומגילה ספ"ב דמסיק שם דדוחה ומוביא ראי' מעידי החודש ודחי משום דהלילה צריך ליום וכמבואר שם בפ"א דע"י שניהם מקדשים החודש דצריך שיהא לילה ויום מן החדש, ועיין בגמ' דילן ר"ה ד"כ ע"ב וגם משום דקדוש למפרע, אך באמת זה תלי' בהך מחלוקת דסנהדר' די"ב ע"ב גבי אם עיבר ביום ל' של אדר ואח"כ בו ביום קידשו החודש אם בטל העיבור למפרע או לא ע"ש ועי' ר"ה דף ז' ע"ב ע"ש ברש"י דר"ה לא תלי' במעשה רק מאיליו, ואף דהא בעי קידוש ועיין ברכות ד"ל ע"ב ע"ש ובאמת פליגי בזה תנאי בהך דר"ה דף ל"ב ע"ב ר"א ור"ע אם קדושת היום קודם, קדשהו בעשית מלאכה, או להפך, ור"ל אם גם גדר יו"ט כל זמן שלא קידש היום לא כלום היא או יו"ט הוי קודם, ובאמת לפי המבואר בתוספת' דר"ה וכן ר"ל בהך דר"ה די"ט ע"ב וד"ל ע"ב ודף ל"ב כך דהיכי דבאו עדים מן המנחה ולמעלה אף דאין מקבלין אותן זה רק לקידוש ב"ד ולקרבנות אבל התקיעות היו תוקעים ביום א' וכן תפלה של ר"ה השייך לתקיעות הכל הי' ביום א' וכן החשבון הי' מיום א' רק הקרבנות ותפלות של יו"ט הי' זה ביום ב', ובזה אתי שפיר הך דעירובין דף ל"ט ודף מ' עיין שם ומלאכה ביום א' תלי' במחלוקת דר"א ור"ע מן התורה כמ"ש ומדרבנן לא עשו וביום ב' מחמת הקרבנות לא עשו ועיין תענית ד"ה ע"א גבי יוה"כ וכן אם קדשו בית דין על פי עדים שלא כדין כהך עובדא דראש השנה דף כ"ה עמוד א' כבר כתבתי בזה במקום אחר. ולכך גבי בל תאחר דהזמן הוא שנה בלא רגלים, שטח, והוי כל יום ויום גדר תשלומין להקודם ולכך אמר בירוש' ר"ה פ"א דאם נשלם השנה בזמן שאז אינו יכול להקריב מ"מ עובר אף דכעת הוא אנוס מדין תורה מ"מ עובר, דזה נ"מ בין דבר דהוי גדר השלמה ובין דבר דאז חל המציאות, ועי' במאי דפליגי גמ' דילן עם הירו' בנדרים דף ע"א ע"ב גבי גירושין כשתיקה או כהקמה ר"ל היכא דהוא עשה פעולה שעפ"י דין אז לא יוכל להפר אם זה הוי כמו שהוא קיים הנדר או זה ממילא ועי' בירוש' יומא פ"ה גבי כה"ג שהכניס ביוה"כ כף לבדו ועל כרחו הוא מוכרח להכניס אח"כ ג"כ המחתה דהוי הכנסה יתירה, על איזו מהם חייב אם על הכף או על המחתה, כיון דהוא גרם לזה, וכן נ"מ גבי אנוסתו אם הי' כהן וגירשה בריח הגט אם נאמר דריח הגט פסולה לכהן מה"ת אף דהיא אשת איש גמור' עדיין, ומ"מ ע"כ צריך הוא לגרשה, ועי' בהך דמכות דט"ז , אך שם הוי הגרם שלא יוכל להחזירה וכאן הגרם שהוא צריך לגרשה ועי' בת"י נדרים דף צ"א גבי היכי דגרם שיהא צריך לגרשה אז ג"כ עבר על חדר"ג אף דהיא נתנה אצבע בין שיניו ואף בשבת ד"ד בתוס' דהיכא דאניס בתקנתא דרבנן אם על ידי זה פטור מהחיוב, וכן נ"מ גבי חייבי עירוכין אף דהוי זה רק גזירת מלך החיובים מכל מקום עכשיו שאמרה התורה אם הוי זה גדר נדר והא שיעבוד הנכסי' ונפקא מינא כך, [השמטה ע' ב"ק ק"ב ע"ב דאמר שם וכי דעתו של אדם כו' ור"ל לפי מ"ש הבעה"מ רפ"ד דב"ק וה"ה בה' אישות פי"ב הט"ו בשם רה"ג דכל חיובי התורה שלא נעשה על ידו רק גזירת מלך אין ב"ד גובין בע"כ רק כופין בכל מה דאפשר וכן מה דממשכנין על השקלים אפי' כסותו כמ"ש רבינו בפ"א משקלים זה רק גדר כפי' ועי' תו' ר"ה ד"ו וב"מ דקי"ד וכן בהני דמכין אותו עד שתצא נפשו כתובות פ"ו זה שהוא יעשה, כמו במילה ושאר דברים ועמ"ש רבינו רפ"א מה' מילה, ועי' תמורה ד"ח ברש"י גבי בכור דגזבר שקל מיני' זה בבכור ותלי' בהך דר"ע וריב"נ שם אך זה דבר שבא מאליו, אבל בנדר הוא שעבד א"ע וגם נכסיו וגבי מזונות אשתו אף למ' דקי"ל דהוי מה"ת, לא בגדר שעבוד רק חיוב עליו והשעבוד הוא רק מתנאי כתובה ע' בה' אישות פי"ב ופי"ז ויבמות דפ"ה ובירוש' כתובות פי"ג גבי מוחלת ולכך פ' רבי' בה' שמיטה דאשתו נזונת מנכסי בעלה בשביעית ולא כשיטת הירוש' כתובות פ"ז וכ"מ וכ"כ מ"ש רש"י כתובות דף פ"ו גבי פריעת בע"ח מחמת הן כו' ואף דזה מפורש דין תשומת יד והשמטה בשביעית, אך זה רק חוב אבל לא פרעון ולכך דבר שעיקר המציאות הפרעון אין שביעית משמטת דמ"מ לא פרע כמו קנסות ושכר שכיר והקפת החנות וכתובה וכמ"ש רבי' בפי' המשניו' שביעית שם דמלוה נעשה הדבר שלו רק בגדר חוב משא"כ הני צריך לפרוע וכן ר"ל התוספ' שם שביעית בעל משה ידו ולא היורש ור"ל היורשי לוה דלא כהר"ש דהם רק בגדר מצות פריעה ועי' ב"ב דף קמ"ה ע"ב גבי שושבינות, אך עירוכין יש בו ב' גדרים גדר נדר אך מ"מ הפרטים גזירת מלך ולכך יש בהם השג יד, עי' בפ"א מה' ערוכין ובהשגות, ועי' תוס' ערוכין ד"ד דאף אם אמר ערך פ' כך וכך לא הוי ערך מפורש דזה רק גזירת מלך, ובירוש' פ"ט דב"ק דאין שעבוד מה"ת במטלטלין בערוכין רק מ"מ ערך הקטן הוי כנדר וזה תלי' בהני לישנא בערוכין ד"ד ע"ב והנה הגזירת מלך של פדיון דשדה אחוזה עי' עירוכין די"ד אם ר"ל שהתו' שם אותו כך או שבכך יוצא לחולין וזה בעי' בעירוכין ד"ה ע"א בהקדיש למזבח, וע' ב"מ ס"ח ע"א ונ"מ לחומש של פדיון שדה אחוזתו אם כמ"ש רבי' בה' ערוכין פ"ד דהוי לפי חשבון נ' דע"כ ס"ל דגזירת מלך דכך דמי' אך מל' התו' ערוכין דכ"ז לא משמע כן רק לפי שוי' ובגדר אין מוסיפין חומש על עלויו של זה וכן בהך דעירוכין דכ"ה ע"ב דכהנים נותנים דמיה, כמה עי' בדברי רבי' פ"ד מה' עירוכין, ונ"מ דזה רק בתורת דמים של הקדש לא בגדר פדיון ובטל הקדושה ולכך אף דרבינו פסק דצריך הכהן ליתן דמים מ"מ פסק דמקדיש בשנת היובל אינו קדושה וע"ש דף כ"ד ע"ב וא"ש. ע"כ השמטה]. דהנה עיין בנדה דף ע"ב ע"ב במאי דפליגי שם ר' יוחנן וריש לקיש אם עשירי בעי שימור ע"ש הלכה או הלכות, והגדר כך דהנה התורה אמרה לנו גדר של זבה גדולה ושל זבה קטנה, ועי' נדה דל"ג מרבה שם מקרא גבי בועל נידה דאף אם בא עלי' בששי מ"מ הוא טמא שבעה ולא אמרינן יעלה לרגלה, והטעם דזה הזמן הוי כנקודה, וכ"ז שלא נשלם הוא עדיין כמו בתחילה, והנה לגבי בועל זבה קטנה כמה שמירה הוא צריך עי' במ"ש הראב"ד בפירושו על תו"כ בסוף פ' מצורע דפי' שם דהיכא דעדיין יש לה זמן שתוכל להיות זבה גדולה אז הוא טמא שבעה ואם אין לה זמן אז רק יום אחד, ע"ש, דהעיקר כמו דחזינן בנדה דף ל"ו ע"א גבי תקנת חכמים דזה רק דגם דמפקידה טמאה בפחות ממע"ל זה רק אם יש בה מציאות של מעל"ע אבל אם לא לא כי אי אפשר לחלק את הנקודה וס"ל לר"ל ג"כ גבי דאוריית' דא"א שתהי' זבה קטנה היכא דלא אפשר שתהי' זבה גדולה, ור"י פליג עלי' ע"ש, עיין בכורות דף מ"ו ע"ב ותוס' נדה דף ל"ו ע"ב עיין שם וכן יהי' נ"מ גבי גיורית שנתגיירה בתוך י"א יום איך יהי' החשבון שלה, עי' בכתובות דף ל"ו ע"א גבי מע"ל ותוס' נדה דל"ו ע"א ד"ה דליכא, ועי' במ"ש התוס' יומא דפ"א ובירוש' נזיר פ"ו כה"ג דאף למ"ד דרביעית דם הבא משני מתים מצטרפים לטמא, זה רק אם באו משני רביעיות, אבל אם היו בהמת פחות מרביעית לא שייך בזה צירוף, דהשיעור של הרביעית הוא דמי לנקודה, לא מצטרף ובמ"א הארכתי בזה במה דמבואר במקוואות פ"ג גבי ג' לוגין מים שאובים דפוסלין את המקוה אף שנפלו מג' כלים, וכן אם נתכוין לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרף, זה רק שעכ"פ הכלי שהי' בה ג' לוגין דחל על הכלי השם שתוכל לפסול המקוה, ועי' זבחים ד"מ ודצ"ג ע"ב ומנחות ד"ז ע"ב ושם ד"ח מה דאמר ר' יוסי בזמן שדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש ובאמת גבי מים שאובים נראה דס"ל לרבינו בהל' מקוואות פ"ה דאף אם הגמר של הנפילה דג' לוגין הי' בזמן שכבר הי' מ' סאה כשירים מ"מ כיון שבזמן שהתחיל ליתן מהכלי שהי' בה ג' לוגים מים שאובין קודם שהי' בהמקוה מ' סאה כשרים ונתן ע"מ להוסיף פסול, והנה באמת זה רק היכא דהזמן הוא עצם (כסדר) אבל היכא דהזמן הוא רק בגדר תשלומין אז לא שייך זה ולכו"ע הוי רק נקודה, ונ"מ במאי דמבואר בהך דב"ב דק"מ דהיכא דקיבל עליו לזון את בת אשתו ה' שנים ומתה הבת בתוך הזמן, אין יורשים זה יורשיה, ועי' ב"ב דס"ג גבי תנאי שהמעשר שלי דאמר שם ג"כ כך, ועי' בתוס' שם דף נ"א ע"ב ד"ה במתנה דמחלק שם בשוכר, ובתוספתא כתובות פי"א ע"ש, ועיין בתוספות בבא מציעא דף ס"ה ע"ב כשיהיו לי, אך באמת גבי הך דב"ב דק"מ הנ"ל י"ל הטעם היכי דמתה בתוך ה' שנים הוי כמו שנשלם הזמן ועי' בירוש' כתובות פי"ב דמבואר שם ג"כ כך, אך נ"מ דהנה שם בירוש' אמר דאם לא זן אותה חייב לזונה ה' שנים אחרות אך לא בגדר שצריך לשלם לה עבור שלא זנה הה' שנים הראשונות ונ"מ דאם הראשונות עולים ביוקר או בזול ע"ש בירוש' הנ"ל, אך מ"מ הזמן המשך נשאר, ובזה יש נ"מ אם אז מתה אם זה הוה בגדר חוב אז יורשיה יורשים אותה וכמו הך דב"ב דקמ"ד ע"ב גבי שושבינות ע"ש, ועי' במאי דפליגי בירוש' בחגיגה פ"ב גבי עצרת דיש לה תשלומין כל שבעה אף שהוא חוב, אם הקרבנות מיקרי של עבר או של עכשיו ונ"מ למי שייך העורות אם לכל המשמרות או למשמר הקבוע, ועי' בתוס' חגיגה דף ט' ודף י"ז ע"ב דעצרת לכו"ע הוי גדר תשלומין ולא גדר שטחים, ועי' בירוש' תענית פ"ד אי נימא דאומרים שיר על נסכים של הקרבנות שעברו עי' עירוכין י"א ע"ב מ"מ השיר ס"ל שם בירוש' דלא כגמ' דילן שאומרים של יום העבר ושם בירוש' תענית פליגי אם למאן דאמר דשבוע של ת"ב בין לפניו בין לאחריו אסור אם הוי הת"ב נדחה שתי שבתות מותר, וזה תלי' במה שכתבתי אם גדר ר"ל שכך תקנו שאם חל בשבת יתענה בא' בשבת או זה רק ממילא ונ"מ אם הי' קטן בט' והגדיל ביוד, ועי' במ"ש התוס' מנחות דף נ"א דהיכי דצריך להקדים בשביל השבת אז הוי ערב שבת זמן וכלי שרת מקדש, ועי' מגילה ד"ה ע"א דלא משמע כן, אך רש"י ז"ל דייק שם משום דאז בזמן תקנת המגילה לא הוי גזירה דרבה, ולכך א"א לומר דהוי כזמן, וכבר כתבתי בזה. עכ"פ דזה הוי הבעי' דנדרים שם דאם היכא דהוא גרם שיתבטל הקנין ועי"ז אינו יכול להפר אם הוי כמו קיום הנדר, ועי' בסוטה די"ח ע"ב בתוס' בשם הירוש' גבי קינה לה ואח"כ גירש אם זה הוי כמו מחילה, ובחולין דף פ"ב דהיכא דע"י גרם שלו אינו יכול לשחוט עפ"י דין אין זה בכלל מבטל חנותו של חבירו כלום דהוי זה בעי' בירוש' ב"מ פ"ו אם חייב לשלם וביבמות דף כ"ד ע"א אם קדם הפשוט זכה ור"ל בנכסים ולא הוי זה בגדר שבת דהדקי' באידרונא דחייב משום שבת וכבר כתבתי בזה הנה בנדרים שם דף ע"ב כתב הרא"ש דבזה פליגי גמר' דילן עם הירוש' דהני שעות דאינו יכול להפר אין עולין מן המנין ע"ש ועיין תוס' כתובות דע"א ע"ב גבי אם קיים ונדרים דס"ט ע"א וזה תלי' ג"כ בירושל' שם אם המע"ל של ההפרה הוא בגדר נקודה או בגדר צירוף זמן, וכן הגדר של בל תאחר הנ"מ בין שנה לרגל דשנה בגדר צירוף ובגדר תשלומים לכן חשבינן כל יום לפרט בפני עצמו משא"כ ברגל זהו שיטת הירוש' והבעל המאור פ"א דר"ה דלא כגירסת רש"י תמורה די"ח הנ"ל, ובאמת גבי גדר נותר ולינה דקדשים עי' זבחים דצ"ז מה דמקשה שם אי נימא דהתורה עשאה לכל רגל לינה אחת וא"כ לא יפסול ברגל בלינה ע"ש וב"ב דצ"א גבי נישואין כו' ברשב"ם דכל ז' ימי המשתה הוי כסעודה אחת ע"ש, ולכך באמת צריך פנים חדשות ושבת מחלק והוי כפ"ח, אך באמת נראה דגבי לינה ונותר בקדשים לא על הזמן הקפידה התורה רק מה שהזמן פועל בהדבר שעושה בו שינוי צורה כל א' לפי גזירת הכתוב וכדמוכח בשבועות דף י"א גבי קטורת דלא פסלה לינה ע"ש והוא משום שאין שייך בקטורת עיבור צורה, ועי' מעילה ד"ד ע"ב דאמר שם דלינה מיקרי יש בו מעשה והפי' שנעשה בו שינוי ועיבור צורה, ועי' תוס' פסחים דט"ו ע"א גבי עיבור צורה דלא ר"ל משום נותר רק דין, ורש"י פסחים דל"ד ע"ב דלא ס"ל כן, ועי' תוס' ע"ז דף ע"ו ובר"ש שביעית פ"ח מ"ב ורש"י סנהדר' ד"ע ע"א, ועי' במחלוקת בזבחים דף פ"ז אם יש לינה בראשו של מזבח ע"ש חזינן דזה משום גדר זמן, ובקדשי קדשים לכו"ע אין לינה דשם בוודאי לא שייך זמן ולכך בצנצנת המן נצטווה משה רבינו להניח בבית קה"ק משום הלאו דבל תותירו, עכ"פ נחזור לעניננו גבי הך דב"ב דף פ"ז דהכל הוי מציאות אחת והוי כמו מעמיד זה לזה וזה ר"ל הך דב"מ דף נ"ח גבי שכר שבת ע"ש, ועי' במקוואות פ"ב מ"ד בר"ש בשם התוספת' גבי גיסטרא שמשוקעת בקרקע דכל המי גשמים הוי עליהם גדר שאוב מחמת דהגיסטרא פועל פעולה שלא יבלעו המים בקרקע, ושם בפ"ו ה"י גבי אביק ע"ש בר"ש, ובב"ב דף נ"ג ע"א גבי נתן צרור וע"ז דף נ"ט ע"ב ובהך דיבמות דק"ב ע"ב גבי מנעול התפור כו' ע"ש ברש"י ובטהרות פ"ח מ"ח בתוספת' שהובא שם בר"ש רשב"א אומר כו' שהם גרורים על גבי כו' ושבת דט"ז ודף ק"ב וק"א ע"ב וכן שיטת רבינו לקמן פ"ח ה"ד וה"ה גבי בימוס, ולקמן אבאר. ע"כ ממהדורא תניינא]