אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי יוסף רוזין

פרק ב · הלכה י

הלכה ט

עיין בכסף משנה והנה שיטת רבינו כך דהנה כאן לא כתיב שהוא מן הקרעים שאינם מתאחים ובפ"ח מהל' אבל שם לא כתיב דין של כנויים, והטעם דס"ל דמה דפליגי בגמ' בכנוים זה רק בקריעה גמורה אבל קריעה קצת צריך לכו"ע אף בעכו"ם בזה"ב ובכנוים והא דמקשה בגמ' מרבשקה משום דשם הוה קריעה גמורה. והא דפסק רבינו דעל עכו"ם אין קורעין הוי רק בזה"ז, ועי' מש"כ רבינו בהלכות ברכות פ"א הל' י"ג דס"ל דסתם עכו"ם אין דעתו על שם המיוחד וזה דר"ל בגמ' כאן מי גמירי ועיין מנחות ד' ק"י ע"א מצור כו' ובירושלמי פ"ג דסוכה ע"ש:

וכל העדים כו'. עיין סנהדרין דף מ"ג ע"א:

אחד כו'. זה ר"ל מה דאמר בתו"כ כל יחיד ר"ל לא בב"א ועי' בתוספתא פרק י' דמנחות גבי סמיכה מה דמחלק בין שעה לדורות ועי' מש"כ רבינו בהל' מעשה הקרבנות פ"ג הל' ט' וי' ע"ש ועי' בירוש' פ"א דהוריות ע"ש:

[ממהדורא תניינא: סומכין את ידיהם אחד אחד כו'. כ"כ דר"ל כל א' בפני עצמו ולא בבת אחת וכמבואר בתוספתא מנחות פ"י גבי ה' שהביאו זבח ועי"ש ובדברי רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פ"ג הל' ט' ואם זה הווי גדר סמיכה אריכתא או די לנו שאף לאחר סמיכה אחת תהי' השחיטה תיכף ונ"מ אם מה דבעי תיכף לסמיכה שחיטה הוא בגדר השחיטה או בגדר הסמיכה דהנה לפי המבואר בהך דזבחים ד"ו דסמיכה יש בה שני גדרים א' מצוה וגם הוא תיקון להקרבן רק לא מעכב ויהי' נ"מ ג"כ בהך דמנחו' צ"ג דממעט ידו ולא יד אשתו ע"ש בתו' שהקשו מהך דהא ממעטין נשים מסמיכ' מקרא דבני ישראל אך באמת יש נ"מ אם המיעוט הוא על קרבן נשים או על האשה וכגון לדידן דקי"ל דיורש סומך כמבואר שם ובראש פ"א דתמורה אם היורש היתה אשה או להיפך אם בעל הקרבן היתה אשה וירשה בן אם צריך לסמוך ועי' בתו"כ פר' ויקרא פרש' י"ג פרק י"ז דר' יהודה ממעט שם קרבן הגר ור"ל כגון גוי שהפריש קרבן ואח"כ נתגייר אז אין צריך הוא לסמוך על הקרבן דבזמן כשהקדיש הקרבן הי' של עכו"ם נמצא דהמיעוט הוא על הקרבן ועיין בחולין ד"ב ע"ב דגרס שם הכל סומכין א' אנשים וא' נשים, ותמוה, אך לפי מה שכתבתי א"ש דר"ל אם אשה ירשה קרבן מאביה דאז שפיר סומכת ולא מחמת מ"ע רק מחמת תיקון הקרבן ואתי שפיר ג"כ מה שהקש' התוס' במנחות שם ובקידושי' דל"ו דהוי מצות עשה שהזמ"ג אך שם ממעט דקרבן שלה פטור מסמיכ' ואינו בדין סמיכה ואין בו תיקון הקרבן ג"כ ונ"מ שאם ירש אותה הבן ג"כ אינו צריך סמיכה ולכך ג"כ בגמר' שם במנחות אמר הטעם דחש"ו לא סמכי משום דלאו בני דעה נינהו ולא קאמר דפטורה מן המצוות רק דר"ל מחמת תיקון הקרבן ונ"מ כגון במחוסרי כפרה דגם שוטה וחרש מקריבין בעבורם קרבנות כמבואר בנדרי' דל"ה ע"ב וכן בקטן י"ל כגון מופלא הסמוך לאיש לדידן דקי"ל דהוי מן התורה ומקדיש ומביא קרבן מ"מ אינו צריך לסמוך ונ"מ ג"כ אם אח"כ הגדול די"ל דהקרבן שלו אימעט מסמיכה ועי' ברש"י ערובין ד"נ ע"א דס"ל דצריך לברך על הסמיכה ועל התנופה משמע דס"ל דזהו מצוה בפני עצמה ולא חלק מהקרבן ועי' בדברי רבינו בהלכות מעשי הקרבנות פ"ג הל' י"א דגבי סמך חוץ לעזרה כתב דצריך לחזור ולסמוך בפני' וע' תוס' מנחו' פ"י וכ"ה בתו"כ פ' ויקר' וע' תו' יומ' מ"ה ע"ב וגבי תיכף לסמיכה שחיטה לא כתב שאם סמך קודם שיסמוך עוד פעם משום דס"ל דסמך בחוץ אין שם סמיכה עליה כלל אבל סמך בפנים רק השחיטה לא הית' תיכף, הסמיכה עשויה כהוגן רק מה שהסמיכה פועלת בהקרבן לא תפועל ולכך לא שייך שיעשה עוד סמיכה ונ"מ די"ל דאם בן ירש מאמו קרבן שלה אז הסמיכה היא רק בגדר מצות עשה ולא מחמת תקון הקרבן שלה דקרבנה אינו צריך סמיכה ואז מותר לכתחילה להרחיק הסמיכה מהשחיטה ובזה י"ל כונת הירושלמי פ"ב דביצה דמחלק שם דשלמי נדבה אין צריך תיכף לסמיכה שחיטה, ואשם מצורע צריך תיכף ואם עבר זמנו אין צריך ור"ל כך דהנה מבואר ביומא דס"א הובא בדברי רבינו פ"ה מהל' מחוסרי כפרה הל' ב' דאם לא נתן מהדם על גבי בהונות אף דהוא הקריב כדין וצריך נסכים וצריך עוד אשם להכשירו ובאשם השני י"ל דאז לא בעי תיכף לסמיכה שחיטה דכיון דהחיוב כבר עשוי כדת רק משום ההכשר בזה י"ל דהסמיכה אינה שייכת להקרבן ואינה צריכה תיכף וכן נ"מ במה דקי"ל בערכין דכ"ח ע"ב דמחרים אדם את קרבנו ומבואר שם ובדברי רבינו בהל' ערכין פ"ו הל' י"ב דאם הי' נדבה יכול גם אחר לפדותם ולהקריבם ואין צריך דעתו אף דהכל צריכי' דעת בעלים להקרבה כמבואר בנדרים דל"ה ע"ב ועי"ש בדל"ו בר"ן ובאמת לזה מהני יאוש בעלים וי"ל דגם יכול לסמוך עליהם אתי שפיר מה שהקשה התוספו' בזבחים דע"ה וכמה מקומות בסמיכה וכן מוכח בדברי רבינו בהל' פסולי המוקדשים פ"ו הל' ד' דמהני גדר מתנה לסמיכה אך שם הסמיכה הוי רק משום צורך קרבן ולא המצוה ובזה י"ל המיעוט דראש ערכין ותמורה גבי קרבן חברו ובתו"כ פרש' ויקרא די"ל כה"ג דאם פדה קרבן שהקדיש אחר אינו סומך ועי' בתו"כ פרש' אחרי דיליף בנין אב לכל הסמיכות שיהי' בשתי ידים משעיר המשתלח ועי' במנחות דצ"ג ע"ב דשם נקט באופן אחר אך נ"מ דר' שמעון דס"ל דאהרון אינו מתכפר בהשעיר כמבואר שם דצ"ב א"כ לא הוי הסמיכה רק בגדר גזרת הכתוב וי"ל דאין צריך תיכף לסמיכה שחיטה ושם י"ל דאם סמך בזה אחר זה ב' הידים ג"כ יצא וזה תליא במה שכתבתי לעיל אם ב' הידים הוי מציאות אחת או שתי מציאות היכי דצריכים שניהם ובזה אתי שפיר למה לא אמרינן בהך דמנחות דכ"ה גבי שמאל שהותרה ביוה"כ עי"ש ברש"י במחתה וביומא דמ"ח ע"ב עי"ש בתוספו' ישנים הרי משכחת דהותרה בחפינה דצריך בשתי ידים וחפינה הוי עבודה כמבואר שם דמ"ח ועל כרחך משום דהיכי דהתורה הצריכה שניהם אז אין שייך לומר כלל גדר שמאל או ימין, דהוי כמו עצם אחד וכבר כתבתי בזה במקום אחר וכן נ"מ לדידן דקי"ל דיורש סומך אם היו כמה יורשים דהם סומכים אם הסמיכה שלהם היא מחמתם אז הם סומכים בזה אחר זה אבל אם הם במקום האב אז י"ל דסומכים בבת אחת עי' תוספ' פ"י דמנחו' גבי איל המלואי' אהרן ובניו סמכו בב"א ע"ש ובאמת בקרא יש שינוי מן פ' תצוה לפ' צו גבי לשון בהסמיכה ומשום דלאחר מעשה העגל הוה זה ג"כ גדר כפרה לאהרון עי' בת"י יומא ד"ג ע"ב ע"ש ואכמ"ל וי"ל דזה תליא בהך דזבחים ד"ה ע"ב אם גם הם מתכפרים בקרבן של אביהם וגם י"ל דנ"מ כפי מה דקי"ל שעבודא דאורייתא א"כ אם אביהם נדר בקרבן מחויבים היורשים להקדיש ולהקריב קרבן אז י"ל דהם סומכים בזה אחר זה מה שאין כן בקרבן שהניח להם אביהם ובזה י"ל מה שהקשה התוספו' רפ"א דתמורה וכמה מקומות למה לן תרי קראי גבי יורש בזה לר' יהודה למעט ולר' מאיר לרבות, אך י"ל דהנ"מ כה"ג ולכך צריך קרא לר' מאיר לרבות דיורש ממיר וכן יהי' נ"מ למה דמבואר בב"ב דקל"ז ע"ב גבי מתנה על מנת להחזיר דאם הקדישו המקבל והחזירו דהוי מוקדש ומוחזר מי יסמוך עליו אם הקדישו לקדשי מזבח וי"ל דזה יהי' תליא בהך מחלוקת דתנאי אם יורש סומך אם אזלינן בתר ההקרבה או בתר ההקדש והחיוב. עכ"פ היכי דהם נפרדים צריך שתהי' הסמיכה בזה אחר זה אף לא ע"י סיבה ועי' הוריות בירושלמי פ"א גבי סמיכה דפר העלם דבר ג"כ סומכי' בזה אחר זה כל יחיד ויחיד וכן הוא בתוספתא דמנחות פ"י הנ"ל. ע"כ ממהדורא תניינא]

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה